ארכיון הקטגוריה: כללי

הסטודנטים שמסרבים להתחסן שוברים שתיקה

יותר משליש מאזרחי ישראל אינם מחוסנים – עם מה נאלצים להתמודד הסטודנטים שמסרבים להתחסן? "הגבלת התו הירוק פוגעת לי בחיי היום יום ומאלצת אותי להתחסן בניגוד לרצוני", טוען אחד מהם

כתבה: שני בובלי // ערכה: יובל כהן

את שנת הלימודים סטודנטים לא מחוסנים פתחו מעט שונה מאלו המחוסנים. כל סטודנט לא-מחוסן צריך להציג בשערי האוניברסיטה בדיקה שלילית לקורונה. את הבדיקה השלילית אפשר לעשות בשתי דרכים: בדיקה שעולה 52 שקלים דרך מד"א – התוצאה מגיעה לנייד לאחר רבע שעה מלקיחת הדגימה אך הבדיקה תקפה ל-24 שעות. האפשרות השנייה היא בדיקה דרך פיקוד העורף. הבדיקה היא חינמית ותקפה ל- 72 שעות, אך התורים אליה ארוכים והתוצאה מגיעה בין 24 ל48 שעות.

סטודנטים רבים כעסו על האפליה בין מחוסנים ולא מחוסנים והתאגדו לקבוצה אחת. משיחות עם סטודנטים שאינם מחוסנים עולה כי כיום באוניברסיטת אריאל חיי השגרה פועלים על פי חוקי התו הירוק. דבר זה מעורר מחלוקת רבה בין סטודנטים רבים.

"כבול לחיסון" . Pixabay

"אני לא חלק ממתנדי החיסונים, אני מאמינה בקורונה אבל אני חושבת שאין מספיק מידע על תופעות הלוואי של החיסון ולכן בחרתי לא להתחסן". מספרת מאיה, סטודנטית שנה ב' לאדריכלות באוניברסיטת אריאל. "בשביל שאני אקבל תו ירוק אני צריכה לעשות בדיקת מד"א כל יום שעולה לי כסף או בדיקת PCR שהיא חינמית ולכן אני בוחרת לעשות בדיקה שלא עולה לי כסף כי להוציא כל יום על בדיקה זה לא ראלי לסטודנט. הבעיה היא שהתשובה מגיעה רק 48 שעות אחרי לקיחתה ולכן נשאר לי רק 24 שעות להשתמש בה כשהיא עוד בתוקף ולכן אני כל יום צריכה ללכת לעשות בדיקה, לעמוד בתור הארוך, לקבוע תור לבדיקה, להפסיד שעות לימוד או עבודה".

החיסון לקורונה הגיע לאחר כשנה בצל המגפה, ושינה את תמונת המצב אחרי סגרים ארוכים וקורבנות רבים: מספר החולים ירד, קצב הדבקה הואט ועולם הצליח לחזור לשגרה. אך מהירות הוצאת החיסון והחובה להתחסן (במספר מדינות) גררה אין ספור מתנגדי חיסונים בעולם.

בישראל מחסנים את האוכלוסייה בחיסונים של פייזר ומודרנה שאושרו על ידי ה-FDA. החיסון עצמו מורכב רק מחלבון ספציפי של הנגיף וזאת על מנת לא לחשוף את המתחסן לנגיף השלם. החיסון אינו מגן באופן מלא על המתחסן ולמרות קבלת החיסון אפשר להידבק שוב, אבל בסיכוים נמוכים יותר של הגעה למצב של חולי קשה או חלילה מוות.

במדינת ישראל החליטו לחסן ילדים מתחת לגיל 12, עד היום חוסנו ילדים בני 12 ומעלה כאשר בהתחלה התמקדו על קבוצות בסיכון. החיסון אינו חד-פעמי אלא הוא יעיל למשך חצי שנה ולכן כל חצי שנה בערך אנחנו צריכים ללכת להתחסן שוב. בישראל עד היום האזרחים שבחרו להתחסן קיבלו שלוש מנות של חיסון כאשר את המנה השלישית נתנו לפני מספר חודשים ועדיין לא יודעים לכמה זמן היא אפקטיבית. חשוב לציין שכיום 62.5% תושבים ישראלים התחסנו בשתי המנות. יעילות החיסון היא לא במאת האחוזים אלא החיסון מפחית את החומרה של קבלת הנגיף לקל ובינוני (ברוב המקרים). ממחקרים באינטרנט עולה כי גם לאחר החיסון אדם יכול להמשיך את הפצת הנגיף לאחרים למרות שהוא בעצמו לא יהיה חולה.

משיחה עם קבוצת מתנגדי החיסונים גיליתי שיש להם קבוצת וואטסאפ פעילה תחת השם "חירות ושוויון באריאל" שבה הם מעלים עדכונים שוטפים לגבי השינויים על תו הירוק ובנוסף רובם אף הולכים להפגנות ענק תחת הסיסמא "תו ירוק=כתם שחור".

תמונת הנושא של קבוצת הWhatsApp של מתנגדי החיסונים באריאל – "חירות ושיוון באריאל"

ירון, סטודנט להנדסה: "אני בוחר שלא להתחסן. זה לא משנה למה, כמה ואיך. אנחנו במדינה דמוקרטית וזאת זכותי המלאה להחליט על הגוף שלי. הגבלת התו הירוק פוגעת לי בחיי היום יום ומאלצת אותי להתחסן בניגוד לרצוני, אז איפה הדמוקרטיה פה? איפה אפשרות ההחלטה של עצמי על גופי".

נעמה, סטודנטית באוניברסיטת אריאל, טוענת כי היא משלמת שכר אוניברסיטאי כמו כל סטודנט וכועסת על האפליה: "למה ההחלטה שלי לא להתחסן מגבילה אותי אם אני משלמת את אותו שכר לימוד, ואמורה להיות שווה כמו כל סטודנט אחר?". היא מוסיפה כי "אם החיסון לא יעיל במאת האחוזים וגם אני יכולה להידבק ולהדביק וגם מחוסן יכול להידבק ולהדביק אז מה ההבדלים בינינו? למה הוא לא צריך להציג בדיקה בכניסה ואני כן?"

"כמו שבת ארוכה מאוד": אלקנה, אבא ומחנך, מצא את עצמו בכלא

אלקנה ברכיהו ישב בכלא במשך שנה בעקבות תאונת דרכים שבה גרם למותה של אישה. בעקבות עצה של אימו כתב במהלך המאסר יומן אישי, שהפך לספר "אל תמהר לעבור" שיתפרסם בקרוב. "היה לי קושי עם עצמי שהשלכתי אותו גם כלפי אלוהים – איך הגעתי למצב הזה?". ריאיון אישי

כתבה: אביטל פריד / ערך: ירון משה תנעמי

"הלב פועם בפראות. התחושה היא שלא נותר לי צבע בַּפנים. בעמדת הכניסה, פקיד מוסתר פנים מבקש ממני את תעודת הזהות. אני מושיט אותה ביד רועדת ומקבל בתמורה כרטיס אסיר ומספר סידורי. עד כה הייתי אלקנה ברכיהו, בן עשרים ותשע, נשוי לעדי ואב ליפתח ולישי. בחור בסדר בסך הכול, עוסק בחינוך ובהדרכת נוער, משלם מיסים, עושה מילואים. כל זה היה נכון עד לרגע שבו גרמתי בחוסר תשומת לב לתאונת דרכים קטלנית. כעת, עם מספר האסיר החדש שיֵלך איתי לכל מקום, אני משיל מעליי את כל קורות החיים שהיו רלבנטיים בחוץ. אזרח במדינת שב"ס – אקס טריטוריה עם חוקים, שפה ואנשים שונים מאלו שאליהם התרגלתי" (מתוך הספר "אל תמהר לעבור").

מה היה קורה אם יום בהיר אחד הייתם יוצאים לעבודה, נוסעים בכיף, חושבים על החיים ומוצאים את עצמכם מואשמים בהריגה, יותר מזה – מבינים שאתם הולכים לכלא, ושהחיים שלכם מעתה והלאה ישתנו לחלוטין? הייתם כותבים על זה ספר?

הכירו את אלקנה ברכיהו, בן 32 מפרדס חנה. נשוי לעדי, אבא ליפתח (7) וישי (4). מחנך כיתה י"א בתיכון "דעת משה" בתל אביב, תיכון לנוער חרדי נושר.

לפני האירוע ששינה את חייו, כשעוד היה בכיתה י"ב, הוא עשה תוכנית של"פ – שמיניסטים לעיירות פיתוח, פרויקט של משרד החינוך ותנועות הנוער שבמסגרתו צעירים עוברים ללמוד בכיתה י"ב בערים שונות. לאחריה, היה בישיבת הסדר במעלה אדומים, והתגייס להיות לוחם בגדוד 931 של הנחל. לאחר מכן, עבד בתנועת הנוער "בני עקיבא" כרכז הדרכה של מחוז ירושלים שאחראי על כל תחום ההדרכה, התכנים וההכשרות במחוז.

אלקנה הוא איש חינוך ברמ"ח איבריו. איך אדם כזה, מלח הארץ, בחור אידיאליסט וערכי שמשקיע את חייו לעשייה חברתית משמעותית מוצא עצמו בכלא גבעון?

ב-20 ביוני 2016, היום הראשון של החופש הגדול, הוא יצא מפגישת עבודה ביישוב פסגות שבבנימין. הוא לא ידע שזאת תהיה נסיעה שתשנה את חייו. משהגיע לכיכר אדם, התכוון לפנות שמאלה לכיוון ירושלים. מולו הגיעו שורת משאיות שרצו להמשיך ישר.

מה בדיוק קרה שם?

"תוך כדי הפנייה שמאלה הרגשתי חבטה אדירה, הרכב שלי עף לצד השני של הכביש. לא הבנתי באותו זמן מה קרה. הייתי לבד ברכב. כמה שניות אחרי זה הגיעו כמה עוברי אורח פלסטינים ושלפו אותי מהמכונית. מלא שברי זכוכיות, מלא דם. הם נתנו לי לשתות מים. כשהגיע אמבולנס, הדבר היחיד שהצלחתי לראות זה משאית בצבע אדום. אני מבין שהייתי עכשיו מעורב בתאונת דרכים. עוד לא ידעתי את הפרטים.

"בערב הגיע קצין משטרה לבית החולים, ביקש לראות אותי ולקח לי את רישיון הנהיגה. לא הבנתי עדיין מה הסיפור ולמה הוא לוקח לי את הרישיון. הוא אמר לי רק: 'אתה חשוד בתאונה קטלנית. אתה תזומן לחקירת משטרה ברגע שתשתחרר'. הוא הלחיץ אותי שכדאי לי להתייעץ עם עורך דין. לא הצלחתי להבין מה קרה ומה הסיפור, לא הצלחתי בעצמי לשחזר.

"רק כשהגעתי לחקירה התחלתי להבין את הסיפור המלא – כשאני פניתי שמאלה בכיכר והגיעה המשאית מולי, לא נתתי לה זכות קדימה וביצעתי את הפניה בלי לשים אליה לב. נכנסתי לצומת כשהמשאית כבר הייתה ממש קרובה. נהג המשאית ממש ניסה לבלום את הרכב, רואים ממש סימני בלימה על הכביש, אבל הוא לא הצליח לבלום אותו, ככה שהוא התנגש בי. מה שכן הוא הצליח לעשות זה בדיעבד מה שהציל לי את החיים – הוא סטה עם ההגה שלו ימינה, ובסטייה הזאת במקום להיכנס בי חזיתית הוא נכנס בי רק מהצד. אבל הסטייה ימינה גרמה לזה שאחרי ההתנגשות איתי נהג המשאית המשיך להידרדר לצד הכביש, לשוליים של הדרך, שם עמדה אישה שנהרגה במקום. נמחצה מתחת לגלגלים של המשאית. לא היה לה סיכוי."

רכבו של אלקנה ברכיהו. מקור לא ידוע

תאונה קטלנית, בהגדרה, זו תאונה שבה נהרג בן אדם. בתאונה ההיא נהרגה גב' פירוז משעשע (ילידת 1937), תושבת רמאללה, מוכרת מוצרי קוסמטיקה, אמא לילדים וסבתא לנכדים.

בחקירה הבין ברכיהו לראשונה שהוא אחראי לתאונה קטלנית, ושהוא אשם באירוע גדול שהוא לא דמיין מעולם שיקרה לו.

סעיף האשמה הוא גרימת מוות ברשלנות, בגלל אי מתן זכות קדימה ונהיגה בקלות דעת.

אתה אדם מאמין. האירוע הזה העלה לך שאלות באמונה?

"כן. אני זוכר שיצא אז את השיר של חנן בן ארי 'מה אתה רוצה ממני?' (מתחיל לשיר). ממש הרגשתי שאני שר איתו. אלה היו ימים מאוד מאוד קשים בהם היה לי קושי גדול להשלים עם זה שאני אחראי ואשם בתאונה הזאת. בסך הכל ילד טוב, הייתי אז בן 26, בלי עבר פלילי, בלי דו"חות, קנסות, בלי נקודות. שום שדבר שהכין אותי לרגע שבו אני אשם בתאונה כזו. היה לי קושי מאוד מאוד גדול. קודם כל, איך לא שמתי לב?" הוא נאנח. "היה לי קושי עם עצמי שהשלכתי אותו גם כלפי אלוהים. איך הגעתי למצב הזה, איך הגעתי לסיטואציה הזאת, למה נסעתי דווקא בדרך הזאת, למה האישה הזאת עמדה שם. המון שאלות שבעצם עימתי מול עצמי, אבל בגלל שלא היה לי מה לעשות – השלכתי אותן כלפי מעלה. אלה היו הרבה רגעים של קושי מאוד גדול באמונה."

מתוך עמוד הפייסבוק "אל תמהר לעבור"

מה עשית בעצם מהרגע בו ידעת שאתה עתיד להיכנס לכלא ועד לרגע הכניסה עצמו?

"קיבלתי עונש מאסר בפועל של 12 חודשים. קיבלתי מהשופט בערך חודש ושבוע להתארגן על הכניסה למאסר", הוא מחייך חיוך נבוך, "זאת התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים. זה גם היה ההתמודדות עם גזר הדין, זה שחור על גבי לבן שאני אשם בתאונה. גם האשמה, גם האחריות, גם הפחד הגדול ממה שמחכה לי מאחורי הסורגים – האנשים שאני הולך לפגוש, התנאים שאני הולך להתמודד איתם. וגם הקושי הגדול מהפרידה – מהמשפחה, מעדי, מהילדים, געגוע מאוד מאוד גדול. איך המשפחה שלי תסתדר בחוץ מבחינה כלכלית, מבחינה אישית, איך נתמודד עם הגעגוע? שנה שלמה לא להיות בבית."

ברכיהו מספר שהיו לו שאלות רבות ולא היה לו עם מי להתייעץ. הוא מה שנקרא "ילד טוב ירושלים", מגיע מסביבה טובה. הוא לא מכיר מישהו שהיה בכלא ושרד כדי לספר, להתייעץ, לדבר. להבין מה עושים בכלא ומה לא עושים. "להתמודד עם סימני שאלה זה משהו הרבה יותר קשה, אפילו יותר קשה מההתמודדות עצמה של הכלא."

אפרופו משפחה. מה המחיר שהמשפחה שלך שילמה על הדבר הזה? בסופו של דבר, זאת לא איזה משפחת פשע שיודעת שיש סיכוי שאבא ייכנס לכלא.

"הקושי בעיקר היה במרחק ובגעגוע. בסוף, בעצם זה שעשיתי את הפעולה הכנסתי את כל המשפחה לסחרור מאוד גדול, לדאגה מאוד גדולה. הם דואגים לי איך אני אסתדר בכלא, ואני דואג להם איך הם יסתדרו בחוץ. זאת דאגה שלא הרפתה. גם מבחינה כלכלית זה היה סיפור מאוד כבד, כי העלויות של עו"ד ואחרי זה קנס מאוד גדול שקיבלתי, יחד עם זה ששנה שלמה אתה לא יכול לפרנס את המשפחה. זו מציאות כלכלית לא פשוטה שאתה מכניס אליה את כל המשפחה. אז בעיקר המרחק, הגעגוע והדאגה. זה הקושי שהיה ונשאר כל הזמן".

איך הסביבה שלהם הגיבה? היו אנשים שהתרחקו?

"אנחנו לא הרגשנו. להפך, הרגשנו עטיפה מאוד מאוד גדולה גם של המשפחה המורחבת, גם של הקהילה (א"פ: הם גרו בזמנו ביישוב טלמון, ליד ההורים). חיבוק מאוד מאוד גדול של אנשים שבאו ורצו לעזור וסייעו, ונתנו את התחושה שזה יכול לקרות לכל אחד, וזה אירוע שהם רוצים לעזור ולתת בו יד. זה באמת מה שהשאיר אותנו עם ראש מעל המים. לא היינו מצליחים לשרוד ולהסתדר בלי התמיכה הזאת של הקהילה ושל המשפחה".

בוא נדבר רגע על הכלא עצמו. מה הפתיע אותך לדעת על האנשים שסביבך?

"באגף שבו הייתי היה הכל, באמת, היו אסירים מסוגים שונים על כל מיני עבירות. מה שהכי הפתיע אותי זה לא משהו ספציפי, יותר משהו כללי על כל האסירים – שלכל אחד יש תיק שעליו הוא יושב, אם אתה תכיר אותו רק לפי התיק שלו זה ישר, כמובן, יעלה בך הרבה חשש. לפחות מרחוק, כותרת של 'אסיר' זה לא משהו שנעים לשמוע, בטח לא עם המדים הכתומים. זה מייצר איזושהי רתיעה. אבל בסוף, כשאתה נעול עם מישהו בתא 24/7, נוצר קשר, וקשר מיוחד שהוא באמת עמוק יותר ולא רואה רק את הכותרת של העבירה, אלא גם באמת מצליח לראות את הבן אדם על עוד כמה צדדים שלו. וכל פעם שעוד קצת העמקתי בבן אדם הכרתי אותו יותר, ובסוף בשעות שאתה נמצא בתא, נעול – אתה מגיע לרמות של קשר מאוד מאוד חזק. אתה פתאום רואה עד כמה הדברים הם הרבה יותר מורכבים. אתה פתאום רואה אסירים ושומע על הילדות שלהם, על המקום בו הם גדלו, על הדברים שהם חוו בתור ילדים, והדברים האלה לא מצדיקים את מה שהם עושים עכשיו כי בסוף יש לנו בחירה חופשית, אבל הם כן האירו לי את הדברים באור אחר. הם גרמו לי לא לשפוט כל כך מהר דברים שאני רואה ממבט ראשון, אלא לתת הזדמנות נוספת ובאמת לראות אנשים בצורה עגולה יותר, עמוקה יותר, ולא רק את הרגע עצמו של העבירה אלא להבין גם מאיפה היא הגיעה, מה היה השורש שלה. ההיכרות הזאת נותנת לי גם הרבה בחוץ, שוואלה, אני לא יודע הכל. יש הרבה דברים שאני ממהר לשפוט ואני אומר לעצמי 'רגע, אולי יש פה משהו שאני לא מכיר. אולי יש פה איזשהו רקע, איזושהי ילדות שעומד מאחורי דברים שעכשיו מאוד מאוד מעצבנים אותי.'"

הרקע שבא ממנו האדם משנה בעיניך את חומרת המעשים?

"לא. כי בסוף יש לך בחירה חופשית, יש אנשים שעברו דברים מאוד מאוד קשים שלא מצאו את עצמם בכלא. מה שזה כן משנה זה את היחס לאותם אנשים, כלומר, לתת להם הזדמנות ולהבין שמה שהם עשו זה משהו אחד בתוך החיים שלהם וזה לא הם. זה משהו שהם עשו שהוא חמור, שהם צריכים לשלם עליו מחיר, אבל אחרי המחיר הזה יש בן אדם שעומד פה, שיש לו מכלול של תכונות. יש לו גם תכונות טובות, יש לו גם תכונות יותר מאתגרות. אבל זה כן גרם לי להסתכל עליהם כמכלול, כאדם שלם שיש בו גם טוב וגם רע".

הייתה לך איזושהי נקודת אור בסיפור הזה, מרגע התאונה ועד כה?

"הכלא מחייב אותך בזמן של חשבון נפש, בעצם זה שאתה נמצא בלי פלאפון, רחוק מהמשפחה. אתה מקבל כאפה רצינית, כשאתה נמצא בכלא עם תנאים קשים ועם אנשים לא פשוטים זה מאפשר לך מאוד להתרכז ולהיות עם עצמך. זה משהו שהיום העולם שבחוץ כמעט לא מאפשר לנו. אנחנו מאוד מאוד עסוקים וכל הזמן בהתראות, במשימות, בעבודות שצריך להגיש. יש לנו כמעט כל הזמן דד ליין ודברים שאנחנו צריכים לעמוד בהם. ופתאום הכלא הוא איזושהי עצירה כמו שבת אחת ארוכה מאוד שבה אתה חייב לפגוש את עצמך, אתה מקבל זמן לחשוב, לחלום, להתבונן על מי שאתה ומה שאתה ולאן אתה רוצה להגיע. זה זמן זהב שלא הייתי מקבל בשום מקום אחר. אמנם לא הייתי רוצה להגיע לכלא מראש, בטח לא על תאונת דרכים ובטח לא על גרימת מוות ברשלנות. אבל אם זה העונש שקיבלתי אז אמרתי יאללה אני אנצל אותו כדי להיות בו, כדי לעשות את החשבון נפש בפנים. חלק מהחשבון נפש היה הכתיבה של היומן".

זה מוביל אותי לספר שלך "אל תמהר לעבור", ולהדסטארט שאתה מוציא בימים אלו ממש. מאיפה מתחילים לכתוב ספר כזה בכלל?

"מראש הבנתי שאת הכלא אני לא רוצה רק להעביר, לא רוצה רק לחכות שהוא יסתיים. אני רוצה להפוך אותו למשהו משמעותי. לפני שנכנסתי לכלא אמא שלי הביאה לי איזושהי מחברת צהובה כזאת ואמרה לי לכתוב בה את התובנות והחוויות שלי ולא האמנתי שאני אעשה את זה. לא ניהלתי לפני זה יומן, ואיפשהו, שם ביום הראשון שלי בתא הרגשתי שזו הזדמנות טובה להתחיל לכתוב ולהפוך את כל החוויה הקשה הזאת למשהו שאני רוצה לצאת איתו חזק יותר, ללמוד ממנו. להפוך כל יום למשהו שהוא משמעותי עבורי לא רק עכשיו אלא גם לאחרי זה שאני אצא. גם לקחתי את הרעיון לכתוב כל יום איזושהי תובנה, חוויה, משהו שקרה לי בכלא שיאפשר לי גם לקחת את החוויה של הכלא גם הלאה לחיים שבחוץ".

אתה עושה הרצאות, אתה מוציא לאור ספר. יש פה תקווה, נימה של אופטימיות בראש מורם ובגאווה לאחר הדברים הלא פשוטים שעברת. האם יש אנשים שהגיבו בצורה שלילית? בסופו של דבר, נגרם פה מוות של בן אדם.

"כן. קודם כל אנשים שעברו תאונת דרכים, או שאדם שיקר להם נפגע או נהרג באונת דרכים. הסיפור הזה לא קל לבליעה לאף אחד, ואני חושב שלאנשים שנפגעו בתאונות דרכים אפילו יותר. יש אנשים שקשה להם מאוד עם הסיפור שאני מספר. קשה להם מאוד איתי באופן אישי כשהם פוגשים אדם שאחראי לתאונת דרכים קטלנית, זה לא מפגש פשוט. אני יכול להבין את זה, ובמצבים כאלה אני סותם ת'פה ושומע ומקשיב. אני יכול להבין את הכאב ואת הקושי של אנשים עם הסיפור שאני מספר".

מתוך עמוד הפייסבוק "אל תמהר לעבור"

מה עשית ביום שיצאת מהכלא, איך יוצאים מזה, איך מתחילים מחדש? או שזה בכלל המשך של החיים הקודמים?

"האמת שמתרגלים מהר מאוד. הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת עם אבא שלי לפיצה, הדבר שהכי התגעגעתי אליו במהלך השהות בכל זה פיצה וחלמתי על הרגע שבו אני אצא ואזמין פיצה. אחרי זה חזרתי הביתה ומתרגלים מהר, כמו שמשתחררים מהצבא – "עד מתי, כמה עוד, איפה כולם" – בסוף אתה משתחרר, וזהו. השמש זורחת, יוצאים לעבודה מועדפת וזהו. החיים ממשיכים".

חזרת לעבוד בחינוך?

"כן. כמה שבועות אחרי שיצאתי מהכלא התחלתי לחנך במקום שבו אני עובד היום. חלק מהתלמידים שלי בעצמם עם תיקים פליליים ככה שזה היה מתבקש שאדם שישב בכלא יהיה המורה שלהם".

זה מוביל אותי לשאלה קצת קשה. אתה היית רוצה שמישהו שהיה בכלא על גרימת מוות ברשלנות יהיה מחנך של הילדים שלך?

"זו שאלה טובה. אם הייתי רק שומע את הכותרת, כנראה שהייתי אומר שלא. אני חוזר למה שאמרתי לפני זה – אנחנו לוקחים כותרות ושופטים את הבן אדם לפי הכותרת וזה מאוד מרחיק. אבל כשאתה מכיר את הבן אדם, שומע את הרקע, מכיר את האירוע ואת הסיפור עצמו, זה נראה אחרת. הדברים מקבלים איזשהם פרופורציות. זה נכון להרבה דברים בחיים, בטח גם לסיפור הזה".

יש עוד משהו שחשוב לך להגיד?

"הסיפור הזה חידד לכל הקרובים אליי ולמשפחה שלי שכשאתה בנסיעה, פשוט להיות. אתה נוסע ברכב שלך, שים הכל בצד. זה לא משנה איזה דד ליינים יש לך, איזה משימות ואיזה הקלטות שאתה צריך להקליט למישהו בעבודה או לאיזשהו בן משפחה, לבת שלך שמחפשת משהו או לבוס שלך. כשאתה נוהג – תנהג. זו התובנה המרכזית שיצאתי איתה מהכלא. בעולם שלנו זה מאוד מאוד קשה, במיוחד עם הטלפון שמשהו בו קופץ לנו כל הזמן. גם בשבילי זה עדיין התמודדות, זה לא בא לי בקלות. כשאתה עושה משהו – לעשות אותו עד הסוף".

"ולא למהר לעבור", אמרתי לו. הוא הינהן, חייך, וחזר על זה: "כן. לא למהר לעבור".

לרכישת הספר:
https://headstart.co.il/project/63892
לפרק הראשון של הספר:
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=270139628385972&id=103002838432986

פרונטלי או זום: מה חושבים הסטודנטים והמרצים באריאל?

"קשה להתרכז בלמידה כשאתה בדירה שלך", מתלונן הסטודנט בר שנייברג. "הזום גרם לי ללמוד הכי טוב שלמדתי כל החיים שלי", מתעקשת יובל בר-און. מה אומרים המרצים ואולי במקום לבחור במוכר ובקיים יש אלטרנטיבה אחרת? בדקנו

כתב: אחיה יוסף לייבו \\ ערכה: הודיה וייס

עם התפרצות מגפת הקורונה במרץ 2020 כל הלימודים באוניברסיטת אריאל הועברו בזום במשך שנה. כעת, חודשיים לאחר החזרה ללימודים פרונטליים כשברקע מרחף החשש מזן הקורונה החדש "אומיקרון" בדקנו איזה צורת למידה מעודפת על המרצים והסטודנטים ומה התוכניות לעתיד של חלק מהפקולטות.

בגזרת הסטודנטים הדעות נחלקו – היו שטענו כי דווקא הלימוד בצורה פרונטלית היא האידאלית מבחינתם ולעומתם היו סטודנטים שטענו כי הלמידה בזום עזרה להם מאוד להצליח לעומת הלמידה הפרונטלית הרגילה.

אחד מהסטודנטים שתומך בלמידה פרונטלית הוא בר שנייברג, סטודנט שנה ב' מזרח תיכון ומדעי המדינה. בר אומר כי הוא מרגיש שהשיעורים הפרונטליים עוזרים לו להבין בצורה טובה יותר את החומר, אך לדעתו כל השיעורים צריכים להיות מוקלטים בשביל שתהיה אופציה לחזור על השיעורים, דבר שהוא יתרון שקיים בזום ואפשר ליישמו גם בשיעורים פרונטליים . בר מוסיף כי לדעתו "יותר קשה להתרכז בלמידה בזום כשאתה בדירה שלך לא תמיד המרצה זה הדבר שהכי מעניין אותך ובנוסף בזום יותר קשה להכיר אנשים ללמוד איתם". 

מיכאל פנחסוב, הנדסאי בניין שנה ב',  תומך גם הוא בלמידה פרונטלית בגלל שלדעתו בזום אין דינמיות של שיעור ויש תחושה שהמרצה מדבר לעצמו וזה מקשה על ההבנה. מיכאל מחדש כי בניגוד להודעה שהוציאה האוניברסיטה שציינה שהשיעורים הפרונטליים יוקלטו ברובם המוחלט השיעורים אצלם בהנדסאים אינם מוקלטים ולדעתו זה היה עוזר ללמידת החומר אם הם היו מוקלטים.

בר שנייברג (תמונה מתוך האלבום הפרטי שלו)

לעומתם ישנם סטודנטים שתומכים בלמידה בזום. אחת מהם היא רון מלינקר, סטודנטית שנה ב' קרימינולוגיה וחינוך, שאומרת שמבחינתה הלוואי שכל השיעורים היו ממשיכים להיות בזום מכיוון שהיא מצליחה להתרכז יותר בשיעור שמועבר בזום לעומת שיעור פרונטלי רגיל. רון מוסיפה כי לדעתה "צריך לתת לסטודנטים אפשרות לבחור, כמו שעכשיו מקליטים את השיעורים הפרונטליים שיהיה אפשר גם להיכנס לזום וגם לבוא לכיתה ללמוד ושכל אחד יעשה מה שנוח לו".

סטודנטית נוספת שתומכת בלמידה בזום היא יובל בר-און, שלומדת הנדסת תעשיה וניהול שמספרת כי: "הזום גרם לי ללמוד הכי טוב שלמדתי כל החיים שלי. באמת הקשבתי ולא הייתי עסוקה באנשים אחרים ומה קורה סביבי. הציונים עלו בהחלט". בדומה לרון היא אומרת כי "אני חושבת שהיום חובה לשלב אנשים שרוצים ללמוד בבית שימשיכו ואנשים שרוצים ללמוד באוניברסיטה מגיע להם. באמת יש המון סטודנטים שהם הורים או עובדים או חוסכים ולא רוצים לצאת מהבית של ההורים שהזום עשה להם את החיים הרבה יותר קלים".

רון מלינקר (מתוך האלבום הפרטי שלה)

בין שני עמדות מנוגדות אלו ישנם סטודנטים שתומכים בשילוב ביניהם. אחת מהם היא הדר דניס, סטודנטית לתקשורת שנה ב' שחזרה ללימודים משולבים כאשר יום אחד נלמד בזום. הדר מציינת שאומנם היא מרגישה שהיא מבינה יותר טוב אם היא לומדת בכיתה רגילה, אך לדעתה המצב האידאלי בעיניה הוא מה שקורה היום בבית הספר לתקשורת: "נראה לי כמו שאנחנו עכשיו נמצאים זה די סבבה. זה אומר שכל הסדנאות כן חייבות להיות פרונטליות כדי להבין יותר אבל כל הדברים העיונים שזה יותר קליל ויותר חומר שאפשר לקרוא לבד ולהבין אז את זה אפשר באמת בזום".

מחקרים רבים בדקו מהי צורת הלמידה המועדפת על הסטודנטים. מממצאי מחקר ארצי שנערך על ידי ד"ר טלי גזית מהמחלקה למדע המידע באוניברסיטת בר אילן בקרב 550 סטודנטים ממוסדות אקדמיים ברחבי הארץ עולה כי רק 30 אחוז מהסטודנטים ציינו את חווית הלמידה בזום כחיובית. לעומתם, 40 אחוז חוו את הלמידה מרחוק באופן שלילי ו-30 אחוז הביעו רגשות מעורבים כלפי החוויה – בדגש על תחושה חזקה של בדידות והיעדר חיי חברה.

בגזרת המרצים גם לא נרשמה תמימות דעים לגבי צורת הלימוד המועדפת. ד"ר מתן אהרוני, מרצה בבית הספר לתקשורת, ציין כי באופן אישי נוח לו יותר ללמד בבית אבל מבחינת איכות העברת החומר אז זה תלוי בסטודנטים המשתתפים בקורס. אם הסטודנטים פותחים מצלמות ומשתתפים יש אינטראקטיביות ואז חומר הלימוד מועבר בצורה טובה ואילו במידה והסטודנטים לא עושים כך לא נוצרת אינטראקטיביות ואז עדיפה הלמידה הפרונטלית שבה היא כן נוצרת.

לעומתו, ד"ר עו"ד אמיר לבקוביץ, מרצה לדיני תקשורת ועו"ד ידוע, אומר כי לאור הניסיון שלו בלימודים בזום ובלימודים פרונטליים הוא חושב שהלימודים הפרונטליים עדיפים. הוא מסביר כי לדעתו "אין כמו מגע אישי עם סטודנטים, ולכן אני רואה יתרון עצום בנוכחות שלי פרונטלית מול סטודנטים כי אני יכול להביע את עצמי בצורה יותר טובה לענות לשאלות בצורה יותר עניינית. השיטה של הזום יש לה הרבה מגבלות בעיקר באינטראקציה הבין אישית בין אנשים ואני חושב שההנאה של הסטודנט יותר טובה כאשר הוא רואה אותי בכיתה מאשר דרך המוניטור".

עם זאת הוא מציין כי הוא בהחלט תומך בהיברידיות של השיעור – כלומר שהשיעור יוקלט ויוכלו להצטרף מהבית אך עם כללים שיבטיחו שמי שיתחבר לשיעור מהבית הם אנשים עם סיבות מצודקות אשר מונעות מהם את ההגעה ללימודים באוניברסיטה וזאת על מנת לצמצם את הפערים החברתיים במדינה שישנם הטוענים, לדבריו, שנוצרת עקב אי נגישות.

ד"ר מתן אהרוני (צילום: עידן מזרחי)

אז לאחר שראינו מה חושבים הסטודנטים ומה חושבים המרצים, הלכנו לבדוק אצל ההנהלה ולשמוע כיצד הם רואים את צורות הלימוד השונות ומה התוכניות שלהם לעתיד.

פרופ' אילן תמיר, ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, מציין כי כחלק מהיות האוניברסיטה אוניברסיטה צעירה ומהצהרתה שהיא "רוח חדשה באקדמיה" היא פתוחה לשינויים ולכן נתנה בתחילת שנת הלימודים האקדמאית מנדט לכל פקולטה ובית ספר להחליט לגבי צורת הלימודים.

לאחר הקורונה היה ברור לו כי יש צורך בשינוי בהוראה משתי סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה אסתטית יותר – לא ניתן להתעלם מכל מה שקרה מסביב כשחברות ענק עברו לעבוד מהבית ימים שלמים, ולשינוים הגדולים שקרו ולהתעלם. כבית ספר צעיר ששואף שהבוגרים שלו ישתלבו בתעשייה וידברו באותו תדר של העולם העסקי וידעו את המונחים שלו, אין אפשרות להתעלם מהשינוי. הסיבה השנייה היא המהותית יותר – כבר תקופה ארוכה חושבים איך לשנות את שיטת הלמידה הרגילה שהשתמרה בגלל הנוחות והקורונה זרזה את התהליך. בדיון בוועדת הוראה הוחלט כי הקורסים העיוניים עם מספר גבוה של משתתפים יערכו ביום מרוכז בזום, כאשר שאר הקורסים ובפרט הסדנאות המעשיות יחזרו לפרונטלי וזאת בניגוד לחלק נרחב מהפקולטות שחזרו ללמידה פרונטלית מלאה.

פרופ' תמיר מציין כי בעיניו יש ללמידה בזום יתרונות רבים – רמת הנוכחות הגבוהה בקורסים עיונים גדולים לעומת רמת הנוכחות בהם בלמידה הפרונטלית, הגמישות שמאפשרת אירוח מרצים אורחים שבצורה פרונטלית לא היה מתאפשר להם להגיע, עבודה בקבוצות ובפורומים ועוד.

מצד שני הוא מציין כי המרצים ציינו כי בלמידה בזום הם לא מקבלים משוב מהסטודנטים כמו בלמידה פרונטלית שבה ניתן לראות את שפת הגוף אשר תעיד על כך. כמו כן, הלמידה בזום גבתה בעיניו מחיר מהסדנאות המעשיות שניסו אומנם בשנה שעברה לעשות אותן מרחוק אך זה הלך כמו בשיר של כוורת – "למד שחייה בהתכתבות", כך שכעת כשהיה אפשר להשיבם לפרונטלי מיהרו להשיבם. 

מה החזון שלכם ? מה השאיפה שלכם מבחינת צורת הלמידה?

"אני שואף לנסות לא להיגרר מול המציאות התקשורתית שקיימת אלא להקדים אותה. זה בא לידי ביטוי בהרבה דברים גם בהוראה ששואפים ליצור יכולות עצמאיות של שיעור דיגיטלי שזה לא רק שילוב פשוט של זום ופרונטלי שזה בריחה למוכר ולקיים אלא אפשרויות נוספות: יצירת דברים אינטראקטיביים כמו סרטוני אנימציה  אינטראקטיביים – דברים  שכל מרצה מנסה לעשותו. החזון שלי הוא להגיע למקום שכל מרצה מכין סמסטר שעצם הסמסטר גמיש – שיעור אחד דיגיטלי, אחד פרונטלי , כלומר לא הכל זום".

קרדיט : צילום אוניברסיטת אריאל

כך תמצאו אהבה באוניברסיטה: הזוגות והמומחים מייעצים

כתבה: הודיה וייס // ערך אחיה יוסף לייבו.

למי אין את הדודה שבכל מפגש משפחתי שואלת אם יש משהו שמתקדם? הלכנו לבדוק דרכים למציאת אהבה באוניברסיטה

שנת הלימודים האקדמית כבר בעיצומה והשנה בעיקר בצורה פרונטלית. סטודנטים מסתובבים בכל רחבי הקמפוס, מכירים אנשים בהרצאות, מסיבות, ישיבות, בפעילויות של האגודה, בספרייה ועוד. נוצרות חברויות חדשות. יש כאלה שהצליחו למצוא כאן מעבר לחברויות ומצאו כאן ממש אהבה. אז איך עושים את זה? ואם רואים מישהו/י שמוצא חן בעיניך- מה עושים? החלטתי לדבר עם כמה זוגות שכאלה ולברר את סוד הקסם. 

מושיקו ועינב נגר (25), סטודנטים לתקשורת באוניברסיטת אריאל, התחתנו לפני שלושה חודשים. "נפגשנו ממש בתחילת הלימודים בשנה א'", מספר מושיקו. "עינב נגשה אליי ושאלה אותי אם אני גר באריאל, יום אחרי עינב שלחה לי הודעה ושאלה אותי איפה אני שבת, הזמנתי אותה אליי לדירה והשאר היסטוריה". הטיפ שלו למי שרוצה לנסות לצאת באוניברסיטה וחושש להתחיל הוא: "פשוט לגשת ולתת לזמן לעשות את שלו". כשאני שואלת אותו איזה קשיים ויתרונות יש כשבת הזוג נמצאת באוניברסיטה, הוא עונה: "אינטנסיביות בקשר בגלל שכל היום היינו ביחד בלימודים ואחרי הלימודים אבל לאט לאט למדנו לאזן את זה. היינו לומדים למבחנים ביחד וזה היה מעולה וללכת ביחד לאוניברסיטה". ולקוראים הם "מאחלים אושר אהבה ושכל אחד ואחת ימצא בזמנו את הנפש שהכי מתאימה לו". 

מושיקו ועינב נגר [ קרדיט צילום:- אוסף פרטי, באדיבות המרואיינים]

זוג נוסף שהכיר באוניברסיטה הם אבישי יבלינוביץ' (24) סטודנט לכלכלה וחשבונאות שנה ב' ורינת קרמר (24) סטודנטית לתקשורת, שיוצאים כבר 10 חודשים בצורה רצינית.  

אז ספרו לנו את סיפור ההיכרות שלכם ומי התחיל עם מי?

רינת: "הייתי סתם בפייסבוק וראיתי אותו ב"אנשים שאולי תכיר". ראיתי שיש לנו חברים משותפים שאחד מהם זה חבר טוב מהלימודים אז שלחתי לו הודעה וביקשתי שיכיר בינינו".

אבישי: "פתאום אני מקבל הודעה ממנו שידידה שלו מהתואר ראתה אותי ומצאתי חן בעיניה. אמרתי "יאללה למה לא".

רינת: "אז החבר המשותף שלח לי הודעה ואמר שאבישי בעניין והוא מעביר את המספר שלי. אז זרמתי ואמרתי שאחכה להודעה ממנו".

אבישי: "הייתי באמצע שיעור ולקח לי זמן לענות לחבר המשותף, הוא כבר חשב שאני אולי לא בעניין ולא לחץ עליי לשלוח לה הודעה".

רינת: "לא עברו שעתיים מהרגע שראיתי אותו בפייסבוק עד שקיבלתי ממנו הודעה".

היה חשש בהתחלה?

אבישי: "ממש לא, השיחה זרמה מהרגע הראשון".

רינת: "לא נראה לי".

תנו טיפ למי שרוצה לנסות לצאת באוניברסיטה וחושש להתחיל?

רינת: "זה נורא תלוי בחשש, אם הם מפחדים שלא יהיה זמן לשלב בין הכל הייתי אומרת שזה רק עניין של סדר עדיפויות וניצול זמן נכון".

אבישי: "לדעתי שווה את המאמץ, בסוף אם זה זה, זה שווה הכל. אין ספק שלימודים זה חשוב אבל זה זמני, זוגיות זה לכל החיים".

איזה קשיים יש שבן הזוג נמצא באוניברסיטה?

אבישי: "וואה וואה".

רינת: "קצת מתסכל שהשיעורים שלנו לא חופפים, כשאני ביום חופש הוא לומד ולהפך".

אבישי: "או שלומדים עד מאוחר ואחר כך גם צריך לשבת על שיעורים וזה, יוצא שאנחנו נפגשים רק ב11 בלילה".

רינת קרמר ואבישי יבלינוביץ' [קרדיט צילום: אוסף פרטי באדיבות המרואיינים]

איזה יתרונות יש?

אבישי: "הכי כייף שהיא גרה קרוב".

רינת: "אנחנו יכולים לקפוץ אחד לשני מתי שבא לנו. גם סתם לראות אחד את השני בהפסקות שבין השיעורים זה כייף".

אבישי: "הקשר הרבה יותר חזק כי אנחנו מתראים באופן יותר תדיר מאשר שכל אחד היה לומד באוניברסיטה שונה מהשני".

רינת: "אנחנו לפעמים גם סתם נפגשים ללמוד ביחד. כל אחד בלימודים שלו, אבל זה עדיין סוג של זמן איכות".

ובקיצור, מה אתם מאחלים לקוראים שלנו?

אבישי: "לכו תתחילו עם בנות בספרייה".

רינת: "לא חייב בספרייה, אפשר גם בפייסבוק".

"הכרנו במעונות – אני ראיתי אותו ונדלקתי עליו אבל לא היה לי מושג אפילו איך קוראים לו ולא היה לנו כלום במשותף, אז לא עשיתי עם זה משהו", מספרת סטודנטית נוספת שבחרה להישאר אנונימית. 

"אחרי כמה זמן הוא הגיע לקרוואן שלי עם חבר שלו ואחרי שהוא הלך שאלתי את חבר שלו אם הוא יכול לעזור לי להתחיל איתו החבר הגדיל ראש וגרם לו פשוט לשים עליי עין בעצמו ולהתחיל איתי, ואז יצאנו לדייט והשאר היסטוריה". היום הם נשואים כבר מעל שנה.

"לשנינו היה חשש בהתחלה – אני התביישתי לבקש מחבר שלו עזרה, והוא נורא פחד להתחיל איתי אבל עשה את זה בכל זאת" היא מספרת. ביקשתי גם ממנה טיפ למי שרוצה לצאת באוניברסיטה וחושש להתחיל: "הטיפ שלנו קצת נדוש, אבל אם מישהו מוצא חן בעינכם פשוט תנסו. במקרה הפחות טוב לא הולך וממשיכים הלאה, ובמקרה הטוב מרוויחים".

"יש בעיקר יתרונות שבן הזוג נמצא באוניברסיטה, זה מאוד נוח ונחמד. החיסרון הוא כשרק מתחילים את הקשר והוא עוד לא רציני – אבל אתם מוקפים בחברים אז אין מלא פרטיות. אנחנו מאחלים לקוראים לזרום עם החיים וליהנות כמה שאפשר".

אצל ד"ר צוריאל ראשי המרצה בבר אילן, בצה"ל, באריאל ובעוד מוסדות, הכירו כבר כמה וכמה סטודנטים בשיעורים- והתחתנו. (אמנם רוב הזוגות הכירו במוסדות אחרים ולא אצלנו, אבל אין ייאוש.) ביקשתי ממנו טיפים למציאות זוגיות בלימודים. "הטיפ שלי מהניסיון", הוא מייעץ, "א. תהיו נחמדים לכולם- זה עשוי להשתלם לכם. ב. תשתתפו בשיעורים ויכירו אתכם. ג. אל תברחו בסוף השיעור ואל תאחרו. בדרך כלל זה קורה לפני ההרצאה או אחריה, אלא אם כן ההרצאה ממש משעממת…".

ואם לא התמזל מזלכם, ולא מצאתם את האביר על הסוס הלבן/הנסיכה מהחלומות באוניברסיטה – אסור להתייאש. הכירו את קבוצת "החצי השני", קבוצה שנועדה לעזור במציאת זוגיות לציבור הדתי על גווניו. אלישי פריד אחד ממנהלי הקבוצה מספר: "קבוצת "החצי השני" נועדה לספק מענה למחפשים זוגיות. היא קבוצת שידוכים חינמית בווצפ כבר הפכנו להיות עמותה רשומה. מטרתה לעזור לאנשים למצוא את החצי השני. אני רואה את זה גם כמעבר. לעזור בכל התהליך והדרך. אני גם חושב מאוד שיש לנו תפקיד חשוב בתהליך של האנשים במציאת הזוגיות. אני עושה עם אנשים שיחות על זוגיות, ואנשים נפרדים ומדברים איתי ומגיעים למסקנות ומשם אנחנו משתפרים ומנסים להבין לאיזה כיוון ללכת". 

האם יש הצלחות משם?

"כן ב"ה עומדים על 15 זוגות נשואים, מתוכם 3 זוגות אני אישית הכרתי ביניהם".

איך אתה ממליץ לחפש זוגיות בכללי בחיים?

"כל אחד מתאים לו דרך אחרת. יש אנשים שיותר יעדיפו להכיר בפלטפורמה הזאתי כי הם מרגישים יותר בנח להכיר דרך תיווך. יש כאלה שיעדיפו דרך מתווך בדרכים היותר מסורתיות וישנות (ה.ו- שדכן/חברים משותפים וכו'), יש כאלה שיעדיפו דרך אפליקציות ויש אנשים שיעדיפו להכיר פנים מול פנים. זה אינדיבידואלי לדעתי. אני ממליץ להכיר פנים מול פנים, למרות שאני מאמין שגם בדרך של היכרות בקבוצה של החצי השני ובכל דרך אחרת אפשר למצוא".

איך אפשר למצוא אתכם?

"המספר שלי מופץ בכל מקום שאפשר. אני דוחף אותו בפייסבוק, בווצפים ולאוזניים של אנשים. אם לא- יש לנו קבוצה בפייסבוק שנקראת "החצי השני- קבוצת שידוכים לציבור הדתי" וגם שם אפשר לשלוח לנו הודעה".

אז, אחרי שאתם מצוידים בהמון טיפים והמון מידע. זה הזמן לפעול. תחפשו, תשאלו, תבררו, תלמדו גם שלפעמים זה בסדר לקבל "לא" וכמובן שתיהנו מה"כן" . ואיחול ממני הכתבת- שבעזרת ה' תמצאו את החצי השני בזמן מדויק, מתוך שמחה ובקלות. 

אז יאללה, מחכה להזמנה…

אלימות מינית בבית הספר: "הילדים ראו המון פורנו"

מורים ותלמידים מספרים שהחזרה ללימודים אחרי הסגרים של הקורונה מלווה בעלייה במקרים של אלימות והטרדות. "ילדים חזרו פחות סבלניים, פחות אכפת להם מהמורה", מספר תלמיד כיתה ז'. מורה מצביעה על תופעה מדאיגה: "הסגל מגיב באלימות כלפי הילדים"

"ילד אחד שגדול ממני בא ללוקר שלי וסיפר לי על כל מיני דברים מיניים שהוא עושה בבית הספר", מספרת תלמידת כיתה ז' מבית ספר במרכז הארץ. "הבנתי שהוא הלך לעוד בנות אבל אף אחת לא אמרה כלום. אני הלכתי לספר את זה למורה ואני חושבת שעשו לו שיחה".

בשבועות האחרונים מתרבים הקולות הטוענים שהילדים שחזרו לבתי הספר לאחר הקורונה, אינם אותם ילדים שהיו לפניה. יותר משנה של למידה מהבית בזום וניתוק כמעט מוחלט מהחברים בתקופת הסגרים, שינו את התלמידים, וכעת הם מתקשים לחזור לתלם.

בסקר נרחב שערכה האוניברסיטה העברית לפני כחודש, בעקבות תחילת שנת הלימודים בבתי הספר, נמצא שהורים מזהים שינויים מדאיגים רבים במצבם של ילדיהם הקטנים מאז פרוץ המגפה: 43.6% מהם שוהים הרבה יותר מול המסכים, 38% מגלים הרבה יותר מתח וחוסר שקט, 36.2% אוכלים הרבה יותר חטיפים וממתקים, 25.6% מפגינים הרבה יותר אלימות ו-19.6% הרבה יותר עצבנים ומתוחים או מציגים תחושות דיכאוניות.

"1 מכל 5 ילדים בישראל סובל מחרדה", מספרת כלנית, מתמחה בפסיכותרפיה אנתרופוסופית, "הם היו סגורים בבתים, למדו דרך המסכים. לא הייתה תקשורת וההורים היו פקעת עצבים בבית, הם רכשו חרדות חברתיות, חרדות בריאותיות, הייתה גם מלחמה תוך כדי לא לשכוח".

ראש ועדת החינוך, ח"כ שרן השכל, ציינה בדיון שנערך בשבוע שעבר (יום ג') כי במשך שנתיים לא הוצגו נתונים לגבי מספר מקרי האלימות שדווחו על ידי מנהלים, כמה תלונות הגיעו, מה נעשה ומה טופל במקרי אלימות, כמה הרחקות היו ולמשך כמה זמן, כמה תלמידים עברו בי"ס בעקבות אלימות. סקר ניטור אלימות שלא פורסם כבר מספר שנים.

נוסף על כך "יש עלייה במיניות של הילדים", העיד בדיון רז קינסטליך, ראש העיר של ראשון לציון וסיפר על עדויות של צוותי הוראה "הילדים ראו המון פורנו במהלך הקורונה. הם הגיעו עם מחשבות שאי אפשר להסביר". הוא הוסיף כי "ילדות מפחדות להגיע לשירותים".

"יום ללא אלימות"
שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון החליטה כי ביום חמישי 11 בנובמבר מערכת החינוך תעצור את כל הפעילויות הלימודיות והחינוכיות לטובת עיסוק בנושאי האלימות והשלכותיה ההרסניות על חיי החברה, לצד העיסוק בהעמקה של ערכי הערבות ההדדית, השותפות ויצירת דרכים לשינוי וקידום הסביבה האישית, הקהילה והחברה.

ע', תלמיד בחטיבת ביניים מאזור השרון, הגיב באדישות ליוזמה: "הראו לנו כתבה של ערוץ 12 בנוגע לאלימות בבתי הספר ודיברנו אחרי הכתבה על מה אנחנו חושבים. זה היה בשעה הראשונה, הייתי עייף מידי. אחר כך היה יום רגיל".

במהלך השנה הסבירו לכם מה לעשות במקרים של חרם ובריונות ברשת?
"לא, לא מדברים איתנו על חרמות ועל בריונות. אולי קצת בתחילת השנה אבל בקושי מזכירים את הנושא".

כשאתה פוגש באלימות, אתה הולך למישהו מהמורים?
"לא הייתה הרבה אלימות סביבי אבל לא הייתי מלשין. בכללי ילדים מפחדים להלשין על חברים שלהם כי בסוף הם 'יאכלו אותה'".

ואתה מרגיש שיש יותר אלימות בשנים קודמות?"
"לא ממש, אבל ילדים חזרו פחות סבלניים, פחות אכפת להם מהמורה, הם לא שמים על החוקים של הבית ספר".

ואיך המורים מגיבים ל"חוסר הסבלנות"?
״'צא מהכיתה' או 'אני רושמת לך הפרעה' או מורות שעוצרות את הכל ומתחילות לצעוק על התלמיד ורושמות לו הפרעה בסוף".

העלייה במקרי האלימות בישראל אינה רק בקרב הילדים. גם בקרב המבוגרים יש עלייה. מקרי הרצח הרבים, אלימות במשפחה, ביריוניות ושיימינג ברשת. "גם בכנסת צריכים לתת דוגמא – זה מתחיל משם", אמרה השרה שאשא-ביטון בדיון. זאת בהתייחסות לשורה של מקרי האלימות בשבועות האחרונים שהיו בכנסת. נוסף על כך, עלו מספר דיווחים ועדויות של אלימות מורים נגד תלמידים. "הסגל מגיב באלימות כלפי הילדים. מרביצים להם. לכי תראי כמה כתבי אישום יש נגד מורות בבית ספר שלנו. ולא רק אצלנו", מספרת מורה בבית ספר יסודי במרכז הארץ.

משרד החינוך מקדם תוכנית למניעת אלימות בבתי הספר. מתוך התוכנית יצורפו הוראות לאנשי הסגל, יותר דגש על חרמות ופתיחת מוקד סיוע למניעת חרם וממונים על אלימות בסגל, הגדלת תקציב לסל התרבות בהם טיולים ויצאה למרחב הפתוח והורים שיקבלו כלים להתמודדות והרצאות מומחים בנושא.

"צריך לזכור שגם העובד הזר מתעייף, רעב ומתגעגע"

כתב: ירון משה תנעמי // ערכה: אביטל פריד

טיפול בקשישים הוא אינו דבר פשוט, קל וחומר עם הפינוק הישראלי. אצלנו לא אוהבים "ללכלך את הידיים". את מקום המסירות, הטיפול וה"עבודה השחורה" תופסות העובדות הזרות. מהמזרח הרחוק היישר אל ביתה של סבתא

למבוגרים רבים יש מטפלת הדואגת להם 24/7. בדרך כלל מדובר בנשים המכונות "עובדות זרות", ולרוב מוצאן הוא – המזרח הרחוק. אתם אולי פוגשים בהן כשהולכים לבקר קרוב משפחה מבוגר. אולי חולפים על פניהן ברחוב. ולפעמים גם קוראים לעזרתן להדליק משהו בשבת. אך כיצד הן הגיעו לכאן? מי אחראי "לשדך" בין המטפלת למטופלת, וכיצד דואגים לכך שהשידוך יצליח?

צילום אילוסטרציה: Pixabay

ננסה להבין זאת באמצעות חברת "דרך הלב". "דרך הלב" הינה חברה ותיקה שמתווכת בין מטופלים לבין מטפלים זרים בתחום הסיעוד ומסייעת בהליכי הרישוי הנדרשים, תוך מתן יעוץ לכל מקרה לגופו. חברת "דרך הלב" מעסיקה אנשי מקצוע, עובדים סוציאליים ובקרים המפקחים על הצלחת תהליכי ההשמה והשתלבות המטפלים והמטפלות בבתי המעסיקים ונותנים מענה מהיר ומקצועי לפניות הלקוחות. דיברנו עם מנכ"לית החברה, תמר גליל (59).

מאילו מדינות מביאים עובדים זרים לישראל?

"מדינת ישראל מכוונת לפי תחומים. למשל מתאילנד יגייסו לחקלאות ומפיליפינים לסיעוד, לא ברורה הסיבה. ככלל, יגיעו עובדים ממדינות פריפריה וממדינות שיש להן ולישראל נציגויות הדדיות. בסיעוד, מגיעים בעיקר פיליפינים, הודים, סרילנקים, אוזבקים, מולדובנים ואוקראינים, כעת יש שמועות לגבי מרוקו".

איך תהליך הגיוס עובד?

"הגיוס נעשה על ידי סוכנויות מקומיות בארצות המוצא, על סמך הזמנה של מעסיק סיעודי מהארץ. סוכנות ישראלית תשלח את הצעת העבודה ופרטי המקרה, והסוכנות הזרה תציע לראיין מועמדים מתאימים.
כיום ישנה מגמה להעביר את הגיוס בחו"ל לחברה ישראלית בודדת הנקראת CIMI, המועסקת מטעם מדינת ישראל. כיום CIMI מאיישת מאגר ממוחשב במועמדים מפיליפינים, והכיוון הוא לעתיד לכלל ארצות חו"ל ולכלל הזמנות הזרים מחו"ל. כך שהגיוס יופרד באופן שתהיה בלעדיות ל-CIMI בחו"ל אבל כל שאר התהליך נותר באחריות החברות שלנו. כלומר להזמין ללקוח מטפל, להכין את כל הטיפול הבירוקרטי של ההזמנה מול משרד הפנים, חוזה, קבלת העובד בנתב"ג, ליוויו לבית הלקוח וכדומה. לפני שהעובד מקבל ויזה מהקונסול הישראלי, הקונסול ומשרד הפנים אמורים לבצע סינוני מדינה מבחינת בדיקות ביטחוניות, רפואיות ועוד".

איזו הכשרה עוברים העובדים לפני הגעתם לארץ?

"המועמדים עוברים שם מעין אולפן ראשוני במסגרת קורס סיעוד והכשרה. מלמדים אותם גם מעט על התרבות הישראלית, על בשר חלב, שבת וכדומה".

מה החברה עושה לאחר שהמטפל הגיע לבית המטופל?

"אנו חברות תיווך למטפלים בסיעוד, אנו לא המעסיקים. לכן מרגע שהעבודה החלה בבית המטופל, אנו לא גרים עם הצדדים והאחריות נופלת עליהם. אנו מחויבים לתת יעוץ ללקוח. אדגיש שגם המעסיק וגם העובד הינם לקוחות שלנו. הרי ללא עובד אין למתווך מה להציע. יש לנו אתר בעברית ואנגלית ואנו מפרסמים בו בנוסף לרגיל גם את החדשות של הרשויות. אנו מבהירים מראש ומחתימים את הצדדים ומדגישים בשיחות הפתיחה את הזכויות והחובות של הצדדים, את חשיבות הכבוד ההדדי לטובת כולם. יחד עם זאת, אנו נותנים מענה כל יום לאינספור פניות ושאלות, מייעצים ומשתדלים להקל על המצוקות לתת אוזן קשבת וטיפים".

היו מקרים של עובדות זרות שלא התנהגו כראוי למטופלות ואף היכו אותן. כיצד מסננים את העובדות? איך מוודאים שמטפלת מתאימה לעבודה מהסוג הזה?

"אכן היו מקרי אלימות מצד עובדים כלפי המעסיקים. למזלנו הרב אלה הם חריגים אבל יש לאתר ולטפל ולשאוף לאפס מקרים בכל מחיר. אנחנו מבצעים לפחות שני ביקורי בית מקצועיים לצרכי דיווח לרשויות כדי לוודא שאין חשד לפגיעה בחסר ישע. במחקר שערכו לפני מספר שנים עלה מכנה משותף במרבית המקרים הקשים הללו ונתנו לו שם – 'עומס טיפולי'".

גליל מוסיפה כי "כל כך חשוב להתחשב גם בעובד ולזכור שהוא רק בן אדם גם הוא מתעייף, רעב, מתגעגע, מאבד סבלנות וזה ניכר כאשר יש עומס טיפולי. כשאין יום ואין לילה, בדרישות רבות והתמיכה איננה ואין הערכה אין חופש אין הפסקה אין מילה טובה. יש מקרים שפשוט חייבים לסייע למטפל ולא להפיל עליו את כל הנטל. לא תמיד אדם אחד מסוגל לשאת בזה לאורך זמן ולהישאר שפוי. בעת הגיוס יש לזהות אנשים חולניים בגופם או בנפשם. זה נכון אבל זה לא מספיק. צריך לשמור על בריאות העובד גם לאחר שמתחיל לעבוד. ושוב אני מדגישה. בסיעוד שני הצדדים די חסרי ישע. לכן נשתדל להיות קשובים ורגישים למצוקה הן של המטופל והן של המטפל".

כפי שגליל אמרה, מרבית החיבורים בין מטפל למטופל הם סיפורי הצלחה. כזה הוא החיבור שנוצר בין נעמי תנעמי (82) למאיה (38).

מאיה הגיעה לפני כ-3 שנים מאוזבקיסטן. היא נשואה ויש לה שני בנים ובת. שמה האמיתי של מאיה הוא מוחיגול נגמטובה, שם מסובך מדי לישראלים, וכך קיבלה את השם "מאיה". כשנשאלה על ההחלטה שקיבלה לבוא לעבוד בישראל, ענתה מאיה: "היה קשה, אבל מה לעשות? צריך כסף".

נעמי גומרת עליה את ההלל: "היא כמו בת שלי, באמת. היא אישה מאוד אמינה. אני יכולה לשים תכשיטים מזהב היא שומרת, היא נקייה, אישה עם מוטיבציה ואינטליגנטית". גם מאיה משבחת את נעמי ומתארת אותה ואת משפחתה: "היא מקסימה שלי, גם הילדים שלה מקסימים".

היום (שלישי) תטוס מאיה לבקר את משפחתה באוזבקיסטן למשך חודש ימים. נעמי חוששת כיצד תסתדר עם המחליפה הזמנית של מאיה. אך מאיה מרגיעה אותה ואומרת: "אל תדאגי, אני חוזרת מותק".

"חור בהשכלה": הפודקאסט שכל סטודנט חייב לשמוע

קרה לכם פעם שהמרצה שאל אתכם על אירוע, מושג או מדינה מסוימים ולא ידעתם מה להשיב לו? חשבתם פעם שמה שלמדתם בתיכון לא העשיר את הידע הכללי שלכם במידה מספקת? אם התשובה שלכם לשתי השאלות הללו היא "כן", אז "חור בהשכלה" של עיתונאי "כלכליסט" יובל שדה, הוא הפודקאסט המושלם עבורכם בדרך חזרה הביתה מהאוניברסיטה

רפרוף קצר ברשימת ההשמעה בת 27 הפרקים של "חור בהשכלה", יחשוף בפניכם נושאים כלליים ומגוונים – מחופשות, דרך מינים פולשים ועד מפלצות. יובל שדה הבטיח לעסוק ב"חור בהשכלה" בכל דבר שהייתם אמורים לדעת אבל אף אחד לא טרח ללמד אתכם. לאור ההצלחה האדירה לה זכה הפודקאסט בשנה וחצי האחרונות, נדמה שמאזינים רבים חושבים שיובל עמד בהבטחתו.

אז איך בעצם הכל התחיל?

"במסגרת התואר למדתי, עבדתי וגם עשיתי דברים נוספים, אך הרגשתי שחסר לי איזשהו ממד יצירתי בחיים. הסיפור של הפודקאסט הוא די מצחיק. אני משרת בחטיבת החרמון במסגרת המילואים, ובזמן שאני נמצא במוצב "ישראלי", מגיע אליי חבר ואומר לי 'שמע יובל, למה שלא תתחיל להקליט פודקאסט?'. בהתחלה אמרתי לו שזה לא מעניין אותי ועל מה בכלל אדבר בפודקאסט, אבל באיזשהו שלב זה התחיל להתבשל לי בראש ואחרי כמה זמן החלטתי שאני פשוט מתחיל לעשות את זה. קניתי ציוד והקלטתי את הפרק הראשון. באותה תקופה בדיוק התחילה הקורונה, ככה שפתאום הייתי יותר בבית והיה לי יותר זמן, ומשם זה התגלגל".

יובל שדה מעיד כי הוא נכנס לעולם התקשורת רק לאחר שהתחיל להקליט את הפודקאסט. עד אז הוא למד במסלול פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עבד במהלך התואר במגזר הציבורי והפודקאסט נתן לו הוכחה לדבריו, שהוא יכול "לעשות" תקשורת.

צילום: יובל שדה

מה הייתה המטרה שעמדה מאחורי הקלטת "חור בהשכלה"?

"לא הייתה לי מטרה לחנך. הפודקאסט הזה פשוט משקף את מי שאני. אני אדם שאוהב ידע כללי, שמחפש לדעת כמה שיותר. הייתי ילד שקורא הרבה ספרים, כזה שקנו לו ליום ההולדת אטלס היסטורי של העולם".

מה מייחד את "חור בהשכלה"?

"רוב הפודקאסטים מדברים על דברים פרקטיים, יש פודקאסטים שמלמדים אותך איפה להשקיע את הכסף שלך למשל. אני לא עשיתי משהו פרקטי, עשיתי משהו כללי. הדבר היפה ב'חור בהשכלה' זה שהוא מדבר על הבנאלי – על אש, על איסלאם, על נצרות, על אנגליה, דברים שבמבט ראשוני הם מובנים מאליהם, אבל בפועל אנחנו לא פעם מפספסים אותם ולא יודעים עליהם מספיק. הפידבקים הכי טובים שקיבלתי היו על הפרקים שעשיתי על ארצות- אנגליה וארצות הברית. הפרקים שהכי נהניתי לעשות באופן אישי היו דווקא הפרקים על הנושאים האמורפיים, כמו הפרק על אידיאולוגיה".

מתוך מאות הפודקאסטים הקיימים בישראל, הפודקאסט שלך הוא בין המוכרים והמוצלחים ביותר. אלו המלצות יש לך עבור אותו סטודנט שרוצה להתחיל להקליט פודקאסט משלו?

"קודם כל, צריך להבין שלהצליח כרגע עם פודקאסט בישראל זה כמו להצליח כמוזיקאי, זה מאד קשה. אני חושב שהפודקאסט שלי הצליח הרבה בזכות מזל. זה קשור גם ליכולות הגשה, יש אנשים שכותבים מצוין, אבל המדיום הדבור הוא לא בשבילם. אני חושב שמי שרוצה להצליח, צריך להיות מעניין ולא לעשות את מה שאנשים אחרים עושים".

העונה השלישית של חור בהשכלה הגיעה לסיומה, מה הלאה?

"הגעתי למצב שבו קשה לי להקליט את הפודקאסט בעבודה הנוכחית שלי. אני לא יודע מה השלב הבא, יכול להיות שאחזור להקליט את העונה הרביעית, יכול להיות שאשנה את הפורמט. למרות הפידבקים המדהימים שקיבלתי ולמרות שממש נהניתי לאורך כל הדרך, הקלטת הפודקאסט שאבה ממני הרבה כוחות. אבל שוב, יכול להיות שאמשיך".

בין אם תצא עונה רביעית של הפודקאסט ובין אם או לא, כל שלוש העונות של "חור בהשכלה" מחכות לכם בספוטיפיי, בגוגל פודקאסטס ובכל מקום אחר שבו אתם מאזינים למוזיקה ופודקאסטים. ככה שאם תמיד רציתם לדעת מי זו מושבת האסירים שהפכה לאחת המדינות המצליחות והעשירות ביותר בעולם, מה עומד מאחורי האגדה על חדי הקרן או מי היו הוויקינגיים, יובל שדה כבר מחכה לכם עם כל התשובות.

המחסור בעובדים גורם לחברות ההייטק לגייס בדרכים יצירתיות

כתבה: יובל כהן, ערכה: הודיה וייס . תמונה מתוך הפרסומת של נגה ארז לחברת אמדוקס

חופשות במלדיביים, מכונת קפה מפנקת ופרסומת של נגה ארז: חברות ההייטק מפשילות שרוולים ונאבקות על כל עובד. מגייסת: "מקבלים שכר שלא היה שנים"

יותר מ-60% מחברות ההייטק בישראל מדווחות על קושי רב בגיוס כוח אדם בתחום הפיתוח. מדו"ח של רשות החדשנות ו־Start-Up Nation Central. עולה כי חסרים כ-13 אלף עובדים למשרות טכנולוגיות. הקרב על עובדים בין החברות השונות הגיע לפרסום באמצעי התקשורת, הקצאת משאבים גדולים על כל עובד ועד לחברות הפונות לגייס עובדים בחו"ל. כל אלה עלולים לגרום לחברות סטארט-אפ לקרוס.

חברות ההייטק מהוות הכנסה רבה למדינה התלויה בהן וקריסתן עלולה לפגוע משמעותית בכלכלה. כ-10% מהמועסקים בישראל עובדים בהייטק. במילים אחרות – זעזוע בהייטק יתבטא בפגיעה בתשלומי מיסים וחסכונות לפנסיה. כ-43% מהייצוא בישראל מיוחס לחברות ההייטק.

המועמדים, מצדם מסתכלים קודם כל על התנאים והשכר, אחר כך הם מחפשים אתגר והתפתחות מקצועית.

קארין זבולוני מנהלת גיוס בחברת Quali מספרת שבכל 13 שנותיה בחברה היא לא נתקלה במחסור כזה.

"מה שקרה בעיקר זה שבקורונה כל התעשייה פרחה. חברות גייסו המון המון כספים ואפשרו לעצמם לגייס כמות גדולה של אנשים. יש גדילה של חברות יוניקורן (יוניקורן הוא כינוי לסטארט-אפ עם שווי של מיליארד דולר ומעלה – י.כ) שמגייסות המון המון כספים בשביל לפתח את המוצרים".

כל כמה זמן עורכים אצלכם גיוסים? האם השנה גייסתם יותר עובדים?

"אנחנו בגיוסים תמידיים של עובדים חדשים. כשיש עזיבות מגייסים מחליפים. יש תקופות שבהן מגייסים הרבה כספים כמו עכשיו ואז יש פיק מטורף של גיוסי עובדים. השנה ממש הכפלנו את הגיוסים".

האם המחסור הוא בתפקידים ספציפיים?

"כן. חסרים בעיקר מפתחים".

רק בארץ?

"לא רק בארץ אלא גם בארצות הברית ובכלל בחו"ל. בתפקיד שלי אני אחראית על הגיוסים בארץ. יש לי קבוצה של פיתוח בקייב וגם שם אנחנו מתקשים למצוא. כשהתחיל הקושי בארץ התחיל גם שם".

מה עם גיוס ג'וניורים? (ג'וניורים הוא כינוי לעובדים חדשים בתעשייה – י.כ) 

"יש תקופות שהחברה מרשה לעצמה לתת הזדמנויות. פשוט נוצר פער – לוקח לג'וניור יותר זמן ללמוד את הטכנולוגיות. גיוס ג'וניורים דורש מאמץ, השקעה והרבה אנרגיה. כל הזמן צריך לפתח ויש דד-לייניים אז יש זמנים שזה יותר מתאים ויש זמנים שפחות. אבל כן היו לנו גיוסי ג'וניורים מוצלחים מאוד".

מה הפתרון? איך בכל זאת חברות הייטק בארץ מגייסות עובדים?

"יש תחרות גדולה מאוד בשוק. אנשים מקבלים תנאים שלא ניתנו בעבר. בונוסים, מקדמות ושכר מאוד גבוהה, מקבלים בעיקר שכר שלא היה ככה שנים".

אז את אומרת שאנשים מסתכלים נוטים ללכת בעיקר אחרי התגמול והחברות הייטק מאפשרות את זה.

"לא רק אחרי השכר. חברות מנסות להראות את האטרקטיביות שלהם – הן מפרסמות מה הן עושות לרווחת העובד, חוויית העובד. חברות מעלות פוסטים של כל מה שיש במשרדים כמו יוגורטים במקררים, מכונת קפה איכותית. ישר כולם מתייגים את ההאפי-האוור, טיסות למלדיביים ומתנות ממותגות. כל זה במטרת שיווק בשביל לגרום לטאלנטים לרצות לעבוד בחברה".

ראיתי שאמדוקס הוותיקה (החברה מפתחת של תוכנות ושירותים למערכות חיוב לקוחות וניהול קשרי לקוחות – י.כ) עשו שיתוף פעולה עם נגה ארז בפרסומת. האם זה משהו שעושים? משתמשים באמצעי התקשורת הגדולים לגיוס עובדים?

"כן, כולם עושים את זה עכשיו. פרסומות בטלוויזיה בעיתוני ההייטק הגדולים כמו כלכליסט, דה-מרקר, גיק-טיים. אמדוקס הם דוגמא לחברה עם הרבה כסף. הם התחילו עם 'מיתוג מעסיק' ברשתות החברתיות".

איך אתם עושים את זה בקוואלי?

"אנחנו לקחנו חברה של יחסי ציבור. פרסמנו 'יום בחיי' של עובד ג'וניור אצלנו ובשבוע הבא יש לנו ישיבה שבה יספרו העובדים על העבודה בקוואלי. אנחנו מנסים להיות בכל המקומות כל הזמן. כמו אמדוקס אבל לא באותו תקציב".

על פניו, כשאומרים שיש מחסור בעובדים בהייטק זה נשמע לא הגיוני כי "כולם לומדים הייטק" בימינו. אך המחסור לא נובע מביקוש או הצע מופחתים, אלא נובע בעיקר מפריחת התעשייה וגיוס כספים רבים שהובילו לגדילת חברות ההייטק והסטארט-אפ. עצם הניסיון של החברות להגדיל את התפוקה שלהן בעקבות דרישות השוק והגופים המממנים, יצר תחרות בין החברות והקצאת מרבית המשאבים לגיוס טאלנטים.

נגה ארז בשיתוף עם אמדוקס

מלחמת אחים – לעולם לא עוד

ראש הממשלה נפתלי בנט, טענת כי לאור הקרע בעם חובה לפעול למען אחדותו, אך האם במעשיך אתה מאחד או מפלג עוד יותר? עוד לא מאוחר לשנות את המציאות. גם אם הדבר כרוך במחירים פוליטיים. דעה

כתב: ירון משה תנעמי, ערך: אחיה לייבו

בראשונה נכווינו, בשנייה בנס ניצלנו, ובשלישית מי ישורנו. אלה שלוש הפעמים מאז הקמת מדינת ישראל שעמנו היה בסכנה לפריצת מלחמת אחים.

הפעם הראשונה היא תקופת הסכמי אוסלו ופיגועי הטרור שיצרו קרע גדול בעם. קרע שהוביל לצערנו להירצחו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל על ידי יגאל עמיר. הפעם השנייה היא תקופת ההתנתקות בה גורשו אלפי יהודי מגוש קטיף. אצילות הנפש של המגורשים והחלטתם למחות אך ורק במחאה פאסיבית מנעו מלחמת אחים. אינני חושב שציבור אחר בישראל היה נוהג כמותם. הפעם השלישית היא בימינו, ימי ממשלת בנט-לפיד. ממשלה זו התחילה לעשות שינויים רבים אם כי, לפחות בינתיים, לא הרי גורל כמו הפעמים הקודמות.

המחאה נגד הסכמי אוסלו

המחאה נגד ההתנתקות ב-2005

אם נבחן היטב נמצא קווי דמיון בין התקופות ונוכל ללמוד מהם כיצד לנהוג בעתיד. הראשון הוא הפרת הבטחת בחירות משמעותית. רבין הבטיח כי לא ידון עם אש"ף ולבסוף חתם אתו על הסכם אוסלו. שרון הבטיח ש"דין נצרים כדין תל אביב" ולבסוף פינה את נצרים ואת שאר יישובי גוש קטיף מתושביהם היהודים. בנט הבטיח השכם והערב שלא ישב עם לפיד כראש ממשלה גם לא ברוטציה, ושלא יקים ממשלה עם מפלגת רע"מ וחתם על כך בשידור חי. כידוע הוא הפר בבוטות שתי הבטחות אלה. הפרת הבטחות בחירות משמעותיות גורמת לאזרחים להרגיש מרומים ונבגדים על ידי הדרג הפוליטי.

רה"מ בנט לפני הבחירות: "לעולם ובשום תנאי אני לא אתן את ידי להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד לא בצורה רגילה ולא ברוטציה"


הפן השני הוא הסתמכות על רוב מינימלי לשנות סדרי בראשית. כך עשה רבין באישור הסכמי אוסלו ברוב של 61 כולל חברי הכנסת הערבים. וכך עשה שרון באישור תוכנית ההתנתקות ברוב של 59. דברים גדולים צריכים לעשות ברוב גדול.

ממשלת בנט הוקמה ברוב מינימלי של 61 חברי כנסת. ממשלה זו עדיין לא עשתה שינויים הרי גורל כמו קודמותיה אך היא מתקרבת לשם. בזמן קצר הקואליציה מעבירה שינויים גדולים כגון רפורמת הכשרות, רפורמת החקלאות, מיסוי כלי הפלסטיק, קיצוץ הסבסוד למעונות היום לציבור החרדי ועוד. בנוסף היא מתנהגת בדורסנות כלפי האופוזיציה בהרבה בחינות. דוגמא אחת לדורסנות היא יחס החברים בוועדות הכנסת שאינן משקפות את היחס בין הקואליציה לאופוזיציה.

דבר חמור ביותר שמקדמת ממשלה זו הוא החוק הפרסונלי למניעת נאשם בפלילים להרכיב ממשלה, או בשמו הפופולרי "חוק נתניהו". החוק הוא אנטי דמוקרטי. בבחירות האחרונות נבחרו 59 ח"כים שהצהירו שיתמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה. החוק מנוגד לרצון חצי העם. מטרת החוק היא ששנוא נפשם, בנימין נתניהו, לא יחזור לשלטון. בשלטון דמוקרטי חובה היא שהאזרח יהיה בעל תקווה להחליף את השלטון בקלפי. לולא תקווה זו, אם ידחקו אותו לפינה מספיק, הוא עלול לפנות לאפיקים מסוכנים אחרים שבאמצעותם יחליף את השלטון.

"החוק מנוגד לרצון חצי העם. מטרת החוק היא ששנוא נפשם, בנימין נתניהו, לא יחזור לשלטון"

ראש הממשלה בנט מרבה להזכיר את העובדה שעם ישראל לכל אורך ההיסטוריה שלו לא שמר על עצמאות ריבונית מאוחדת מעבר לעשור השמיני. כך היה בפיצול מלכות בית דוד לשתי ממלכות, ממלכת יהודה וממלכת ישראל. פיצול שהוביל למלחמות בין שתי הממלכות ולשפיכת דם אחים רב. כך גם היה בממלכת החשמונאים שנכבשה ע"י רומא בעקבות המלחמה בין האחים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני על ירושת המלוכה.

מדינת ישראל נכנסת כעת לעשור השמיני להקמתה. בתקופה האחרונה הקרע בעם גובר. מספר מערכות בחירות ללא הכרעה, ולבסוף הקמת הממשלה הנוכחית. מדובר בשעה גורלית וצודק ראש הממשלה בנט באומרו כי חייבים לאחד את העם. כוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים. מעשיו אינם מאחדים את העם. אך עדיין לא מאוחר מדי. אפשר עוד לשנות כייוון. על הקואליציה לנהוג בהגינות כלפי האופוזיציה. לנהל דיון ער בין הצדדים ,להגיע לפשרות ולגנוז תוכניות רדיקליות. הקואליציה רוצה לעשות טוב למדינה (כפי שהיא מבינה אותו) אבל בסיטואציה שלנו הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא לאחד את העם גם אם זה אומר שהקואליציה לא תממש את כל שאיפותיה.

עלינו לזכור, קואליציה ואופוזיציה, שמאלנים וימניים, חילונים ודתיים כי אין לנו ארץ אחרת, ולפני הכל ואחרי הכל "אנשים אחים אנחנו".

אוטיסט זה לא קללה

כתבה: תהילה עטיה / ערכה: שני בובלי

מכירים את "הקללה" הזאת – מה יש לך, מה אתה אוטיסט? כמה מכם זורקים אותה באוויר בקלות דעת בלי להבין מה בעצם אתם אומרים. אולי כדאי לעצור לרגע להבין מהו אוטיזם בעצם

"אוטיסט זה לא קללה" הוא משפט מוכר, אך נראה כי אנו נוטים לשכוח את זה במצבים רבים ומדביקים את המילה הזו כגנאי לאנשים שלא נמצאים על הרצף האוטיסטי בשביל להעליב אותם. בשנת 2018 מחקרים בארה"ב מצאו כי ילד אחד מכל 59 ילדים הוא אוטיסט אך בישראל המצב שונה לגמרי, ילד אחד מכל 187 ילדים הוא אוטיסט. חוסר המודעות גוררת חוסר נגישות ומעצימה נורמות חברתיות.

חשוב להבין כי אוטיזם קורה משילוב של מגוון גורמים גנטיים וסביבתיים, כלומר קיימת יותר מסיבה אחת. הרצף האוטיסטי מאופיין בלקויות שונות בתחום החברתי בין אישי והשפתי תקשורתי. אנשים שאובחנו על הרצף נוטים לרפטטיביות וקושי חברתי בולט. הספקטרום מסווג ל-3 רמות: קל, בינוני, וקשה. הבדלי הרמות ניכרים בתפקוד ובעצמאות של המאובחנים.

כדי להכיר את העולם מנקודת מבט אישית, פגשתי את שולמית, אמא לילד על הרצף האוטיסטי. את בנה אבחנו בגיל שנה וחצי עקב התנהגות לא אופיינית לפעוטות בגילו. שולמית מספרת בגילוי לב על התהליך שאותו היא עוברת מרגע האבחון ועד היום. שאלתי אותה האם זה שינה את שגרתה? היא ענתה כי בתחילה בכלל לא הייתה בה המודעות להבין מהי הבעיה. היא הוסיפה ואמרה כי המשבר האמיתי החל בפגישה הראשונה אצל הפסיכולוגית הקלינית, היא סיפרה כי במפגש הסבירו לה את משמעות האבחון, אך אף אחד לא הכין אותה לתהליך אותו היא עומדת לעבור.

"הוא השמש השלי"

במהלך שיחתנו שולמית התרגשה מאוד. כאשר שאלתי אותה על בנה ומה מייחד אותו, הדבר הראשון שהיא עשתה הוא לחייך מהלב ולומר "הוא השמש שלי" והשמש מאירה בכל יום מחדש. "למרות כל הקושי הוא המתנה הגדולה ביותר שהחיים העניקו לי. הוא גאון פנומנלי, חייכן ושובב לא קטן, הוא ילד של מוזיקה, יש לו תחביב ללמוד ולשנן דברים עד כדי כך שכבר בגיל 3 הוא ידע לספור ב-7 שפות שונות".

שולמית שיתפה אותי באתגרים הרבים שחוותה כאשר היא אמרה שהיא יודעת שיש עוד מגוון אתגרים לפניה כמו למשל האנרגיות האדירות שלו והשובבות הקיצונית. היא אמרה שאולי הקושי הגדול ביותר היה לתווך את זה למשפחה ולסביבה ולפעמים אפילו לעצמה.

התרגשתי לשמוע את התהליך. השיחה עם שולמית חשפה אותי למידע רב שלא הכרתי, אך בעיקר לימדה אותי דבר אחד חשוב יותר מהכול – אוטיסט זה לא קללה!

הגיע הזמן שנפסיק להשתמש במילה הזאת כל כך בקלילות בלי מעט מחשבה והבנה כי מאחורי כל אדם על הרצף עומדת משפחה שלמה שה"אוטיסט" הוא הדבר החשוב ביותר עבורה ומאחורי כל ילד כזה עומד עולם ומלואו שרק מצריך מאיתנו רגע של סובלנות, הכלה, מעט הקשבה ורגישות.