מסעדת MOJO מביאה את הטעמים של אסיה לאזור התעשייה פולג. לא תצאו מכאן רעבים

כתבה: עדן שקורי / ערכה: רעות פינצ'וק

בתור נתנייתית וחובבת אוכל אסייתי אני באמת מודה לחברתי הטובה נועה, שהכירה לי את המסעדה הזו.

כבר בכניסה ההרגשה הייתה אחרת. נכון שהזמנו מקום מראש אך למרות זאת ההמתנה ארכה קצת יותר מהרגיל, מה שהביא לפינוק בכוס שמפניה לרענן אותנו ואיכשהו להרגיע את הרעב שעלה עם הריח שרק פתח את התיאבון.

כעבור 13 דקות של המתנה (מעבר לזמן של הזמנת המקום) נכנסו. המארחת המקסימה הושיבה אותנו במקומנו וקיבלנו תפריט. התפריט היה עשיר ומלא במנות שלא הכרתי. למנה הראשונה לקחנו את ה-טאמרי – בה' הידיעה – מנה מטריפה, בלשון המעטה, מה יותר טעים משילוב של אורז טונה אדומה וכבד אווז?!
בגדול מרכיבי המנה הם: 4 כדורי אורז עטופים בטונה אדומה, כבד אווז צלוי, מיונז צ׳ילי וקרמל סויה כהה. אם אי פעם אצטרך כדור הרגעה אני לגמרי מבקשת כדור טאמרי. מבחינתי המנה מדורגת 10 מתוך 10 במדד עדנה.

הזמנו שני קוקטיילים, מוחיטו או בשמו המוכר במסעדה מוג'וחיטו הגרסה הנתנייתית, וכמובן גם ג'ין וטוניק. הקוקטיילים היו מרעננים, חמצמצים והכי חשוב טעימים, הם לגמרי הוסיפו לחוויה. 8.5 במדד עדנה.

למנות העיקריות הזמנו פאד תאי עוף, מרכיבי המנה היו אטריות אורז רחבות עם עוף, נבטים, כרוב, גזר, בצל ירוק, שבבי ביצה, כוסברה ובוטנים. מנה לא מתוחכמת מדי, כי בסופו של דבר כמה עוד אפשר לעשות עוד מאטריות אורז עם עוף ורוטב, אבל כמו תמיד המנה הייתה טעימה והייתי נותנת לה 6 במדד עדנה.

כמו בחורות טובות ברור שגם הזמנו סלט באן באן ולא, זה לא סלט עם לחמניית באן אלא זו המנה המועדפת עליי במסעדה הזו. קבלו את המרכיבים של המנה: חסה אייסברג, מלפפונים, עוף, כוסברה, רוטב בוטנים-שומשום, נשמע לכם ממוצע הא? קחו את כל המרכיבים שמקסימים האלה ותוסיפו מעליהם את הרוטב שאתם לא מבינים שחסר לכם בחיים. לדעתי חייבים לטעום כדי להבין שהרוטב של המנה זה הדבר הכי מושלם שתוכלו לטעום, השילוב של חסה קראנצ'ית, עם מלפפונים ועוף נימוח ואיך לא, כמויות של הרוטב האלוהי הזה!  10 מתוך 10 במדד עדנה.

לקחנו רול סושי אחד של "לברק ביט רול" שמורכב משילוב מגניב מאוד בעיניי: דניס בטמפורה, סלק, מחית פטריות שיטאקי, אבוקדו, עטוף בלברק צרוב וצ׳יפס סלק. כל מה שרול צריך להכיל. הדג בפנים היה קריספי, הירקות טריים להפליא וכמובן גם הדג לברק מלמעלה, טעים מאוד 9 מתוך 10 במדד עדנה.

המנות היו מעולות אבל אז נזכרתי שיש אזור אחד בבטן שלי שלא התמלא וניסיתי להבין מה חסר לי, חשבתי קצת והבנתי שלא לקחנו קינוח אז דאגנו למלא את ה"חור" הקטן הזה שעוד נשאר לי אחרי כל מה שאכלנו.

לקינוח לקחנו את BALAGAN, קרואסון שקדים ממולא בגלידת פיסטוק עם רוטב שוקולד לבן ופיסטוק קראנץ. תכלס, מה עוד אפשר להגיד על קינוח כזה, אני מרגישה שכל מה שאוסיף רק יוריד ממנו. גם פחמימה, גם גלידה, גם שוקולד לבן וגם פיסטוק, מה עוד בן אדם צריך? הקינוח מקבל את הציון 9.5 מתוך 10 רק בגלל שהייתי רוצה עוד שוקולד לבן שם.

בגדול אני ממש מרוצה מהביקור שלי שם, זאת הייתה אחת הארוחות הטעימות שאכלתי בחיי ואהבתי שהמנות הגיעו עד רבע שעה מרגע ההזמנה.

ולבסוף, ככה להשאיר טעם טוב, המסעדה פינקה אותנו בקינוח נוסף על חשבון הבית. הוא היה טעים, אבל לצערי אני פחות מתחברת לבוטנים והמנה התבססה על זה, אז היא מקבלת את הציון 4 מתוך 10 במדד עדנה.

תכלס מה אומר ומה אספר, יצאתי מפוצצת גם בהשראה לסקר לעומק את החוויה המיוחדת וכמובן גם פיזית מהמנות המושלמות האלה.

חשבון:
טמארי – 68 שקלים
סלט באן באן – 62 שקלים
פאד תאי – 69 שקלים
לברק ביט רול – 62 שקלים
בלגאן – 59 שקלים
מוחיטו – 55 שקלים
ג'ין וטוניק – 52 שקלים

MOJO , גיבורי ישראל 17 , א.ת פולג נתניה

אם בגד חדש גורם לכם להתרגש, ומצד שני עדיין בכל בוקר אתם חושבים "אין לי מה ללבוש", זו כנראה תופעה מוכרת. גישת המינימליזם טוענת: שפע לא בהכרח מביא אושר, להפך – בעלות על פחות חפצים מזכירה לנו מה באמת חשוב בחיים, וזה כנראה לא בגד חדש בארון

כתבה: טליה סיני / ערכה: שיר ששון

אם תיכנסו לסופר ותלכו למחלקת דגני הבוקר תוכלו לראות לא סוג אחד ולא שניים, אלא עשרות סוגים שונים של דגנים. השורה הזאת תקפה גם כלפי מחלקת המתוקים, מוצרי החלב ומוצרי ההיגיינה. וזה לא רק בסופר, יש שפע של מוצרים בכל מקום – בחנויות הבגדים, האלקטרוניקה, הצעצועים וגם באונליין – Ali Express, amazon, shein, EBay , ועוד.  

שפע ועוד שפע ועוד שפע. הוא נמצא בכל פינה. במידע, בטכנולוגיה, בכלכלה, בחיבורים ובחוויות. העושר והגירויים מקיפים אותנו בכל רגע נתון.

ביום יום, אנו מוקפים בפרסומות והצעות שיווקיות שונות המשכנעות אותנו למה אנחנו חייבים לרכוש את המוצר אותו הן מציעות – למה אנחנו צריכים את הטלפון הכי חדש בשוק, איך מסך הטלוויזיה הספציפי הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים לחוויית הצפייה המושלמת או למה הבגד שהדוגמנית לובשת זה בדיוק הדבר שחסר לי כדי להיות יותר מוצלחת. השפע, דבר חיובי בסך הכל, מתחיל לקבל צד בעייתי – תרבות הצריכה.

את ההוכחה לכך אנחנו יכולים לראות בחודש נובמבר שידוע כחודש הקניות הבינלאומי – יום הרווקים הסיני, "שופינג IL" וה-"Black Friday" הם רק כמה ימים עם הנחות משמעותיות בחודש הזה, ובהנחות כאלה משמעותיות, עם משפטים כמו "הנחה רק היום", "עד גמר המלאי" ו"כל הקודם זוכה" – אין ספק שאנשים יוסיפו לסל הקניות את המוצר המוצע להם. זו שיטה שיווקית שעובדת בצורה פסיכולוגית ומשכנעת אותנו, באופן תת-מודע, שאם נקנה את המוצר, נהיה מאושרים יותר.

890 מיליון שקלים. זהו הסכום שהוציאו הישראלים ב-Black Friday האחרון. מרכישות אונליין בארץ ובחו"ל ועד לחנויות פיזיות – זאת על פי נתונים מש.ב.א (חברה ישראלית שעוסקת בסליקת כרטיסי אשראי). סכום משמעותי בהחלט.

אולי אפשר לקרוא לזה בשם אחר – צרכנות מוגזמת.

שיטה המנסה להילחם בצרכנות המוגזמת היא שיטת המינימליזם – שיטה זו דוגלת במיעוט חפצים, אך כמובן שמדובר על הרבה יותר.

את המושג הזה מכירים יותר בתחום האומנות, ושני אנשים, ג'ושוע פילדס מילברן וראיין ניקדומוס – חברי ילדות, החליטו להפוך את המינימליזם לתנועה שמטרתה להאיר את עינינו ולהסביר לנו למה אם יהיה לנו פחות, החיים שלנו יהיו טובים יותר.

אז מה זה אומר בעצם? פשוט להיות בעלים של פחות חפצים. המטרה – לעזור לנו להתרכז במה שחשוב ולא להיות מוקפים בהמון מוצרים שמסיחים את דעתנו ולא באמת נחוצים לנו. למצוא את הדרך להיות מאושרים ללא תלות בחפצים שאנחנו קונים.

אז מה מינימליזם נותן לנו? על פי מילברן וניקדומוס – חיים בסגנון המינימליסטי יביאו לנו שקט ושלווה מאחר וחלל נקי מביא לנו יותר רוגע. באופן אוטומטי אנשים חוסכים יותר, מעצם ההרגל לא לקנות כל דבר שלא באמת שימושי להם. המינימליזם הופך אותנו לפרודוקטיביים מאחר והמרחב הנקי מנקה את הראש מהסחות דעת מהסביבה. אך הדבר הכי חשוב שהמינימליזם נותן לנו זה תחושת החופש – תחושת שחרור מהמחשבה שחפצים הם אלו שיביאו אותנו לאושר שאנחנו כל כך מחפשים.

אם חשבתם שמשום שהשיטה דוגלת במיעוט בחפצים היא נגד צרכנות, זה לא מדויק. המינימליזם לא אומר לנו להפסיק לקנות חפצים, הוא אומר לנו לחשוב לפני שאנחנו קונים, לקנות מה שישמש אותנו באמת, לדעת לעשות סדרי עדיפויות לפני ההוספה הבאה לסל הקניות שלנו.

אז האם מינימליזם היא התשובה להרגלי הצריכה שלנו? יכול להיות. מה שבוודאות אפשר לומר – שגם לאמץ חלק קטן ממנה, ההבנה שצריך לחשוב קצת לפני כל קנייה, ככל הנראה תגרום לאנשים להוציא קצת פחות ממה שהם מוציאים. ובנובמבר הבא, אולי, הסכומים שנוציא – יהיו מעט קטנים יותר.

למרות התמיכה בטרור, היחס לקהילת הלהט"ב ואלפי הפועלים שנהרגו במהלך ההכנות – קטאר מארחת את משחקי גביע העולם בכדורגל

כתבה: עדן שקורי/ ערכה: רעות פינצ'וק

מונדיאל, או ה-המונדיאל, הוא טורניר גביע העולם בכדורגל שבו משתתפות 32 מדינות מרחבי העולם, עד לשנה זו. הטורניר מלווה בהמון אהדה ויוצר שיח יומיומי לאורך התקופה, אבל מה אנחנו באמת יודעים על המדינה שמארחת אותו?

קטאר היא מדינה לוהטת (ולא רק במעלות) שבחודשי הקיץ הטמפרטורות בה מטפסות גבוה במיוחד. אבל השנה, לראשונה בהיסטוריית המונדיאל, במקום שהטורניר ייערך בחודשי הקיץ, הוא מתקיים בחודשים נובמבר ודצמבר, ויימשך 29 ימים בלבד.

כשמסתכלים על מדינת קטאר, ניתן לראות התבטאויות על תמיכה בטרור, רקורד בעייתי בכל הנוגע לזכויות אדם והתנערות מקהילת הלהט"ב. אז איך דווקא היא נבחרה לארח את המונדיאל בשנת 2022?

למרות הדעות החלוקות, קטאר ידועה בהשקעת מיטב כספה בספורט ובשימת דגש על כדורגל. הבחירה בקטאר לשנת המונדיאל הנוכחית בהחלט העלתה סמני שאלה בקרב מדינות רבות. כבר התגלה שהליך הבחירה היה שערורייה אחת גדולה, וכי בכירים בפיפ"א קיבלו שוחד תמורת ההצבעה. אותם בכירים שקיבלו שוחד מזמן לא נמצאים בארגון, אך מיקום המונדיאל נשאר בקטאר.

בנוסף אנחנו יודעים שקטאר מדינה מוסלמית ועל פי חוקי המדינה אסור לשתות אלכוהול. איך יתמודדו האוהדים בלי המשקה האהוב עליהם בחגיגות? קטאר הודיעה שתתיר אזורים מוגבלים שבהם יוכלו האוהדים לשתות.

בנוגע ל"חיבת" הקטארים לקהילת הלהט"ב, בשדה התעופה נתלה שלט המודיע על כללי ההתנהגות במדינה, שלפיהם אין להראות חיבה בציבור – גם לקהילת הלהט"ב וגם לכלל החברה. מי שיחליט להפר חוק זה, יראה את הכלא מקרוב, או ישלם סכום יפה כדי לצאת משם.

עוד תהייה שעלתה לגבי הבחירה בקטאר כמדינה מארחת, היא כיצד אנחנו הישראלים נוכל להיכנס. אז זהו שלא: קטאר אישרה באופן חריג לישראלים להיכנס למדינה לצורך המונדיאל, ואפילו התווספו טיסות ישירות מנמל התעופה בן גוריון.

לבסוף, נושא חשוב להעלות הוא כיצד בזמן בניית האצטדיונים למונדיאל נהרגו אלפי פועלים, נמנעו מהם זכויות במהלך העבודה והם ניאלצו להתגורר בתנאים לא ראויים. בקטאר לא עשו דבר כדי לשנות את העניין.

אך עם כל הבעיות והביקורות על המדינה בסופו של דבר המונדיאל התחיל, כולם מאושרים ואיך לא, אפילו הישראלים נמצאים שם.

אסנת אילוז גדלה לצד ארבעה אחים ובתור ילדה לא חלמה על משפחה מרובת ילדים. היום היא חובקת 14 ילדים, 30 נכדים והספירה נמשכת. אז איך מפרנסים משפחה כל כך גדולה ואילו תגובות היא רגילה לשמוע מהסביבה?

כתבה: הלל זארוג / ערכה: שי אמסלם

לרגל "יום עקרת הבית הבינלאומי" שצוין השבוע, שוחחתי עם אסנת אילוז, אם לארבעה עשר ילדים וילדות וסבתא לשלושים נכדים ונכדות (ועוד ארבעה בדרך), אשר הפכה את מלאכת גידול הילדים לקריירה.

האם בצעירותך חשבת שתקימי משפחה כל כך גדולה?

"האמת שלא חשבתי שאקים משפחה כל כך גדולה, כן רציתי הרבה ילדים אבל לא הייתי מהאלה שאומרות 'יהיו לי מינימום עשרה'".

אסנת, אשר גדלה לצד ארבע אחים (לא בדיוק משפחה מרובת ילדים), לא בהכרח הייתה מכוונת מטרה להקים משפחה כה גדולה. היא התחתנה עם אליהו, בעלה, כשהוא בן עשרים ושניים והיא בת תשע עשרה וכבר במהלך לימודי התואר הראשון הביאה לעולם את שני ילדיה הגדולים.
בסיומן של שלוש שנות לימודי התואר בחינוך, הבינו אליהו ואסנת שאחד מהשניים יצטרך להישאר בבית עם הילדים. מאותו רגע אסנת החליטה שזהו לא יהיה אילוץ, אלא בחירה של ממש: היא החליטה להקדיש את חייה למלאכת גידול הילדים – ושבעלה שלימים יוסמך לרב, יהיה המפרנס.

מפה לשם, הביאו לעולם אסנת ואליהו עוד שניים עשר ילדים – אשר האות א' מככבת בראש שמותיהם של כל הילדים – ממש מהגדול – אחיה (38) ועד לקטנה – אביטל (14).

איך מפרנסים משפחה כל כך גדולה?

"לא משנה מה אגיד, בכל מקרה זה לא ישמע אמין", היא מציינת. "מהתחלה ועד היום, הכול היה ועודנו סייעתא דשמיא – פשוט רק אמונה". אסנת מוסיפה ומספרת: "אני אמרתי לקב"ה – אני עושה את ההשתדלות שלי ואתה תעזור לי מהצד שלך, וברוך ה' אף פעם לא חווינו מציאות של חוסר. אף פעם לא קניתי בחנות יד שנייה. תמיד דאגתי שהילדים יהיו לבושים יפה בבגדים חדשים ואף יכולנו להרשות לעצמנו לצאת גם לנופשים. היו גם תקופות שבעלי, שעובד כמחנך בישוב שלנו (כוכב יעקב) ועוסק כמוהל ושוחט בהתנדבות, היה צריך לעבוד בשתי עבודות במקביל ולחזור הביתה בשש בערב. אבל גם שש זה לא באמת שעה מאוחרת".

מהם התגובות של האנשים כשהם שומעים שיש לך ארבעה עשר ילדים?

"ב"ה אף פעם לא נתקלתי בתגובות מעליבות, אלא האמת שרוב התגובות דווקא משעשעות", היא מספרת: "פעם אחת כשהיינו בשבת ישיבה של אחד מהבנים, פנתה אליי אמא ושאלה אם באמת יש לי ארבעה עשר ילדים, וכשעניתי לה שכן היא אמרה לי 'מה – אבל את נראית שמחה'". לסיכום היא אומרת: "רוב האנשים מעריכים ומפרגנים, בעיקר אחרי שהם רואים את הילדים".

והיום, כשהילדים גדלו וחלקם אפילו כבר הורים בעצמם – אילו עצות את נותנת להם בנוגע לחינוך וגידול ילדים?

"פשוט לשחרר, להרפות ובעיקר להבין שהילד בתהליך של למידה והוא כבר יבין בעצמו מה נכון לו – כי גם אני הייתי לחוצה עם הגדולים, אבל עם הזמן למדתי לשחרר".

מאיר קרקוקלי התחיל לטפס על הרים לפני ארבע שנים והוא ממש לא מתכוון להפסיק בקרוב. "האוורסט זה החלום הגדול והשאיפה הראשית", הוא מספר – ומתאר את העליות והמורדות בדרך לפסגה המושלגת

כתבה: טליה סיני / ערכה: שיר ששון

שווייץ. הרי האלפים. הר המון-בלאן, 4808 מטרים, ההר השני בגובהו באירופה. שני מטפסים החליטו לטפס, ללא מדריך, ללא הדרכה, לבדם. במהלך הדרך הם טועים המון, הדרך מתארכת ומובילה אותם לטיפוס צוקים בצורה חופשית. בלי ידע מקצועי, אין להם ציוד, או חבלים שיעזרו להם לעבור את הדרך בצורה מיטבית. שבע שעות עם 15 קילו על הגב. כשסוף סוף הם מצליחים לחזור אל הדרך אחד מהם מקבל מחלת גבהים והוא נאלץ לרדת למטה עם צוות אחר שבדיוק ירד. "המשכתי עוד שש שעות למעלה לפסגה והייתי לבד על ההר. לבד לבד לבד, בלי אף אחד מסביב. מן הסתם חוויה מטורפת", מספר אחד המטפסים, מאיר קרקוקלי, סטודנט לממשל באוניברסיטת רייכמן.

קרקוקלי (28) הוא מטפס הרים חובב. את התחביב הזה הוא החל לפתח לפני ארבע שנים, בטיול אחרי צבא. "אני אוהב לטפס בגלל הנוף. אני זוכר שהמפקד שלי מהצבא אמר לי 'בשביל לראות נוף צריך ללכת' אז הלכתי. הלכתי בברילוצ'ה בארגנטינה, ועשיתי המון טרקים לפני שהגעתי לטיפוס מושלג בכלל. עשיתי טרק שנקרא סרה לופז, שש שעות עלייה למעלה, הגעתי לפסגה סלעית, בלי שלג וראיתי את נוף מדהים – אחד הנופים הכי יפים שראיתי בטיול שלי, והתאהבתי. זה גרם לי להבין שהמפקד שלי צדק אבל המשפט צריך תיקון. בשביל לראות נוף צריך ללכת אבל לפעמים צריך גם לטפס, ואז אתה רואה הכל מלמעלה".

אז זה מה שגרם לך להתחיל לטפס?

"כן. אחרי הטרק הזה הזה הלכתי להר נוסף בארגנטינה שנקרא הר געש ללין וזה היה הטיפוס המושלג הראשון שעשיתי. לקחתי ציוד עם חבר, והלכנו לטפס לבד, אני והוא. השכרנו ציוד, בלי מדריך בלי כלום והגענו לפסגה. היה קשה לאללה כי זה היה ההר הראשון שעשיתי וזה היה נוראי. אני לא אשכח את הלילה הזה בחיים שלי, הגענו לפסגה ושם פשוט התאהבתי. הנוף, הקושי ותחושת ההישגיות קנו אותי ממש", אומר קרקוקלי. "אחר כך הגעתי לבוליביה ועשיתי את הפוסטי שזה היה חלק מהמטרות שלי בטיול ושמה התאהבתי לגמרי. שמה זאת באמת הייתה הבנה של 'קנית אותי'".

אם תסתכלו בעמוד האינסטגרם של קרקוקלי תוכלו לזהות די בקלות מוטיב חוזר – שלג. כמעט ולא נראה נופים סלעיים. "מן הסתם לא התחלתי בהרים מושלגים. התחלתי בטרקים מאחר וזו הגישה הכי קלה והכי נוחה. אז מתחילים בטרקים". לדבריו, "אין לי בעיה ללכת לטפס על הר שהוא טרק אבל זה ישעמם אותי, אז אני מעדיף טיפה יותר את השיפוע את השלג. הציוד לשלג הוא שונה, הטיפוס הוא שונה. בטרק את הולכת ובהר את צריכה לטפס. פתאום זה ללכת עם שני גרזנים, שיפוע שהוא טיפה שונה, יש סכנות אחרות שצריך להיות מודעים אליהם וזה הבדל מאוד רציני. קרחון זה דבר חי הוא נפתח ונסגר לפי המצב רוח של ההר. באחד ההרים שטיפסתי, הפוסטי, הלכנו לטפס אותו בשבוע הראשון שלי (בבוליביה) ואז חזרתי אליו שוב בשבוע השלישי, בדרך אחרת וכבר נפתח קראווס (נקיק קרח) בדרך הראשית זה היה מאוד גבולי אם אפשר לטפס אותו או לא".

מה מושך אותך בטיפוס המושלג והמסוכן יותר?

"זה יותר מסוכן, יותר כיף. מין אדרנלין שאי אפשר להסביר אותו. מי שלא טיפס ולא חווה יהיה לו מאוד קשה להבין את מה שאני עושה. תחושת הישגיות שונה כזאת, כי אחרי שטיפסת כל הלילה במשך שש או שבע שעות להגיע לפסגה ולראות את הזריחה משם זה עולם אחר. זה שונה. רמת קושי אחרת, גם האחוז חמצן הנמוך בגובה וגם הקושי בטיפוס בשלג, זה שונה לגמרי".

האתגר הגדול של קרקוקלי היה הטיפוס על האילמאני בבובליביה. את ההר הזה, 6,442 מטר גובהו, הוא טיפס פעמיים. "ניסיתי לטפס אותו לפני ארבע שנים, הגענו לגובה של 5,900 מטר מתוך 6,442 מטר וקיבלתי מחלת גבהים. הראש שלי כאב, הייתה לי סחרחורת וחולשה בכל הגוף ונאלצתי לרדת. הייתה תחושת אכזבה מטורפת שאני לא יכול לתאר לך, כמה רציתי לטפס את ההר הזה וכמה הוא היה חשוב לי. לאחר מכן הגעתי הביתה והדפסתי את התמונה ושמתי על המראה בחדר שלי ושמתי מול העיניים כי אני יודע שלא סיימתי עם ההר הזה והוא יגיע בעתיד".

באוגוסט האחרון קרקוקלי הצליח, אך לא בקלות. לפני הטיפוס הוא לא הצליח להגיע לגובה ההתאקלמות הנדרש והיו לו חששות רבים בעקבות הטיפוס הקודם. במעלה ההר היד שלו קפאה ובשתי אצבעות נוצר נמק, אבל למרות הכל הוא הגיע לפסגה. "לא יכולתי לבקש יום טוב מזה", הוא מספר, "עננים לא היו – רק מתחתינו באזור של הג'ונגלים. ראינו את כל העיר לה פאז מהצד השני, ראות מושלמת ויותר מזה לא יכלתי לבקש". הקושי והרצון לזכור זאת הובילו אותו לקעקע את ההר על היד, לתזכורת תמידית, איך למרות הסבל והכאב שבטיפוס הוא הצליח להגיע לפסגה. "בוא'נה עשיתי את זה עם כל הקושי והסבל ושאר הדברים האחרים והנה אני פה. אז למה שזה לא יעזור לי בחיים האישיים שלי. אני יושב מול מאמר שאני צריך לקרוא ולכתוב על זה נאום, זה כלום – טיפסתי 19 שעות במינוס 20 מעלות, מה זה לכתוב שלוש שעות נאום? זה נותן פרופרציה לחיים".

מה החלום הגדול?

"האוורסט זה החלום הגדול והשאיפה הראשית, אבל לידו יש את הר הלוסטי, הרביעי בגובהו בעולם. אף ישראלי לא עשה את שניהם באותה עונה. זה החלום הגדול שלי, להיות הישראלי הראשון שעושה את זה".

19% מהצעירים בגילאים 18-24 נמצאים במינוס בבנק. האם משרד החינוך צריך ללמד אותם על כסף, או שמדובר באחריות של ההורים?

כתבה: טליה סיני / ערכה: שיר ששון
איך אמורים לקרוא תלוש משכורת? מהם אפיקי השקעה שבהם כדאי לנו להשקיע? מה הדרך הכי טובה לחסוך לעתיד שלנו? כמה כסף חשוב לשים בחיסכון נזיל למקרי חירום? האם ובאיזה מצבים מומלץ לקחת הלוואה מהבנק? ואיך בכלל מתנהלים מול בנק? אלו רק דוגמאות לשאלות המדברות על איך אנחנו צריכים להתנהל עם הכסף שלנו ולא להגיע למצבים בלתי נעימים.

סקר כלכלי של המכון הישראלי לדמוקרטיה בדק בפברואר 2021 את מצבם הכלכלי של הישראלים לאחר הקורונה. מנתוני הסקר עולה כי 34% מהציבור הישראלי במינוס ומתוכם בניתוח גילאים, שיעור הנמצאים במינוס בגילאי מבוגרים יותר, 45-54, הוא 50% ומספר האנשים הנמצאים במינוס בגילאי 18-24 הוא רק 19%.

אמנם אחוז הצעירים הנמצאים במינוס נמוך משמעותית מגילאים מבוגרים יותר, אך זה עדיין נתון מפתיע. אם נחשוב על כך, לציבור מבוגר יותר ככל הנראה יהיו יותר מחויבויות, ולפיכך יותר הוצאות שעליהם להוציא: משכנתא, כלכלת הבית וגידול הילדים. הוצאות היכולות להגיע ביחד לעשרות אלפי שקלים בחודש. לעומתם, לצעירים בני 18-24 יש בדרך כלל פחות התחייבויות. צעירים רבים חיים בבית של ההורים, יכולים לעבוד הרבה יותר במידה וירצו, ובאופן כללי בעלי התחייבויות הרבה יותר קטנות מאנשים בעלי משפחה.

אם כך מה גורם לכך ש-19% מהצעירים בגילאים הללו עדיין מצליח להגיע למינוס בחשבון הבנק שלו?

צעירים רבים מעוניינים להגיע לעצמאות כלכלית ומנסים לעשות פעולות בהתאם, בין אם השקעות שונות או לימודי קורסים שונים המבטיחים להם להם להגיע לשאיפה הזו, וישנם רבים הנופלים להונאות שונות, או משקיעים את כספם בצורה לא נכונה, לא מבוקרת ומגיעים להפסדים.

מאי (שם בדוי) היא צעירה אשר השקיעה סכום כסף של 17 אלף שקלים בהשקעה שהבטיחו לה שתניב לה הכנסות חודשיות באופן קבוע. היא התייעצה עם אנשים שסמכה עליהם ועל הידע שלהם בתחום, משום שההבנה שלה בתחום הייתה אפסית ביותר. בסופו של דבר החברה בה השקיעה לא סיפקה את ההבטחות איתן הן משכו את מאי להכנס להשקעה.

"אני חושבת שחוסר הידיעה שלי הוא מה שהפיל אותי", היא מספרת, "אמרו לי דברים שהיו מפתים במיוחד אך לא ידעתי באמת מה זה אומר. לא שאלתי את השאלות הנכונות, לא הבנתי לגמרי למה אני נכנסת".

אם כך, יכול להיות שהתשובה לכך שאחוז צעירים לא מבוטל מגיעים למצב של מינוס היא חוסר ידע? ומדוע אין העברה של הידע הזה ואפילו הבסיסי ביותר במסגרות החינוך השונות?

באתר משרד החינוך ניתן לראות שכיום קיימת תוכנית להגדלת אורינות פיננסית בקרב כיתות ב'-ד'. בתוכנית לומדים על מושגים כמו בנק, הוצאות והכנסות, קיימות, צריכה בעולם המודרני ועוד. בנוסף על פי דוברת משרד החינוך, השרה ד"ר יפעת שאשא ביטון גיבשה תוכנית לימודים של חינוך פיננסי מגיל הגן שיהוו חלק בלתי נפרד מפעילות השגרה של הגן ויכלול בין היתר נושאים כמו: תקציב ואחריות, כסף ואמצעי תשלום, צרכנות נבונה, עובדים ועבודה, כלכלה גלובלית וקיימות. ובנוסף בימים אלה המשרד מגבש יחידות תוכן נוספות לבתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והחטיבות העליונות. היחידות יעסקו באוריינות פיננסית, יותאמו לכל שכבת גיל וישולבו במקצועות הלימוד.

"כל איש ואישה צריכים השכלה פיננסית"

"אני חושבת שכל איש ואיש צריכים ללמוד השכלה פיננסית, איך עובדים עם כסף, זה משהו שיעזור לכל אחד. חשוב שזה יהיה במערכת החינוך. יש הורים שמלמדים את הילדים שלהם, אבל לא לכולם יש את הפריבילגיה הזו. אני חושבת שאם הייתי לומדת השכלה פיננסית בתיכון, זה היה עוזר לי היום, משפר לי את החשיבה וההתנהלות עם כסף", אומרת נאוה, צעירה בשנות העשרים לחייה.

אך האם הכנסה של לימודי התנהלות פיננסית באמת יעזרו לדור הצעיר לא להגיע למצב של מינוס? על פי "הסולידית", בלוגרית מוכרת בתחום ההתנהלות הפיננסית, לימודי השכלה פיננסית במערכת החינוך לא תציל את הדור הצעיר מהתנהלות לא נכונה ואף אין זה תפקידה אלא תפקידם של ההורים ללמד את ילדיהם כיצד להתנהל פיננסית. כמו כן, על מנת ללמוד כיצד להתנהל פיננסית יש להתמקד בפרקטיקה ולא בתיאוריה.

אם כך, מה הפתרון? אולי יש לגבש תוכניות לימוד עם תכנים יותר פרקטיים, אולי להכניס במסגרת סדנא בצבא שאליה צעירים מגיעים בוגרים יותר ואולי מוכנים יותר לקראת לימודים של התנהלות פיננסית שכה קריטית להמשך החיים שלהם. הרי בסוף, אף אחד אינו מעוניין להגיע למינוס ואם ידע הוא כוח, אולי חשוב שכל אחד בשלב כלשהו בחייו ילמד איך הוא צריך להתנהל עם כספו.

סלי בן אריה מצלמת את האנשים שכולנו מכירים, מדברת על החרדות וההתמודדות ורוצה להראות שמאחורי ה"נוצץ" שקיים, מופיעים גם החיים.

כתבה: הודיה וייס

עוז זהבי, הראל סקעת, עומר דרור ומאיה ורטהיימר, אלו רק קמצוץ מהשמות המוכרים לכם שעברו מאחורי עדשת המצלמה של סלי. דרכה של סלי בעולם הצילום התחילה "ממש במקרה". אחרי הצבא סלי עבדה בחנות צילום במודיעין ובין יתר הדברים בחנות היא הייתה מצלמת פספורטים. יום אחד התקשרה לחנות לקוחה וביקשה צלם מתחיל שיצלם עבורה בר מצווה. סלי אמרה שהיא יכולה לצלם אותה והלכה עם המצלמה ,ללא ציוד משוכלל או לימוד מעמיק. באירוע התלהבו עליה וביקשו ממנה כרטיסי ביקור, בשלב הזה אפילו עדיין לא ממש הייתה לה מצלמה. היא החליטה ללכת ללמוד צילום. למדה צילום בבית ספר לצילום "גליץ" ותוך כדי התחילה להתגלגל לעבודה, וצילמה במסיבות ואירועים. בהמשך עברה לתל אביב "העיר הגדולה"  והתחילה לצלם יותר במסיבות והחליטה לעשות ב"גליץ" קורס מתקדמים. "תוך כדי התגלגלתי לאט לאט לעולם המשחק" היא מספרת. היא הייתה עוזרת מלהקת אצל אמירה בוזגלו (מלהקת מפורסמת) במקביל לעבודה כצלמת מסיבות. השחקנים, שידעו שהיא צלמת שאלו אותה אם היא מצלמת בוק שחקן, והיא אמרה שלא, אלא שהיא מצלמת במועדונים ומסיבות. "בסופו של דבר אמרתי 'אוקיי, נראה לי שרוצים שאני אצלם שחקנים'"  היא מספרת. "גרתי בדירת שותפים וקניתי מנחלת בנימין בד לבן, והיה לנו בדירה מעין מסדרון כניסה. תליתי שם את הבד הזה. הבוס שלי מחנות הצילום הביא לי פלאשים ישנים להשתמש בהם בינתיים." ככה היא צילמה בוק שחקנים בבית, ללא איזה ציוד משוכלל. מפה לאוזן השמועה התלגלגה והתחילו לבוא יותר ויותר שחקנים. לאט לאט היא עברה עוד דירות ופתחה סטודיו בבית. כל הזמן זה היה סטודיו בבית עם ציוד מאוד מצומצם ועכשיו כשעברה למושב, פתחה סטודיו נפרד, אבל עדיין עם ציוד פשוט.

   סלי(33) נולדה לשמואל ז"ל ולפנינה. אביה שמואל נפטר בהיות בת 17.כיום סלי נשואה לאוהד והם גרים במושב בני עטרות. לפני פחות משנה נולדה להם תינוקת בשם רנה. סלי צלמת 11 שנה.

איך ככה מסטודיו בבית, הפכת להיות הצלמת בוקים של כל הסלבס?

"אני לא יודעת, אני לא חושבת שיש קשר בין הצילום בבית לבין הצילום של אנשים מיוחדים. לאחרונה הבנתי שבסופו של דבר אנשים לא משנה להם עם איזה ציוד אתה מצלם ואיפה, זה לא באמת מעניין את האנשים. אנשים באים לבן אדם- לצלם ולתוצאה שלו… אני חושבת שמה שגרם לאנשים לבוא אליי זה גם התוצאה, תמונות שהן ייחודיות לדעתי, אסתטיות עם איזושהי חותמת וגם לדעתי שיש שילוב בין האישיות שאולי אני משדרת יותר קלילות וכייף ואווירה טובה. גם אם צלם הוא הכי טוב בעולם, אבל הוא לא יהיה נעים – כנראה שלא תרצי להצטלם אצלו. זה מצריך שילוב של השניים."                                

        שני בלום וסלי הכירו בחטיבה של עירוני ב' ומאז הן חברות טובות. "סלי התחילה לצלם עוד לפני שהיה לה אופי" היא מספרת  "היינו יחד במגמת תקשורת בבית הספר אז אין ספק שהיה לה כיוון  (בצילום. ו.ה)… אני לא בטוחה שהיא כיוונה לזה אבל היא התחילה להתנסות בזה בגיל מאוד צעיר כשעבדה בחנות צילום ומאוד מהר הבינה שזה הכיוון שלה לחיים… אני לא חושבת שסל (ו.ה כינוי) היא הצלמת של הסלבס, אני חושבת שהיא הצלמת הכי טובה בישראל. מן הסתם, כמו כל אחד, גם הסלבס רוצים להרגיש הכי טוב עם עצמם, לקבל את התמונות ולהראות את הצד הכי טוב שלהם."   את בעלה של סלי, אוהד(38) שעובד בהייטק, סלי הכירה כאשר הלכה לעשות קעקוע.  במכון פגשה מישהו שאמר שיש לו חבר להכיר לה. לפיו סלי יש בה גם הכשרון לצילום אבל גם מעבר, יש לה גישה מיוחדת למצולמים. ויחסי אנוש מאוד טובים. היא מצליחה לגרום למצולמים להיפתח ומעמידה אותם ברמה מדויקת.

כשגוללים באינסטגרם של סלי, אפשר לראות לפי התמונות באיזו תקופה היא נמצאת. היא מקבלת השראה מהכל , ואפילו מאיך שהיא מרגישה יש לה השפעה.

"אם אני בתקופה פחות טובה אז אני אצלם יותר שחור לבן, חזק, קונטסרסטי (ו.ה- ניגודי), הרבה צל. היה לי תקופה של ורוד, תקופה של כדורים, תקופה של נצנצים…זה משתנה, אני אפילו לא יודעת להגיד איך ולמה זה קורה." היא מקבלת השראה גם מהלמוט ניוטון, מהאינסטגרם המון, מפינטרסט ואפילו מסרטים וסדרות. "עכשיו אני בהשראה מהסדרה אופוריה". סלי משתפת הרבה על חרדות ועל ההתמודדות של איתן.

את משתפת הרבה על העצמה, על חרדות, על עצמך…מאיפה הכח לשתף?

"הרבה אומרים לי שאני אמיצה ואיזה יופי, והאמת שאני לא כל כך מבינה על מה הכפיים שאני מקבלת. השיתוף הוא קודם כל ממש טבעי לי ואני לא מרגישה שאני עושה איזשהו מאמץ בשביל לעשות את זה. דבר שני, עם כמה אגואיסטי שזה נשמע, אני עושה את זה קודם כל בשביל עצמי. אני משחררת משהו מעצמי, השיתוף עוזר לי. ואז הריקושט של זה הוא שאני עוזרת לעוד אנשים ואז זה עוד יותר נותן לי דרייב כי אני קולטת שמה שאני משתפת עוזר לאנשים. אז זה מעין גלגל כזה שאני עוזרת לעצמי ועוזרת לעוד. גלגל מנצח כזה. עם השנים אני מרגישה שיש לי איזושהי שליחות גם לגרום לאנשים להרגיש יותר טוב בתמונות, לאהוב את עצמם. משהו שאני רואה מלא בצילומים פה, שאני רואה את השינוי שאנשים עוברים בזכות תמונות. דבר הזוי שתמונות יכולות לשפר מצב רוח ברמה הזאת. גם בשיתוף אני רוצה לגרום לאנשים להרגיש יותר טוב. להבין שהכל בסדר, לכולם יש חרא בחיים ולא הכל מושלם. אני משתדלת להראות שלא הכל מושלם. לא תמיד אני מצליחה, אבל אני משתדלת מאוד לאזן את זה וחשוב לי מאוד שיראו את האמת. אם זה יכול לעזור למישהו זה שיש לי חרדות, שאני לוקחת כדורים, זה שהיה לי דכאון אחרי לידה וזה שלקח לי זמן להתאושש מהניתוח הקיסרי, אז עשיתי את שלי."

מתי בפעם הראשונה חטפת התקף חרדה? ומה זה בדיוק אומר?

"התקף החרדה הראשון שלי היה בגיל 21 או 22. זה התחיל אצלי משאכטה של סמים, ירוק. היה לי התקף חרדה, זה אומר שהלב שלי דפק ברמות, הזעתי. זה נורא הפחיד אותי ולא ידעתי אפילו מה זה. כאילו פתאום לא הרגשתי טוב. עישנתי באמסטרדם, נורא נלחצתי מזה ואמרתי 'זה בטח מהסמים, אז אני פשוט לא אעשה את זה יותר'. זה נורא הלחיץ אותי. ואז לא נגעתי יותר בסמים וזה עדיין היה לי. פתאום כל חודש, חודש וחצי את אותה הרגשה . לחץ כזה, דפיקות לב, הזעה, רעידות, מקיאה  מאבדת שליטה על הגוף והתחושה.

ואז באמת התחלתי טיפולים, הלכתי לפסיכולוג, רציתי להבין מה קורה. זה חזר על עצמו שנים על גבי שנים ללא הבנה מה הטריגר. זאת אומרת, אין לי איזשהו פחד ממשהו ספציפי, אני לא מפחדת מכרישים או ג'וקים. זה פשוט משהו שקורה פתאום ללא התראה. אני זוכרת שהיו שואלים אותי 'אבל על מה חשבת עכשיו, מה קרה שפתאום ככה, אולי פחדת ממשהו?' לא , לא חשבתי על כלום זה פשוט פתאום קרה. זה היה קורה לי לפעמים באמצע דייט, או באמצע צילומים או באמצע מפגש עם החברים הכי טובים, האנשים הכי קרובים אליי. לא היה מכנה משותף בין ההתקפים. עד היום אין לי באמת תשובה להגיד מה הטריגר. מה שכן, כשהייתי בהריון פתאום ירדה לי החרדה. שזה ממש הזוי כי איך זה הגיוני. הייתי בטוחה שבהריון יהיה לי פי 500 חרדה. אחרי הלידה היה לי דכאון אחרי לידה שבעקבותיו לקחתי כדורים. בד"כ כדורים של דכאון וחרדות זה אותו סוג של כדור. טפו טפו עד היום, מאז אחרי הלידה , כמעט שנה שאני לא חווה התקפי חרדה.  שני מספרת ש"במהלך השנים שלנו יחד, לסלי היו לא מעט עליות ומורדות בחיים (היא מספרת  עליהן הרבה בסטורי שלה). אחרי כל תקופה קשה, הגיעה תקופה של התרוממות שבה סלי שברה תקרת זכוכית שמנעה ממנה להתקדם. בשנים האחרונות, סלי רק מטפסת למעלה. היא מוצבת בפני אתגרים רבים בחיים ( מעבר למושב מתל אביב, הריון ואימהות, חתונה בצל הקורונה), האתגרים האלו הם בין הגדולים שידעה בחייה והיא צולחת אותם בצורה מעוררת השראה. אפשר לומר שהיא ממש מפתיעה את כל סביבתה בצורת התמודדות יוצאת מן הכלל שלא מצופה מאף אדם כשהוא מוצב מול מצבים קשים. לא רק שהיא צולחת אתגרים, היא גם מציבה בפני עצמה אתגרים (השקת הסטודיו החדש במושב, שילוב אימהות ועבודה במשרה מלאה) וצולחת אותם בהצלחה מסחררת. סלי בשיא שלה. ואם תשאלי אותי עוד שנה, כנראה עדיין אומר לך שהיא בשיא שלה, היא לא מפסיקה לטפס ולהפתיע.".                    בתחילת הקשר  שלהם, אוהד לא ידע כיצד "לאכול" את התקפי החרדה של סלי. היום " אני יודע שלפעמים הם מגיעים וכמו שהם באים הם עוברים. לא צריך לזרז את זה שהם יעברו, צריך פשוט להיות שם ולהיות יציב, להיות לידה, להראות לה תמיכה, לחבק ולא להלחיץ או לשפוט…"

בשיא תקופת החרדה שלה, כשהתחילה להבין שיש לה התקפי חרדה, ושזה משהו שהרבה אנשים סובלים ממנו והיא אחת מני רבים שסובלים מחרדות, היא החליטה להוציא את זה יותר לאור. זה היה בערך ב2015 הפייסבוק היה חזק יותר מהאינסטגרם ופחות חזק היה עניין השיתוף על כל דבר כמו שיש עכשיו. סלי רצתה לשתף את מה שעברה ולגרום לאנשים לראות את נושא החרדות בצורה מעט שונה. כל זה קרה בתקופה שהיו לה חרדות קשות והייתה אחרי פרידה קשה בליווי דכאון וחרדות.  על מנת להוציא את עצמה מזה ולעזור לאחרים היא החליטה לעשות תערוכה. לתערוכה היא גייסה מפורסמים רבים ומוכרים, כדוגמת אושרי כהן, דנה גרוצקי ואנה ארונוב. לתערוכה היא קראה "עירומה נפשי". לפי דף הפייסבוק של התערוכה: " התערוכה עוסקת בהתקפי חרדה, ומציגה את האנשים המוכרים לכולנו, באור שונה מזה שראינו עד היום… עבור התערוכה גייסתי אמנים וסלבריטאים ידועים אשר הסכימו לקחת חלק בתערוכה וליצור צילומי פורטרט אשר חושפים ונותנים ביטוי חיצוני לחרדותיהם, שעד כה היו נחלתם הפרטית..
אני בעצמי מתמודדת עם התקפי חרדה מזה שנים, ומתוך הרצון לתת במה ופרשנות אומנותית לתחושות הפחד האינטימיות ביותר שלי- נולדה תערוכה". שני מסבירה כי " סלי נמצאת בעולם וירטואלי שבו רוב הדמויות לא חיות את חייהן האמיתיים מול המצלמות אלא מציגות חיים מושלמים חסרי פגמים. בתערוכה, סלי הוציאה לאור פגמים אמיתיים של אנשים שלעיתים נראים לא אמיתיים. בכך היא נתנה לגיטימציה לאנשים להיות פגומים בעצמם או לחלופין, להרגיש טוב עם הפגמים שלהם."   סלי מעבירה הרצאות על הסיפור שלה, משתפת אותו ובימים אלה עובדת על קורס צילום שהוא בסגנון שלה. כאמור לפני כשנה בערך נולדה להם בת, רנה. אוהד אומר ש"נהפכנו למשפחה, והיא אמא מדהימה כמו כל דבר שהיא עושה בחיים…וכל התקופה של החופשת לידה שגם שם היו קצת חרדות ואולי קצת דכאון. גם זה היה איזושהי מקפצה לאיזשהו פיק אצל סלי. כלומר זה כל פעם יש איזשהו משבר ואז איזושהי קפיצה. אז אני גם חושב שהייתה קפיצת מדרגה מטורפת עכשיו כשהיא חזרה לעבוד שוב ופתחה פה את הסטודיו במושב."  לשאלה " יש משהו מעניין וחשוב בסלי שאתה חושב שלא מספיק יוצא ברשתות?" אוהד משיב כי "את האמת אני חושב שהיא מעבירה את עצמה מאוד טוב ברשתות. היא גם מצחיקה, גם רגישה בטירוף היא מאוד מיוחדת, היא בנאדם מאוד מורכב ומעניין. היא מקסימה היא מעבירה את  עצמה יפה ברשתות. זאת היא. בלי פילטרים."