מאת: שרה מי-מרום

הסרטון שהעלתה חברת הכנסת מירב מיכאלי השבוע הביא גל של תגובות זועמות מצד נשים רבות. מה הקשר של הסרטון לפרשת החרדים באל על והחיילים בעזה? ומה הקשר של כל אלו לנס חג החנוכה?

כבר הרבה זמן שאנשי ציבור שונים מדברים על "הדתה"' אז למה הסרטון שפרסמה חברת הכנסת מירב מיכאלי עורר כזאת סערה ברשת מצד הדתיים ובעיקר נשים?

בסרטון של מיכאלי, בנות השירות הוצגו ככאלה שבאות לבתי הספר רק כדי ללמד יהדות. הורים רבים שלא מכירים את עבודתן של בנות השירות בבית הספר יתחילו לחשוש, אם יש בת שירות בבית הספר של הילד – כנראה שהוא לומד איתן יהדות ואולי בסוף גם ישמור כשרות או שבת חלילה.

בתור דתייה שעשתה שירות לאומי בבית ספר אני יכולה להעיד שלא לימדתי שום דבר שקשור ביהדות. בסך הכל הוצאתי מהכיתה תלמידים שקצת התקשו בחומר ועזרתי להם לפתור תרגילים בחשבון, באנגלית או אפילו סתם ישבתי ודיברתי איתם על המשחק החדש שהם קיבלו (אל תגלו למנהלת).

אני רק דוגמא אחת לעשרות ומאות בנות שירות שעוזרות ומקדמות בצורה מדהימה ילדים שלפעמים היו צריכים רק קצת יחס שהמורה, היועצת והרבה פעמים גם ההורה, לא היו מסוגלים לתת לילד. העניין הוא שחברת הכנסת יצאה בכאלה הצהרות נוקבות כאשר מצופה מאשת ציבור לבדוק את העובדות לפני שהיא מפרסמת סרטון מהסוג הזה.

כולנו חוטאים בחוסר בדיקת העובדות. הרי רק לפני שבועיים נשמעו הטענות כנגד החרדים בסיפור הטיסה של אל על, הטענות היו כמובן לפני בדיקת העובדות וכולנו רצנו להסיק מסקנות לגבי מה שבאמת התרחש שם ולבסוף התגלה סיפור אחר ממה שכולם חשבו בהתחלה.

זה נכון גם לגבי המצב בעזה שבו כולנו העברנו את הודעות הוואטסאפ השונות על מצבם של החיילים, כאשר רובן לא באמת יצאו מגורם צבאי. שוב, חוסר בדיקת העובדות והריצה להסקת המסקנות.

את השם של חג החנוכה נהוג לקרוא גם חנו-כה. הסיבה לכך היא שבימים אלו לפני אלפי שנים, בני ישראל חנו בכ"ה כסליו. אנו מדליקים נרות וחוגגים בין היתר את הנס שלאחר ימים רבים שבהם הרומאים כיבו כל דבר אפשרי בארץ, מגזירות ומלחמות נגד היהודים, דרך הרס הבתים ועד אונס הנשים, ולאחר כל זה, נמצא בין ההריסות פך אחד קטן של שמן שהספיק לשמונה ימים, אותו פך קטן, נקודה קטנה של אור שחשבו שיספיק בקושי ליום אחד.

בשטף היום יום שלנו, קשה לנו להסתכל על הדברים בצורה עמוקה. אנחנו עוברים כל כך הרבה דברים חיוביים יותר או פחות, שאנחנו נותנים להם לעבור לידינו מבלי באמת לשים לב אליהם. נוח לנו לקבל את הדברים כמו שאנחנו רואים אותם, להגיד את דעתנו בעניין ולהמשיך הלאה לסיפור הבא. אנחנו נוטים להסתכל על הדברים בצורה השטחית שלהם ולא לנסות לבדוק האם יש בהם מעבר למה שנראה לנו. אולי אנחנו מפספסים מעט אור וטוב שידליקו אצלנו משהו גדול יותר, ואולי חג החנוכה הזה יכול להוציא אותנו מה"חושך" שבו אנחנו נמצאים.

מאת אביגיל ישועה

"תביני, זה כמו מוות, רק לא של אדם אלא של עולם. הרי איך אפשר להגדיר עצב על מקום שלא קיים יותר". לפני 13 שנים נאלצתי לעזוב את גוש קטיף בעקבות תוכנית ההתנתקות. במהלך השנים הציגה התקשורת תמונת מציאות אחרת מכל מה שהכרתי ובעיניי, הגיע הזמן לספר על הגוש דרך עיניים של מישהי שגדלה שם וחושבת שהפינוי היה מהלך נכון שהתבצע בצורה מחפירה

אני במקור מגוש קטיף. לא גורשתי, לא נתלשתי משורשיי ולא הרבצתי לחיילים עם אלת בייסבול. לפני 13 שנים נאלצתי לעזוב את המקום שנולדתי בו בגלל שככה הממשלה החליטה. עצוב, כואב, אבל אלה החיים. במהלך השנים נתקלתי בכל מיני אמירות שהשתדלתי שייכנסו מצד אחד וייצאו מהצד השני, "בכיינים", "מתעשרים על חשבון המדינה", "עלוקות", "כמה מיליונים קיבלתם" ועוד כמה משפטים מאנשים שמדברים בביטחון על נושאים שהם לא מבינים בהם. זה מעניין, כי גם בעולם הדוגל בפוליטיקלי-קורקט ובקידום הקבלה והנאורות גם האנדרדוג צריך להבין שבשביל להיות אהוד הוא חייב להיות טרנדי מספיק. מתנחלים, חרדים, זקנים ונכים זה לא מגניב. אין לנו צבע עור אקזוטי או נטייה מינית החורגת מהנורמה. להיות מפונה מגוש קטיף זה לא פופולרי. לכן אני מקבלת בהבנה את חוסר העניין הציבורי כלפי הנושא.

שמאל ימין

בגיל צעיר הבנתי את כוחה של תקשורת ההמונים. האמת שזה כל כך מטורף! הם אשכרה הצליחו להפוך את המושב הקטן שלי, הממוקם כשעתיים נסיעה מציוויליזציה, לסלע המחלוקת המרכזי של תחילת שנות ה-2000. מי היה מאמין שהחלקה הכל כך מבודדת, תהפוך להיות מלחמה בין זרים המתווכחים בינהם למי יש יותר גדול. והשואו המרכזי, הגיע ביום הפינוי – מסכי הטלוויזיה הציגו בלי הפסקה את אנקת הבכי והתפילות החזקות ואני לא הצלחתי לזהות אף אחד מה"מגורשים" על המסך, מה שדי מעניין בהתחשב בעובדה שהכרתי את כל התושבים. כנראה שהבוכים עם החולצות הקרועות היו אותם זרים שתפסו לי את המקום בבית כנסת, אלה שבגללם לא יכולתי להיפרד מכל מה שהכרתי.

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. הוא כלל 17 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה ואחד במרכזה. סך הכל 21 יישובים. למושב שגרתי בו קראו גני טל, הוא היה מטופח למדיי, היו בו 80 משפחות והוא הוקם בזמן שעוד למדו נהיגה בחאן-יונס. אנשיי גוש קטיף קיבלו קשה את הפינוי.האמת שזה ניתן להבנה, הרי זה היה העולם שלנו וכל מה שהכרנו (לפחות אלה שנולדו שם כמוני). רוב התושבים התפרנסו מחקלאות ולאחר הפינוי התקשו להקים משק חקלאי מפאת גילם המבוגר והמחסור בשטח אדמה. הפיצויים שקיבלנו לא היו גבוהים וכשחושבים על זה, זה בלתי אפשרי לשלם פיצויים על רווחים עתידיים של גידולים חקלאיים ואם להוסיף לזה את הפיצוי על הבתים, הגינות והשריטות העמוקות בכלל נהיה פה כאוס. אולי בגלל זה הם החליטו לוותר מראש.

איך מגדירים עצב?

יש אנשים שמכירים אותי כמה שנים טובות ואין להם מושג שנולדתי בגוש קטיף. ואם יש להם, הם כנראה יגידו "וואי את לא נראית" או "באמת? טוב, את לא כזאת". אם לומר את האמת תגובות כאלה גורמות לי לאי נוחות ולאיבוד סבלנות מהיר. הסיבה העיקרית לכך שאני לא מרבה לדבר על גוש-קטיף היא שזה לא ממש מעניין אף אחד. והמשנית, שבשביל להמשיך לחיות צריך להדחיק את זה בפינה חשוכה בראש. מכיוון שאנשים לא באמת מבינים את הדרמה הגדולה ואת השלכותיה.

קשה להגדיר אבל של פינוי, הרי זה לא מעבר דירה או מדינה וזה שונה ממוות ועדיין, הקושי היה כל כך מוחשי, פיזי ומבלבל משהו שלא חוויתי לפני כן. אני זוכרת שניסיתי להסביר לפסיכולוגית שלי למה אני כל כך עצובה. היא לא נהגה לדבר הרבה וזה הקשה על העניין כי כשיש שקט המחשבות שלי מסתבכות בראש כמו חוטי חשמל חתוכים, וזה תמיד מקשה עלי לחשוב בבהירות. גם לעצמי לא הצלחתי להגדיר מהו סוג העצב שלא נותן לי מנוחה, עד שיום אחד זה הגיע. באחת הפגישות אצל הפסיכולוגית ביקשתי ממנה דף וטוש (הייתי בת 13) ועל הדף הלבן ציירתי משפחה. "את מבינה, אם מישהו מהמשפחה ימות אז אחד מהאנשים ייעלם מהציור, כולם יהיו עצובים וייאלצו להתמודד עם המוות שלו.מה שאני מרגישה זה כאילו שהדף עצמו ימות וכל האנשים יצאו מהעולם של הדף והסתובבו אבודים. תחשבי על זה, יום אחד יש לך עולם ויום אחרי הוא כבר לא קיים, אין בסיס ואין קרקע. אני מרגישה שהעולם שלי מת ובגלל שזה כל מה שהכרתי, משהו בי מת".

להתגעגע לעולם שלא קיים זה מתסבך. מאז הפינוי יש לי קטע כזה שאני משתדלת לזהות רגעים שאחריהם משהו בחיים שלי השתנה לנצח. אני זוכרת את הפעם האחרונה שיצאתי מגני טל. באוטו הייתה הרגשה מוזרה, החתול שלי השתולל בכלוב שלו ואני סובבתי את הראש והסתכלתי על השער הצהוב, שהיה עמוס סרטים כתומים נסגר. אני זוכרת שהידיעה שזאת הפעם האחרונה הדהדה בראשי ונסיתי להתרכז כדי שאוכל לזכור את הרגע, בו נפרדתי מכל מה שהכרתי. הפעם השנייה שידעתי שמעתה והלאה חיי השתנו לנצח הייתה בגיל 20. כשהייתי בצבא היה לי מפקד שהערכתי מאוד. קצת לפניי שעזב הוא קרא לי לשיחה והפציר בי להתחיל לחיות את החיים שלי. "את חייבת להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה" אמר מלא בכוונה. המילים שלו היו חודרות ומדוייקות. זה מעניין, תמיד חשבתי שאני די טובה בלהסתיר את חוטי החשמל החרוכים ואת זה  שאין לי הרבה זיכרונות מלפני גיל 21.

זה לא פוליטיקלי-קורקט

הפסקה הבאה יוצאת לגמרי מאזור ה"פוליטיקלי קורקט" הכל כך מקובל בימנו. אבל לי יש פריווילגיות! כן כן.. כנראה שיש יתרונות בכך שגדלתי דתייה מתנחלת, עברתי לעיר, התגייסתי לצבא והפסקתי לשמור שבת. אפילו יש לי סבא תימני וסבתא אשכנזייה ככה שמותר לי לדבר על מתנחלים (אני הארד-קור),על עירוניים, על דתיים ועל כהי עור (היי סבא) כי אני גם כזאת! אז אחרי שסיימתי להתלהב אספר על מקרה שקרה לפניי שבועיים. טיילתי עם חברה בתל אביב בצהריי יום שישי. לפתע עצרה אותנו בחורה עם מיקרופון ולגופה חולצת "כולנו עם הדרום" ולידה עמד צלם שהחזיק אוזניות. הבחורה שאלה אם נוכל להקדיש שתי דקות מזמננו כדי לשים את האוזניות ולהקשיב לאזעקת "צבע אדום" כאות הזדהות. "אני במקור מגוש קטיף ולשמוע אזעקה מחזיר אותי אחורה" אמרתי בקרירות והוצאתי את עצמי מהמשוואה.

אז אם להיות כנה, הסיבה שלא רציתי לשים את האוזניות לא נבעה מזיכרונות כואבים. הרי בגוש קטיף לא היו בכלל אזעקות וטוב שכך, כי לחיות במקלט זה בטח ממש לא נחמד. ותכלס, עד שהיו מפעילים את האזעקה היו יכולות להיזרק עוד שבע רקטות(ככה זה כשגרים חמש דקות הליכה ממקור הבעיה). הסיבה שסלדתי מעניין האוזניות הגיעה ממקום של כעס פנימי, שנבע מכך שלתושבי גוש קטיף לא הייתה לגיטימציה. אנחנו הרגשנו אשמים. הרי זאת בעיה שלנו שבחרנו ל"התנחל" שם. למרות שאם חושבים על זה, לא בחרתי להיוולד שם וההורים שלי הם לא פנאטים שעברו לגור שם כי ככה ציווה אותנו אלוקים. לא, הם פשוט היו חקלאים שחיפשו מקום שקט ומבודד כדי להקים חממות (אגב, לא היה כלום בגוש קטיף לפני ההתיישבות היהודית כי הערבים טענו שאי אפשר לפתח שם חקלאות בגלל החול).

לנו לא הייתה לגיטימציה לאהדה הציבורית ואם לומר את האמת, לא חיפשנו אותה. מה שקורה בדרום עכשיו צובט לי בלב לא מהסיבה המובנת מאליה אלה מכיוון שמה שהם חווים עכשיו חוויתי מאז שנולדתי (קצת מביך להודות, אבל ריח של עשן מדורה זה הריח של הילדות שלי) רק בתוספת יומיומית של יריות, פצמ"רים ומוות, הרבה מוות.למרות הכל, כל כך אהבתי את החיים שלי, לא התלוננתי עליהם ורציתי להישאר שם כי זה כל מה שהכרתי. זה בטח כמו להיוולד עם זנב, אתה לא מרגיש שזה מוזר עד שאתה מכיר משהו אחר.

סרדינים מטוגנים

אף פעם לא שנאתי חיילים או ערבים. בעיניי זה ממש מוזר שזה מה שאנשים מניחים שהם שומעים שנולדתי בגוש. כנראה שהם באמת לא מבינים..הבית שלי היה צמוד לחממות ובקצה הגינה הייתה לנו סוג של עמדת שמירה קטנה. כל תקופה הגיעו חיילים חדשים ואני  ציפיתי בהתרגשות להכיר אותם. מכל מחזור הייתי בוחרת את האחד שאתאהב בו וכשהיה הולך, הייתי בוכה ומכינה לו צמיד כדי שלא ישכח אותי. ההורים שלי חינכו אותי לכבד כל אדם, בלי קשר לגזע ומין. הם תמיד התייחסו יפה לפעולים שלנו ולעיתים הם אפילו מתקשרים אלינו, כדי להתעדכן. את הפועלים הערבים הכרתי מאז שנולדתי, הם היו ממש סוג של דודים (בני דודים חח). אחד מהם אהב לדוג. לפעמים הוא היה דג במיוחד בשבילי סרדינים, כדי שאמא שלי תוכל לטגן אותם עם פירורי לחם. וואו זה היה מעדן.             למרות שזה נשמע משונה, בגוש קטיף היה סוג של דו-קיום, מכיוון שבאמת גרנו אחד בתוך השני.לצערי, המגורים המשותפים האלה לא תמיד צלחו והמחיר היה חיי אדם. לכן הפינוי היה צעד הכרחי, אך דרך הביצוע הייתה נוראית.

על מה שקרה אחרי זה קשה לי לפרט. אני חושבת שבשביל להמשיך לחיות, אנשי גוש קטיף נאלצו לסגור את הזיכרונות בפינה חשוכה. רק שזה לא ממש עוזר, מסתבר שזיכרון זה דבר ערמומי למדי. הוא נוהג להופיע בלילות ואחרי מספיק שנים בדיוק שאתה חושב שהכל סבבה ועברת את זה, דווקא אז, מנגנון ההגנה המוחי שלך מחליט  שאתה חזק מספיק בכדי להתמודד עם העבר ומגניב לראשך תמונות וקולות ממקום שכבר מזמן לא קיים.

אנשי גוש קטיף מבינים אחד את השני בעיניים. יש לנו הרגשה של שותפים לסוד, למשהו שאסור לדבר עליו,  סוג של "טאבו". לפני שבוע פגשתי באוניברסיטה בחורה שגדלה איתי,  לא ראיתי אותה שנים. "יואו איזה מגניב בדיוק חלמתי עלייך אתמול!! אבל זה היה כל כך מוזר, חלמתי שאנחנו בגני טל ואת תופסת עפיפון ו..וואי פאדיחה למה אני מספרת לך את זה", אמרה ולחייה התחילו להסמיק. "זה בסדר גם אני חולמת על זה כל יום, כאילו אני חולמת על דברים אחרים, שקורים לי ביום-יום אבל הרקע הוא תמיד גני טל". "יופי אז אני לא היחידה",  אמרה בחיוך. "לא..נראה לי שיש עד כמה כמונו", אמרתי ושלחתי לה את המבט בעיניים.

החיים חזקים יותר מהכל ותמיד חינכו אותי לכך שצריך להמשיך הלאה. אני יודעת שזה נכון ולפעמים אני מבקרת את עצמי על כך שאני נותנת לזיכרונות להציף אותי. למזלי, חוסר העניין הציבורי סביב הנושא גורם לאנשים כמעט ולא לשאול ויש שנים שאני לא מזכירה את זה כלל.

בקיץ האחרון, קרוב ליום השנה לפינוי, נתקלתי בבחור על הספקטרום האוטיסטי ששמע שגדלתי בגוש. ישבתי בקפיטריה עם חברה כשלפתע הוא עבר ומשום מקום אמר "וואי אביגיל לא ידעתי שאת מגוש קטיף, אני מתאר לעצמי שזה ממש קשוח לחוות את זה, אשמח שנדבר על זה פעם". העיניים שלי מיד הוצפו בדמעות ונותר לי רק לשאול את עצמי, באיזה עולם משונה אנחנו חיים. עולם בו אדם הנחשב על ה"רצף" מצליח לגעת בנקודה כל כך מדויקת כזאת שאחרים לא מצליחים בכלל לראות.

מאת שירה קרישר

המון שעות של שיח, הקשבה ודיבורים עברו עליי בכנס העיתונות ה-12 באילת, אליו נשלחתי מטעם אגודת הסטודנטים ומועצת יש"ע. בין לבין היה לי קצת זמן לחשוב ולהגיע למסקנות, הנה מקצתן לפניכם

בשבוע שעבר זכיתי לקחת חלק בכנס העיתונות ה-12 באילת. 14 סטודנטים נבחרים, ואני ביניהם, ייצגנו את אוניברסיטת אריאל מטעם אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה בשיתוף פעולה עם מועצת יש"ע. הכנס שאורכו היה כשלושה ימים כלל שלושה מושבים במהלך היום כאשר כל מושב הכיל שלושה פאנלים שבהם השתתפו אנשי תקשורת מובילים, עיתונאים, מובילי דעת קהל, מכתיבי סדר יום ופוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית. ימים אלו היו עמוסים בהקשבה, הכלה והפנמה של דיבורים ורעיונות. לפניכם כמה מאלו, נקודות אשר עלו במהלך הפאנלים או ביניהם, והיוו עבורי חומר רב למחשבה.

הפאנל הראשון עסק ב"שבטים" שמהם מורכבת המדינה, בעקבות "נאום השבטים" של הנשיא ריבלין. בהקשר זה הזכירו לא מעט פעמים את המונח "פוליטיקה של זהויות". משמעותו של המונח הוא הדגשה של ייחודיותן של קבוצות הזהות (תפיסת האדם את עצמו) השונות בחברה, ובקשה לקדם את האינטרסים של אותה קבוצה. פוליטיקה זו למעשה מנציחה את השוני שבין הקבוצות כי היא מה שמקטבת ומדגישה את ההבדלים, ולכן זו הסיבה שיש מתח בחברה הישראלית. בהקשר לפאנל, דיברו על כך שיש לבטל את השוני ולייצור חברה אחידה, ואם לא אחידה אז לפחות בעלת מכנה משותף משום שכך יהיה ניתן לקדם את החברה קדימה. המכנה המשותף, כך עלה מהפאנל, הוא דבר מופלא אך קשה להשיגו. אולם, אני חושבת ששוני הוא לאו דווקא רע. עצם העניין שאנו כולנו חיים במדינת ישראל, הוא סיבה מספקת לכך שיש מכנה משותף והוא הבסיס לרעיון שלכולנו מטרה משותפת. לכן אני לא מבינה מדוע לבטל את הדגשת השוני. השוני לא בהכרח מנגיד אלא הוא יכול גם להיות מייחד, ובעזרת ייחודיות זו החברה שלנו יכולה להפיק הרבה יותר. לא סתם מעגל הצבעים יוצר צבע לבן ויפה כשהוא מסתובב במהירות ובקלות. כך גם החברה – השוני יכול להפוך להרמוניה ועל כן אין מה לבטל אותו או להמעיט בערכו ובחשיבותו. הכל תלוי בנו.

עניין נוסף שעלה הוא הקטע של האמת בתקשורת ותופעת הפייק ניוז. הציבור היום לא מאמין לתקשורת, לא משנה אם מקור המידע הוא עיתונאי בעל ותק ושם טוב, או דובר של הארגון הכי גדול במדינה. בפאנל זה אחד הפוליטיקאים שנכח טען כי גם אם האמירה היא אמת לאמיתה – עדיין לא יאמינו לה. זו אמירה מאוד קשה בעיניי. נכון שתם עידן התמימות, אבל גם לנבחרי הציבור אנו לא מאמינים? עיתונאית אחרת סייגה ואמרה כי זה מעט פרנואידי לחשוב ולהאמין שכולם משקרים. האמנם? לדעתי יש מעט מן הנכון בשתי האמירות. עלינו להאמין ולסמוך על נבחרי הציבור ואנשי התקשורת שהם רוצים בטובתנו ולכן יספרו לנו את כל האמת ולא דבר אחר מלבדה. עם זאת מוטלת עלינו החובה, כציבור שחושב ואוהב לעשות זאת, תמיד לשאול שאלות. אם מספרים לנו דבר אחד זה לא בהכרח שקר, אבל אולי למעשה מסיטים את תשומת ליבינו לעבר דבר אחד כשלמעשה קורה משהו דרמטי אחר בכיוון השני. זוהי חובתנו האזרחית, של כל אחד מאיתנו, עיתונאים ואזרחים כאחד, לשאול שאלות תוך אמונה כי המידע שיש בידינו הוא אמת. אלו לא דברים סותרים, אלא משלימים. ביחד נגיע לאמת השלמה.

נוסף על אלו, התקיימו שיחות רבות על עיתונאים וסובייקטיביות. כולנו אומרים שהאובייקטיביות מתה מזמן. אולי זה נכון. בכל מקרה, הדיון הוא על כך שאם כל עיתונאי ואיש תקשורת יכול להביע, ומביע, את דעתו, לפחות כדאי שתהיה מנומקת ונכונה. את דעתנו נביא עם הסברים מפורטים ומנומקים, כי לזרוק דעות חסרות בסיס לאוויר, הן יתעופפו להן הרחק. על כן, חשוב לקרוא, לחקור, להסתקרן, לשמוע, לשאול שאלות ולהקשיב. אנו יכולים ללמוד מכל דבר שסביבנו ולכן אל לנו לזלזל אלא לספוג הכל. בטוחה שזה ישמש אותנו ביום מן הימים.

לסיום רוצה להודות למועצת יש"ע ואגודת הסטודנטים על הזדמנות פז זו. לא מובן מאליו בכלל.

מאת חיים גולדיטש

המכון החרדי למחקרי מדיניות מציג את התפלגות האוכלוסייה העתידית של ישראל בעוד 20-40 שנים וטוען שרוב האוכלוסייה בישראל בשנת 2065 תורכב ממגזרי המיעוטים

במהלך כנס אילת ה-12 לעיתונות הציגה הפרופסור ניצה קסיר מהמכון החרדי למחקרי מדיניות את נתוני תחזית התפלגות האוכלוסייה העתידיים לעשורים הבאים.

לפי המכון, ב-2035 החרדים יהוו כ-17.3% מהאוכלוסייה, הערבים כ-21.4% ושאר האוכלוסייה כ-60.7%. משמעות הנתונים הם שב-2035 קבוצת הרוב באוכלוסייה תהיה מורכבת עדיין מחילונים ודתיים, והם יהיו בעצם הכוח המשמעותי המוביל במדינה.

30 שנים מאוחר יותר, בשנת 2065, לפי נתוני המכון החרדים יגדלו ל-32.1%, הערבים ל-19.2% ושאר האוכלוסייה שאינה ערבים וחרדים תעמוד על 48.6% בלבד. לפי דבריה של פרופסור קסיר, עלינו להיערך ולהבין כי בעוד 45 שנים בערך קבוצות הרוב בחברה הישראלית יעברו שינוי משמעותי והשבטים בחברה הישראלית ישנו את צורתם.

עוד נאמר בפאנל שבו הוצגו הנתונים על ידי הפובליציסט מ"ידיעות אחרונות" בן דרור ימיני כי היבוא של פוליטיקת הזהויות מארצות הברית פוגע אנושות בחברה הישראלית. ימיני גם טוען כי ההתמקדות בשוני בין השבטים והעצמת הקיטוב בין המגזרים, במקום למצוא את האתוס המשותף המלכד את השבטים לידי חברה ישראלית יציבה, הוא בידינו ועלינו לא ליפול לשיח הזה.

ד"ר צגה מלקו סיפרה בפאנל כי לפני כמה שנים באותו כנס של אגודת העיתונאים באילת, אחד מנציגי דובר צה"ל פנה אליה במהלך ארוחת הצהריים וביקש ממנה לפנות לו את מגש האוכל מפני שחשב שהיא עובדת המלון. ד"ר צגה הביאה זאת כהוכחה לגזענות ולהתעלמות של החברה הישראלית מהשבט של יוצאי אתיופיה בישראל והגזענות שעדיין מתקיימת לטענתה.

מאת שרה מי-מרום

חברי כנסת מארבע מפלגות השתתפו בפאנל פוליטי באוניברסיטת אריאל. ח"כ מיקי לוי: "ישראל נמצאת כל שנה בחוב של 8 מיליארד שקלים". ח"כ עזריה תמכה בו בעניין התקציב לגמלאי המשטרה: "משטרה חזקה זאת משטרה טובה". ח"כ פורר: "המחיה בישראל יקרה, זה לא נורמלי"

חברי הכנסת מיקי לוי (יש עתיד), רחל עזריה (כולנו), עודד פורר (ישראל ביתנו) ואיילת נחמיאס (המחנה הציוני) השתתפו אמש (יום ג') בפאנל פוליטי באוניברסיטת אריאל והשיבו לשאלות הסטודנטים. הפאנל התקיים בשיתוף עם אגודת הסטודנטים באוניברסיטת אריאל והנחתה אותו ד״ר חן פרידברג, מרצה במחלקה ללימודי מזרח תיכון. חברי הכנסת ענו שאלות הסטודנטים שעסקו בנושאי דיור, תקציב המדינה, זכויות הנכים, הטבות מס ושלל נושאים נוספים.

״עד לפני כמה שנים הנושא הזה לא היה 'אישיו'. החברה הישראלית עוברת תהליך טוב ומשמעותי״, אמרה ח"כ עזריה, חברה בוועדת הכספים, בנושא יוקר המחיה במדינה. ח״כ פורר, חבר בוועדת הכספים ובוועדת החינוך, הוסיף: ״המחיה במדינת ישראל הפכה ליקרה בשנים האחרונות, זה לא נורמלי בכל קנה מידה. יש מצב שבונים פחות ממה שצריך ונוצר פער, העניין מחייב ועדת חקירה פרלמנטרית".

ח״כ פורר הציג את המלצותיו להפחתת יוקר המחיה שכללו הפחתת הרגולציה לעסקים שתוביל להורדת מחירי המוצרים והחלת חוק חינוך חובה כבר מגילאי המעונות. ח"כ מיקי לוי אמר: "יש בעיה בחישוב תקציב המדינה. לישראל אין קשרי מסחר טובים בין מדינות כמו בעסקים באירופה וזה יוצר מגבלה. כל שנה יש לישראל חובות של כשמונה מיליארד שקלים, היא מלווה כספים עם ריבית שאין לה מאיפה להחזיר. הפתרון הוא אוטומטיזציה ומחשוב".

עוד דנו חברי הכנסת בקושי הסטודנטים לממן את חייהם בזמן הלימודים (מעונות, מחייה ושכר לימוד) והקושי בהתחלת החיים שאחרי הלימודים עם שכבת הגנה כלכלית. ח״כ נחמיאס אמרה כי מפלגתה תדאג לבניית מעונות נוספים לסטודנטים והוסיפה כי כיום יש מחסור בכ-8,000 עובדים במשק הישראלי והמדינה כלל אינה ערוכה לכך. היא הדגישה כי העבירה חוק להעלאת מספר ימי החופשה במקומות העבודה כתמריץ. כחלק מניסיון להקל על סטודנטים, הסכימו חברי הכנסת שיש צורך בהוספת הטבות כמו הטבות נוספות למשרתי המילואים.

בעניין העברת הכספים לגמלאי המשטרה ענה ח"כ לוי, לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה, לשאלת הסטודנט: "מגיע להם, ישראל תשלם יותר על השעות הנוספות של השוטרים. ב-2008 צה"ל קיבל תוספת והשוטרים לא קיבלו העלאה, לא השוו את שכרם של השוטרים לצבא". ח"כ עזריה תמכה בדבריו ואמרה: "אנחנו צריכים משטרה חזקה. תמיד שמים קודם כל את הצבא אבל המשטרה חשובה ואני מאחלת שלעולם לא נאלץ להצטרך למשטרה ונראה כמה היא קריטית. כסף למשטרה זה חיובי בעיניי, משטרה חזקה זה משטרה טובה".

ח"כ פורר ענה לשאלת סטודנטית בשאלת חוסר הארגון של משרד החינוך בנוגע לחינוך פיננסי, והציג את הבעייתיות הקיימת במשרד החינוך: "מערכת החינוך צריכה לשנות כיוון ולתת כלים ולא לתת ידע".

בנוגע לשאלה של אחת הסטודנטיות על עזרה לנכים אמרה ח"כ עזריה כי הועלה התקציב המחולק לנכים אך ישנה בעייתיות בקריטריונים שעל פיהם יחולק הכסף, והוסיפה: "השוק זקוק לאנשים עם מוגבלויות ולאנשים שלא נמצאים בשוק העבודה: חרדים ואנשים מאוכלוסיות מוחלשות. המהפכה הבאה בתעסוקה תקרה באמצעות הנכים".

בעיית התעשייה הישראלית מוכרת לכל חברי הכנסת. הח"כים הציגו את הבעיה וטענו שהמדינה שולחת בעלי מפעלים להתמקם ברחבי הארץ ולטענתם "שוכחת" אותם. ח"כ עזריה הציגה כדוגמא את בניית המנהרות בכניסה לירושלים וטענה כי המדינה העדיפה לקחת חברה סינית על חברה ישראלית. ח"כ נחמיאס הוסיפה כדוגמא את תעשיית האוטובוסים וטענה כי מפעלים בארץ נסגרים כיוון שחברות התחבורה קונות רכבים מחברות בחו"ל.

לסיכום אמרה ח"כ נחמיאס כי קיים קונצנזוס לגבי מעמדה של אריאל: "הגעתי לאוניברסיטת אריאל מבטאת אמירה: אין מחלוקת סביב הלגיטימציה של אוניברסיטת אריאל".

מאת חיים גולדיטש

יחסיו של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך עם התקשורת במהלך כהונתו ידעו עליות ומורדות. אלו כמה מהצמתים החשובים בתקופתו במשטרה

שנת 2015, טלטלה קשה במשטרת ישראל לאחר מספר פרשות שחיתות וחקירות כנגד בכירים במשטרה. הבחירות לממשלה דוחות את ההחלטה על מינוי המפכ"ל ה-18 של המשטרה ורב-ניצב יוחנן דנינו מסיים את תפקידו לאחר הארכה של חודשיים ללא מחליף. השר לביטחון פנים הנכנס גלעד ארדן, ממנה את סגן המפכ"ל בנצי סאו למפכ"ל זמני עד שיחליט על מינויו של המפכ"ל הבא. ארדן, שנחוש לטפל בתדמית המשטרה שנפגעה ממלחמות הניצבים והפרשיות השונות, מחליט על מינוי מפכ"ל חיצוני למשטרת ישראל אשר לא גדל בשורות המשטרה. הוא מכריז על גל הירש כמועמדו הרשמי, החלטה אשר מזעזעת את כל שורות המשטרה ולא רק מפאת מינוי מפכ"ל חיצוני אלא מהסיבה שגל הירש הינו רק תת-אלוף, לכאורה בדרג נמוך יותר מהניצבים המקבילים לאלופים בצבא. בכירים רבים במשטרה מזדעקים כנגד המינוי, מה שרק מדרבן את ארדן למנות אדם חיצוני למפכ"ל הבא. אבל מינויו של גל הירש מסוכל במהלך הבדיקה של היועץ המשפטי וינשטיין בצעד תמוה שיוביל כעבור שנים להקימת ועדת חקירה פרלמנטרית.

ב-25 בספטמבר, לאחר הסאגה סביב מינויו של גל הירש, מכריז ארדן על מינויו של סגן ראש השב"כ רוני אלשיך למפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל. אלשיך, דתי לאומי, מתנחל עם 30 שנות מסתורין והילה מילא את רוב התפקידים בשב"כ ונחשב לאחד המוחות המבריקים ביותר של שירות הביטחון הכללי. הוא מוצנח למשטרת ישראל ועם מינויו נשמעים קולות המערערים על יכולתו של אדם שלא שירת בשורות המשטרה מעולם לנהל ארגון כה מסובך. עם כניסתו לתפקיד ב-3 בדצמבר מצהיר אלשיך: "אנחנו כאן כדי לשרת. תפקידנו לשרת את האזרח הנורמטיבי שומר החוק, ולאפשר לו ביטחון אישי מיטבי לצד מלחמה נחושה ובלתי מתפשרת במי שבחר להגדיר עצמו כעבריין". בנוסף נוקט אלשיך קו קשוח מאוד כלפי התקשורת עם כניסתו לתפקיד, וטוען שעל מנת לצמצם את מכת ההדלפות במשטרה לא יתראיינו שום קציני משטרה ללא אישור הדוברות. בכך הוא מצמצם בעצם את כל המגע והיחסים שבין התקשורת למשטרה.

התנהלותו של המפכ"ל בחודשיו הראשונים בתפקיד מציגה יחס של זלזול וחוסר הבנה כלפי התקשורת וניסיון לדחוק אותה מן הפעילות השוטפת של המשטרה. אלשיך מודיע שהמשטרה תפסיק עם המדיניות של דברור החקירה, ותעדכן את הציבור רק כשיהיה הצורך בכך. כתבי פלילים ואנשי תקשורת מביעים את מורת רוחם מכך וטוענים שהמפכ"ל אינו מבין את החשיבות של מעורבות הציבור והתקשורת בפעילות המשטרה, ועד כמה אמון הציבור במשטרה מושפע מכך. יחסיו של אלשיך עם התקשורת במהלך הכהונה עוברים טלטלות רבות ובמידה רבה משפיעים על תפקודו ועל תדמיתו בהמשך.

חודש וחצי לאחר כניסתו לתפקיד, לאחר הפיגוע בדיזנגוף כבר נמתחת ביקורת חריפה על התנהלותו אל מול התקשורת במהלך המרדף אחר המחבל נשאת מלחם שאורך שבוע שלם. המשטרה נמנעת מלעדכן את הציבור בהתפתחויות המרדף, ותושבי המרכז נתקפים בפאניקה כשחלקם אף נמנע מלשלוח את הילדים לבתי הספר מחשש שמחבל חמוש מסתובב חופשי בסמוך לבתיהם. בנוסף ביקורת ציבורית נשמעת לגבי התנהלותו בפרשת ניצב ריטמן, ובקידומו של ניצב צ'יקו אדרי האחראי במידת מה למחדל רצח שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים. ביקורת רבה נשמעת מפי הקצונה הבכירה במשטרה לגבי סדר העדיפויות שלו וחוסר החיבור לשטח. אלשיך מבין שהוא חייב להתחיל לדבר עם התקשורת, אך עדיין מנסה תוך כדי תנועה ללמוד איך לעשות זאת בצורה הנכונה.

עלילותיו עם התקשורת מגיעות לידי משבר חדש כשבאוגוסט 2016, במהלך כנס של לשכת עורכי הדין אומר אלשיך: "כאשר שוטר פוגש חשוד מהקהילה המעורבת בפשיעה, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מבאחר" הדברים מכוונים כמובן אל קהילת יוצאי אתיופיה המתלוננת על אלימות יתר של שוטרים כלפיה ללא סיבה. דבריו מעוררים סערה ציבורית גדולה והוא נאלץ להתנצל בפני הקהילה, נראה כי אלשיך מתחיל  להבין יותר ויותר את משמעותה וכוחה של התקשורת ואת הסכנה באי-הפעלתה בצורה נכונה. בנקודה זו נראה שאלשיך מתחיל לשנות גישה ומתחיל להתערב ולהתייחס לנעשה ונאמר עליו בתקשורת יותר ויותר.

חולפים חמישה חודשים עד ההסתבכות הבאה. בינואר 2017, במהלך פינוי הכפר הבדואי אום אל חיראן, פוגע רכב שבו נוהג תושב הכפר בכוח משטרתי שמאבטח את הפינוי, השוטר ארז לוי ז"ל נהרג, ושוטר נוסף נפצע. שעה לאחר האירוע כבר מתדרכת המשטרה את התקשורת שמדובר בפיגוע דריסה, ושככל הנראה לדורס היה קשר לארגון הטרור דעאש. מה שמתברר לאחר מכן כלא נכון בעליל. התנהלות דוברות המשטרה והמפכ"ל באירוע זה מצביעים על שינוי כיוון ביחס אל התקשורת ואף אי-עמידה בלחץ של התקשורת.  פרסום המסקנות בחוסר אחריות טרם השלמת הפעולות הראשוניות לביסוס החשד מעורר סערה ציבורית.

באותו ינואר 2017 מתרחש אירוע משמעותי נוסף בקדנציה של אלשיך. המשטרה מחליטה לחקור את ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיקים 1000 ו-2000 בחשד לקבל טובות הנאה מאנשי עסקים, ובשיחות בעייתיות עם מו"ל ידיעות אחרונות על מנת לקנות סיקור חיובי. אלשיך אשר מכהן כמפכ"ל נכנס לחזית אל מול ראש הממשלה המכהן אשר תמך במינויו. עם הפרסומים על חקירותיו של נתניהו גל של הדלפות מחדרי החקירות של ראש הממשלה, המעורבים ועדי המדינה זורם לתקשורת בקצב מסחרר. ציטוטים נרחבים מהחקירות שאמורות להישאר סודיות מודלפים לתקשורת ונידונים באולפני הטלוויזיה השונים. אלשיך שעם כניסתו לתפקיד טען שיעצור את ההדלפות, מתגלה כ"מדליף הראשי"  והיחסים בין ראש הממשלה והמפכ"ל עולים על שרטון.

השיא מגיע כאשר דולפת לתקשורת כוונת המשטרה להמליץ על הגשת כתב אישום כנגד ראש הממשלה. ביבי מזדעק ונואם בנאום חריף ובעייתי כנגד יעילותן של המלצות המשטרה, בשיאו של הנאום אף טוען שבכ-60% מהמקרים בהם המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום התיק נסגר.

המשבר מחריף עוד יותר כאשר בצעד שנחשב לחסר תקדים, מחליט אלשיך בפברואר 2018, כשבוע לפני פרסום המלצות המשטרה, להתראיין לאילנה דיין בתוכנית "עובדה".

הריאיון בעובדה לאחר שנתיים של שקט תקשורתי מצדו של אלשיך והאמירות שסיפק בראיון, מעידים ללא צל של ספק על תפיסת צד של המפכ"ל בנושא ושימוש בתקשורת להעצמת שמו כלוחם בשחיתות. אלשיך מאשר בריאיון שנתניהו סיכם עמו על דיל לפני כניסתו לתפקיד: שכל עוד שנתניהו יישב על כסאו, אלשיך יקבל מיד עם סיום כהונתו את תפקיד ראש השב"כ הנכסף. אלשיך טוען בריאיון שמיד לאחר החלטתו על קבלת תפקיד המפכ"ל הבהיר לראש הממשלה שהוא מוותר על הדיל המוצע ואיננו מעוניין לקחת חלק ב"עסקה" מסוג שכזה. כמו כן אלשיך טוען במהלך הריאיון, שנשלחו חוקרים פרטיים מטעם בעלי אינטרסים לחקור סביב חוקרי המשטרה המתעסקים בחקירת ראש הממשלה על מנת לשבש את מהלך החקירה ושקיימת תשתית ראייתית מספיקה בשביל להעמיד את נתניהו לדין. עוד טוען כי נשארו למשטרה מספר פעולות מועטות בחקירה ולכשיסתיימו בשבועות הקרובים יוגשו ההמלצות. לאחר הריאיון בעובדה, המפכ"ל נהיה לפתע "יקיר התקשורת" וזוכה לסיקור חיובי מפתיע מצד פרשנים ועיתונאים רבים אשר עד אז תקפו אותו ואת היועמ"ש מנדלבליט, והאשימו אותם בניסיון לטייח את מעורבות ראש הממשלה בפלילים והשארת ה"קיסר" נתניהו על כיסאו בכל מחיר.

ב-13 בספטמבר מכריז השר ארדן על החלטתו שלא להאריך את כהונתו של אלשיך לשנה הרביעית, ועל מועמדותם של מפקד מחוז תל אביב לשעבר משה צ'יקו אדרי, מפקד מחוז ירושלים יורם הלוי ומפקד מחוז תל אביב בפועל דוד ביתן לתפקיד המפכ"ל הבא.

ארדן מכריז על קיום שני תהליכים מקבילים: האחד להגיש לוועדת גולדברג לבדיקה את שלושת המועמדים המדוברים, והשני לראיין את המועמדים באופן אישי על דרך התמודדותם עם האתגרים העומדים בפני המשטרה בעתיד. ב-1 בנובמבר, יום בלבד לפני שאמור השר ארדן להעביר את המועמד שבחר לוועדת גולדברג, חושף כתב ערוץ 2 גיא פלג כי הועבר ליועץ המשפטי לממשלה מסמך ובו מילים קשות ומכפישות המעלות חשד כנגד שלושת המועמדים למפכ"לות. על המסמך חתומה היועצת המשפטית של המשטרה והוא מועבר למשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר.

היועמ"ש מנדלבליט מחליט על הליך בדיקה בהול לפני שהוא מעניק אור ירוק לוועדת גולדברג בתהליך בדיקת המועמדים.

מנדלבליט וצוות הבדיקה מחליטים לאחר כיממה שמדובר בחומר רכילותי בלבד, ואין חשד לפלילים אצל אף אחד מהמועמדים. דוברות המשטרה מפרסמת בתגובה:"משטרת ישראל נדרשת על פי חוק לדווח לגורמים המוסמכים על כל מידע רלוונטי, בהתייחס למועמדים. המידע מועבר על ידי היועצת המשפטית של משטרת ישראל תנ"צ איילת אלישר לגורם במשרד המשפטים שהוסמך לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה.  הניסיון לקשור את מפכ"ל המשטרה לאינטרסים זרים כדי לקושש עוד כותרות 'צהובות' ולפגוע במועמדים, מעידה על חוסר מקצועיות במקרה הטוב וזדון במקרה הפחות טוב".

דוברת המשטרה מירב לפידות אומרת בתוכנית מה בוער בגלי צה"ל כי "היועמ"שית של המשטרה נתבקשה בידי היועמ"ש לממשלה להעביר את המסמך והיא מחויבת לעשות כן. המפכ"ל לא ראה אותו ולא היה מכותב לו". משרד המשפטים מפרסם בתגובה כי אלשיך יזם את מהלך העברת החומר ליועץ ולא מדובר כפי שנמסר בהודעת המשטרה על יוזמה של היועצת המשפטית של המשטרה ללא ידיעת המפכ"ל. המשמעות של תגובת משרד המשפטים היא שהמפכ"ל שיקר לכאורה ולא נדרש להעביר את המידע, אלא יזם את העברתו. בנוסף אלשיך עיכב את העברת המידע עד לדקה האחרונה – תזמון בעייתי לניהול בדיקה רצינית. המפכ"ל שוב מסתבך ומנסה להסיט את האש אל הדוברת שלו ואל היועצת המשפטית של המשטרה אך נתפס במערומיו.

היועמ"ש מנדלבליט מפרסם מאוחר יותר: "על רקע הפרסומים הערב, היועמ"ש לממשלה מבהיר כי אין לו כל טענה כלפי מפכ"ל המשטרה בגין העברת החומרים לגבי המועמדים לתפקיד המפכ"ל הבא; שיתוף הפעולה ההדוק בין היועמ"ש לממשלה לבין המפכ"ל מתקיים ויימשך כתמיד". ואכן מיד באותו יום לאחר הודעת היועץ מכריז ארדן על ניצב לשעבר משה צ'יקו אדרי כמפכ"ל ה-19 של המשטרה.

כל פרשת מסמך ההכפשות על הניצבים ואווירת הנכאים שבה מסיים אלשיך את הקדנציה, מייצגים את עקומת הלמידה הנמוכה וחוסר ההבנה שלו לאורך התפקיד את התנהלות המשטרה אל מול התקשורת. יחסו הנוקשה אל הכתבים והניסיון כביכול לגדוע את ההדלפות הרבות מהמשטרה בתחילת התפקיד, מסתיימות בענות חלושה ובשנה של הדלפות בלתי פוסקות מחקירות ראש הממשלה ומחקירות נוספות. אלשיך ניסה לשנות את המשטרה והצליח בהמון תחומים בפועלו, אך בנושא ההתנהלות התקשורתית ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק הנגזר מכך כשל בצורה חמורה.

עשרות פעילים מתנועת "אם תרצו" הפגינו נגד מרצים שבאו מכל רחבי הארץ על מנת להפגין נגד "חוק אוניברסיטת אריאל" שמטרתו לקבוע כי המוסד האקדמי יפעל תחת המל"ג הארצי

פעילי תנועת "אם תרצו" באוניברסיטת אריאל יצאו אתמול (יום ו') להפגין  מול מספר מרצים מאוניברסיטאות שונות ברחבי הארץ, אשר באו להפגין נגד ההכרה באוניברסיטת אריאל. הרקע להפגנת המרצים בא לאחר שבשבוע שעבר אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הצעת התיקון לחוק המל"ג, המכונה חוק אריאל. המפגינים תכננו את ההפגנה כך שתתקיים במקביל ליום הפתוח באוניברסיטה.

קודם לכן התפרסמה באתר "האקדמאים הישראלים למען שלום" קריאה למרצים הפעילים בתא לבוא ולהפגין נגד הצעת החוק מול האוניברסיטה: "החלטנו לפעול על מנת להזכיר לציבור הישראלי בכלל, ולאקדמיה הישראלית והסטודנטים הישראלים בפרט, את העובדה שאריאל איננה חלק ממדינת ישראל אלא נמצאת תחת שלטון צבאי, על כל המשתמע מכך תזכורת כזו תעודד רבים וטובים באקדמיה המרגישים בודדים במאבקם נגד אוניברסיטה זו". במקביל, פעילי "אם תרצו" באוניברסיטה קראו לפעילים ולסטודנטים לבוא ולמחות נגד המפגינים: "אנו סטודנטים שאכפת להם, קוראים לכם לבוא להשתתף אתנו ולעמוד כנגד. אנחנו לא מחפשים להתלהם כמותם, אנחנו מחפשים לעמוד מול, להראות סולידריות של הסטודנטים מכל גוני הקשת, להניף דגלי ישראל ולקרוא לכך שלא יכניסו פוליטיקה לאקדמיה".

יש לציין שמלבד כשבעה עד תשעה מרצים לא הופיעו יותר מפגינים מהשמאל. מנגד יצאו למחות כמה עשרות סטודנטים ופעילים בתנועת "אם תרצו" נגד המפגינים. ההפגנות עברו בשקט יחסי כך שניתן לומר שאילולא כוחות המשטרה והביטחון שהתייצבו שם למקרה אשר בו יופר הסדר, כמעט שלא ניתן היה להבחין במפגינים. גם אמצעי התקשורת לא מצאו עניין רב בהפגנה, ולא באו לסקר אותה. ד"ר ניר גוב ממכון ווייצמן, ממארגני הפגנת המרצים,  ניסה להסביר מדוע לא הופיעו עוד מרצים להפגנה: "אמנם קיוויתי ליותר אנשים, אני יודע שפרופסורים ברובם אנשים יותר מבוגרים ובימי שישי לנסוע רחוק עד לאריאל זה קשה".

שרון זקס, פעיל ב"אם תרצו" וסטודנט באוניברסיטה העברית, הגיע מרעננה: "מאוד מפריע לי שבאים לפה פרופסורים ואומנים ומשכילים, על מנת לקרוא להחרים מבחינה כלכלית ותרבותית אוניברסיטה שהיא חלק מישראל בכל הסדר עתידי. אריאל הינו אזור שהוא בקונצנזוס בכל מפלגה, זה לא לגיטימי ולא במקום", אומר שרון. כמו שרון באו עוד סטודנטים רבים מרחבי הארץ כדי לבוא ולתמוך בזכותה של אוניברסיטת אריאל.

חוק אוניברסיטת אריאל בא להסדיר את אוניברסיטת אריאל במל"ג הארצי. עד כה חוק המועצה להשכלה גבוהה חל רק על מוסדות לימוד שבתוך הקו הירוק. בשנת 1992, בעקבות הצורך להכיר במכללת אריאל דאז כמוסד עצמאי אשר יכול להעניק תואר אקדמאי, הוקם מל"ג יו"ש תחת חסותו של אלוף פיקוד מרכז. כתוצאה מכך נוצר מצב בו הגוף המפקח על המוסדות להשכלה גבוהה אשר מעבר לקו הירוק הינו גוף נפרד מהמל"ג הארצי. עובדה זו מפלה את האוניברסיטה, שכן אינה יכולה לזכות בכל התנאים העומדים לרשותו של מוסד שנהנה מחסות של המל"ג הארצי. בנוסף התברר כי בעקבות העובדה שחוק המל"ג אינו חל מעבר לקו הירוק אף בית חולים לא יוכל לעבוד עם המתמחים אשר עתידים ללמוד בפקולטה לרפואה, אותה האוניברסיטה מתכוונת לפתוח כבר במהלך 2019. הצעת התיקון לחוק, שכאמור הועברה בקריאה ראשונה, באה להחיל את חוק המל"ג הארצי אף על מוסדות שמעבר לקו הירוק, ולביטולה של מל"ג יו"ש כך שאוניברסיטת אריאל תהא שקולה לכל אוניברסיטה אחרת.

החוק שהוגש על-ידי ח"כ שולי מועלם (הבית היהודי), וח"כ יעקב מרגי (ש"ס) הועבר לוועדת החינוך של הכנסת בראשות ח"כ מרגי. הוא צפוי לעבור בקריאה שנייה ושלישית, שכן אין לחוק מתנגדים בקואליציה ואף יש לו תומכים רבים בקרב ספסלי האופוזיציה. אם החוק אכן יעבור, תסתיים אחת ולתמיד סאגה בת כמה עשורים סביב מעמדו של המוסד האקדמי.

יו"ר תנועת "אם תרצו" מתן פלג סיכם את המחאה ואמר כי "אנו עדים שוב ושוב לניסיונות של מרצים אנטי-ציוניים באקדמיה הישראלית לקדם חרם מבפנים, נגד האקדמיה ונגד החברה בכלל. מי שחותר למנוע את החלת החוק הישראלי על אוניברסיטת אריאל הוא  אנטי דמוקרט ואנטי ציוני". ראם פרנג'י, ראש תא "אם תרצו" באוניברסיטת אריאל, הודה לכל הסטודנטים והפעילים מכל רחבי הארץ אשר באו לתמוך ולמחות נגד המפגינים.

מאת יונה ליכטמן

המערכת המדינית נערכת בהתרגשות לביקורו בישראל של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, כשברקע הכרזתה של הרשימה המשותפת על החרמת נאומו בכנסת ביום שני. אז מיהו האיש שצפוי לזכות לכבוד מלכים בישראל, אבל מהווה סדין אדום עבור הפלסטינים? פרופיל

מדינת ישראל רגילה כבר לביקורים ממלכתיים מכל הרמות השונות. קשה להצביע על בכיר בפוליטיקה הבינלאומית שעוד לא היה כאן. אבל הערב (יום א') ינחת כאן סגן הנשיא האמריקני, מייק פנס, ובשונה מביקורים שונים הפעם ניתן לראות ולחוש כי האורח הינו רצוי ומוערך במערכת המדינית. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר הבוקר בפתח ישיבת הממשלה: "הערב יגיע לישראל ידיד גדול של ישראל, אנחנו נקבל את פניו בברכה. אני מצפה מאוד לשיחתנו ונחלוק לסגן הנשיא את הכבוד הראוי לו".

גם בכנסת משלימים את ההכנות לקראת נאומו של פנס ביום שני בצהריים במליאת הכנסת. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כתב: "ביקורו של סגן נשיא ארה"ב מייקל פנס בכנסת הוא לא פחות מאירוע היסטורי, ובתזמון בעל משמעות עצומה לישראל ולמזרח התיכון. זהו נאום שנאזין לו קשב רב, ואנחנו בכנסת, נעשה הכול על מנת לארח את סגן הנשיא פנס באופן הראוי והמרשים ביותר".

הסיבה לקבלת הפנים החמה לה יזכה סגן הנשיא קשורה לתמיכתו האיתנה לאורך שנים לצד מדינת ישראל, וכלוחם ותיק למען ישראל בחזית הבינלאומית בכל תפקידיו הקודמים בממשל האמריקני. מייק פנס החל את דרכו הפוליטית בקונגרס האמריקני בו היה חבר 12 שנה, בתקופה זו נרקמו הקשרים הראשונים של פנס עם הארגונים היהודיים הפועלים בוושינגטון והוא קידם חקיקה שמרנית פרו-ישראלית לטובת ישראל. בשנת 2012 זכה בבחירות באינדיאנה ונהפך למושל, בתפקיד זה תמיכתו האיתנה במדינת ישראל עלתה שלב והוא היה מראשוני המושלים שחתמו על חוק נגד ה-BDS, שלפיו מדינת אינדיאנה לא תסחר עם מדינה שמחרימה את מדינת ישראל.

כמושל אינדיאנה הגיע לביקור בישראל על מנת לעודד סחר בין אינדיאנה לישראל ואת העמקת הקשר בין ישראל לארה"ב בכלל. פנס לא הסתיר את גאוותו מאותו ביקור שערך בישראל, ובריאיון שהעניק אז לתוכנית הרדיו VOICE OF ISRAEL הזכיר את העובדה כי יחד אתו הוא הביא גם את רעייתו וילדיו לישראל: "אני יודע שזה הולך להיות זיכרון שהם יאהבו ויעריכו בכל יום בשארית חייהם". בהזדמנויות שונות התבטא פנס כי ישראל היא "בעלת הברית היקרה ביותר של אמריקה".

עם כניסתו לתפקיד סגן נשיא ארה"ב ב-2017 החל גל אנשימיות בארה"ב. גורמים בקהילות היהודיות ראו את התופעה כחלק מעלייתו של ממשל ימין קיצוני בארה"ב ואף האשימו את הנשיא טראמפ בהתנערות רפה מאותם אירועים. למרות שהנשיא טרמפ מוקף בבכירים יהודים, הגינוי מצדם היה רפה למדי, והיחיד שהמשיך בקו הדומיננטי ולא הפסיק להשמיע את קולו החזק למען ישראל היה סגן הנשיא מייק פנס.

סגן הנשיא יצא מגדרו כדי להרגיע את הרוחות בשני אירועים מרכזיים. אחד מהם היה כאשר טראמפ השמיט מנאום לרגל יום השואה את המילה "יהודים", אז ביקר פנס עם רעייתו במחנה הריכוז דכאו, שם הניח זר מתחת לאנדרטה וסייר במקום יחד עם ניצול שואה. האירוע השני היה כאשר אלמונים ניתצו מצבות בבית הקברות "חסד של אמת" בסנט לואיס, מיזורי. סגן הנשיא הגיע למקום, הפשיל את שרווליו וסייע בשיקום המצבות. בנאום שנשא במקום אמר כי "אין מקום בארה"ב לדעות קדומות ולאנטישמיות".

רק לאחרונה השתתף פנס כאורח הכבוד בטקס לציון 70 שנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינת ישראל. הטקס ההיסטורי, שכלל שיחזור מדויק של החלטת האו"ם, התקיים במוזיאון בקווינס שבו התקבלה ההחלטה המקורית. סגן הנשיא הפתיע את הנוכחים כשהכריז כי "בימים אלה הנשיא שוקל איך ומתי להעביר את השגרירות לירושלים".

בשונה מחברי קונגרס רבים שתומכים במדינת ישראל אך עמדותיהם קרובות לזה של השמאל הישראלי, עמדותיו של פנס חופפות את אלה של הימין הישראלי. פנס תומך בזכותה של ישראל לתקוף את מתקני הגרעין האיראני ובהמשך הסגר על עזה. כאמור, הוא היה מהראשונים בארה"ב שהובילו חקיקה נגד ה-BDS והוא מתנגד נחרצות להקמת מדינה פלסטינית. למעשה, רבים רואים את בקשתו של פנס לשאת את נאומו דווקא במשכן הכנסת כתמיכה בממסד הישראלי ובממשלת הימין.

עמדותיו של סגן הנשיא לא באות משום מקום. פנס נולד להורים קתולים, אך הוא עצמו משתייך לזרם הנוצרי האוונגליסטי. הזרם האוונגליסטי מונה כ-75 מיליון אמריקאים, מתוכם 65 מיליון חברים בארגון "נוצרים מאוחדים למען ישראל" (CUFI). על פי אמונת חברי הארגון, ירושלים שייכת ליהודים ורק במצב שהיהודים אכן יממשו את ציונותם, ישו יתגלה בירושלים וכל היהודים יהפכו למאמינים בישו. הארגון, שמקיים מדי חודש כנסים למען ישראל, הקים קרן ידידות שבמסגרתה תורמים הנוצרים מאות אלפי דולרים בשנה למען מטרות שונות במדינת ישראל. סגן הנשיא לוקח חלק פעיל בארגון וגם המסע שלו לכאן ב-2014 אורגן על ידי ה-CUFI.

בימים שבהם ממשל טראמפ שקוע בחקירות בפרשת ההתערבות הרוסית בבחירות האחרונות, ישנם פרשנים פוליטיים בארה"ב שמדברים על תרחיש קיצוני שלפיו המפלגה הרפובליקנית עשויה להדיח את הנשיא טראמפ. אם התרחיש אכן יתממש, מי שייכנס לנעליו של טראמפ יהיה סגנו פנס. למרות שהתסריט הוא קיצוני, בכל אופן יש בו כדי להעצים את חשיבותו של פנס וקשריו עם ישראל.

לא פלא כי הרשות הפלסטינית והרשימה הערבית המשותפת רואים בסגן הנשיא גורם שסותר את חזונם ושפועל בגלוי נגד האינטרסים שלהם. ההחרמה של אותם גורמים באה בעיקר לאחר ההכרה של טארמפ בירושלים כבירת ישראל, את פנס הם רואים כגורם משפיע על טראמפ בנושאים אלו. בירושלים, לעומת זאת, מקבלים את פנס ורואים בו שותף מרכזי למימוש חזון הממשלה.