ארכיון תגיות: featured

"המפקד אמר לי שאני יפה, נעל את הדלת והתקשר לאמא שלי להגיד שלא יחכו לי בבית"

כל חיילת בצה"ל מתמודדת עם אתגרים שונים במהלך השירות, אך יש התמודדות נוספת שאחת מכל ארבע חווה – הטרדה מינית. אושרת ונטע (שמות בדויים), שתי חיילות שנכנסו לססטיסטיקה, סיפרו לנו מה עבר עליהן – וכיצד המפקדים טיפלו בתלונה שלהן

כתבה: שיר ששון \ ערכה: טליה סיני

זהו סיפורן של שתי חיילות, ואולי סיפורן של הילדות של כולנו. הילדות שאותן אנחנו שולחים בפטריוטיות אמתית למשימות מבצעיות ותמיכת לחימה, אלו שאנחנו מוכנים להקריב למען מטרה נעלה. והן, הולכות בתחושת שליחות ובלב שמח לעשות את משימתן, להגן על המדינה ועל אזרחיה, מוכנות לכל מכשול, ועוברות כל משוכה. אך ישנו דבר אחד שהן לא באות מוכנות לקראתו – ההטרדות מיניות, לעיתים גם התקיפות שקורות במסגרת הצבאית ומשום מה מתאפשרות שם בקלות ואף במתכוון.

דו"ח מבקר המדינה שיצא בנובמבר 2022 מתאר כי 1 מכל 4 חיילות מוטרדת מינית במהלך הצבא. כאן מובאים סיפורן של שתיים מהן, אלו שנכנסו לסטטיסטיקה הלא הוגנת.  

אושרת (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) שירתה בחיל האוויר, "זה תפקיד נדיר, התגייסנו 5 חבר'ה למסלול שלי", היא מספרת. במהלך הכשרתה היא נדרשה להגיע לאחד מבסיסי המודיעין של החיל במקביל להכשרה "זו הייתה תקופה שעשיתי בעצם שני תפקידים. זה לא היה התפקיד שהוכשרתי אליו, והרגשתי שאף אחד שם לא צריך את העזרה שלי. לא הכרתי אף אחד" .

בבסיס, היא פוגשת את אחד מהמפקדים שיהיו אחראים עליה. "בשיחה הראשונה אתו הוא סיפר לי על עצמו שהוא נשוי עם 3 ילדים, דיבר על מלחמות עבר, אז אמרתי הוא לפחות בין 35-40". כבר בימים הראשונים היא מקבלת ממנו "מחמאות" על המראה שלה – "באותה שיחה ראשונה שלנו הוא אומר לי 'את מאוד יפה, אמרו לך?'" אושרת משתפת. "באותה שיחה הוא אמר לי – את ממש יפה, אני רוצה שתישארי פה, אני צריך את הנוכחות שלך פה איתי, את נראית לי בחורה אינטיליגנטית".

אושרת מספרת על ניצול הכוח שלו לרעה כשהיא מבקשת לשפר את התנאים שלה: "הוא קרא לי למשרד שלו, שיושב במקום מרוחק ומבודד בבסיס. אמרתי לו 'או שתמצא לי תפקיד שאני מועילה בו, או שתוציא אותי מוקדם הביתה' הוא התחיל לדבר על כמה שהוא אוהב את הנוכחות שלי וכמה שאני יפה בעיניו ואני אמרתי לו 'זה לא רלוונטי'. לא ידעתי מה מותר ומה אסור להגיד, אז גם לא הבנתי מה המשמעות של זה". היא מרגישה חסרת אונים ואז הוא גם נועל אותה במשרד – "באיזשהו שלב בשיחה הוא נעל את הדלת ויצא. לפני זה הוא אמר לי 'אני רוצה להגיע לפה כל בוקר ולראות אותך – את הפנים היפות שלך, את איך שאת נראית. ומעכשיו את תעשי כל מה שאני אומר ותהיי כפופה אליי' ואמרתי – 'מה הוא כבר יכול לעשות לי?' ואז הוא יצא ונעל אותי במשרד שלו. אמרתי לעצמי 'מי יאמין לי? אני תקועה במשרד של אדם זר, מבודדת ואין לי למי לספר'"

למרות הסיווג בבסיס שמחייב להשאיר את הטלפון הנייד מחוץ למשרד, הטלפון הקווי במשרדו של המפקד פתוח לשיחות יוצאות. בשעה שהיא מתקשרת לאביה, במצב חסר אונים כמו זה – היא מגלה בדיעבד שהמפקד מתקשר לאמא שלה. "הוא לקח מהמערכת את המספר של אמא שלי והוא מתקשר אליה ואומר לה שיש לי בעיות, שצריכים אותי בבסיס היום עד מאוחר אז שלא יחכו לי בבית" היא משתפת, "אמא שלי ידעה שאני צריכה לחזור ושלא צריכים אותי בבסיס, היא לא האמינה לו לכלום והיא אמרה לו 'למה היא לא מתקשרת אליי? תן לי לדבר אתה' אז הוא אמר לה 'היא מאוד עסוקה פה היא לא יכולה לדבר', והיא הבינה שמשהו לא תקין", אושרת אומרת.

רק לאחר כמה שעות, בלי אוכל ובלי מים, היא יוצאת כשהוא בא לפתוח את המשרד. "בסופו של דבר הייתי שם שעות, יום שלם", היא מספרת בזעזוע. "כשהוא הגיע ופתח את הדלת אמרתי לו: 'אתה נותן לי ללכת', והוא אמר לי: 'היום אני נותן לך ללכת, אבל ממחר את נשארת צמוד אליי חודש, תביאי תיק'". ומאותו רגע, המצב רק הולך ומחמיר: נגיעות "תמימות" ודיבורים לא-נאותים: "הוא היה בא, ליד חיילים אחרים ואומר לי 'אושרת יש לך משהו על החולצה' ונוגע לי בחזה. ליד אנשים! הולך לידי נוגע בי כאילו בטעות" היא מוסיפה לספר – "הוא היה הולך לחיילים שלו ואומר להם 'אל תדאגו, זאת תחתיי אני מ***ן אותה'. אני שמעתי את האמירה הזו ממש כי הוא היה בחדר מצולם כשאמר את זה ואני הייתי בחמ"ל. כמובן שלא שכבתי אתו. אפילו החייל שהוא דיבר אתו בא אליי אחר-כך ואמר לי 'זה לא סבבה איך שהוא מתנהג אלייך'".

כשאני מנסה להבין מה קורה בזמן אמת, מה הטיפול בהטרדה מילולית כזו של מפקד, או מה היא מנסה לעשות כנגדו היא אומרת: "לא היה לי אומץ לספר ופחדתי כי לא הבנתי מה החוקים. פחדתי שלא ישחררו אותי שבת אם אני אספר, הייתי חיילת צעירה והחוסר ודאות הזו היא פסיכית. כולם פחדו ממנו, ואני יודעת במרחק הזמן שלא הייתי החיילת היחידה שזה קרה לה. גם כשהוא סיפר והתהדר בזה, מי שהוא סיפר להם – היו החיילים שלו – אם הם היו מדברים הם היו סוגרים שבת על המקום".

הסיפור של אושרת תם ולא נשלם כשהיא עוברת בסיס. אך במקום אחר, הסיפור של נטע (שם בדוי), רק מתחיל. נטע שירתה כמדריכת סימולטור. היא באה במגע עם מילואימניקים שמגיעים לשבוע רענון בתפקיד שלהם בסדיר. "בדרך כלל זה אחד-על-אחד, אבל היה חסר כוח אדם וקראו לי, בגלל זה הייתי גם על שני חיילים ולא על אחד כרגיל", נטע אומרת. ביומיים הראשונים היא מקבלת מאחד המילואימניקים, ארז, הערות על יופייה. "'איזה שם יפה יש לך, איזה יפה את..' לא ייחסתי לזה חשיבות יותר מדי, גם לא הרגשתי חוסר נוחות חריג כי הם היו שניים". אבל ביום השלישי, כשהם נכנסים לבד לסימולטור, הגבול נחצה.

"הסימולציה קורית בחדר קטן וחשוך עם מסך", נטע מתארת, "הם צריכים לתת לי פקודות ושאני אבצע. הייתי רק עם ארז ולא עם יגאל (החייל השני), וזה המשיך – 'איזה יפה את, חבל שאשתי לא נראית ככה' דברים כאלה" היא מספרת "כחלק מהתרגיל הוא צריך להגיד לי למשל – פגז על מטרה, וכדי שזה יהיה נחמד עשינו משחקי מילים והסוונו את זה לצורך ביטחוני – למשל 'שלום-על-לחם'. וכשהוא היה צריך להגיד לי פקודה כזו הוא אמר 'נטע על ארז. חוזר שנית – נטע על ארז'" ברגע הזה היא משתתקת, ואז ממשיכה: "אמרתי לו – 'בוא ננסה שוב. מוכנה לפקודתך', ואז הוא אומר – 'יגאל על נטע, יגאל על נטע'".

ברגע הזה נטע מחליטה לעצור את התרגול."אמרתי לו 'בוא נחזור עוד חמש דקות. יצאתי והלכתי למפקד שלי, אמרתי לו – 'אני לא רוצה להדריך את ארז השבוע' והלכתי, בכיתי בהיסטריה", היא מספרת. "הרגשתי שאם אני לא יוצאת עכשיו או שאני מתחילה לבכות או שהוא מתחיל לגעת בי". לאחר מכן המפקד התקשר אלייה ושאל מה קרה והיא סיפרה לו הכל. "הוא אמר לי לחזור כשאני מתאוששת. הקטע הקשה", נטע אומרת, "הוא שבן-אדם זורק לך הערות ואז עוד משתמש במה שאת מלמדת כדי להטריד אותך".

גם נטע וגם אושרת, שחוו הטרדות מיניות, מספרות על הגנה מצד המפקדים שלהם. במקרה של נטע המילואימניק הושעה מהקורס ונאלץ לבוא להשלימו לאחר חצי שנה, ובנוסף קיבל הערה אדומה ושיחת נזיפה מראש הענף. אושרת מספרת איך הצדק יצא לאור במקרה שלה, באיחור קל: "שנתיים עברו מאז, אני לקראת השחרור, עולה במעלית בבסיס לקראת דיון מבצעי, מארגנת דברים. ואני שומעת 'טוב לראות אותך' – אני מסתכלת ורואה אותו", אושרת מספרת. "הוא אומר לי: 'אמרתי לך שניפגש, חשבת שאני אעזוב אותך?'". כשהיא יוצאת בבכי בלתי נשלט מהמעלית, רואה את הזוועה חוזרת מול עיניה, היא נכנסת למשרדם של שניים מהמפקדים שלה, "באתי למפקד שלי שהיה אל"מ ולעוד מפקד ופשוט התחלתי לבכות מהפחד שראיתי אותו. הם דחו את הדיון, הכניסו אותי לחדר, שמעו את כל מה שקרה לי. הם קראו לו למשרד ובהליך משפט מזורז הדיחו אותו לא רק מהתפקיד – הם דאגו שידיחו אותו מצה"ל", אושרת מספרת.

למרות התמיכה הבלתי רגילה מצד המפקדים במקרים הללו, נראה שהבעיה המערכתית רחוקה מלהסתיים. בין אם אלו מילואימניקים, חיילים או מפקדים – נראה כי יש שחרור רסן במערכת הצבאית, ואולי זו ההיררכיה שמאפשרת הטרדות ושכרון כוח מוחלט. אז בפעם הבאה שאתם מלווים ילדה או אחיינית לבקו"ם, תזכרו להכין אותה היטב למלחמה לא פחות מורכבת, השמירה על כבודה ועל גופה.

בגלל הבן: האישה שהופכת בני נוער עם צרכים מיוחדים לכוכבים על המגרש

לאחר שבנה עידו אובחן עם פיגור קל, החליטה שושנה גרוספלד להגשים את חלומו להיות שחקן כדורסל והקימה עמותת ספורט לאנשים כמוהו, שהיום פועלת בשבעה ענפים שונים: "עם העמותה יש להם כל יום ספורט, כל יום מפגש חברתי"

כתבה: שיר ששון \ ערכה: טליה סיני

אם חשבתם שהספורט הישראלי מכיל מגוון של אוכלוסיות, כנראה עוד לא ראיתם כלום – העמותה למשחקים מיוחדים "וירטוס ישראל", דואגת שגם השונים יקבלו מקום על המגרש ומביאה את השחקנים בעלי הצרכים המיוחדים לקדמת הבמה.

העמותה מקדמת את העיסוק בספורט תחרותי־­הישגי בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית, אוטיזם ותסמונת דאון, באמצעות ארגון פעילויות ספורט ותחרויות בלמעלה מ-20 ענפי ספורט שונים. העמותה שותפה במשחקים בארץ לאורך כל השנה, ופעם ב-4 שנים הספורטאים והמאמנים טסים לאולימפיאדה בה נערכים משחקים בינלאומיים של ספורטאים עם צרכים מיוחדים.

שושנה גרוספלד היא אמא של עידו, שמלידה היה ילד רגיל לחלוטין. "בטיפת חלב היו מתפעלים ממנו שהוא מעל הממוצע. ובסביבות גיל 3 משהו קרה – הוא הפסיק לדבר, אחרי שהוא כבר דיבר טוב. אמר רק 'את זה את זה' ומצביע. הוא היה מבין כל מה שאמרתי לו אבל לא מדבר. הכנסתי אותו לגן טיפולי בתל השומר ובאותו יום הוא התחיל לחזור על מילים". למרות השיפור היחסי שחל במצבו של עידו הוא לא חזר למיטבו. הרופאים הגדירו אותו בעל פיגור קל גבולי, ומאז אמא שושי עובדת בהגשמת חלומות – לו ולחבריו.

שושנה גרוספלד ובנה עידו

"כשעידו היה בן 15-16 הוא רצה להיות שחקן כדורסל, כי האחיינים שלי, בני דודים שלו, היו שחקני כדורסל", מספרת שושי, "החלום היה להיות שחקן כדורסל במכבי תל אביב. צלצלתי למכבי תל אביב והם אמרו לי 'תביאי אותו פעמיים בשבוע לאימונים, בין 15:00-17:00 להדר יוסף בתל-אביב'. אני גרה ברחובות וזה היה לי מורכב טכנית, מה גם שעידו לא שחקן מקצועי. עד שיום אחד הוא אמר לי – 'אני רוצה לשחק ברחובות', הבנתי שזו ההזדמנות שלי – הלכתי לאולם 'תקוותנו' שחברים שלו שיחקו בו בעבר. שאלתי את המאמן אם הילד המיוחד שלי יכול לשחק, והמאמן צירף אותו לקבוצה. עידו שיחק אתם 5 שנים והם ידעו שהוא מיוחד, שהוא אחר. כשהיה משחק היו נותנים לו פשוט לקלוע לסל מדי פעם".

החלום הפרטי של בנה הוביל את גרוספלד תוך כדי תנועה להקים זרוע בעמותה למשחקים מיוחדים, שלימים תהיה עמותה פרטית ברחובות – "הרצון מנצח", ולהגדיל את פעילותה, הן מבחינת התרחבות ענפי הספורט והן מבחינת מספר הספורטאים.  "באיזשהו שלב התעקשתי והגיע תקציב מראש העיר, השתמשנו בו ופתחנו קבוצת אופניים. לאט לאט פתחנו גם קבוצת שחייה", מספרת גרוספלד, "הלכתי לעירייה והם שאלו אותי 'את לא עייפה?' אמרתי להם 'אני עייפה, אבל הילדים רוצים'. עכשיו יש לי 7 ענפים רק בעמותה שלי. כמה חבר'ה הלכו לשחק באולינג, וזה הוביל לכך שפתחנו קבוצת באולינג. הם אמרו 'למה אין לנו כדורגל?', אז פתחנו כדורגל".

גרוספלד רואה הבדל ניכר בהתנהגות של עידו מאז שנכנס לתחום הספורט, היא מספרת על השיפור בביטחון העצמי, בקשרים החברתיים ועל המשמעות שנכנסה לחייו: "זה מילא לו את החיים – מלא מדליות מכל העולם, מלא גביעים".

צילום: אוסף פרטי

הסיפור של עידו הוא אמנם זה שמוביל את שושנה, אבל במובן מסוים הוא לא שונה מהסיפור הקולקטיבי שהיא מספרת על האוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים: "הדבר הכי חשוב הוא שזה נותן להם חברה. נוצרות חברויות והם באים גם הרבה פעמים בשביל החברים ולא בשביל המשחק. ילדים כאלה בלי הספורט מגיעים הביתה ורואים טלוויזיה – עם העמותה יש להם כל יום ספורט, כל יום מפגש חברתי". היא מספרת כי "ילד בן 14 שאובחן כאוטיסט היה בורח לנו בהתחלה ולא רצה לבוא – היום הוא בן 18 והוא בא ברצון ואומר כל הזמן 'זה המשפחה שלי'".

בעולם כמו שלנו, שמבוסס על רווח והפסד, נהוג לשאול תמיד מי המרוויח. ודווקא כאן נדמה כי הרווח הוא כפול – הספורטאים מקבלים מקום על המגרש וקשרים חברתיים משמעותיים, ובתמורה מעניקים לנו, הצופים, את הזכות ללמוד שיעור בחתירה לניצחון בכל מצב, גם כשהסיכויים נראים לרעתך.

סטודנטים מאריאל מקימים סטארט-אפ: מכשיר שמסייע להתמודד עם פוסט-טראומה

איתן, ודים, יאיר וטל מפתחים מכשיר שמזהה התקף פוסט-טראומטי לפני שהוא מתחיל ומשמיע הקלטות מרגיעות. "הרעיון הגיע אלינו באופן טבעי משום שארבעתנו שירתנו כלוחמים במסגרת השירות הצבאי", הם מספרים

כתבה: שי אמסלם / ערכה: שיר ששון

איתן רוטשילד, ודים נווה, יאיר מיימוני וטל אהרון אינם רק חברים לספסל הלימודים במחלקות להנדסת חשמל ופיזיקה באוניברסיטה. בקרוב הם גם יעמדו בראש חברת סטארט-אפ משלהם, בשם Headnology.

ארבעתם נפגשו בשנה הראשונה ללימודים, ומאז התחרו בהרכבים שונים במסגרת חמש האקתונים מגוונים, אשר בשניים מהם זכו במקום הראשון. בשיחה עם איתן רוטשילד, אחד ממקימי הסטארט-אפ וסטודנט שנה ד' במחלקה להנדסת חשמל, הבנתי כי החיבור ביניהם אינו בהכרח מתבסס על "חשיבה אקדמית" המסייעת להם להגיש מטלות בקלות, אלא בעיקר עומד על כך שלארבעתם יש סקרנות טבעית המדרבנת אותם לשבת שעות נוספות כדי לפצח רעיונות ופתרונות לבעיות קיימות.

"האקדמיה היא לא הגורם שדחף אותנו להתנסות ביזמות וזה גם לא התפקיד שלה", מסביר רוטשילד, "יש לה אג'נדה מסוימת וזה עולם המחקר. באופן כללי אני מאמין שיזמות צריכה לבוא מסטודנטים; אף אחד לא ילמד אותך להיות יזם, שום קורס ושום הרצאה. מה שהאקדמיה כן יכולה לתת דחיפה ראשונית לחדשנות על ידי תחרויות והאקתונים – ממש איפה שאנחנו התחלנו".

Safehand, הפרויקט שהתניע את רעיון הקמת הסטרט-אפ, קיבל חוות דעת מעולות במסגרת ההאקתון האחרון שהאוניברסיטה ערכה בשיתוף עם חברת מיקרוסופט בנושא "יזמות חברתית". "חשבנו על מכשור טכנולוגי נייד לפוסט-טראומתיים, הנעזרים בכלבים העוברים הכשרה מיוחדת בכדי לסייע להם ביום-יום", מסביר רוטשילד, "הרעיון הגיע אלינו באופן טבעי משום שארבעתנו שירתנו כלוחמים במסגרת השירות הצבאי, כך שלצערנו, אנו אוטומטית מוקפים בחברים ובמכרים שעברו חוויה טראומטית במהלך הצבא וכיום מתמודדים עם פוסט-טראומה אשר משבשת את תפקוד חייהם התקין".

"לאחר שערכנו תחקיר בקרב אנשים החיים עם פוסט טראומה, הבנו כי עצם רכישת הכלב ותחזוקתו הינו הליך יקר שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו", מוסיף רוטשילד, "ולכן הבנו שאנו חייבים למצוא פתרון נגיש שיוכל להוות כפתרון זמני לאנשים הזקוקים לעזרה דומה, בצורה הדחופה היותר".

מכאן, הדברים התגלגלו די מהר: "נעזרנו בשירה אשכנזי, סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה, אשר סיפקה לנו מידע לגבי פוסט טראומה הנגרמת מלחימה ומלחמה, על התפקיד ממלא הכלב בחייו של האדם הפוסט-טראומתי ועל התגובות הפיזיולוגיות הנגרמות בשעה שהאדם חווה התקף".

אפקט של חזרה למציאות

"להאקתון עצמו הגענו עם רעיון ודרכי פעולה", הוא מספר, "אך כיום כבר יש בידינו אב-טיפוס. המכשיר מזהה בגופו של האדם את הסימנים המקדימים בגוף להתקף פוסט טראומתי וכך לפני שההתקף מתחיל, כבר משמיע לאדם הקלטה של קולו עם אמירות העוזרות לו לחזור למציאות ולהירגע, או אפילו מפעיל שיר מסוים שעוזר לו גם כן להשיג את אותו אפקט של חזרה למציאות – בדיוק כפי שכלב עוזר לעשות במצבים דומים".

אמנם זו לא פעם ראשונה שחברים מתאגדים יחדיו למען פרויקט משותף, אך בדרך כלל זה קורה בשלב בחיים כאשר המקימים התייצבו כלכלית וצברו כמה קשרים פה ושם – אך אצלם זה כנראה זה אף פעם לא הפריע: "לא צריך לחכות שיהיה לך סכום כסף גדול כדי להתחיל לעבוד על רעיון. בייחוד לא לחכות עוד כמה שנים ולקחת סיכון שאולי משהו דומה יצא לשוק ואז כל הרעיון ילך לפח".

"מעבר לכך", הוא מוסיף, "ידענו מלכתחילה שאנחנו מתחילים בלי סכום אסטרונומי. הרי ארבעתנו סטודנטים, אשר במקביל משלבים משרות סטודנט ואת הזמן הנותר לנו אנו פשוט משקיעים ברעיון שאנחנו מאמינים בו".

יאיר מיימוני

בימים אלו, ארבעת מייסדי הסטארט-אפ נפגשים עם משקיעים פוטנציאליים ומקווים להוציא לשוק בקרוב את המוצר שפיתחו. "אני ושאר חברי הצוות עובדים בכל רגע פנוי שיש לנו כדי לקדם את הפרויקט הזה", מספר רוטשילד, "אני לגמרי מאמין בו ועצם זה שיש בו ערך מוסף שמתחבר לכל אחד מאיתנו, רק מעניק לנו יותר מוטיבציה להמשיך וליצור רעיונות דומים במסגרת הסטרט-אפ שאנו מקימים".

*המכשיר אינו מהווה תחליף לטיפול רפואי, פסיכולוגי או תרופתי  – אלא משמש ככלי עזר בלבד.

אתר האינטרנט: headnology.com
כתובת המייל: info@headnology.com

מימין: ודים נווה, יאיר מיימוני ואיתן רוטשליד

ברוכים הבאים לכרמלית, אלא אם אתם נכים

הרכבת התחתית של חיפה היא אחד הסמלים של העיר, אבל לא כולם יכולים ליהנות ממנה. אם אתם נכים, תיתקלו בשלט שמבהיר: אין כניסה. בעירייה מפנים להנהלת הכרמלית, שטוענת: "קיימת תוכנית רעיונית, לא מתוקצבת ולא ישימה"

כתבה: אביטל פריד / ערך: ירון משה תנעמי

מעל 20 שנה עברו מאז שנחקק חוק ההנגשה והכרמלית בחיפה עדיין לא מונגשת לנכים. יתרה מזאת, בכניסה לכרמלית ישנו שלט של איסור כניסה לנכים, דבר שמעורר זעם בקרב הציבור. מנכ"ל הכרמלית: "קיימת תוכנית רעיונית לטפל בעניין, לא מתוקצבת ולא ישימה".

בתחילת החודש צוין היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. ברחבי הארץ כולה יצאו בפרויקטים יפים עם כותרות נפלאות ומחממות את הלב. אך בין מילים לבין החיים עצמם, עדיין קיימים פערים ענקיים והכרמלית ממחישה את הפערים יותר מכל. בכותרות ויח"צ יש להם מקום, אך בחיים עצמם, במקומות רבים, אין כניסה לנכים. אפס נגישות, אפס רגישות.

הכרמלית היא מעין 'מטרו' תת-קרקעי היחיד מסוגו בארץ. היא הוקמה בשנות ה-60, ונותנת שירות לכ-2,000 אנשים מידי יום במטרה לחבר בין שלושה אזורים מרכזיים בעיר חיפה: העיר התחתית, שכונת הדר ומרכז הכרמל, ללא פקקים וללא תאונות. כניסתה בנויה על ידי מדרגות צרות רבות המובילות אל מנהרה תת קרקעית צרה אף היא. בשנים אלו המודעות לנגישות לא הייתה גבוהה. היא שופצה מחדש בשנת 2018 – עידן אחר לגמרי, שבו המילה 'נגישות' היא חלק מהלקסיקון השגור בפי עם ישראל והעולם כולו. נגישות היא מידת התאמת מערכת מכל תחום שהוא לשימושם של אנשים בעלי יכולות גופניות, נפשיות ושכליות מגוונות ככל האפשר, לרבות אנשים שהיכולות שלהם באחד מתחומים אלה נמוכות עד כדי לקויות.

אוסף פרטי
אוסף פרטי

עניין הנגישות עוגן בחקיקה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תשנ"ח, 1998) במטרה להגן על כבודם ולהבטיח את השתתפותם השווה בחברה. בשנת 2005 תוקן החוק ונוספה חובת הנגשת מבנים ותשתיות כדי שגם בעלי מוגבלויות יוכלו לקבל שירות חופשי ומיטבי. החוק מחייב הנגשה גם של מבני מסחר והנגשת מקומות ציבוריים המופעלים על ידי גופים פרטיים.

נדמה כי האחראים על הכרמלית בחיפה חושבים שהם מעל לחוק. הכרמלית כולה בנויה ממדרגות צרות המונעות כניסת כסאות גלגלים, עגלות, אנשים הנעזרים בקביים ועוד. לא רק זאת, הם הציבו שלט בכניסה לכרמלית עם סימן של תו נכה ועליו קו אלכסוני מתוח, כזה שאומר: "אין כניסה לנכים". איך במציאות של היום, למרות שעדיין לא הנגישו, לא מציבים שלט הסבר? גם לכם זה מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה? אוכלוסייה שלמה שהציבו בפניה שלט שאומר – אין לכם מקום כאן?

נגישות היא לא חסד עליון ולא טובה גדולה, אלא זכות בסיסית. ואגב, היא אינה נוגעת רק לנוסעים בכיסאות הגלגלים – כולנו מוגבלים במשהו, וכולנו זקוקים להתייחסות בכבוד הראוי לנו.

מי שנקלעה אל המחדל הזה ונתקלטה בקיר אטום תרתי משמע היא ליחי פרנקו, בת 21 מקריית חיים. סטודנטית לעיצוב גרפי במכללת תלתן ועובדת בתחום. לפרנקו יש ניוון שרירים SMA – מחלה גנטית הגורמת לריפיון שרירים עד כדי שיתוק, שפרצה אצלה בגיל שמונה חודשים. "המחלה מונעת ממני ללכת ולעמוד, אבל אני לא מוותרת. נלחמת על מה שחשוב לי, רוצה שייראו אותי בתור מי שאני ולא בתור נכה עם כיסא גלגלים, אלא בתור ליחי. כיסא הגלגלים בא בנוסף". אל השלט המחפיר היא נחשפה במסגרת לימודיה. באחת המטלות, חולקו כלל הסטודנטים לקבוצות על פי נושאים. במקרה או שלא, היא שובצה בתחום התחבורה. "היינו צריכים להביא פתרונות עיצוביים לבעיות שיש בחיפה בנושא שקיבלנו. החלטנו להתמקד בכרמלית בחיפה. איך שאני מגיעה לכרמלית, ראיתי את השלט. הוא ישר בלט. שום דבר שם לא היה מונגש: אין מעלית, יש מדרגות נעות ומדרגות רגילות, ברציפים עצמם יש מלא מלא מדרגות. ואז, בצד, חברות שלי צילמו לי שיש מעבר נגיש כביכול בתוך הרציף עצמו, שזה אבסורד, כי אין ירידה לרציף אבל יש מעבר לכיסא גלגלים".

ליחי פרנקו בכניסה לכרמלית. אוסף פרטי

איך ייתכן שבעיר שחורטת על דגלה דו קיום וקבלת השונה מודפס שלט חסר רגישות מעין זה? למה לא להציב שלט בו כתובה התנצלות, בסגנון "לציבור הנוסעים עמכם הסליחה, הכרמלית אינה מונגשת לעגלות וכסאות גלגלים"? בעיריית חיפה מתנערים מאחריות. נוח להתפאר בכלי התחבורה היחיד מסוגו בארץ שמושך אליו תיירים רבים, אך מה שקורה בתוכו – נשאר מחוץ לתחום.

פרנקו טוענת שהיא רגילה שמקומות לא מונגשים בכלל תחומי החיים – בתי עסק, חנויות ועוד. אך בשלט כזה היא לא נתקלה מעולם. "זה מעורר בי עצבים ולא ממש הבנתי למה צריך שלט כזה", היא אומרת, "מילא הכרמלית לא מונגשת, זה אני עוד איכשהו מבליגה. אבל שלט כזה? פחות מתאים. בן אדם עם מוגבלות לא ייכנס למקום מסוים אם אין בו נגישות, אז השלט בעיניי ממש מיותר.

"חשוב להגיד שזה הפסד של הכרמלית בסופו של דבר, שהיא לא מונגשת ושהם שמו שלט כזה, כי זה עוד אוכלוסייה שלימה שפשוט לא משתמשת בנתיב תחבורה שהוא משמעותי בחיפה. ובהקשר הזה – פשוט תהיו בני אדם. תנגישו מקומות, אל תפלו אנשים בגלל מגבלה, בגלל צבע עור, בגלל משקל, בגלל כל דבר בעצם. אולי אני חיה באיזשהי בועה, אבל בא לי שיהיה פה עולם שבו אנשים מקבלים את כולם ושהכל מותאם לכולם, בלי הרבה מחשבה".

היא לא סתם מבקשת שינוי מהחברה, היא עצמה פועלת לשינוי. היא מתנדבת בעמותת 'LINK20', שמטרתה להילחם על זכויותיהם של בעלי מוגבלויות בכלל תחומי החיים. הם לא רק מציפים בעיות, אלא דואגים לפתרונות בשיתוף חברי כנסת. "זו תנועה חברתית שיוצרת שינוי", היא אומרת, "לפרסם את כל הבעיות שיש ולהציף אותן, להראות לחברה שזה מה שאנחנו מתמודדים איתו. לא בקטע של התמסכנות, אלא בהמון הומור וגישה נכונה לחיים בעיניי".

אליאס אהרון, רכז הנגישות בעירייה, מסר בתגובה: "הנגשת הכרמלית היא באחריותם (אחריות הנהלת הכרמלית – א.פ). העירייה אינה מעורבת בשילוט המוצב במקום או בהנגשתה".

בשאלת הנגשת הכרמלית, ענה אבישי הדר מנכ"ל הכרמלית  כי קיימת תוכנית רעיונית ראשונית מאוד כבר זמן רב. לטענתו, התוכנית "לא מתוקצבת ולא ישימה. זה אומר לחפור במיליוני שקלים ולהשבית את הכרמלית לשנתיים לפחות בשביל לייצר שביל מונגש בתוך המנהרה התת-קרקעית".

בעניין השלט מסר הדר בתגובה: "זהו סימון שמקובל בשילוט בכל העולם. זה לא שלט פוגעני, זה השלט שמראה בסימנים שהכרמלית לא נגישה. לא מוסיפים מלל בשום פנים ואופן. זה לא מקובל. זכותם להיפגע, אני מבין, מקבל ויכול להזדהות. לא תולים שלטי הבהרה לשלטי מערכת כי יש אחד שנפגע. לא נוכל לתלות שלטים שמתנצלים על סמלים מקובלים".

בעקבות פרסום הכתבה ליחי פרנקו הגישה הערב תלונה למשרד מבקר המדינה. משרד המבקר אינו אחראי על הכרמלית שהיא גוף פרטי, אך מנסה להפעיל לחץ מכיוונו על הנהלת הכרמלית בטענה שהם עוברים על החוק.

"כמו שבת ארוכה מאוד": אלקנה, אבא ומחנך, מצא את עצמו בכלא

אלקנה ברכיהו ישב בכלא במשך שנה בעקבות תאונת דרכים שבה גרם למותה של אישה. בעקבות עצה של אימו כתב במהלך המאסר יומן אישי, שהפך לספר "אל תמהר לעבור" שיתפרסם בקרוב. "היה לי קושי עם עצמי שהשלכתי אותו גם כלפי אלוהים – איך הגעתי למצב הזה?". ריאיון אישי

כתבה: אביטל פריד / ערך: ירון משה תנעמי

"הלב פועם בפראות. התחושה היא שלא נותר לי צבע בַּפנים. בעמדת הכניסה, פקיד מוסתר פנים מבקש ממני את תעודת הזהות. אני מושיט אותה ביד רועדת ומקבל בתמורה כרטיס אסיר ומספר סידורי. עד כה הייתי אלקנה ברכיהו, בן עשרים ותשע, נשוי לעדי ואב ליפתח ולישי. בחור בסדר בסך הכול, עוסק בחינוך ובהדרכת נוער, משלם מיסים, עושה מילואים. כל זה היה נכון עד לרגע שבו גרמתי בחוסר תשומת לב לתאונת דרכים קטלנית. כעת, עם מספר האסיר החדש שיֵלך איתי לכל מקום, אני משיל מעליי את כל קורות החיים שהיו רלבנטיים בחוץ. אזרח במדינת שב"ס – אקס טריטוריה עם חוקים, שפה ואנשים שונים מאלו שאליהם התרגלתי" (מתוך הספר "אל תמהר לעבור").

מה היה קורה אם יום בהיר אחד הייתם יוצאים לעבודה, נוסעים בכיף, חושבים על החיים ומוצאים את עצמכם מואשמים בהריגה, יותר מזה – מבינים שאתם הולכים לכלא, ושהחיים שלכם מעתה והלאה ישתנו לחלוטין? הייתם כותבים על זה ספר?

הכירו את אלקנה ברכיהו, בן 32 מפרדס חנה. נשוי לעדי, אבא ליפתח (7) וישי (4). מחנך כיתה י"א בתיכון "דעת משה" בתל אביב, תיכון לנוער חרדי נושר.

לפני האירוע ששינה את חייו, כשעוד היה בכיתה י"ב, הוא עשה תוכנית של"פ – שמיניסטים לעיירות פיתוח, פרויקט של משרד החינוך ותנועות הנוער שבמסגרתו צעירים עוברים ללמוד בכיתה י"ב בערים שונות. לאחריה, היה בישיבת הסדר במעלה אדומים, והתגייס להיות לוחם בגדוד 931 של הנחל. לאחר מכן, עבד בתנועת הנוער "בני עקיבא" כרכז הדרכה של מחוז ירושלים שאחראי על כל תחום ההדרכה, התכנים וההכשרות במחוז.

אלקנה הוא איש חינוך ברמ"ח איבריו. איך אדם כזה, מלח הארץ, בחור אידיאליסט וערכי שמשקיע את חייו לעשייה חברתית משמעותית מוצא עצמו בכלא גבעון?

ב-20 ביוני 2016, היום הראשון של החופש הגדול, הוא יצא מפגישת עבודה ביישוב פסגות שבבנימין. הוא לא ידע שזאת תהיה נסיעה שתשנה את חייו. משהגיע לכיכר אדם, התכוון לפנות שמאלה לכיוון ירושלים. מולו הגיעו שורת משאיות שרצו להמשיך ישר.

מה בדיוק קרה שם?

"תוך כדי הפנייה שמאלה הרגשתי חבטה אדירה, הרכב שלי עף לצד השני של הכביש. לא הבנתי באותו זמן מה קרה. הייתי לבד ברכב. כמה שניות אחרי זה הגיעו כמה עוברי אורח פלסטינים ושלפו אותי מהמכונית. מלא שברי זכוכיות, מלא דם. הם נתנו לי לשתות מים. כשהגיע אמבולנס, הדבר היחיד שהצלחתי לראות זה משאית בצבע אדום. אני מבין שהייתי עכשיו מעורב בתאונת דרכים. עוד לא ידעתי את הפרטים.

"בערב הגיע קצין משטרה לבית החולים, ביקש לראות אותי ולקח לי את רישיון הנהיגה. לא הבנתי עדיין מה הסיפור ולמה הוא לוקח לי את הרישיון. הוא אמר לי רק: 'אתה חשוד בתאונה קטלנית. אתה תזומן לחקירת משטרה ברגע שתשתחרר'. הוא הלחיץ אותי שכדאי לי להתייעץ עם עורך דין. לא הצלחתי להבין מה קרה ומה הסיפור, לא הצלחתי בעצמי לשחזר.

"רק כשהגעתי לחקירה התחלתי להבין את הסיפור המלא – כשאני פניתי שמאלה בכיכר והגיעה המשאית מולי, לא נתתי לה זכות קדימה וביצעתי את הפניה בלי לשים אליה לב. נכנסתי לצומת כשהמשאית כבר הייתה ממש קרובה. נהג המשאית ממש ניסה לבלום את הרכב, רואים ממש סימני בלימה על הכביש, אבל הוא לא הצליח לבלום אותו, ככה שהוא התנגש בי. מה שכן הוא הצליח לעשות זה בדיעבד מה שהציל לי את החיים – הוא סטה עם ההגה שלו ימינה, ובסטייה הזאת במקום להיכנס בי חזיתית הוא נכנס בי רק מהצד. אבל הסטייה ימינה גרמה לזה שאחרי ההתנגשות איתי נהג המשאית המשיך להידרדר לצד הכביש, לשוליים של הדרך, שם עמדה אישה שנהרגה במקום. נמחצה מתחת לגלגלים של המשאית. לא היה לה סיכוי."

רכבו של אלקנה ברכיהו. מקור לא ידוע

תאונה קטלנית, בהגדרה, זו תאונה שבה נהרג בן אדם. בתאונה ההיא נהרגה גב' פירוז משעשע (ילידת 1937), תושבת רמאללה, מוכרת מוצרי קוסמטיקה, אמא לילדים וסבתא לנכדים.

בחקירה הבין ברכיהו לראשונה שהוא אחראי לתאונה קטלנית, ושהוא אשם באירוע גדול שהוא לא דמיין מעולם שיקרה לו.

סעיף האשמה הוא גרימת מוות ברשלנות, בגלל אי מתן זכות קדימה ונהיגה בקלות דעת.

אתה אדם מאמין. האירוע הזה העלה לך שאלות באמונה?

"כן. אני זוכר שיצא אז את השיר של חנן בן ארי 'מה אתה רוצה ממני?' (מתחיל לשיר). ממש הרגשתי שאני שר איתו. אלה היו ימים מאוד מאוד קשים בהם היה לי קושי גדול להשלים עם זה שאני אחראי ואשם בתאונה הזאת. בסך הכל ילד טוב, הייתי אז בן 26, בלי עבר פלילי, בלי דו"חות, קנסות, בלי נקודות. שום שדבר שהכין אותי לרגע שבו אני אשם בתאונה כזו. היה לי קושי מאוד מאוד גדול. קודם כל, איך לא שמתי לב?" הוא נאנח. "היה לי קושי עם עצמי שהשלכתי אותו גם כלפי אלוהים. איך הגעתי למצב הזה, איך הגעתי לסיטואציה הזאת, למה נסעתי דווקא בדרך הזאת, למה האישה הזאת עמדה שם. המון שאלות שבעצם עימתי מול עצמי, אבל בגלל שלא היה לי מה לעשות – השלכתי אותן כלפי מעלה. אלה היו הרבה רגעים של קושי מאוד גדול באמונה."

מתוך עמוד הפייסבוק "אל תמהר לעבור"

מה עשית בעצם מהרגע בו ידעת שאתה עתיד להיכנס לכלא ועד לרגע הכניסה עצמו?

"קיבלתי עונש מאסר בפועל של 12 חודשים. קיבלתי מהשופט בערך חודש ושבוע להתארגן על הכניסה למאסר", הוא מחייך חיוך נבוך, "זאת התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים. זה גם היה ההתמודדות עם גזר הדין, זה שחור על גבי לבן שאני אשם בתאונה. גם האשמה, גם האחריות, גם הפחד הגדול ממה שמחכה לי מאחורי הסורגים – האנשים שאני הולך לפגוש, התנאים שאני הולך להתמודד איתם. וגם הקושי הגדול מהפרידה – מהמשפחה, מעדי, מהילדים, געגוע מאוד מאוד גדול. איך המשפחה שלי תסתדר בחוץ מבחינה כלכלית, מבחינה אישית, איך נתמודד עם הגעגוע? שנה שלמה לא להיות בבית."

ברכיהו מספר שהיו לו שאלות רבות ולא היה לו עם מי להתייעץ. הוא מה שנקרא "ילד טוב ירושלים", מגיע מסביבה טובה. הוא לא מכיר מישהו שהיה בכלא ושרד כדי לספר, להתייעץ, לדבר. להבין מה עושים בכלא ומה לא עושים. "להתמודד עם סימני שאלה זה משהו הרבה יותר קשה, אפילו יותר קשה מההתמודדות עצמה של הכלא."

אפרופו משפחה. מה המחיר שהמשפחה שלך שילמה על הדבר הזה? בסופו של דבר, זאת לא איזה משפחת פשע שיודעת שיש סיכוי שאבא ייכנס לכלא.

"הקושי בעיקר היה במרחק ובגעגוע. בסוף, בעצם זה שעשיתי את הפעולה הכנסתי את כל המשפחה לסחרור מאוד גדול, לדאגה מאוד גדולה. הם דואגים לי איך אני אסתדר בכלא, ואני דואג להם איך הם יסתדרו בחוץ. זאת דאגה שלא הרפתה. גם מבחינה כלכלית זה היה סיפור מאוד כבד, כי העלויות של עו"ד ואחרי זה קנס מאוד גדול שקיבלתי, יחד עם זה ששנה שלמה אתה לא יכול לפרנס את המשפחה. זו מציאות כלכלית לא פשוטה שאתה מכניס אליה את כל המשפחה. אז בעיקר המרחק, הגעגוע והדאגה. זה הקושי שהיה ונשאר כל הזמן".

איך הסביבה שלהם הגיבה? היו אנשים שהתרחקו?

"אנחנו לא הרגשנו. להפך, הרגשנו עטיפה מאוד מאוד גדולה גם של המשפחה המורחבת, גם של הקהילה (א"פ: הם גרו בזמנו ביישוב טלמון, ליד ההורים). חיבוק מאוד מאוד גדול של אנשים שבאו ורצו לעזור וסייעו, ונתנו את התחושה שזה יכול לקרות לכל אחד, וזה אירוע שהם רוצים לעזור ולתת בו יד. זה באמת מה שהשאיר אותנו עם ראש מעל המים. לא היינו מצליחים לשרוד ולהסתדר בלי התמיכה הזאת של הקהילה ושל המשפחה".

בוא נדבר רגע על הכלא עצמו. מה הפתיע אותך לדעת על האנשים שסביבך?

"באגף שבו הייתי היה הכל, באמת, היו אסירים מסוגים שונים על כל מיני עבירות. מה שהכי הפתיע אותי זה לא משהו ספציפי, יותר משהו כללי על כל האסירים – שלכל אחד יש תיק שעליו הוא יושב, אם אתה תכיר אותו רק לפי התיק שלו זה ישר, כמובן, יעלה בך הרבה חשש. לפחות מרחוק, כותרת של 'אסיר' זה לא משהו שנעים לשמוע, בטח לא עם המדים הכתומים. זה מייצר איזושהי רתיעה. אבל בסוף, כשאתה נעול עם מישהו בתא 24/7, נוצר קשר, וקשר מיוחד שהוא באמת עמוק יותר ולא רואה רק את הכותרת של העבירה, אלא גם באמת מצליח לראות את הבן אדם על עוד כמה צדדים שלו. וכל פעם שעוד קצת העמקתי בבן אדם הכרתי אותו יותר, ובסוף בשעות שאתה נמצא בתא, נעול – אתה מגיע לרמות של קשר מאוד מאוד חזק. אתה פתאום רואה עד כמה הדברים הם הרבה יותר מורכבים. אתה פתאום רואה אסירים ושומע על הילדות שלהם, על המקום בו הם גדלו, על הדברים שהם חוו בתור ילדים, והדברים האלה לא מצדיקים את מה שהם עושים עכשיו כי בסוף יש לנו בחירה חופשית, אבל הם כן האירו לי את הדברים באור אחר. הם גרמו לי לא לשפוט כל כך מהר דברים שאני רואה ממבט ראשון, אלא לתת הזדמנות נוספת ובאמת לראות אנשים בצורה עגולה יותר, עמוקה יותר, ולא רק את הרגע עצמו של העבירה אלא להבין גם מאיפה היא הגיעה, מה היה השורש שלה. ההיכרות הזאת נותנת לי גם הרבה בחוץ, שוואלה, אני לא יודע הכל. יש הרבה דברים שאני ממהר לשפוט ואני אומר לעצמי 'רגע, אולי יש פה משהו שאני לא מכיר. אולי יש פה איזשהו רקע, איזושהי ילדות שעומד מאחורי דברים שעכשיו מאוד מאוד מעצבנים אותי.'"

הרקע שבא ממנו האדם משנה בעיניך את חומרת המעשים?

"לא. כי בסוף יש לך בחירה חופשית, יש אנשים שעברו דברים מאוד מאוד קשים שלא מצאו את עצמם בכלא. מה שזה כן משנה זה את היחס לאותם אנשים, כלומר, לתת להם הזדמנות ולהבין שמה שהם עשו זה משהו אחד בתוך החיים שלהם וזה לא הם. זה משהו שהם עשו שהוא חמור, שהם צריכים לשלם עליו מחיר, אבל אחרי המחיר הזה יש בן אדם שעומד פה, שיש לו מכלול של תכונות. יש לו גם תכונות טובות, יש לו גם תכונות יותר מאתגרות. אבל זה כן גרם לי להסתכל עליהם כמכלול, כאדם שלם שיש בו גם טוב וגם רע".

הייתה לך איזושהי נקודת אור בסיפור הזה, מרגע התאונה ועד כה?

"הכלא מחייב אותך בזמן של חשבון נפש, בעצם זה שאתה נמצא בלי פלאפון, רחוק מהמשפחה. אתה מקבל כאפה רצינית, כשאתה נמצא בכלא עם תנאים קשים ועם אנשים לא פשוטים זה מאפשר לך מאוד להתרכז ולהיות עם עצמך. זה משהו שהיום העולם שבחוץ כמעט לא מאפשר לנו. אנחנו מאוד מאוד עסוקים וכל הזמן בהתראות, במשימות, בעבודות שצריך להגיש. יש לנו כמעט כל הזמן דד ליין ודברים שאנחנו צריכים לעמוד בהם. ופתאום הכלא הוא איזושהי עצירה כמו שבת אחת ארוכה מאוד שבה אתה חייב לפגוש את עצמך, אתה מקבל זמן לחשוב, לחלום, להתבונן על מי שאתה ומה שאתה ולאן אתה רוצה להגיע. זה זמן זהב שלא הייתי מקבל בשום מקום אחר. אמנם לא הייתי רוצה להגיע לכלא מראש, בטח לא על תאונת דרכים ובטח לא על גרימת מוות ברשלנות. אבל אם זה העונש שקיבלתי אז אמרתי יאללה אני אנצל אותו כדי להיות בו, כדי לעשות את החשבון נפש בפנים. חלק מהחשבון נפש היה הכתיבה של היומן".

זה מוביל אותי לספר שלך "אל תמהר לעבור", ולהדסטארט שאתה מוציא בימים אלו ממש. מאיפה מתחילים לכתוב ספר כזה בכלל?

"מראש הבנתי שאת הכלא אני לא רוצה רק להעביר, לא רוצה רק לחכות שהוא יסתיים. אני רוצה להפוך אותו למשהו משמעותי. לפני שנכנסתי לכלא אמא שלי הביאה לי איזושהי מחברת צהובה כזאת ואמרה לי לכתוב בה את התובנות והחוויות שלי ולא האמנתי שאני אעשה את זה. לא ניהלתי לפני זה יומן, ואיפשהו, שם ביום הראשון שלי בתא הרגשתי שזו הזדמנות טובה להתחיל לכתוב ולהפוך את כל החוויה הקשה הזאת למשהו שאני רוצה לצאת איתו חזק יותר, ללמוד ממנו. להפוך כל יום למשהו שהוא משמעותי עבורי לא רק עכשיו אלא גם לאחרי זה שאני אצא. גם לקחתי את הרעיון לכתוב כל יום איזושהי תובנה, חוויה, משהו שקרה לי בכלא שיאפשר לי גם לקחת את החוויה של הכלא גם הלאה לחיים שבחוץ".

אתה עושה הרצאות, אתה מוציא לאור ספר. יש פה תקווה, נימה של אופטימיות בראש מורם ובגאווה לאחר הדברים הלא פשוטים שעברת. האם יש אנשים שהגיבו בצורה שלילית? בסופו של דבר, נגרם פה מוות של בן אדם.

"כן. קודם כל אנשים שעברו תאונת דרכים, או שאדם שיקר להם נפגע או נהרג באונת דרכים. הסיפור הזה לא קל לבליעה לאף אחד, ואני חושב שלאנשים שנפגעו בתאונות דרכים אפילו יותר. יש אנשים שקשה להם מאוד עם הסיפור שאני מספר. קשה להם מאוד איתי באופן אישי כשהם פוגשים אדם שאחראי לתאונת דרכים קטלנית, זה לא מפגש פשוט. אני יכול להבין את זה, ובמצבים כאלה אני סותם ת'פה ושומע ומקשיב. אני יכול להבין את הכאב ואת הקושי של אנשים עם הסיפור שאני מספר".

מתוך עמוד הפייסבוק "אל תמהר לעבור"

מה עשית ביום שיצאת מהכלא, איך יוצאים מזה, איך מתחילים מחדש? או שזה בכלל המשך של החיים הקודמים?

"האמת שמתרגלים מהר מאוד. הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת עם אבא שלי לפיצה, הדבר שהכי התגעגעתי אליו במהלך השהות בכל זה פיצה וחלמתי על הרגע שבו אני אצא ואזמין פיצה. אחרי זה חזרתי הביתה ומתרגלים מהר, כמו שמשתחררים מהצבא – "עד מתי, כמה עוד, איפה כולם" – בסוף אתה משתחרר, וזהו. השמש זורחת, יוצאים לעבודה מועדפת וזהו. החיים ממשיכים".

חזרת לעבוד בחינוך?

"כן. כמה שבועות אחרי שיצאתי מהכלא התחלתי לחנך במקום שבו אני עובד היום. חלק מהתלמידים שלי בעצמם עם תיקים פליליים ככה שזה היה מתבקש שאדם שישב בכלא יהיה המורה שלהם".

זה מוביל אותי לשאלה קצת קשה. אתה היית רוצה שמישהו שהיה בכלא על גרימת מוות ברשלנות יהיה מחנך של הילדים שלך?

"זו שאלה טובה. אם הייתי רק שומע את הכותרת, כנראה שהייתי אומר שלא. אני חוזר למה שאמרתי לפני זה – אנחנו לוקחים כותרות ושופטים את הבן אדם לפי הכותרת וזה מאוד מרחיק. אבל כשאתה מכיר את הבן אדם, שומע את הרקע, מכיר את האירוע ואת הסיפור עצמו, זה נראה אחרת. הדברים מקבלים איזשהם פרופורציות. זה נכון להרבה דברים בחיים, בטח גם לסיפור הזה".

יש עוד משהו שחשוב לך להגיד?

"הסיפור הזה חידד לכל הקרובים אליי ולמשפחה שלי שכשאתה בנסיעה, פשוט להיות. אתה נוסע ברכב שלך, שים הכל בצד. זה לא משנה איזה דד ליינים יש לך, איזה משימות ואיזה הקלטות שאתה צריך להקליט למישהו בעבודה או לאיזשהו בן משפחה, לבת שלך שמחפשת משהו או לבוס שלך. כשאתה נוהג – תנהג. זו התובנה המרכזית שיצאתי איתה מהכלא. בעולם שלנו זה מאוד מאוד קשה, במיוחד עם הטלפון שמשהו בו קופץ לנו כל הזמן. גם בשבילי זה עדיין התמודדות, זה לא בא לי בקלות. כשאתה עושה משהו – לעשות אותו עד הסוף".

"ולא למהר לעבור", אמרתי לו. הוא הינהן, חייך, וחזר על זה: "כן. לא למהר לעבור".

לרכישת הספר:
https://headstart.co.il/project/63892
לפרק הראשון של הספר:
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=270139628385972&id=103002838432986

לא רואים את הסוף: מצוקת חניה חמורה באוניברסיטת אריאל

הצפיפות בחניוני האוניברסיטה מגיעה לשיאים חדשים: סטודנטים מתלוננים שפספסו שיעורים, מרצה מספר ששקל להעביר את הקורס לזום וגם תושבי העיר מרגישים את הפקקים שנוצרים באזור. בהנהלת האוניברסיטה מבטיחים כי הם מכשירים "שטח גדול" לחניה, אבל לא ברור אם זה מה שיפתור את הבעיה

כתב: אחיה לייבו / עריכה: ירון משה תנעמי

"מצוקת חניה קשה" – אלו המילים שנשמעות שוב ושוב מפיהם של סטודנטים מתוסכלים באוניברסיטת אריאל שניסו בסך הכל להגיע ללימודים, ובזמן.

שבועיים וחצי לאחר פתיחת הלימודים האקדמאיים באוניברסיטת אריאל, ומצוקת החניה באוניברסיטה גורמת לסטודנטים רבים לאחר משמעותית ואף להיעדר משיעורים בשל זמן חיפוש החניה הארוך.

שיראל בלאסן, סטודנטית לתקשורת, מספרת כי חיפשה במשך שעה ורבע חניה בכל המתחמים האפשריים ולא מצאה. כתוצאה מכך היא החמיצה את השיעור הראשון. בלאסן מוסיפה כי כל יציאה ממגרש חניה מלא ארכה כעשר דקות והיו "פקקים מטורפים" בכבישים הסמוכים.

ברחבי קמפוס אוניברסיטת אריאל פועלים כיום 12 מגרשי חניה המיועדים לסטודנטים. החניונים בגדלים שונים, חינמיים, בחלקם יש שער הנסגר כשהחניון כמעט מלא, בחלקם שומר ובחלקם כניסה ללא הגבלה. כיום לומדים באוניברסיטה מעל 17,000 סטודנטים. רבים מהסטודנטים בוחרים לבוא ברכב פרטי עקב קושי להגיע בתחבורה ציבורית, וכך נוצר עומס גדול בחניונים השונים.

סטודנט נוסף שהתקשה במציאת חניה הוא אביב זיגדון, שלומד כלכלה ומנהל עסקים. "ביום שני האחרון איחרתי לשיעור הראשון בבוקר בשעה רק בגלל שחיפשתי במשך 45 דקות חניה", הוא סיפר לנו. דניאלה ברדה, סטודנטית לתקשורת, מספרת גם היא כי היא מתקשה מאוד למצוא חניה וביום שני האחרון איחרה לשיעור בחצי שעה רק בגלל חיפוש החניה וזאת למרות שלקחה מקדם ביטחון של 20 דקות.

מצוקת החניה מתחילה כבר בשעות הבוקר המוקדמות ולא רק סביב השעה 9:00 (שעת תחילת השיעור הראשון לרוב הסטודנטים), כך מספרת סיון מלייב, סטודנטית למנהל מערכות בריאות: "איחרתי ב-20 דקות לשיעור שמתחיל בשעה 8:00 בגלל שחיפשתי במשך כחצי שעה חניה". לדברי מלייב, מצוקת החניה הייתה קיימת גם בסמסטר הקודם אך לא בעצימות כה גבוהה.

עמית גזית, סטודנט להנדסה אזרחית שנה ב', מעיד: "ביום שלישי האחרון בבוקר חיפשתי חניה במשך 25 דקות עד שבשעה תשע ורבע התייאשתי וחניתי באדום לבן כדי לא לאחר לשיעור". אלמוג אברה, סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מספרת כי ביום רביעי האחרון חיפשה במשך שעה חניה עד שנאלצה לקרוא לביטחון על מנת שיגיד לה איפה ניתן לחנות. גם אז החניה היחידה שנמצאה הייתה רחוקה מהאוניברסיטה. גם שירה דוד, סטודנטית לתקשורת שנה ב', מספרת כי חיפשה חניה ביום שלישי בבוקר במשך זמן רב ובעקבות כך נאלצה לאחר לשיעור בכ-20 דקות.

על פי עדויות של סטודנטים רבים, החניונים בקמפוס התחתון והעליון נסגרים לאחר זמן מסוים באמצעות מחסום אוטומטי או על ידי שומר בכניסה לחניון המונע כניסה. הסטודנטים טוענים שגם כשמתפנה מקום בחניון לאחר שרכבים יצאו ממנו, לא מתאפשרת כניסה אליו. אלמוג אברה מספרת כי ראתה כיצד החל מהשעה תשע בבוקר, המחסומים האוטומטיים של חניות האוניברסיטה מונעים כניסת כלי רכב גם אם יוצאים אנשים ומתפנים מקומות. סטודנטית נוספת, שהעדיפה להישאר בעילום שם, מעידה כי ראתה בשעות הבוקר את החניות ברוש 3 והגפן 2 עם מקומות חניה וכשפנתה באחת החניות לשומר וביקשה להיכנס לחניון הוא אמר שהוא אינו יכול להכניס אותה למרות שהיו מקומות פנויים. על פי שלט שהאוניברסיטה תלתה על גבי מחסום בכניסה לחניון נכתב כי החניון נסגר כשהוא כמעט מלא מחשש לחסימות, אך לפי עדויות רבות של סטודנטים גם כאשר היה מקום בחניונים ויצאו רכבים לא אפשרו להם להיכנס.

לא רק סטודנטים נפגעים ממצוקת החניה. מ', מרצה באוניברסיטה, מספרת כי עקב מצוקת החניה הכבדה לא מצאה חניה אף במקומות המיועדים למרצים ולא בחניות קרובות לאוניברסיטה ולכן נאלצה לחנות הרחק מהאוניברסיטה. מרצה נוסף, צ', מספר כי בעקבות מצוקת החניה שקל לבקש מהנהלת האוניברסיטה להעביר את השיעור לזום, על מנת שיוכל לקיים אותו כסדרו. בסופו של דבר הוא לא העביר את השיעור לזום, אך לדבריו מצוקת החניה הקשה עדיין מפריעה מאוד.

לדברי מקור באוניברסיטה, על פי תוכניות הבינוי של האוניברסיטה החניון החינמי גפן המכונה 1, שבו חנו עד כה סטודנטים, עומד להפוך לכביש. בימים אלו מתקיימות עבודות תשתית לקראת הפיכתו לכביש אשר יחבר בין בית הספר לתקשורת לבין שאר הקמפוס, מהלך שיפחית את מספר החניות שהיו עד כה בקמפוס. אומנם האוניברסיטה הודיעה כי היא מכשירה כעת מגרש חניה חדש, אך למרות פניות חוזרות ונשנות בניסיון לברר מהו מספר מקומות החניה המתוכנן לא קיבלנו תשובה, כך שאי אפשר לדעת האם במגרש החניה שנבנה בימים אלו יש מספר חניות דומה למספר החניות שהיה בחניון שמוסב לכביש או לא. במידה ומספר החניות המתוכנן בחניון החדש דומה למספר המקומות בחניון גפן 1 או קטן ממנו שנהרס, לא ברור כיצד חניון זה יפתור את מצוקת החניה שהייתה קיימת גם כאשר מגרש החנייה גפן 1 היה פעיל. התוצאה היא שמצוקת החניה תמשיך לצערנו עוד זמן רב.

כתוצאה ממצוקת החניה, נוצר עומס כבד בכבישים המובילים לאוניברסיטה ולוקח זמן רב לצאת מחניון במידה ואין בו מקום פנוי. ד', תושב ותיק באריאל בשכונה הסמוכה לאוניברסיטה, טוען שהעומס הרב שבכביש ליד האוניברסיטה הוא חריג אף ביחס לשנים קודמות. ואכן, על פי כתבות שנערכו בעבר בעיתון האוניברסיטה ניתן לראות כי המצוקה הייתה קיימת בעבר אך לא בהיקפים כה גדולים.

פנינו לאוניברסיטת אריאל במספר שאלות. לחלקן התקבלה תגובה, ולחלקן עדיין לא.

בנושא מצוקת החניה התקבלה התגובה הבאה: "אוניברסיטת אריאל נמצאת בתנופת צמיחה ומספר הסטודנטים בה הולך וגדל משמעותית. האוניברסיטה פועלת ללא לאות לפיתוח ושיפור התשתיות לרווחתם של חברי הסגל והסטודנטים. באוניברסיטה קיימים מרחבי חניה חינמיים רבים ונרחבים סביב מתחמי הלמידה בקמפוס. במסגרת העבודות לשינוי ושיפור פני הקמפוס, מתקיימות בימים אלו פעולות נרחבות להכשרת שטח גדול נוסף לטובת מקומות חניה לסטודנטים". בעניין מספר מקומות החניה המתוכננים בחניון החדש ומתי הוא יהיה מוכן, לא התקבלה תשובה. בעניין טענת המרצים באוניברסיטה כי מספר החניות שהוקצה למרצים צומצם, לא התקבלה תשובה. הבקשה לפירוט מדיניות סגירת השערים לא נענתה.

פנינו למשרד התחבורה על מנת לקבל את התייחסותו למצוקת התחבורה ציבורית אשר גורמת למצוקת החניה אך טרם קיבלנו תגובה והיא תפורסם לכשתתקבל.

כמו כן, בפרסום של אגודת הסטודנטים אריאל באינסטגרם נטען כי היא פתרה את מצוקת החניה. פנינו באמצעים שונים לבקשת התייחסותם ונכון לכתיבת שורות אלה היא לא התקבלה.

צער גיוס בנות: "באולפנה עודדו אותנו לעשות שירות לאומי, אבל לא הסכימו לדבר על צה"ל"

בוגרות אולפנה שהתגייסו לצבא מספרות על ההתנגדות של מוסדות החינוך. "אני זוכרת שאני צעקתי, והרבה בנות צעקו ביחד איתי, ואז עשו לנו שיעור על למה אסור להתגייס", מספרת נעה ארנפלד שלמדה באולפנת צביה עפולה. דניאל קנינו מאולפנת בני עקיבא אורות מודיעין: "לא היה שום דיבור על זה מהאולפנה, עשיתי את הכל בעצמי"

כתב: אריאל כהן

ב-16 בדצמבר 2016 התפרסם בערוץ 7 ראיון עם מנכ"ל ישיבות ואולפנות בני עקיבא, אלחנן גלט. במהלך הראיון, שנערך במסגרת פינת ראיונות רכב של העיתונאי עוזיאל סבתו, אמר גלט שהרשת אותה הוא מנהל אינה מעודדת גיוס נשים לצה"ל, "בוודאי בשנים האחרונות כשהמגמה של עידוד בנות להתגייס למסלולים קרביים. יש בזה בדיוק את מה שאנחנו סבורים שלא צריך לעשות. אנחנו עושים מאמץ גדול להסביר לבנות שזו לא דרך נאותה". בתגובה לדברים האלה, שלחו עשרות בוגרות הרשת מכתב תגובה זועם לגלט, בו כתבו כי "לא ביקשנו לעצמנו הנחות וויתורים. רצינו להוכיח לעולם ולעצמנו שגם דתיות יכולות להיות שוות בין שווים. אל תעזבו אותנו לבד במערכה הזאת. אל תתנו לנו את ההרגשה שאנחנו צריכות להוכיח את עצמנו גם בבית פנימה".

הקרב הקטן הזה הוא חלק מהמלחמה המתחוללת בשנים האחרונות במגזר הדתי לאומי, עם התחזקותן של מדרשיות לימוד לנשים כמו לינדנבאום ומגדל עוז ומכינות קדם צבאיות לבחורות דתיות, ועם עלייתו המתונה של אחוז הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל שקוראות תיגר על התנגדות רבני המגזר ומנהיגיו, והם מנגד מגבירים את מלחמת החורמה במגמה הזו. שני הצדדים, המודרני והקלאסי, אוחזים את הכיפה מקצוותיה ומושכים כל אחד לכיוונו על מנת לקבוע מיהו "ציוני דתי".

דניאל קנינו למדה באולפנת בני עקיבא אורות מודיעין וכבחורה שבאה מבית קרבי היה לה ברור שהיא רוצה להתגייס, ואת צעדי הגיוס עשתה לבד: "לא היה שום דיבור על זה מהאולפנה, עשיתי את הכל בעצמי. שלחו לי זימון, הגעתי לזימון. הפניה לצו ראשון, הגעתי לצו ראשון. פשוט עשיתי הכל איך ששלחו לי, אבל בלי כל ידע מוקדם או הכוונה מהאולפנה, עשיתי לבד. האולפנה לא נתנה שום יד, שום עידוד, רק אמרו כל הזמן למה לא צריך להתגייס".

י', חברתה לשכבה שמשרתת ביחידת מודיעין מובחרת, הביעה את הרצון להתגייס בפני המחנכת: "כשאני דיברתי עם המורה, היא לא אמרה לי 'לא להתגייס', אבל היא הביעה את החשש שלה, של מה הם חושבים שקורה לבנות שהולכות לצבא. לי ספציפית היא אמרה שאם בחרתי ללכת לצבא היא סומכת עלי, אבל זה די נדיר. רוב הבנות, ממש התעצבנו עליהן, בכלל, בשכבה שלנו יותר מחמישים אחוז התגייסו. עכשיו אנחנו צוחקות על זה, אבל התחושה תמיד הייתה שהאולפנה לא אוהבת אותנו".

אילוסטרציה. צילום: דובר צה"ל

אולפנת אורות מודיעין היא סיפור מעניין מהבחינה הזו. המוסד, כאמור, מעודד את התלמידות שלא להתגייס לצה"ל, אך בנתונים שפרסם הצבא בדצמבר 2018 ניצבת האולפנה במקום ה-9 מבחינת נתוני הגיוס במוסדות החינוך הממלכתי-דתי לבנות, כאשר כ-58% מהבנות מתגייסות לצה"ל מתוכן כ-74% משרתות שירות משמעותי וכ-20% יוצאות לקצונה. "לא זכור לי שממש דיברו איתי בשמינית על מה הכיוון שלי או לאן אני רוצה להגיע בצבא", דניאל מספרת, "אבל אחרי שהחלטתי שאני מתגייסת לקרבי וכבר התגייסתי אז המחנכת שלי כן פחות או יותר עקבה והייתה מתעניינת פעם בחצי שנה מה קורה איתי, מה נשמע. יכול להיות שזה היה עם סייגים, אבל היא כן הביעה תמיכה והתלהבה דווקא. נראה לי דווקא בגלל שהן פוחדות שבחורה דתייה שהולכת לקרבי כבר לא תישאר דתייה, ואצלי זה דווקא היה הפוך, ממש התחזקתי בצבא. אז הם היו רואים אותי, שומעים מה עשיתי, ושאני עדיין דתייה. זה גם לא התקבל ב100% חיוך, אבל זה כן היה יותר סבבה".

י' ודניאל מספרות גם על אפליה מצד האולפנה מבחינת הדחיפה והעזרה. "באו נציגות של השירות הלאומי לבית הספר במשך איזה חודש-חודשיים, ישבו וחפרו בשכל, ניסו לשדל אותך ללכת לשירות לאומי, ואף אחת לא באה לספר לך על צבא", מספרת י', "היו כל מיני סמינריונים וימים מרוכזים של שירות לאומי, ולנו לא היה".

לא שלחו אתכן לכנסים של המתגייסת הדתייה, כמו אלומה ובת חיל?

דניאל: "לא ידעתי בכלל שאני תחת אלומה עד שאחרי שהתגייסתי באה הנציגה ואמרה 'שלום, אני נציגה של אלומה, אנחנו עוזרות לבנות דתיות שמתגייסות לצבא', עד אז לא ידעתי בכלל שאני יכולה להתגייס תחת איזה עמותה או אגודה ושהכניסה שלי לצבא יכולה להיות הרבה יותר קלה כדתייה".

י': אני לא חושבת שהכרתי את זה באולפנה, אבל אני ספציפית הייתי במסלול שעשיתי גם מדרשה לפני, אז מהמדרשה כן הלכנו לכנס".

דניאל: "אז זהו, זה מה שאני אומרת, אני לא הכרתי את זה מהאולפנה עד ליום הגיוס שלי, אחרי האולפנה".

י': "כן, שתביני שגם בכנס הזה מדברים על כל החילות, עושים לך הצגה, ומביאים לך לדבר עם אנשים, זה לגמרי היה יכול לעזור".

טל כהן, מנהל בישיבת בני עקיבא אביר יעקב בהווה ובתיכון הדתי אמי"ת עכו בעבר, הבהיר שצריך להפריד בין הכלל לפרט. "אנחנו מאמינים שבנות צריכות לעשות שירות לאומי כי בצה"ל יש הרבה מורכבות, מטבע הדברים, בכלל שיש פה רק בנים, אין ממשק לדבר על זה. אם מישהו שואל על אחותו, בת דודה שלו, חברה שלו, שרוצה להתגייס אז ודאי שאנחנו נענה לו שאנחנו באמת חושבים שזו לא הדרך, אם בכל זאת התגייסה, מתוך המקום הזה נקרב. לא כי עכשיו כל בת שהתגייסה זה חלילה איזה שמד, לא, אני מכיר בנות מדהימות שהתגייסו שצריך להצדיע להן, אבל זה לא נותן איזושהי דוגמה על הכלל". גם עדי, מורה באולפנת כפר פינס, מעידה שהם מחנכים את התלמידות לשירות לאומי באופן גורף, אבל בכל מקרה לשירות משמעותי ככל הניתן "השירות בסוף הוא שלב מאוד מאוד מסוים בחיים שלך, שלב חשוב, משמעותי, שתורם הרבה להתפתחות שלך, אבל הוא שלב בחיים, אם אנחנו מחנכים אנשים לתרום כל החיים וזה רק שלב בחיים, צריך לחשוב איך השלב הזה מעצים אותך ומגדל אותך להמשך, ושם אני חושבת שהשירות הלאומי כיום נותן יותר אופציה כזאת לבת דתיה, אני לא אומרת שבשירות הצבאי אין מצב והיא רק תידרדר, אבל השירות הלאומי הוא יותר מאפשר, מה גם שהתפקידים שם הם לא פחותים בחשיבות שלהם".

אולפנת להב"ה בקדומים עברה שינוי בשנים האחרונות, עד שנת 2016 גם שם המדיניות הייתה נגד גיוס, "בתקופה שאני הייתי לא הייתה כל כך הרבה תמיכה, כל הערבים שהם עשו למען שירות לאומי התמקדו אך ורק בשירות לאומי ובמדרשות", מספרת ליאורה נחמן, בוגרת האולפנה, "בשנה האחרונה שלי באולפנה הייתי בפנימיה (שתפקדה כאגף נפרד מהאולפנה. א"כ), ושם בגלל שהם ידעו שהבנות לא באות מרקע בהכרח דתי, אבל כן למדו באולפנה דתית, אז הייתה לנו תוכנית שקוראים לה 'לקראתך', שזה סוג של 'אחריי' רק פחות אינטנסיבי, ושם לקחו אותנו יום אחד למין מפגש כזה של כל מיני מקומות שמכינים לצבא ולשירות לאומי, אז היה שם דוכנים של מכינות קדם צבאיות והיה שם דוכנים של ארגוני שירות לאומי. ואז הלכנו, הסתובבנו, וכל אחת מצאה את עצמה. זה היה סוג של להפתח לעולם הזה, כי האולפנה סוג של סגרה אותנו, זה היה סוג של בועה מאוד מאוד גדולה".

אבל ב-2016 התחלף צוות ההנהלה, ואיתו גם השתנתה הרוח. "בכיתה ז' עד כיתה ט' כזה אז היו מנהלת ורב ששניהם היו מאוד מאוד נגד, בעיקר הרב יצא מאוד מאוד נגד גיוס נשים וכיוון לשירות לאומי אפילו בצורה קצת אגרסיבית", מספרת שחר קנוטופסקי, תלמידה שסיימה בקיץ האחרון את לימודיה. "באזור כיתה ט'-י' הם התחלפו, הגיע מנהל חדש ורבנית אולפנה שהובילו את השינוי הזה, נוצרה ההבנה שבכל מקרה יהיו בנות שהתגייסו לא משנה כמה יגידו שזה לא בסדר, והגישה עברה ל'בואו ניתן לבנות האלה את המיטב שאנחנו יכולים כדי לעזור להן'. השיח השתנה משיח על שירות לאומי לשיח על שירות משמעותי לא משנה איפה. ובשכבה שלי היחס הוא כבר של 40% בנות שהתגייסו".

אביטל פריד, מתוך פרופיל הפייסבוק שלה.

אחד הקולות המרכזיים נגד גיוס נשים הוא ארגון חותם בראשות הרב יעקב אריאל, לשעבר רב העיר רמת גן. הארגון נושא על דגלו את המלחמה בגיוס הנשים ועלה לכותרות כאשר גרם לסערה כשפרסם סרטון אנימציה סאטירי ומוקצן בו נערה המתגייסת לצבא ומגלה כי במקום תרומה משמעותית כל מה שמחכה לה שם זה עבודת ניירת, הטרדות מיניות והידרדרות רוחנית. בשנה האחרונה הארגון מקדם קמפיין שמציג נתונים שמראים, לטענת הארגון, כי רק 36% מהנשים שמתגייסות כדתיות, נשארות כך גם אחרי השחרור.

כתגובה לכך, פצח ברשת קמפיין נגד של עשרות חיילות דתיות בעבר ובהווה שסיפרו על הזמן שלהן בצבא ומה הוא תרם להן. אחת מאותן חיילות היא סגן במיל' אביטל פריד. במהלך שנות התיכון אביטל השתתפה בפרוייקטים התנדבותיים רבים בעיר חיפה, ביניהם "כח צביקה" ע"ש צביקה קפלן, דודה שנפל ברצועת עזה במבצע צוק איתן. "התנדבתי המון המון בתיכון והרגשתי שאת השירות הלאומי שלי כבר סוג של עשיתי, חוץ מזה, ראיתי בצבא אידיאל, זה הדבר הכי ישראלי שיש, וחשבתי שיש לי מה לתת במסגרת הזאת ולהוציא מעצמי הרבה, זה זכות גדולה בעיניי".

בפוסט שפרסמה אביטל כתבה: "עברתי תקופה ממושכת של שירות אינטנסיבי ומשמעותי, כחיילת, כקצינה וכמפקדת בצבא ההגנה לישראל. תקופה לא קצרה, יפה וקשוחה, שבה הארגון הזה שנקרא צה״ל השפיע על עיצוב הזהות שלי (האישיותית והדתית הן היינו אך מבחינתי), הפגיש אותי עם שאלות דתיות בעולם המעשה. ובחרתי בזה. כל יום. וכל רגע מחדש".

חלוצי תחום גיוס הנשים הדתיות לצה"ל הם הקיבוצים הדתיים. תנועת הקיבוץ הדתי, שמאגדת בתוכה 16 קיבוצים ו-7 מושבים שיתופיים של הציונות הדתית. הקימה ב-1983 את ארגון "אלומה" במטרה לסייע לבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל להגיע לתפקידים משמעותיים. במהלך השנים יצאו מטעם הארגון פרוייקטים רבים שמטרתם ללוות את המתגייסת מהצו הראשון ועד אחרי השחרור. בשנת 2006 הוקמה תחת חסות הקיבוץ הדתי מכינת צהלי, מכינה קדם צבאית לבנות דתיות, כמקבילה נשית למכינות הקדם צבאיות הדתיות לבנים הפופולריות בקרב בני המגזר.

נעה ארנפלד, במקור מיקנעם, עד לא מזמן מדריכה במכינת צהלי, הגיעה למכינה מאולפנת צביה בעפולה. שם, בדומה למוסדות האחרים המוזכרים למעלה ולמרות המגוון החברתי הרחב שבקרב תלמידות האולפנה, גם כן לא תמכו בגיוס בלשון המעטה.

"הם לא דיברו איתנו בכלל על גיוס, אבל הם לא אמרו כלום כדי שלא נחשוב על זה, וכשאנחנו העלנו את זה, הם אמרו 'זה לא מה שאנחנו עושים' ודברים כאלה, הביעו התנגדות נחרצת.

"הביאו לנו סדנא עם מישהי מעמינדב, ארגון של שירות לאומי, והיא העבירה לנו במסגרת השירות הלאומי שלה סדנא על שירות לאומי, כלומר על מה זה לצאת מהאולפנה ודברים כאלה, אבל תמיד בהקשר רק של שירות לאומי. כששאלנו אותה מה עם הצבא, היא אמרה שהיא לא מתעסקת בזה ו'תדברו עם המורות שלכן'.

"הייתה לנו גם מישהי שנקראת 'מקשרת' שזה מישהי שמגיעה ויושבת איתך, עם כל אחת מהבנות, ועוזרת לך למצוא תקן לשירות, וזהו, זה מה שיש. כאילו סוג של 'אנחנו לא נעזוב אתכן ונעזור לכן למצוא את המקום שלכן כל עוד הוא בשירות הלאומי'".

נעה לא הייתה היחידה מהשכבה שלה שרצתה להתגייס, וכשהן באו בשכבה לדרוש מענה בנושא, הן נדהמו מהתגובה של האולפנה. "אני זוכרת שאני צעקתי, והרבה בנות צעקו ביחד איתי, ואז עשו לנו שיעור על למה אסור להתגייס, וגם על זה צעקתי, כאילו, אמרו לנו שאחת הסיבות המרכזיות זה הרבנות אוסרת וש'אנחנו מקשיבים לרבנות'".

מה היה בשיעור הזה?

"סוג כזה של דף מקורות, כאילו, לא ממש מקורות אלא יותר פסיקות. כאילו, הם אמרו, 'אין שום רב שאומר שזה מותר, ביקשתם שיהיה שיעור, שנראה לכם את הדעות השונות, אין שום דעות שונות, כולם אומרים שזה אסור', בגלל זה גם התעצבנתי, כי זה פשוט לא נכון. בכללי גם הרב של האולפנה קרא אלי למשרד שלו ואמר לי שלא כדאי לי להתגייס ושזה דבר שייקח אותי למקומות לא טובים.

"ניסינו להביא את ארגון אלומה שיסביר לנו על כל התהליך של הגיוס, והם לא הסכימו שהוא יכנס לאולפנה, והארגון הזה היה צריך להגיע לסניף שם למקום שהוא לא האולפנה ומחוץ לשעות הלימודים, האולפנה ממש לא הסכימו שזה יקרה. הלכנו גם לגדנ"ע של אלומה שזה גדנ"ע לבנות דתיות, וגם זה היה בחופש ומאוד ברור שזה לא חלק מתוכניות הלימודים, בשונה מבתי ספר אחרים".

כל עוד זה היה בגדר אופציה, סביבתה של נועה ניסתה להוריד אותה מהעניין, אך היא מעידה שהיא מעולם לא חוותה אפליה אישית כמו פגיעה בציונים, ושברגע שהתחילה ללמוד בצהלי המורות באולפנה קיבלו בחיוב את ההחלטה. "כשסגרתי במכינה אז המחנכת באה לבקר אותי, והמכינה נמצאת בקצה השני של המדינה מאיפה שהיא גרה, כאילו, מאוד הראתה אכפתיות. גם כשהגעתי אחרי זה לבית ספר על מדים הם מאוד היו גאים ומאוד שמחו לראות אותי. לא הייתה תחושה של 'בחרת להתגייס אז אל תחזרי לפה'

"בכללי, אני חושבת שהציונות הדתית מאוד אוהבת את הצבא, לא לבנות אולי, אבל מאוד מעריכים חיילים, אז בסוף כשהם רואים חיילת הם שמחים וגאים בה.

"אני זוכרת שממש התעצבנתי עליהם שבגלל שהם לא הכינו אותי לצבא אז קיבלתי נתונים מאוד גרועים, בסוף לא קיבלתי תפקיד כזה גרוע אבל אני יודעת שאם הייתי יודעת מה אנשים אחרים עושים בשביל להתכונן למבחנים או להבין מה עומד מולם אפילו במבחנים הפסיכוטכניים ויכולתי להתכונן אליהם או ליום המאה, אז הייתי מקבלת ציונים יותר טובים. ובקיצור הם אמרו 'אין מה לעשות, מה את רוצה, שנתמוך בזה? שניתן לזה לגיטימציה'

נועה ארנפלד על מדים בביקור באולפנה. מתוך פרופיל הפייסבוק שלה.

"שנה אחרי זה כשהייתי בצהלי הם ביקשו ממני לבוא לעשות שיחה לבנות שמתגייסות, לדבר איתן על מה הן צריכות להתכונן ומה הן צריכות לדעת, הן רצו שאני אעשה את זה רק אחרי פסח. עכשיו, אחרי פסח זה זמן של שירות לאומי זה ממש לא רלוונטי לצבא, אמרתי להם את זה, והם אמרו 'לא, לא, אנחנו לא רוצים שיכנסו להם רעיונות לראש'.

"שנה אחר כך הם כבר רצו שאני אגיע מוקדם, אמרתי להם שאני בצבא, שאני לא יכולה ושיזמינו ארגון מקצועי שיעשה את זה יותר טוב ממני, שיזמינו את אלומה, ואני חושבת שמאז אלומה מגיעים לאולפנה, בזמן סביר של השנה, אז אני כן חושבת שהיום המצב אחר. אבל אז היה על הפנים".

הקרב על מקומה של הכיפה הסרוגה, או במקרה הזה על חצאית החאקי, כנראה איתנו לעוד הרבה זמן. אך לבנות המתגייסות חשוב להבהיר שהגיוס לצבא אינו אקט של חולשה דתית או מרד, אלא מהלך שנובע מאידיאולגיה עמוקה שמקורה בערכי המגזר עליהם הן חונכו.

"בסוף האולפנה שלנו היא מאוד 'ציונות דתית', ותמיד מביאים לנו פצועים שיתנו לנו השראה, לשיחות מוטיבציה כאלה, ואתה מבין שזה הקדושה של החיים, וזה הדבר הכי מדהים שבן אדם יכול לעשות עם עצמו" נועה מספרת וידיה מציירות את ההתלהבות באוויר, "ריגשה אותי המחשבה הזאת שיש למדינה שלנו צבא של יהודים במדינת היהודים, ושיש לנו מדים. כל הדברים האלה , שבאמת חונכנו עליהם, כאילו, כל ה'ארץ ישראל', 'עם ישראל' כל ה'לפגוש את עם ישראל באמת', כאילו, כל המושגים האלה, אני אומרת באמת, למה שאני אתקע בלהגיד 'וואו, זה יפה'? ברור שאני ארצה לקחת בזה חלק".

"הייתי במיטה כבר, לא רציתי להצביע. ואז קרובת משפחה התקשרה ואמרה שהמצב חמור"

ביקור בקלפי בבית ספר לוין בבית שמש מלמד, אולי, מה השתנה בבחירות 2021: הפיצול בימין, הסקרים שניבאו את עלייתו של לפיד וההסתמכות על אפליקציות לעידוד הצבעה שהכזיבו ברגע האמת

מאת אחיה לייבו

1. "אתה יודע, זה מאוד משתנה… כמו שיש בחירות כל שנייה", כך הסבירה ר' ביציאה מהקלפי מדוע הצביעה לימינה לאחר שבמערכות הבחירות הקודמות הצביעה למפלגות שמאל. וזה אולי אחד ההסברים לתוצאות המפתיעות של הבחירות.

הקלפי בבית שמש. צילום: אחיה לייבו

ר' הצביעה בקלפי שבמתחם קלפיות שבבית ספר לוין בבית שמש. לדברי המתווכת רבקי ויספיש, למרות הדימוי של בית שמש כעיר חרדית, בשכונות המצביעות במתחם ישנם יחסית מעט חרדים ואופי האוכלוסייה מגוון מאוד. כך שלפי מתחם הקלפיות זה ניתן לראות הסברים לתוצאות הבחירות המפתיעות.

הגיוון שבשכונה נוכח גם בתגובות המצביעים שהגיעו להצביע במתחם. אחת המצביעות שנכנסה למתחם הקלפיות סיננה לחברתה: "תאמיני לי, הבחירות האלה קללה. רק בגלל שהמשפחה הכריחה באתי לבחור, פעם הבאה לא אגיע להצביע". דברים ברוח זאת נשמעו מפי הרבה מצביעים שהגיעו להצביע במתחם הקלפיות. גם דברים ברוח שונה נשמעו וכך אמר מצביע לאחר שיצא מהקלפי :"וה' יעשה הטוב בעיניו". מצביעה חרדית אמרה לילדיה הקטנים ביציאה מהקלפי: "ילדים, אתם יודעים, קיימנו מצווה עכשיו". הילדים שאלו בתמימות: "איזו מצווה?" והאמא ענתה: "קיימנו מצווה לשמוע בקול דברי חכמים".

צילום: אחיה לייבו

במתחם לא היה עומס, למרות גידול במספר בעלי זכות ההצבעה. ברחוב ליד הקלפי עברו כלי רכב שכרזו לצאת להצביע. אחד מהם היה רכב שמיועד להכנסת ס"ת.

אך  שעתיים לפני סגירת הקלפיות כבר החלו להגיע מצביעים רבים שהמשותף להם –  פרופסור קמיל פוקס. אחד מהם אמר: "אני רואה טלוויזיה כל היום, קמיל פוקס אמר שהמדגם מכריע לטובת יאיר לפיד, לא רציתי לבוא ולהצביע אבל בגלל מה שאמר באתי להצביע". מצביעה נוספת שהייתה לבושה בפיג'מה אמרה: "הייתי במיטה כבר, לא רציתי לבוא להצביע, אבל קרובת משפחה התקשרה ואמרה שהמצב חמור ואיך אני מעזה לא לבוא – אז באתי". 

בשעה 22:00 הגיעו תוצאות המדגמים. רבים הוכו בתדהמה לאור מספר המנדטים הגבוה מהמצופה שקיבלו מפלגת הציונות הדתית ומפלגת כחול לבן ולירידה הדרסטית במספר הקולות שקיבל הליכוד לעומת בחירות הקודמות. התוצאות הראו גם כי המפלגות החרדיות שמרו על כוחם אבל ירדו במספר הקולות שקיבלו ולא גדלו למרות הגידול הטבעי. גם בקלפיות שבבית ספר לוין נרשם שינוי כאשר הציונות הדתית הגדילה את כוחה והליכוד נחלש משמעותית בקלפיות אלו, והמפלגות החרדיות נחלשו גם כן.

הקלפי בבית שמש

אבל פעילי השטח לא הופתעו. חבר מועצת העיר בית שמש מטעם מפלגת הציונות הדתית, ישראל מנדלסון, אומר: "זו הפתעה, אבל ציפיתי להצלחה. כמי שמכיר את האוכלוסיות בבית שמש, יש פה קודם כל ציונות דתית שבסופו של דבר אומרת שבחלק יחסי מהם שהם רוצים שסמוטריץ' ימשיך את הבית היהודי, וגם חסידות חב"ד שבעיר תמכה בו ברובה. וגם חרדים". ח"כ משה ארבל מש"ס: "הנתונים לא לפניי, אבל יש כמה פרמטרים שגרמו לירידה. אחד מהם הוא שהיו מצביעים רבים שבעיקרון הם מצביעי ש"ס שחששו מאוד שסמוטריץ' לא עובר את אחוז החסימה". 

גם הפעילים ביום הבחירות לא הופתעו. כבר בשעות הבוקר המוקדמות קרסה תוכנת האלקטור – תוכנה  שבעזרתה משקיפי הקלפי של הליכוד, הציונות הדתית וש"ס  (בנפרד) הזינו מי הגיע להצביע ומי לא. גם תוכנת קלפי – תוכנה חדשה יחסית שהוכנסה לדיווח במפלגת הליכוד בלבד  קרסה בשעה 7:05.

2. התוכנות לעידוד הצבעה: קריסת אפליקציית אלקטור השפיעה גם על יכולות המפלגות האחרות שהשתמשו באפליקציה והתסנכרנו בנתונים על מנת למקסם קולות.  מנכ"ל מפלגת הציונות הדתית, יהודה ולד, התייחס לכך ואמר: "מבחינתי, לא מיקסמנו את כל האפשריות ביום הבחירות מהבחינה של אינדיקציות מהקלפיות כי לא היה מידע רחב ואמין בכל רגע נתון מי הגיע להצביע ומי לא וממילא יכולת ההמרצה שלנו הייתה פחות טובה. דבר זה נבע מכך שהיו מורכבויות שונות בהזנת הנתונים של הליכוד ביום הבחירות מה שגרם לכך שהיו חלקים ביום שבהם היה סנכרון בין הנתונים והיו חלקים שלא  היה".

ברמה העירונית, תקלה זאת לא הפריעה לסניפים המקומיים לפעול, אומר חבר המועצה מנדלסון: "קצת אחרי  שעות הבוקר האפליקציה עבדה בצורה די טובה אבל העבודה לא התחילה באפליקציה, וזה לא השפיע כי בסופו של דבר כל אחד ידע מה העבודה שלו – הייתה לו רשימת אנשי קשר בטלפון שלקח עליהם אחריות. האפליקציה הייתה רק בונוס אבל כל אחד ידע את תפקידו וזה לא באמת שינה משהו הקריסה ברמת השטח הסניפי". עמדה שונה אומר יו"ר מטה הליכוד בבית שמש, משה שטרית: "אני חסיד גדול של תוכנות להמרצת מצביעים, אבל כאן בגלל בעיות בתוכנה שממנה סבלה הליכוד ומפלגות אחרות במחנה הלאומי אז לתוכנה לא הייתה משמעות כי לא הייתה יכולת לעובדי הקלפיות לדווח בזמן אמת מי הצביע ומי לא  דבר שגרם לכך שלא ידענו מי הצביע ומי לא, ולהערכתי אם התוכנה הייתה עובדת אז בעבודה נכונה היינו מביאים את שני המנדטים שבגללם כל הסיפור הזה הסתבך". גם חבר מועצה ישראל סילברסטין ויו"ר מטה יהדות התורה התייחס לתוצאה של יהדות התורה בעיר – ירידה של 200 קולות: "מבחינתי זה הישג, כי למרות אחוז ההצבעה הנמוך, החרד"לים והחב"דניקים שמצאו בית במפלגת הציונות הדתית והצביעו בעבר למפלגה, הטיימינג של ערב פסח  והשינוי שבשיטת עבודת המטה עקב הקורונה עדיין ירדנו רק ב-200 קולות בעיר בית שמש, ולפי המאגר נתונים שאני מחזיק בידי – של דגל התורה – הגענו למיצוי גבוה של המצביעים". 

3. מי אשם? ומתי קרס? לאחר יום הבחירות היו גורמים בליכוד שתקפו את ח"כ קרעי שהיה אחראי על יום הבחירות על כך שהעדיף תוכנה אחרת לדיווחי ההצבעות מאשר אלקטור, תוכנה חדשה שקרסה וזאת לעומת אלקטור שלא קרסה לאורך רוב היום. ח"כ קרעי טען כי אלקטור קרסה והוא לא התעסק בתוכנות אלא בניתוח הנתונים שלהן. גם  ח"כ מארק שהייתה אחראית על אזור בית שמש אמרה: "לא הייתי אחראית על האלקטור אבל קיבלנו דיווחים לאורך כל היום מהקלפיות שהייתי אחראית עליהם שיש בעיות בהזנת הנתונים". היא הוסיפה הערה מעניינת: "אני מסתובבת בארץ ורואה את כל עם ישראל  חוגג בלי עין הרע, והם היו צריכים לבוא לקלפי ולהודות לבנימין נתניהו אבל הכרת הטוב לצערנו זה לא משהו שהעם חזק בו". למרות דברים אלו על קריסת האלקטור, אחראית אלקטור באחד מסניפי הליכוד שבארץ אמרה כי "חד משמעית האלקטור עבד, אומנם היו נפילות פה ושם ובבוקר הייתה בעיה אבל למשך כל היום הוא עבד ונתן ניתוחי מצביעים".  

 אז מהן הסיבות לשינויים המפתיעים שבתוצאות הבחירות הארציות?  אלקטור, מעבר לציונות הדתית או שינוי עמדות? ביקור בקלפיות בבית שמש אולי עונה על השאלות הללו.

מישראל עד נאפולי: מסע בעקבות אלכסנדר מוקדון

כתבה וערכה: כנרת גואטה

הצטרפו למסע בין דפי ההיסטוריה של אלכסנדר השלישי, הידוע בכינויו אלכסנדר הגדול – מנהיג, מצביא וכובש, מלך האימפריה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בעת העתיקה

רקע
אלכסנדר הגדול היה מלך מקדוניה ופרס, הוא כבש גם חלקים מאסיה והודו, הגיע גם לישראל וכבש את עזה, היה מלך גם במצרים, אלכסנדריה היא עיר שקרא על שמו. הוא נולד בפלה, מקדוניה בשנת 356 לפני הספירה, למלך פיליפ השני והמלכה אולימפיאס, אם כי האגדה מספרת כי אלכסנדר היה בנו של זאוס, מלך האלים היוונים.  

בגיל שתים עשרה, אילף סוס אימתני בעל מזג רע, העונה לשם בוקפאלוס, בכך הוכיח את אומץ ליבו, והסוס הפך למלווהו הנאמן בקרבות לשנים רבות לאחר מכן. בגיל שש-עשרה, הוביל צבא לאזור שנאמר עליו שהוא בלתי ניתן לכיבוש, וכבש אותו. אלכסנדר למד לקרוא, לרכב ולצוד. אריסטו (לפני שהפך לאחד מגדולי הפילוסופים) הובא כדי ללמדו, ויחד למדו עד שהגיע אלכסנדר לגיל 16. בגיל עשרים, לאחר שאביו נרצח, הפך למלך במקומו והרג את כל מתנגדיו לפני שיוכלו לנסות למרוד בו ולהדיחו מהשלטון. אלכסנדר מוקדון מת בשנת 323 לפני הספירה בבבל כשהוא כבן 33 בלבד.

מטבעות כסף מתקופת אלכסנדר מוקדון
שני מטבעות כסף נמצאו בישראל. המטבעות, בני כ-2,300 שנה, נמצאו במערת נטיפים בצפון בשנת 2015. מטבעות אלה הוטבעו בתקופת אלכסנדר מוקדון, על המטבע מופיע אלכסנדר כהרקולס עטוף בעורו של אריה מצד אחד. ההשוואה להרקולס – חצי האל חצי בן האנוש, בנו של זאוס מדגישה את מעמדו הרם של אלכסנדר על דפי ההיסטוריה. מצידו השני של המטבע נמצא זאוס, מלך האלים היווניים, יושב על כס כשבידו האחת שרביט ועל כף ידו השנייה עומד נשר (שתי התמונות הן צילומי מסך מסרטון כתבה של כאן 11 ביוטיוב).

אלכסנדר עטוף בעור אריה (כמו הרקולס)
זאוס מלך האלים

לוחם על סוס
בכיכר מקדוניה, בעיר סקופג'ה – עיר הבירה של מקדוניה הצפונית, ישנו פסל של אלכסנדר על סוסו, כשהוא מורם על פלטפורמה בגובה עשרים וארבעה מטרים. זוהי אנדרטה ומזרקה שנבנתה בשנת 2014 לזכרו של אלכסנדר מוקדון.

פסל דומה ניתן למצוא בסלוניקי, נבנה על ידי אווגלוס מוסטאקאס (Evaggelos Moustakas) בשנת 1973, מציג את אלכסנדר על סוסו. הפסל בגובה שישה מטרים. סוסו של אלכסנדר נראה מוכן לקרב, ופני אלכסנדר אל המזרח. מאחורי הפסל ניתן לראות חמישה מגנים על חניתות, על המגנים חרוטים: נחש, גורגון מדוזה (דמות מהמיתולוגיה היוונית- אחת הגורגונות), אריה, שור ובז. המגנים והחניתות מהווים סימבוליזם לצבאו של אלכסנדר.

סרקופג אלכסנדר
אין מדובר בסרקופג (מעין קופסה שלעיתים מוצגת מעל הקרקע אך ניתנת לקבורה) של אלכסנדר עצמו, אלא בסרקופג מהמאה הרביעית שהתגלה בנקרופוליס (בית קברות), ליד צידון בלבנון. הקשר לאלכסנדר הוא העיטורים בשיש ממנו עשוי הסרקופג. העיטורים מורמים מעל לשיש, ומציגים את חוויותיו של אלכסנדר. אחד מצדדיו מציג את אלכסנדר רוכב על סוסו בקרב באיסוס, נלחם בפרסים. צד אחר שלו, מציג את אלכסנדר צד אריות עם הפרסים והמקדונים. מבנה הסרקופג בסגנון מקדש יווני. הסרקופג מוצג במוזיאון הארכיאולוגי באינסטנבול.

פסיפס אלכסנדר
הפסיפס התגלה בפומפיי ומתוארך לשנת 100 לפני הספירה. בפסיפס מוצג הקרב בין אלכסנדר הגדול למלך פרס, דריווש השלישי (קרב איסוס בשנת 333 לפני הספירה). גודלו 5.83 על 3.13 מטרים, והוא מורכב מכמיליון אבני פסיפס. בקרב היסטוריונים ישנה מחלוקת אם מתואר בפסיפס קרב איסוס, או קרב גאוגמלה (331 לפני הספירה) בו ניסה אלכסנדר לתפוס את דרייווש. הפסיפס לא נשתמר כולו, אך ניתן לזהות בקלות את אלכסנדר עם שיריונו המוכר שעליו מוצג ראש המדוזה – אחת הגורגונות, ואת דרייווש במרכבתו. הפסיפס התגלה בשנת 1831 בבית פאן בפומפיי, ובשנת 1843 הועבר לנאפולי ומוצג במוזאון הארכיאולוגי במקום.

אי אפשר לדבר על אלכסנדר הגדול מבלי לדבר על מסע קבורתו והמחלוקת בדבר. אלכסנדר מת בבבל, ולאחר וויכוחים רבים בין יורשיו ויועציו הוחלט שגופתו תועבר למוקדון. לאחר שגופתו נחנטה, היא הוכנסה לסרקופג עשוי זהב, את הסרקופג הכניסו לארון עשוי עץ מצופה זהב, והכל כוסה בארגמן. את הארון העלו על מרכבה, והמרכבה יצאה לדרך למוקדון.

אך מרכבת הקבורה של אלכסנדר לא הגיעה ליעדה. היא נחטפה בדרך על ידי שליט מצריים, תלמי אשר העבירה לממפיס. האגדה מספרת שיורשו, תלמי השני העביר את המרכבה לאלכסנדריה וקבר את אלכסנדר שם. מסופר כי תלמי הרביעי בנה מאוזולאום מפואר – מבנה קבורה וסגידה – לזכרו של אלכסנדר.
עוד מסופר כי תלמי העשירי שהיה זקוק לכספים התיך את הסרקופג המוזהב, והחליפו באחד פשוט יותר העשוי אלבסטר או זכוכית.  
צונמי ורעידות אדמה הטביעו והרסו את אלכסנדריה העתיקה והביאו לכך שארונו של אלכסנדר הגדול לא נמצא עד היום.

אלה רק חלק מהעתיקות המספרות את סיפורו של המצביא הגדול, אלכסנדר מוקדון. אך הן נותנות טעימה יפיפייה מחייו ומלחמותיו של מצביא כריזמטי, מלכותי בעל מעמד המשתווה לכמעט אל, שכבש חלקים נרחבים מהעולם.   

גם זה קרה השנה: סיכום 2020 – בלי מילה על הקורונה

בשנה החולפת כמעט ולא נאמרה מילה בחדשות שאינה קשורה למגפה העולמית. אז במיוחד בשבילכם, סיכום שנה זריז של כל מה שלא קשור לקורונה – מאסון המעלית ועד להפסד של טראמפ

ינואר

הצפות בערי החוף: הגשמים הרבים שהיכו בארץ הפכו את רחובות ערי החוף לנחלים שוצפים והרסניים. בתל אביב בני הזוג דין שושני וסתיו הררי ז"ל טבעו במעלית שהפכה למלכודת מוות ובנהריה מוטי בן שבת ז"ל טבע בהצפת הגעתון כשניסה לסייע למשפחה שרכבה נסחף.

עוד קרה בינואר: חיסול מפקד משמרות המהפכה של איראן קאסם סולימני, מות אגדת ה-NBA קובי בראיינט בהתרסקות מסוקו הפרטי ושחרור נעמה יששכר.

פברואר

הסלמה בדרום: חיסול של 2 מחבלים שניסו להניח מטען על ידי גדר המערכת ברצועת עזה הוביל לסבב הסלמה ראשון מאז מבצע "חגורה שחורה" בנובמבר 2019 ואחרון עד כה, עשרות רקטות נורו על יישובי הדרום וזאת כשבוע לפני הבחירות לכנסת ה-23. זה היה הסבב הראשון עם נפתלי בנט על כס שר הביטחון, אך גם הוא נגמר כמו עשרות קודמיו, בהסכם הפסקת אש עם ארגון הטרור חמאס.

עוד קרה בפברואר – ניסיון להדחת טראמפ נעצר בסנאט, ראש עיריית שדרות לשעבר אלי מויאל הולך לעולמו, ולוקסמבורג הפכה למדינה הראשונה בעולם שבה התחבורה הציבורית היא חינמית.

מרץ

הבחירות לכנסת ה-23: אחרי שתי מערכות בחירות מתישות שהסתיימו ללא הכרעה נקראו אזרחי ישראל אל הקלפי בפעם השלישית ברציפות בתקווה שהפעם היה תהיה האחרונה. ואחרי שנה וחצי בלי תיקון תקציב ואחרי כל הבלאגן – גם הפעם אין הכרעה, נו טוב, בטוח שהפעם תימצא איזה פשרה שלא תגרור אותנו שוב לקלפי.

עוד קרה במרץ – בית המשפט הבינלאומי בהאג התיר לחקור אזרחים אמריקאים בנוגע למלחמות באפגניסטן.

אפריל

נחתם ההסכם להקמת ממשלת ישראל ה-35: בשעה טובה הגיע המשבר הפוליטי לסיומו, בנימין נתניהו ובני גנץ חתמו על הסכם להקמת ממשלת אחדות כדי להעביר תקציב ולהתעסק בבעיות הכלכליות, הביטחוניות והמדיניות. לצורך כך הם הרחיבו את גודל הממשלה ל-32 משרות שר, כולל משרדים כגון: המשרד לקידום קהילתי, המשרד לשוויון חברתי, משרד הדיגיטל, משרד המים וכו'.

מאי

נפתח משפט נתניהו: לראשונה בתולדות מדינת ישראל עומד על דוכן הנאשמים ראש ממשלה מכהן. מול הרכב של שלושה שופטים ועם עדויות של לא פחות מ-333 עדים, יצטרך נתניהו להוכיח את חפותו בתיקי "1000", "2000", ו-"4000", בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים.

עוד קרה במאי –צעיר אפרו-אמריקאי נחנק למוות על ידי שוטר ומצית גל מחאות עצום ברחבי ארצות הברית, פלסטיני על הרצף האוטיסטי נורה למוות בשוגג על ידי שוטרי מג"ב, והחייל עמית בן יגאל נהרג מפגיעת אבן גדולה בראשו שזרק עליו מחבל פלסטיני במהלך פעילות מבצעית.

יוני

סין מעבירה את "חוק הביטחון הלאומי בהונג קונג" – ההפגנות בהונג קונג נגד "חוק ההסגרה" שיחייב את אזרחי האזור להיות כפופים לחוק הסיני הגיעו לשיאן בצורה רשמית. ממשלת סין העבירה חוק שיאפשר לרשויות הביטחון בהונג קונג לעצור, לחקור ולהעניש אזרחים כמעט ללא הגבלה. כמה שבועות לפני חקיקת החוק הנ"ל ראש ממשלת אנגליה בוריס ג'ונסון הכריז כי ישנו את חוקי ההגירה כך שיתאפשר לפליטים מהונג קונג להיקלט במדינה.

עוד קרה ביוני – מטוס ישראלי טס לראשונה מעל סודן, מטוס אמירתי נחת לראשונה בישראל, וליקוי חמה נראה בשמיים.

יולי

אות מערכה ללוחמי רצועת הביטחון בלבנון: חמש עשרה שנים ישב צה"ל בגבעות דרום לבנון כאשר סכנת המוות ארבה מכל כיוון, 414 חיילים ושבעה אזרחים נהרגו שם עד הנסיגה, כאשר כמעט כל יום התרחשו התקלויות עם מחבלי חיזבאללה ודומיהם. ב-7 ביולי 2020 הנחה הרמטכ"ל אביב כוכבי להקים ועדה שתבחן אפשרות להעניק אות מערכה לחיילים אשר לחמו ברצועת הביטחון.

עוד קרה ביולי – צה"ל קיצר את שירות הבנים לשנתיים וחצי, הוקם "חיל הגנת הגבולות" ונאסרה צריכת הזנות בישראל.

אוגוסט

הפיצוץ בלבנון: ברביעי באוגוסט פיצוץ עצום הרעיד את ביירות, חומר שאוחסן בתנאים רשלניים בנמל התלקח בשריפה והתנפץ בפטריה גדולה מעל שמי העיר. ההדף מהפיצוץ העיף מבנים וקירות כאילו היו קרטון, הפיצוץ הרג מאות והותיר את לבנון מרוסקת. ממשלת לבנון התפטרה מיד ועלו קולות מחאה ברחובות ביירות נגד הממשלה ונגד חיזבאללה.

עוד קרה באוגוסט – הכרזה על הסכם שלום עם איחוד האמירויות, הפיכה צבאית במאלי ומחאות ענק בבלארוס בעקבות פרסום תוצאות הבחירות.

ספטמבר

שלום היא מילה שימושית: על מדשאות הבית הלבן ישבו זה לצד זה ראש ממשלת ישראל, נשיא ארצות הברית ושר החוץ של איחוד האמירויות וחתמו על הסכם שלום יוצא דופן ששבר את חרם הליגה הערבית כלפי ישראל. בחודשים שאחרי חתימת ההסכם הזה, חתמו גם בחריין, סודאן ומרוקו על הסכמים דומים, ובעזרת השם עוד רבים ימשיכו.

עוד קרה בספטמבר – מלכה לייפר מוסגרת לאוסטרליה, בית המשפט העליון של ספרד הדיח את נשיא קטלוניה מתפקידו, וקוסובו וסרביה הכריזו כי יעבירו שתיהן את שגרירויותיהן לירושלים.

אוקטובר

מים על הירח: נאסא הגשימה את חלומותיהם של מליוני מעריצי מדע בדיוני, והודיעה כי נמצאו מים על הירח, מים אמיתיים, ראויים לשתייה. על רקע התוכניות להקים קולוניה על מאדים ולשלוח חלליות שגם ידעו לנחות חזרה בכדור הארץ, ניתן רק לומר שהעיניים שלנו נשואות למעלה, אל החלל.

נובמבר

דונאלד טראמפ, אתה מפוטר – נשיא ארה"ב מפסיד בבחירות למועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן ומודח אחרי קדנציה אחת בלבד. טראמפ היה נשיא שנוי מאוד במחלוקת שהיה ידוע בשפה בוטה, בזלזול ביריביו, בפיטורים בלתי פוסקים של אנשי ממשל ובפייק ניוז, מונח שהוא עצמו טבע. הוושינגטון פוסט פרסם ביולי האחרון שטראמפ אמר במהלך כהונתו יותר מ-10,000 שקרים, שזה הישג לא קטן בכלל. ב-20 בינואר יושבע ביידן כנשיא ארה"ב ודונלד טראמפ יחזור למגדלו.

עוד קרה בנובמבר – פיגוע ירי בווינה בו נהרגו ארבעה אזרחים, התרסקות מטוס של צה"ל בה נהרגו טייס במילואים ופרח טייס בהכשרה, חיסול ראש תוכנית הגרעין האיראנית ודני אבדיה נבחר בדראפט של ה-NBA.

דצמבר והלאה

ובכן, דצמבר זה עכשיו ומיד, ולסכם את אירועיו זה לסכם את מה שקרה בשבוע שעבר. החודש עוד לא הסתיים וכבר ישראל הספיקה לצאת לבחירות, לפתוח פרשת מוות של נער גבעות, לפתח יחסים רשמיים עם בהוטן, לעבור פיגוע טרור מזעזע, והיד עוד נטויה. בתחילת השנה החדשה נותרו לישראל הרבה דרכים פתוחות, ואם לצטט את מולאן, "דרך ארוכה עוד לפנינו".

ובעזרת ה' שניפגש בסוף 2021.