מאת רינה פיש-דהן

מה יש בו בחנוכה הזה? מרוץ החיים עוצר לרגע. אנשים מתכנסים יחד. למשך כמה דקות האטרקציה הכי גדולה היא לצפות בשלהבת המרצדת. טוב, ואז כמובן צריך לצלם לסטורי

8:40, אני רצה למכולת. הדרך מעולם לא הייתה נראית ארוכה יותר. היום בערב כבר חנוכה ואין לי עדיין נרות שמן לחנוכייה. למה דחיתי את זה עד לרגע האחרון? אני רואה את השכן חוזר מהמכולת עם קופסה. בתוכה כוסיות שמן מוכנות. אולי יש לי סיכוי ונשאר שם קופסה אחת בשבילי? אני ממהרת את צעדיי וחוצה את הכביש. כשאני מגיעה למכולת אני מגלה שקיוויתי לשווא. הערכות כולן נמכרו. איך אני אדליק עכשיו את החנוכייה? היא מותאמת לשמן. וחוץ מזה, גדלנו. נרות שעווה זה לילדים. אני מבקשת מהמוכר פתרון. אולי הוא יכול לעזור לי.

אל תנסו את זה בבית

הוא שולח אותי לארגז בפינת החנות. כשאני פותחת אני מגלה תשע כוסיות זכוכית. אני מבינה שהשנה אני אצטרך להוציא את הצד היצירתי שלי ולהכין בעצמי את הנרות. במדף אחד אני מוצאת בקבוק שמן. במדף ליד אני מוצאת פתילות מוכנות ומחזיקים. משום מה יש בי התרגשות קלה כשאני חוזרת הביתה. לראשונה אצטרך להכין את הנרות בעצמי. להשקיע עוד שתי דקות. ולא לפתוח אריזה מוכנה עם נרות שרק מחכות שאדליק אותם בהינף גפרור.

בבית מתגלה האסון. הכוסיות גדולות מידי לחנוכייה. נר ראשון, נר שני ואולי נר שלישי יצליחו לשרוד את הצפיפות. בנר הרביעי הם כולם כבר ייפלו. תחושת תסכול מרה בפי. אני מנסה להחליף ביניהם ואפילו מושכת בקני החנוכייה, בתקווה ליצור רווח. המתכת הקשה מסרבת להתגמש לפי דרישותיי ואני מתייאשת. אצטרך לקפוץ ל"רמי לוי" בהמשך היום ולקוות שגם שם הערכות לא נמכרו עד האחרונה שבהן.

טלפון בלי שיחות

בינתיים בטלפון קופצת לי התראה. הודעה אישית מחכה לי בדף העסקי של הפייסבוק. לקוח מחפש אותי בעבודה. אני תמיד שמחה לכתוב ללקוחות ולתת להם פרטים. כשאני פותחת את ההודעה אני רואה שהוא מבקש "אפשר להתקשר?" אוף. למרות שזה חלק נכבד מהעבודה אני מתחמקת מהשיחות. מעדיפה לכתוב מייל או אפילו בוואטסאפ את כל המידע. מעניין למה? כל אתר ממשלתי שעבר שדרוג ומאפשר העלאת מסמכים מכניס לי עוד קצת שמחה בלב. אני חושבת שהאפליקציה שהכי בשימוש אצלי (אחרי הרשתות החברתיות) היא של הבנק. יש משהו כל כך נוח לעשות את כל הפעולות בלי להתקשר לשום מוקד. בלי ליצור שום שיחה.

זה מוזר. כי את גיל הלקוחות שלי אני מזהה לפי הבקשה שלהם שאתקשר "דחוף" כי הם לא הסתדרו עם הקישור. כשאני מסבירה להם בנחת איך למלא את הפרטים הם מרעיפים עליי ברכות. אפילו אומרים שידברו עם הממונה על איזה בונוס. הם חוזרים ומודים על הסבלנות ועל ההסבר. משום מה שיחה אחת כזו נותנת לי תחושה שבאמת עבדתי היום. לעומת ימים עם עשרות מיילים. הם לא רואים את הפנים שלי. ולפעמים אפילו לא זוכרים את השם שלי נכון. אבל מרגיש לי שנוצר איזה חיבור.

רגע של נחת

ב-17:00 נתכנס להדלקת נרות. דווקא באמצע היום ובאמצע הטירוף נעצור ונדליק את החנוכייה. משהו באור החמים ישרה בנו שלווה וישכיח את העומס. אני לא אזכור את העבודות להגשה ובטח לא את תקופת המבחנים המתקרבת. נשיר את כל הבתים במעוז צור. אפילו לא נרפרף תוך כדי בחצי מבט על פוסטים בפייסבוק. משהו בזמן יעצור מלכת. המבט יתמגנט ללהבה שעולה ומרקדת. הסופגניות והקינוחים ישאירו טעם מתוק בפה. לא רק בגלל כמויות הסוכר שנשפכו עליהם. אלא בעיקר המפגש הזה של בני המשפחה. ככה באמצע היום. כביכול בספונטניות.

בפעם הראשונה שחגגו חנוכה, באמת עצרו. חנו בכ"ה בכסלו. עצרו את המלחמה, והתפנו לנקות את המקדש. גם אצלי אני מרגישה שיש משהו בתקופה הזאת שגורם לעצור לרגע. לעשות איזה ניקוי וחיפוש פנימי. להבין מה חשוב לך באמת. לפנות קצת זמן להתבונן. בעיקר פנימה אבל לא רק, גם החוצה. כמו הנרות שמוסיפות כל כך הרבה אור בבית, אך גם לצופה מבחוץ.

המוצר האהוב באריזה הקנויה

לפתע נמצא פתרון. האיש שלי מזכיר לי – יכול להיות שבחנות כלי בית ביישוב מוכרים את הערכות. אני שולחת הודעה בוואטסאפ ומחכה למענה. עוברות שתי דקות והווי לא הופך כחול. אני מתקשרת. בעלת החנות אפילו זוכרת מי אני. מתברר שנותרו עוד ערכות בודדות של כוסיות שמן מוכנות. אני ממהרת לשם, כמעט בריצה. קונה את הקופסה האחרונה וחוזרת הביתה. אני פותחת מיד את האריזה ומושיבה את הכוסיות על הקנים. הם מתאימות בדיוק. האסון נמנע ולי קרה נס פך שמן אישי. על השולחן עוד מונחות הפתילות וכוסיות הזכוכית. הם מביטות בי בבוז. שוב תעדיפי את הקנוי והמוכן?

אני ניגשת לאחסן אותם במדף אחורי ומשום מה יחד עם תחושת ההקלה עולה תחושת אכזבה קלה. דווקא קצת חיכיתי להכין אותן. ליצור משהו ולהשקיע בזה קצת מעצמי. אולי שנה הבאה.

מאת: שרה מי-מרום

הסרטון שהעלתה חברת הכנסת מירב מיכאלי השבוע הביא גל של תגובות זועמות מצד נשים רבות. מה הקשר של הסרטון לפרשת החרדים באל על והחיילים בעזה? ומה הקשר של כל אלו לנס חג החנוכה?

כבר הרבה זמן שאנשי ציבור שונים מדברים על "הדתה"' אז למה הסרטון שפרסמה חברת הכנסת מירב מיכאלי עורר כזאת סערה ברשת מצד הדתיים ובעיקר נשים?

בסרטון של מיכאלי, בנות השירות הוצגו ככאלה שבאות לבתי הספר רק כדי ללמד יהדות. הורים רבים שלא מכירים את עבודתן של בנות השירות בבית הספר יתחילו לחשוש, אם יש בת שירות בבית הספר של הילד – כנראה שהוא לומד איתן יהדות ואולי בסוף גם ישמור כשרות או שבת חלילה.

בתור דתייה שעשתה שירות לאומי בבית ספר אני יכולה להעיד שלא לימדתי שום דבר שקשור ביהדות. בסך הכל הוצאתי מהכיתה תלמידים שקצת התקשו בחומר ועזרתי להם לפתור תרגילים בחשבון, באנגלית או אפילו סתם ישבתי ודיברתי איתם על המשחק החדש שהם קיבלו (אל תגלו למנהלת).

אני רק דוגמא אחת לעשרות ומאות בנות שירות שעוזרות ומקדמות בצורה מדהימה ילדים שלפעמים היו צריכים רק קצת יחס שהמורה, היועצת והרבה פעמים גם ההורה, לא היו מסוגלים לתת לילד. העניין הוא שחברת הכנסת יצאה בכאלה הצהרות נוקבות כאשר מצופה מאשת ציבור לבדוק את העובדות לפני שהיא מפרסמת סרטון מהסוג הזה.

כולנו חוטאים בחוסר בדיקת העובדות. הרי רק לפני שבועיים נשמעו הטענות כנגד החרדים בסיפור הטיסה של אל על, הטענות היו כמובן לפני בדיקת העובדות וכולנו רצנו להסיק מסקנות לגבי מה שבאמת התרחש שם ולבסוף התגלה סיפור אחר ממה שכולם חשבו בהתחלה.

זה נכון גם לגבי המצב בעזה שבו כולנו העברנו את הודעות הוואטסאפ השונות על מצבם של החיילים, כאשר רובן לא באמת יצאו מגורם צבאי. שוב, חוסר בדיקת העובדות והריצה להסקת המסקנות.

את השם של חג החנוכה נהוג לקרוא גם חנו-כה. הסיבה לכך היא שבימים אלו לפני אלפי שנים, בני ישראל חנו בכ"ה כסליו. אנו מדליקים נרות וחוגגים בין היתר את הנס שלאחר ימים רבים שבהם הרומאים כיבו כל דבר אפשרי בארץ, מגזירות ומלחמות נגד היהודים, דרך הרס הבתים ועד אונס הנשים, ולאחר כל זה, נמצא בין ההריסות פך אחד קטן של שמן שהספיק לשמונה ימים, אותו פך קטן, נקודה קטנה של אור שחשבו שיספיק בקושי ליום אחד.

בשטף היום יום שלנו, קשה לנו להסתכל על הדברים בצורה עמוקה. אנחנו עוברים כל כך הרבה דברים חיוביים יותר או פחות, שאנחנו נותנים להם לעבור לידינו מבלי באמת לשים לב אליהם. נוח לנו לקבל את הדברים כמו שאנחנו רואים אותם, להגיד את דעתנו בעניין ולהמשיך הלאה לסיפור הבא. אנחנו נוטים להסתכל על הדברים בצורה השטחית שלהם ולא לנסות לבדוק האם יש בהם מעבר למה שנראה לנו. אולי אנחנו מפספסים מעט אור וטוב שידליקו אצלנו משהו גדול יותר, ואולי חג החנוכה הזה יכול להוציא אותנו מה"חושך" שבו אנחנו נמצאים.