דביר נווה חושב שלהאשים את תמימי זה הכי קל, אביחי מולדובן חושב כי היא צריכה לתת הדין על מעשיה כדי להשיג הרתעה

להנמיך את הלהבות // דביר נווה

"מי בעד חיסול הטרור – שירים את ידו!", שילהב אריק שרון את חברי מרכז הליכוד לפני אי אילו שנים, ונענה בהתלהבות סוחפת. התמונות של עאהד תמימי מכה חייל הרתיחו – בצדק – כל ישראלי וציוני. צה"ל הגדול, זה שניצח במלחמת ששת הימים והיכה שוק על ירך את צבאות ערב במלחמת יום כיפור – הובך ואותגר על ידי ילדה בת 15. אבל טרור? לא. לא כך נראה טרור.

(עאהד תמימי. לא כך נראה טרור. קרדיט: VISUAL HANT)

הסרטון הספציפי הזה של תמימי הוא רק אחד מעשרות אם לא מאות סרטונים דומים. לכולם, אגב, מאפיין משותף ונרטיב די שקוף ופשטני. בכל הסרטונים הללו צה"ל מוצג כצבא קלגסי, כובש ואכזר ששולט על אזרחים פלסטינים בלתי חמושים. בין לבין, הפלסטינים מנסים להוציא את החיילים משלוותם ולגרום להם למעוד מול המצלמות כדי שיהיה אפשר לעשות אחר כך שימוש בסרטונים למטרות הסברה.

האם יש בכלל דרך להימנע מצילום או הפצת סרטונים כאלה? בעידן הרשתות החברתיות, כנראה שזו איננה אופציה. אז איך בכל זאת בחר צה"ל להתמודד עם תמימי על מנת לנסות ולמנוע התרחבות של גל מחאה דומה? בבית המשפט, כמובן. תמימי ואמה נעצרו, ואז הוארך מעצרן, ושוב הוארך. אבל אם לשפוט לפי ההיסטוריה, התקוממות עממית מהסוג של תמימי לא תיעלם בעקבות מעצרים מהסוג הזה, וכנראה שהסרטון הבא הוא רק עניין של זמן.

(התפרעויות בנבי-סלאח. הסרטון הבא הוא רק עניין של זמן. קרדיט: VISUAL BANK)

עאהד תמימי, פנים מוכרות ויחסית ותיקות בנוף ההתנגדות לצה"ל בשטחים, הפכה באחרונה לסמל המאבק הפלסטיני בשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. האירוניה היא שלמרבה הצער, צה"ל ומדינת ישראל הפכו ליחצ"ניה המובילים של תמימי – וזאת חינם ללא כסף. במקום לקצר את זמן המסך של תמימי, צה"ל האריך שוב ושוב את מעצרה של הצעירה הפלסטינית, וכך גם את 15 דקות התהילה של תמימי. כך, על מגש של כסף, קיבלו מאיתנו הפלסטינים במתנה סמל וזריקת מרץ לנרטיב הפלסטיני.

הרבה דברים נאמרו על תמימי ועל הדרכים למזער או להעלים את ההתנגדות הפלסטינית. דבר אחד לא נאמר מספיק וצריך לומר אותו ביושר. כל עוד חיילי צה"ל ייאלצו לעבוד בחיכוך כה גבוה עם אוכלוסייה אזרחית, תמונות וסרטונים כמו של תמימי יחזרו שוב ושוב. זהו המחיר וזוהי התולדה הישירה של שליטה צבאית בשטח אזרחי. את מנגינת ההתנגדות הפלסטינית, בואו לא נשלה את עצמנו, אין באמת באפשרות להפסיק באופן מוחלט.

(חמאס ברצועת עזה. קרדיט: VISUAL HUNT)

להשיב את ההרתעה // אביחי מולדובן

לאחר סבב הופעות הפרובוקציה בשנה האחרונה, הוגש לאחרונה כתב אישום נגד הנערה אעהד תמימי בגין תקיפת חיילים במהלך הפרות סדר בכפר נבי סאלח. מהלך זה, על אף שנעשה באיחור הוא חשוב, מתבקש ומשמעותי להרתעה הישראלית. העמדה לדין של תמימי היא לא רק ביטוי לשלטון החוק אלא בעיקר אקט הנותן רוח גבית למוסר הצה"לי וללוחמים בשטח שעומדים מידי יום בפני קונפליקטים מורכבים באזורי חיכוך שונים ופועלים בהם ברגישות ובעוצמה.

(רוח גבית ללוחמים בשטח. קרדיט: VISUAL HUNT)

באירועים הקודמים, כאשר אעהד ואמה נרימאן ביזו חיילים, בחרה המדינה להבליג ולא להעמידם לדין, אלא שבמקרה הנוכחי נדמה כי נחצה קו אדום. כאמור, המדד לפעולת עקיפה משמעותית צריכה להיות לפי מידת ההשפעה של המעשה ולא רק לפי עצם המעשה עצמו. אמות מידה של מעשה טרור, הסתה או כל הנעה לפעולה חבלנית הן בעלות עמדה משפטית חד משמעית. אלא שגם מעשים מהסוג שנראו בנבי סאלח, הם בעלי משמעות בשטח אם לא לטווח הקצר אז לטווח הארוך.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בעצימות רבה כבר שנים רבות. מטרת צה"ל היא לייצר נרמול של החיכוך בין האוכלוסיות השונות בשטחים, כך שגם מבחינה כלכלית, תשמר השגרה והפלשתינים יוכלו לעבוד ולפרנס את משפחתם, אך גם מבחינה ביטחונית ישמר המצב ולא יגרם חיכוך מיותר. טרור הסכינאות והתסיסה של צעירים בגדה אמנם התעצם לאחרונה בעקבות הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, אך מנגנוני הביטחון הישראליים פועלים כל העת במישורים שונים כדי להשיב את המצב לסדרו ולשמור על יציבות ביטחונית.

(הפכה לסמל. תמימי. קרדיט: VISUAL HUNT)

הציפייה מהקצין והחייל בתקרית נבי סאלח הייתה להגיב באיפוק ולא לגורם לעימותים מיותרים שיתפסו בעדשה באופן שלילי, אך גם לא להירתע לעצור כחוק את תמימי עקב התנהגותה הבוטה והאלימה. העמדת תמימי לדין הוא צעד נוסף וחשוב ביצירת אפקט ההרתעה, שמנסה צה"ל להשיג ומהווה נקודת בוחן חשובה לרמת הלגיטימציה של צעירים פלסטינים להפגין באופן דומה בעתיד כפי שפעלה תמימי.

בנוסף, יש לראות את אירוע תמימי כנקודת מפנה נוספת במשמעות שיש לנוכחות של מצלמה אקראית בעידן הרשתות החברתיות. כמו במקרה אלאור עזריה, גם במקרה הנוכחי המצלמה לא מרחמת על איש. בין אם אתה חייל צה"ל או מפגינה פלסטינית. נוכחות של תיעוד מצולם משפיע באופן דרמטי על האפקט והפרסום שיש לאירוע כלשהו כיום, וכן גם במקרה של תמימי. המצלמות הובילו לבסוף למעצרה והתקווה שהן גם יגרמו לה לתת את הדין על מעשיה.

עם מי אתם מסכימים? כתבו לנו בתגובות

מאת דביר נווה

הסירוב לשרת בצה"ל שוב עלה לסדר היום עם מכתב השמיניסטים החדש. אולי הגיע הזמן שנלמד להכיל את הסרבנות – נחלתם של הקיצוניים – בלי להתרגש יותר מדי?

חודשים דצמבר וינואר היו שחונים למדי וללא הרבה משקעים. אז גשמים אולי אין בנמצא בארצנו הצחיחה, אבל אם יש משהו שישראל יודעת להמטיר עלינו בעקביות והתמדה אחת לכמה זמן אלו קריאות ומכתבי סרבנות למיניהם, מכל המגזרים ומכל קצוות הקשת הפוליטית. הפעם היה זה תורם של 63 מועמדים לשירות ביטחוני שפנו במכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, והודיעו שהם "אינם מוכנים לקחת חלק בזרועות הכיבוש", לדידם.

(פינוי גוש קטיף, קרדיט: VISUAL HUNT)

מקוריות וחדשנות, כמו שאמרנו, אין כאן ולו במעט. "יש גבול" ו"ברית שלום" הפציפיסטיות מצד שמאל, הרבצ"ר שלמה גורן ז"ל וחבר הכנסת לשעבר משה פייגלין שקראו לסרב לפינוי יישובים יהודיים מימין – כל אלה מעידים כי הסרבנות תמיד הייתה נוכחת כסוגייה נפיצה וקונטרוברסלית בציבוריות הישראלית.

הביקורת על סרבנות ומשתמטים מלווה בדרך כלל בטון תקיף ואמוציונלי – בלשון המעטה – טון שכמעט ואינו מאפשר מצע לדיון עקרוני ומהותי. הטענות שמושמעות תדיר בגנות הסרבנות הן הפוטנציאל שיש לה לפורר את יסודות ההסכמה של החברה, הפגיעה שלה בחוסן ובמוראל הלאומי וכן הבריחה מהאחריות. ובמילים קצת פחות מכובסות ומעודנות – בגידה. אין להקל ראש לחלוטין בטיעון זה, שהרי אדם שבוחר להשתמט מחובתו המוסרית והאזרחית לעשות לטובת הכלל במסגרות שקנבעו לכך – אכן מפגין במעשיו אדישות, שלא לומר ניכור כלפי החברה.

(חובה מוסרית ואזרחית. חיילי צהל, קרדיט: VISUAL HUNT)

ואחרי כל זה צריך לומר: הסרבנות בישראל, למרות שהיא חוצת מחנות, תמיד הייתה נחלתם של השוליים הפוליטיים בישראל, ולא של הציבור הרחב. מרבית אזרחי ישראל משתייכים לזרם המרכזי והממלכתי, זרם שעמד במבחנים מאתגרים ביותר שאיימו לפורר אותו כמו שליטה מתמשכת בשטחים ופינוי יישובים יהודיים – ויכל להם. על אף שהמציאות הנוכחית ביהודה ושומרון מהווה נקודת מחלוקת מרכזית בישראל, היא אינה מובילה לסרבנות במספרים המוניים, ובוודאי לא כאלו שפוגעים ביכולת הביצוע של צה"ל ובחוסן החברתי של מדינת ישראל.

אז אולי אין באמת סיבה להתרגש עד כדי כך מסרבנות פוליטית ובאותה הנשימה שבה מגנים סרבנות, כדאי לזכור שבמדינה דמוקרטית המדינה איננה "מעל הכל", כפי שאמר הנשיא, ראובן ריבלין, לפני כמה ימים. מכיוון שסרבנות מצפונית היא נחלתם של קומץ אידאולוגי זניח יחסית, אנחנו כחברה דמוקרטית צריכים ללמוד להכיל אותה, הגם שלא לעודדה. קלישאתי אך נכון יהיה לסיים עם ציטוט של וולטר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". זוהי הגדולה של חברה דמוקרטית, וזהו המבחן שאנחנו נאלצים לגשת אליו יום יום כאזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית. שיהיה לנו בהצלחה.

(ללמוד להכיל, קרדיט: VISUAL HANT)