בהטרדות מיניות יש שני סוגי נפגעים עליהם מדברים: הנפגעים עצמם ואלה שלא בטוחים אם נפגעו או לא. אך ישנם נפגעים נוספים. כאלה שלא נפגעו באופן ישיר, אך הלב והאמון שלהם נשבר. "אנחנו רואים את זה על ימין ועל שמאל. כל יום בערך אני שומע על עוד אחד חדש שהוליך שולל אנשים שבטחו בו וסמכו עליו – וזו תופעה מחרידה"
כתבה: שי אמסלם \ ערכה: טליה סיני
זהו סיפורם של נפגעי הבדיעבד. אלו שבדרך כלל נשלחים הביתה לשתות כוס מים ולהירגע. אותה אוכלוסייה שפרשיות מסוג הרב טאו – מערערות אותם מהיסוד. אמנם לא מדובר במעגל הראשון של הנפגעים והנפגעות מינית, וגם לא במעגל השני המאגד בתוכו תחום אפור גדול – אשר עד היום החברים בו לא בטוחים אם גם עברו איזושהי פגיעה מינית. מדובר בכלל בסיפורו של המעגל השלישי, או במילים אחרות: קבוצת שבורי הלב. מעגל אשר אט-אט, מאבד את אמונו בעולם הרבני.
הסיפור שלנו מתחיל עם הרב איתן בר-אור (35), רב ומחנך בישיבה התיכונית בברוכין, נשוי לטל ואב לחמישה ילדים. כאשר הכול התחיל, היה בסך הכול תלמיד כיתה ז'. תלמיד המאתגר את המערכת, כזה שלא באמת יכול לשבת בכיתה, להתרכז בנלמד ולקום בבוקר להסעה. למרות זאת, את השיעור של יום שישי בבוקר, הוא אף פעם לא פספס. את השיעור הזה העביר הרב מרדכי (מוטי) אלון – ראש הישיבה התיכונית 'חורב' דאז.
עם השנים, בר-אור מספר שאלון הפך לדמות יותר ויותר משמעותית ודומיננטית בחייו, וגם בקרב החברה הכללית – בין אם כנואם מרכזי בזמן ההפגנות שקרו במהלך האינתיפאדה השנייה, ובין כאשר מונה לראש ישיבת הכותל – ישיבה גבוהה ומרכזית הממוקמת בלב העיר העתיקה.
פועלו של אלון לא נגמר שם. במקביל לפעילותו כראש ישיבת הכותל, הקים גם את 'מסע ישראלי' – אשר כמעט כל בן ובת נוער בישראל כיום לקחו בו חלק במהלך לימודיהם בתיכון, ובמקביל להכול היה מקבל קהל בביתו – בכל שעה, כל אדם ובכל תחום.
"גם מבחינה אישית יותר התקרבתי אליו", בר-אור מוסיף. "יש לו נטייה להכיר את כולם בשמות הפרטיים שלהם. אני אפילו זוכר שהוא היה צועק לי מרחוק: 'איתןןן' וזה באמת גרם לי להתרגש לראות אותו כל פעם מחדש. אולי זה משהו שלא הכי יבינו אותו היום, אבל יש משהו מאוד חזק בלהיות חלק ממעגל כזה. ככל שגדלתי יותר, כך זה הפך למשמעותי יותר. הוא היה הרבה מעבר לרב גדול. מבחינתי, הוא היה האדמו"ר שלי".
מה הכוונה באדמו"ר?
"רב הוא גדול בתורה, הוא חכם – אבל אדמו"ר הוא סוחף. הרי אף אחד לא מעריץ את המרצה שלו ברמה הרגשית. אפשר להעריך אותו. אבל מוטי אלון היה 'פרפומנס', כזה שיושב על המון אזורים של מה שהציבור מאמין בו".
בר-אור מסכם ואומר כי: "ניתן להתווכח אם היהדות זה משהו שעובד או לא עובד, או נכון או לא נכון. אבל ידעתי שאם זה נכון – אז האמת היא אצלו (אצל אלון). השילוב הזה של עומק ושמחה גדולה – אדם מאושר ודוס. הרי בכל מקום שהוא פתח את הפה, הכול היה נשמע כל כך הגיוני".
בר-אור מספר כי בשנת 2006, אלון עזב את תפקידו בישיבת הכותל באמתלה של בעיה רפואית, ועבר לגור במגדל שבצפון – מקום מושבו עד היום. "בפועל, גם שם הוא הפך להיות ראש קהילה פופולרי, כזה שתלמידים נוהרים אליו מכל קצוות הארץ, ואני מביניהם".
"ב-2010, התפוצצה הפרשה", הוא ממשיך, "בדיעבד הבנתי שהפיצוץ בתקשורת הגיע לאחר תהליך מאוד ארוך שהתנהל דרך 'פורום תקנה' (ארגון המהווה כמסלול חלופי ודיסקרטי לטיפול בתלונות על הטרדה של בעלי סמכות בקרב הציונות הדתית – ש.א), אשר הוא זה שביקש ממנו להתרחק ולעזוב את תפקידו".
איך היית מתאר את התקופה שלאחר פיצוץ הפרשייה?
"אלו היו שנים מאוד קשות של 'למי אתה מאמין': יש את אלו ששרפו אותו ויש את אלו שהיו חסידים שלו באש ובמים. באופן אישי, אני ישבתי על הגדר בעיקר ממקום שלא יכול להיות שכל העשייה הטובה שלו הייתה שקר".
ב-2019 התפוצצה הפרשייה בשנית, בעקבות פגיעות נוספות שתועדו במצלמה נסתרת. בר-אור מספר כי בשלב זה, הדיכוטומיה הישנה בין המתנגדים והתומכים – כבר התחילה להתמוסס לאיטה.
איך הסיפור הזה השפיע עליך בדיעבד?
"פתאום קלטתי שיש מעגל נפגעים שלא מדברים עליו, אשר נוצר כל פעם מחדש כאשר מתגלה פרשייה כזו – ואני אחד מהם. לי נשבר האמון ברב שלי, ממש נשבר לי הלב. בכללי, כמות האנשים שיצאו שבורי לב מהסיפור הזה היא ענקית, ואף אחד לא מתייחס אליהם. במקרה הטוב – שולחים אותם הביתה עם המלצה של 'תהיו חזקים'".
בר-אור מוסיף ואומר כי שבירת הלב, או ליתר דיוק, משבר האמון, הוא לא עניין של מה בכך ושלא משנה אם פרשייה מתבררת כנכונה או לא (בהתייחסות לפרשיית הרב טאו) – כי שברון הלב בוודאות קרה. הוא מסכם ומדגיש: "המשבר הוא לא רק מבחינה אמונית/דתית, אלא בכלל באמון שלנו בבני האדם – ולכן אני אומר: שימו לב לשבורי הלב".
את ליאור שטראוס (43), נשוי למוריה, אב לעוד מעט שמונה ילדים ובעליה של חברת הייטק, המשבר הזה תפס יותר מפעם אחת בחיים.
אלו היו ימי הפאר של הישיבה התיכונית 'נתיב מאיר', או כפי ששטראוס תיאר אותה: "הישיבה שכל האליטה של הציונות הדתית הייתה שולחת אליה את ילדיה". מקום אשר במשך שנים רבות, מספר שטראוס, הסתובבו בו שמועות על הטרדות מיניות שעוברים תלמידים מצד ראש הישיבה: הרב זאב קופולוביץ'.
איך אתה זוכר אותו?
"צריך להבין, קופולוביץ' היה דמות מאוד דומיננטית בחיים שלי ובחיי כל תלמידי הישיבה. הוא היה מאוד מוערך ומוערץ על ידי התלמידים, ובמקביל מכיר את כל אחד מאיתנו לעומק, ממש יודע פרטים – לגמרי שילוב מנצח".
דמות שובה.
"לגמרי. גם צריך לזכור שכולנו היינו בני נוער – קבוצת גיל שלמה שמחפשת משהו גדול ומעצים להתחבר אליו. קבוצה שאין לה עדיין שום דבר משלה – ובמקביל לכך, גם לא בהכרח מעוניינת לקבל את הערכים שלה מבית אבא ואמא, אלא ממקור עצמאי. את הערכים האלו הם מחפשים בקבוצת כדורגל, בתנועת נוער, בצבא – או אצל כל דמות מרשימה וכריזמטית אחרת שכביכול פה להקשיב להם".
שטראוס מספר כי השמועות סוף סוף פרצו מבין כתלי הישיבה, רק כאשר תלמיד אזר אומץ וניגש לרב דרוקמן ז"ל במטרה לדווח על המתרחש. קופולוביץ' טען שלא היו דברים מעולם, אך אותו תלמיד נותר בשלו. כסוג של פשרה, הורה הרב דרוקמן לקופולוביץ' להישאר תמיד עם דלת פתוחה. אמנם ראש הישיבה אכן הקפיד על כך במשך תקופה, אך לאחר שנתיים חזר לסורו. "בהמשך", שטראוס ממשיך, "הסיפור התפוצץ כשמספר תלמידים פנו למקומון בירושלים שפרסם את הסיפור, ובעקבות כך נפתחה חקירה משטרתית".
איך הרגשתם, אתה וחבריך, כאשר שמעתם שהוא הורשע?
"אני זוכר את היום שבו כולנו כבר היינו בישיבות הסדר, וראשי הישיבה החדשים של 'נתיב מאיר', עברו ישיבה-ישיבה, במטרה לכנס את כל הבוגרים ולספר להם את מה שקורה. אני ממש זוכר את הרגשת השבר הזו. הרי בתודעה של ילד, יש איים במציאות שבהם אתה יכול להיות בטוח שהכול טהור שם – אפילו אם זה ההורים שלך שאתה מבין שלמרות הטעויות שלהם, הם תמיד ירצו בטובתך ולעולם לא יזיקו לך. אבל רב, וראש ישיבה – זו דמות שאתה מגיל צעיר מסתכל עליה מלמטה למעלה. אתה מעריץ אותם, ואתה בטוח שהקב"ה שוהה מעליהם. השבר הזה, שדמות כזו יכולה לעשות כזה מעשה… זה שבר עצום שאני בעצם זוכר עד היום".
בשלב מסוים, שטראוס החליט לא לוותר והלך בכל זאת לחפש לו רב שבתקווה יוכל לבטוח בו באמת ובתמים. את מקומו של קופולוביץ' (בחייו של שטראוס), תפסה דמות לא פחות שונה, הרב אלון.
במבט לאחור, אתה יכול להצביע על תכונות משותפות נוספות בין שתי הדמויות הללו?
"מעבר לכך ששניהם מאוד דומיננטיים, אצל שניהם הייתה תחושה – שלפחות מבחינתם – שהם בשליחות לתקן עולם. משהו גרנדיוזי כזה. אצל אלון בכלל, דיברו עליו בזמנו לאפשרות שיהיה רב ראשי או שילך לכנסת. לשניהם היית אישיות מאוד חזקה, מאוד אסרטיבית, מאוד סוחפת, ולכן בשני הסיפורים, היו הרבה מאוד אנשים שלא הסכימו להאמין למה שקרה. עד היום, אגב".
שטראוס מספר כי המסקנות הישירות שאליהן הגיע כתוצאה מהכאב שחווה, הביאו אותו לאבד אמון בסובבים אותו. הוא מתאר את התקופה כזו כקו פרשת המים, אשר בסופה הגיע להחלטה עם עצמו שלא משנה כמה פעמים הוא ייפול לבור – עליו להמשיך, לחפש ולרכוש את אמונו מחדש בעולם הרבני ובאנשים בכלל. הוא הבין כי במידה ויחליט לוותר, הוא בעצם ישלם את המחיר הכבד ביותר על מעשיהם של אותם דמויות פוגעות.
איך המשברים הללו, כמו גם התהליך הזה, משפיעים עליך כיום?
"הייתי אומר שהחשש על כך שהילדים שלי ייפלו לסיפור כזה שראש ישיבה, או רב… פה באמת יש לי רגישות יתר. כל דבר מדליק אותי ומחשיד אותי למרות שבתור אדם בוגר אני מבין שהיכולת שלי לשלוט במציאות היא קטנה. לכן, אני פשוט מתפלל לקב"ה כי רק הוא יכול לשמור עליהם".
בנוסף, שטראוס מסביר כי כיום הוא מבין שהוא אמנם יכול לשמוע שיעור פה ושם – אבל אינו מוכן לקבל את הקב"ה דרך בני אדם: "המודל הזה שהיה נהוג בדורות הקודמים, שיש רב, אדמו"ר, או כל דמות דומיננטית אחרת, שהחסידים סביבה בעצם מקבלים את החיבור לאלוקות דרכה – זהו מודל שהוא לא בריא ולא נכון היום".
חיה סביר (34), אם לשתי בנות ועובדת סוציאלית קלינית המנהלת דירה של נערות בסיכון, חוותה משבר דומה בעיצומה של תקופה מאתגרת בחייה: "אמא שלי הייתה חולה והיינו מתייעצים איתו המון, ממש באופן יומיומי. פתאום, שבוע אחד, הוא לא ענה לטלפונים – וזה היה נורא מוזר. לאחר שניסיתי להבין את פשר ההיעלמות, הגיעה אליי הידיעה לגבי מה שהוא עשה יומיים לפני שזה היה בתקשורת, דרך חברה טובה. בשבילי זה היה משבר אמון גדול".
הדמות שאותה סביר מזכירה הינה עזרא שיינברג, רב שעמד בראשה של הישיבה הגבוהה "אורות האר"י" בצפת, אשר הנהיג קהילה ענפה ואף היה בעל מעמד של מקובל אשר יוחסו לו כוחות סגוליים.
מעשי הפגיעה של שיינברג נודעו לציבור לאחר הליך שהוביל הרב שמואל אליהו, שבמסגרתו בדק את התלונות ומצא אותם כנכונות. לאחר שהודה חלקית ונאשם בתקיפה מינית של כשמונה נשים, קומץ מתוך העשרות שפועל שנפגעו, נכנס לכלא למשך 7.5 שנים – עד שחרורו בינואר האחרון.
איך המשבר זה השפיע ואף אולי עודנו משפיע עלייך כיום?
"היום אני יותר זהירה. גם כשאני מתייעצת עם רבנים, אין סיכוי שאם אשמע ממנו משהו מוזר, לא אלך לברר אותו. מעבר לכך, יש לי יותר רגישות כשישהו נפגע על ידי אדם ציבורי, כי אני יודעת מה זה. אני ב"ה לא נפגעתי ממנו, ולמרות זאת אני יודעת עד כמה השבר הזה הוא קשה – גם כמישהי שכביכול עמדה מהצד. הוא (שיינברג) עשה בעיני חילול השם מאוד גדול. מעבר לכך, הוא גרם ללא מעט אנשים שתיסדק להם ההליכה התמימה הזו של 'לא תתורו ימין ושמאל'".
סביר הקימה בשנה האחרונה, כשליחות ומעצם הבנה שיש לתקן את המעוות, מיזם בשם 'קומי אורי', יחד עם קולגה (אוריה כהן), המחבר בין נפגעים ונפגעות מינית, לאנשי טיפול מסומכים המוכנים לסבסד את הטיפול הנפשי כדי שלכל אחד תהיה ההזדמנות להירפא. מאז הקמתו, סביר וכהן עובדות ביחד עם בית הדין שהקים הרב שמואל אליהו, אשר מטרתו למגר פגיעות של אנשי ציבור מתוך החברה החרדית והדתית. אותו בית דין, שצעדיו הראשונים היו בהוקעת שיינברג מהחברה בעקבות מעשיו.
"אני חושב שאם נבנה מראש מודל רבני אחר – הסיכוי שהקרקע תישמט מתחת לרגליים של אותם הנפגעים, בצורה שתפרק לגמרי את הנפש, תהיה פחות מטלטלת"
למרות שרבים עדיין מגששים באפלה ואינם יודעים למפות את ההרגשה המתלווה לתופעה שכזו – ישנם כמה אנשי ציבור שכבר הצליחו להצביע עליה ואף להתבטא לגביה באופן פומבי.
אחד מהם הוא הרב ארז משה דורון (61), חסיד ברסלב אשר הוציא לאור למעלה מ-30 ספרים אשר תורגמו לאנגלית, רוסית וספרדית – המבוססים על משנתו של רבי נחמן. דורון מסביר בראיונו לאבי טאוב בעלון החסידי 'קרוב אליך', אמנם בקונטקסט נלווה, כי הנושא הטריד אותו רבות עוד לפני שמצא את עצמו נופל בפח: "אנחנו רואים את זה על ימין ועל שמאל. כל יום בערך אני שומע על עוד אחד Zחדש שהוליך שולל אנשים שבטחו בו וסמכו עליו – וזו תופעה מחרידה".
זווית הראייה שהוא מציע לאנשים החווים משבר מסוג זה, היא קודם להבין שהם אינם אנשים חלשים או מבולבלים – אלא שזהו משבר העלול לפגוש כל אדם ואדם במהלך חייו. "כולנו הרי מחפשים על מי להישען וכולנו יכולים ליפול בפח הזה של אנשים שהם פשוט נוכלים. הם מאוד מתוחכמים והם מחפשים שליטה, כסף, ניאוף – כל מה שאפשר כדי לבנות לעצמם במה".
בהמשך דורון מסביר, שלאחר משבר שכזה בקלות ניתן לאבד אמונה בכל סמכות רבנית. לכן, יש לנסות ולהפוך זאת למנוף ולהתקדמות ולא לשבר מוחלט של חוסר אמונה בבני אדם. "לדעתי זאת איזושהי הכנה לבגרות, ללקיחת אחריות של בן אדם על החיים שלו. היום בגלל איזשהו חינוך לתלות, יש ביקוש – אז השוק מייצר הרבה קוסמים וידוענים למיניהם – עם כיפה, עם גלימה, עם עיניים נוצצות, בכל מיני סגנונות. לדעתי כל השבר הזה בא להגיד לבן אדם את מה שרבי נחמן אומר לבן אדם – קח אחריות על החיים שלך, אל תיתן לאחרים להחליט בשבילך. תתלבט, תתפלל, תתייעץ, תחשוב, תקבל החלטות – אל תחכה לאיזה קוסם שיגיד לך מה לעשות עם החיים שלך כי אתה תשלם על זה ביוקר".
הדמות הציבורית השנייה אשר התייחסה לנושא הינה הרב מרדכי אילעאי עופרן (41), רב קהילת 'קבוצת יבנה', ראש המכינה הקדם צבאית 'רוח השדה', סופר ופסיכולוג שטיפל רבות בגברים שנפגעו מינית. עופרן ביקש להתייחס לנושא על ידי פוסט שהעלה בדף הפייסבוק האישי שלו, בעקבות הפיצוץ השני של פרשיית אלון בתקשורת, תוך קשריתו לקונטקסט של הסכנה המצויה בהערצת רבנים ובכל אישיות מפורסמת אחרת.
באותו הפוסט, הסביר עופרן שהבעיה אינה נובעת מכך שאנו לא יודעים במי לתלות את ההערצה שלנו, אלא בעצם ההערצה עצמה, כלומר תליית האמון שלנו בדמות אנושית שאנו רואים אותה כגדולה יותר מכולנו. הוא מוסיף ואומר שעצם ההערצה גורם לנו לסרב לראות חטאים אצל אותם אנשים, כמו גם למתוח ביקורת עליהם, ממש עד כדי הליכה עיוורת אחריהם.
איך אתה כרב וכמטפל, מסביר את התהליך שאותם אנשים עוברים כאשר הם חווים משבר כזה?
"אני חושב שזוהי חוויה שמשותפת לאנשים שחווים פגיעה מכל מיני סוגים – בטח על ידי דמות שהיא משמעותית ומוערכת, שנותנים בה אמון והיא איזשהו עוגן שפתאום מתברר שהיא משתמשת בכוחה לפגיעה ולניצול לרעה. הדבר הזה מערער על היסודות הכי ראשוניים של 'אני יכול לסמוך ובאיזה תחום'. כן זה שומט את הקרקע כי, קחי בחשבון שהדמויות האלה – למשל רבנים, זה דמות שמשמשת לאנשים כסוג של קריטריון לאמת. זאת אומרת, איך אני יודע איך להתנהג בעולם? אני שואל את הרב. אני מודד את השאלות הקיומיות שלי על פי אמת המידה הזאת ויום אחד מתברר לי שהמדד לא נכון. אז אם האדם שהוא מבחינתי הקריטריון למה טוב, ומה נכון, למה מותר ומה ומוסרי, למה צודק ולמה קדוש – מתברר כהיפך מכל זה, אני בבעיה".
איך היית אומר זה משליך על העולם הרבני של היום?
"אני חושב שאם נבנה מראש מודל רבני אחר – הסיכוי שהקרקע תישמט מתחת לרגליים של אותם הנפגעים, בצורה שתפרק לגמרי את הנפש, תהיה פחות מטלטלת. אני פשוט מאמין שבעולם בו יש קצת פחות הערצה, קצת פחות התבטלות, קצת פחות את התנועה הנפשית הזאת בה אדם אומר לעצמו כי 'אין לי שיקול דעת ואין לי קרקע משלי ואני מתנהל בעולם רק לפי העוגנים של הרב שלי' – פחות משברים כאלו יקרו. כלומר, אם מראש בונים מודל רבני המעודד את התלמיד קצת יותר להאמין לכוחות שיש בו, ליכולות שלו, לפתח בכללי ראש קצת יותר ביקורתי, ולהעביר מסר שהערצה אינה המטרה – כולנו נהיה במקום טוב יותר עם האמון שלנו. ועדיין, כאשר אדם מגלה שהרב שלו הוא לא באמת מי שהוא חשב, זו חוויה של משבר – לא משנה מה הגישה שממנה הוא מגיע לדיון".
הרב איתן בר-אור, אשר דבריו הובאו בתחילת הכתבה, מבהיר: "למרות שכל הסיפור הזה שבר לי לרסיסים את הקונספט של אמונת חכמים ובכלל שם לי סימן שאלה אחד גדול על מה זה רב, זה מתנקז לנקודה של למה אני מתעסק בתחום הזה. למה אני אולי אהיה רב קהילה יום אחד.
"רבנים עדיין עושים דברים מדהימים בקהילות שלהם. דברים שאין להם אח ורע. זה דבר שאי אפשר אפילו להסביר בעוצמות שלו, ברמה של העזרה הראשונית, הכי בסיסית. ברמה של לתת לאדם את המרחב הרוחני, את החמצן האנושי. באמת. כשדיברתי על כך בהרצאה, אנשים מאוד התעצבנו. כי הם אמרו שיש אנשים שזה לא יכול לקרות להם".
וזו לא האמת?
"האמת היא שזה קיים בכל המגזרים. בממשקים אדם צריך להיות מאוד זהיר".
