ארכיון הקטגוריה: חם עכשיו

פרשת הרב אלון: Me Too של המגזר הדתי

מאת רינה פיש-דהן

הפרשה של הרב מוטי אלון מתפרסת על פני יותר מעשור. איך הכל התחיל ומה התחושות כיום במגזר? מבט מבפנים על השבר כלפיי מי שכונה "האדמו"ר של הציונות הדתית" 

בשבוע שעבר התפוצצה מחדש פרשייה ישנה וכואבת בתוך המגזר הדתי. יכול להיות שלא שמעתם. יכול להיות שאפילו אם שמעתם לא הבנתם את הסיפור עד הסוף. אז גילו שעוד רב פגע מינית. מה הביג דיל? אבל אנשי הציונות הדתית לא מרגישים כך ביחס לפרשייה של הרב מוטי אלון. שמסעירה את המגזר כבר מאז 2010.

החלום

אלון (58) הוא רב בכיר בציונות הדתית. הוא הקים את תנועת "מבראשית" ב-2002 וכיהן בראשה. מטרת התנועה היא למצוא את נקודות החיבור בין כלל הציבורים השונים ביהדות, דתיים וחילוניים כאחד. והיא פועלת לחזק נקודות אלה בעשייה משותפת. כשהיה רק בן 28 החל לכהן כראש הישיבה של "חורב". בהמשך גם כיהן כראש ישיבת "הכותל". אישיותו הכריזמטית סחפה אחריו בני נוער רבים. אפילו רבנים מבוגרים ומוכרים ממנו נהו אחריו. כולם נדלקו על הרב הצעיר עם החידושים המלהיבים.

אלון בשנת 2006. גם כשיצא לחופשה הביקוש לשיעוריו היה עצום

בשנת 2006 באופן מפתיע החליט אלון לצאת "לחופשה" ולהפסיק את השיעורים. שנה לאחר מכן עבר למושב מגדל בצפון. הוא פרש רשמית מראשות "ישיבת הכותל". במגדל, החל להעביר שיעורים מצומצמים בבית כנסת קטן. אך לאור הביקוש עברו השיעורים לאמפי בית הספר במושב.

ושברו

הלוגו של פורום תקנה. "ההגבלות יושמו רק באופן חלקי"

מכאן הפרטים כבר מוכרים וידועים לציבור. בשנת 2005 פורום תקנה קיבל תלונות על פגיעות והטרדות של קטינים על-ידי אלון. הפורום פנה לרב אלון ועימת אותו עם העדויות. בעקבות הודאתו הכללית הוא התבקש להפסיק כל פעילות ציבורית וחינוכית. לאחר שהפר את ההסכם שעליו התחייב, החליטו חברי הפורום לפרסם את הדברים.

בעקבות הפרסום נערים נוספים התלוננו ולבסוף הוגש כתב אישום. ב-2013 אלון הורשע בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בכוח בבן 17 שפנה אליו להתייעצות בעניינים אישיים. ב-18 בדצמבר נגזרו עליו חצי שנה של עבודות שירות, 15 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלונן.

"הרגשתי שזה עלילת דם"

בפורום תקנה יושבים רבנים ואנשי ציבור מכל הקשת המגזרית. למרות כל זאת חלק מהציבור הדתי קיבל בתדהמה ואף בהכחשה את הפרשייה. הושמעו טענות כנגד נקמנות אישית של חברי הפורום כנגד אלון. הדיונים סביב שולחן השבת פילגו בין בני המשפחה. רבים האמינו שמדובר על ניסיון להפיל איש ציבור של המגזר הדתי.

"האמנתי למה שבית המשפט קבע. פשוט בעיניים שלי היה נראה לי סיפור גדול מידי בשביל חיבוק", מעידה רכזת קהילה ביישוב דתי-קהילתי במרכז הארץ. "אני זוכרת שממש הרגשתי שזו עלילת דם. כי הוא הורשע על זה שהושיב תלמיד על הברכיים וחיבק חיבוק ארוך מידי. זה היה נראה שסתם מציקים לו".

בתור אחות של המעריץ מספר אחד של אלון נקלעתי לוויכוחים האלו בלי סוף. "המתלוננים הם אנשים שלא מבינים את הסגנון האישי של הרב", היה מסביר לי אחי, שגדול ממני בעשור, "הוא תמיד מחבק את כולם ואין בזה שום עניין של אופי מיני". ולפעמים גם הגדיל והוסיף: "הבן אדם המרכזי בסיפור הזה שהתלונן הוא בכלל חולה נפש ולא יציב. הרב עזר לו המון ועכשיו הוא התהפך עליו". לאחר ההרשעה, הדיונים התלהטו מהר מאוד. "אפילו בית המשפט קבע שהוא אשם", הטחתי בו. גם לכך היו לו הסברים: "אם הדברים היו באמת חמורים ואמיתיים בית המשפט לא היה מסתפק בזה. הוא היה מנצל את ההזדמנות להכפיש עוד דמות מהציבור הדתי. העונש הקל שהוא קיבל מראה שאין להם בסיס".

הפרשה מתפוצצת שוב

לפני כחודש פנה אדם נוסף לראש ישיבת אור עציון, הרב חיים דרוקמן ולרב העיר צפת, הרב שמואל אליהו. הוא התלונן על פגיעה מינית שחווה מצד הרב מוטי אלון. פרטים על מהות הפגיעה המינית אינם ידועים לפי שעה. גורם הבקיא בפרשה מסר למערכת "מעריב": "מדובר באירוע שהתרחש בתקופה האחרונה וחזר על עצמו מספר פעמים".

מערכת עובדה חשפה בשבוע שעבר (שלישי) כי המתלונן פנה בתחילה לפורום תקנה. הם העבירו את העיסוק בפרשה לרב דרוקמן ולרב אליהו. הם צירפו אליהם את הרב יעקב אריאל על מנת שיכריעו שלושתם יחדיו. הרבנים הציעו בתחילה למתלונן לפנות למשטרה, אך הוא ביקש שלא לעשות כן והעדיף כי הטיפול ייעשה באמצעות הרבנים.

הפעם רבים בציבור הדתי לאומי בוחרים להאמין לתלונות. פוסטים של מחאה והוקעה פורסמו, אפילו על-ידי בכירים במגזר. דוגמה אחת היא הרב עמיחי אליהו, בנו של הרב שמואל אליהו שמטפל בתלונה הנוכחית ומי שמשמש כיו"ר איגוד רבני הקהילות.

 

"לא נכון להגיד שהתבגרנו"

ויש עוד אנשים שנמצאים איפשהו באמצע. "עוד לא גיבשתי דעה בנושא", מודה הרב אוריאל פיש, מחנך בישיבת אמי"ת מעלה אדומים (גילוי נאות – אביה של הכתבת) "אבל הבנתי שהוא הודה".

גם אז הוא הודה במעורפל על המעשים.

"הפעם רבנים שבעבר התייצבו לצידו נמצאים במקום אחר".

אתה חושב שיש פה התבגרות בציבור הדתי? שמבינים עכשיו שצריך לפקוח עיניים ושהדברים האלו קורים?

"אני לא חושב. הציבור הדתי לאומי ראה את הדברים לפני כן. אנחנו חיים בחברה ורואים את מה שקורה. הוא האדם הראשון שנפל בדברים כאלו? לא. יש אפילו סכנה להגיד את זה. שהציבור התבגר. כאילו אתמול ושלשום היינו עיוורים ותינוקות. פורום תקנה הוקם במיוחד כדי לטפל בדברים האלו. זה בגלל שהציבור דווקא ער לכך ולוקח אחריות".

הרב פיש היה הולך בעבר לשיעורים באופן קבוע. סדרת הספרים "תכלת מרדכי" ובה שיחות של הרב אלון על פרשות השבוע מונחת במדף בולט בספריה שבביתו.

האם תשתמש בספרים שלו שוב?

"אולי… אולי אני אשתמש ברעיונות של הרב אלון בשיעורים עם התלמידים. אבל אני לא אזכיר את שמו. כדי לא לדרוך על יבלות ולא לפגוע באנשים".

Me Too, גרסת הדתיים

מהפכת Me Too. הגלים ממשיכים להכות בכל המגזרים

נראה שהתהליך שעובר בעולם קיים גם בציבור הדתי לאומי. גל ה-"me too" יצר שינוי בתודעה של אנשים רבים. אולי לא צריך לקרוא לכך התבגרות של מגזר כזה או אחר. אבל בהחלט רואים שיח בנושאים האלו יותר. העיניים פקוחות ומבינות שהליכה בעיוורון אחרי כל דמות כריזמטית היא מקור לצרות. רבנים קוראים להסתכל על הדברים באמצעות השכל הישר. לבחון את הדברים ולא להיסחף אחרי כל אדם. במקרה הזה הוא רב. במקרים אחרים עלו לכותרות גם אנשי תרבות ורוח.

התנ"ך מלא סיפורים שמתארים חטאים ועבירות. למה כל אדם שקורא בו צריך להיחשף לדברים המזעזעים האלו? למה לספר על מלחמות, אנסים ורוצחים? את התשובה כתב אדם חכם ממני בהרבה בספרו: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת פרק ז' פסוק כ').

 

גיא פינס והסוד של ויקטוריה

מאת אביגיל ישועה

התצוגה השנתית של מותג ההלבשה התחתונה "ויקטוריה'ס סיקרט" נחשבת לאירוע הסקסי והנוצץ של השנים האחרונות. אולי זה אפקט המחאה, קמפיין "me too" או מגמת התעוררות שאפיינה את 2018, שהיו אחראיים על הצניחה המשמעותית בנתוני הרייטינג של המשדר האחרון. האם רוחות שינוי נושבות באוויר? לא בטוח. "מלאכית ישראלית עוד אין לנו, אבל נעבוד על זה" "איזה סוג תחתונים את מעדיפה" ו"תלמדי אותי ללכת כמוך בבקשה" היו חלק מזערי ממשפטי העומק בתוכנית הבידור "ערב טוב עם גיא פינס" שייבאה לישראל את משדר ההגמוניה, שנארז היטב בעטיפה מתחסדת ומעט מאוד בד

מתוך האינסטגרם של "ערב טוב עם גיא פינס"

בשבוע שעבר (יום א') התקיימה תצוגת האופנה השנתית של חברת ההלבשה התחתונה "ויקטוריה'ס סיקרט" בניו יורק. מכיוון שהתצוגה שודרה ב"יס" ולי אין כסף (סטודנטית ענייה) וטלוויזיה, נאלצתי לצפות בגרסתה המקוצרת, שהובאה בתוכנית הבידור "ערב טוב עם גיא פינס". ניגבתי את פירורי הבמבה מהמקלדת בזמן שמסך המחשב שלי קרן בן-רגע מ"גלאם" הוליוודי בניחוח סוכרזית. "מלאכית ישראלית בהלבשה תחתונה עוד אין לנו, זה כנראה עוד הישג שהאומה הציונות צריכה לעבוד עליו", אמר גיא ופתח את השידור במשפט כל כך עמוק ששקלתי לרגע להטביע את עצמי בכוס הבן אנד ג'ריס שהחזקתי. "חשוב", הסכימו פה אחד המגישות החינניות שישבו לצידו. "אין מה לדאוג", הוסיף פינס שמסתבר שחוץ מלזרוק משפטים חכמים לאוויר, מצטיין גם ביכולת הרגעה פנומנלית – "הצלחנו לשלוח נציגה משלנו לקודש הקודשים". וואו! אין ספק ש-13השניות האחרונות היו המותחות בחיי, אפשר לחזור לנשום.

תיהי יפה (ואל תנשמי)

"תשמעו זה ממש לא קל לראות כל-כך הרבה ורוד, בלונד וחיוכים בלתי פוסקים. בעיקר שכל זה ארוז במעט מאוד בד על כל-כך הרבה סנטימטרים", אמרה הכתבת הנבחרת שלמור שטורזמן ששרדה כדי לספר. רגע של רצינות נרשם בזמן שהאחרונה ציינה כי לא הכל נוצץ ושנסיעתה בעצם נועדה לבחון כיצד אירוע כל-כך לא פמיניסטי (על ראש הגנב?) שורד בימינו. שאפו, חברים. הצלחתם לצמצם משמעותית את כמות הטוקבקים הזועמים.

כתבתנו בתפוצות-מתוך האינסטגרם של שלמור שטורזמן

"תיהי יפה ואל תנשמי", היה המשפט שליווה את הכתבה. "בטח היה קשה לערוך תשדיר כל-כך שובניסטי", אמר דין שהתיישב לידי (כנראה פחד שאסיים לו את הגלידה) והצביע על הסוגריים שתחמו את המילים "אל תנשמי". התצוגה התחילה – הדוגמניות צועדות על הבמה ומפזרות חיוכים, ברקע נשמע הקול הענוג של פינס, שפוסק כי פנטזיות זה אחלה ואם אנחנו לא מסכימים איתו, נוכל לשאול כל פסיכולוג ילדים (מקסים). "אצלנו מאמינים בנס פך השמן, אחרים מאמינים בסנטה קלאוס ורגע לפני הטירוף של חג המולד – באמריקה מאמינים במלאכים. פחות אלה המבשרים על בואו של ישו, יותר אלו המבשרות על בוא התחתונים", אמר המגיש והזכיר לי סיפור שאחיינית שלי סיפרה השבוע.

זהירות ספוילר -זה נהיה גרוע יותר

"אם אלוהים לא נתן לי את הנתונים שלהן, לפחות גיא נתן לי את ההזדמנות לסקר אותן", אמרה שטורזמן בעיניים בורקות. "60 הנשים היפות בתבל, כל אחת מהן נבחרה בקפידה והביטחון העצמי שלי נמצא בשטיח הוורוד שעל הרצפה", המשיכה שלמור בפתיחות מרשימה ונראתה כמו חולה צליאק שנכנס לרולדין בחנוכה. תמונות מהיכל הקודש (אחורי הקלעים) הוצגו לפתע על גבי המסך וחשפו סשן נוצץ של כנפיים מפרווה, חיוכים צחורים ומעט מאוד בד. מכיוון שבדרך כלל חלוקי סאטן, דאק-פייס, קוקיות וגרבוני תחרה לא מספיקים כדי למכור פנטזיה, דאגו העורכים לשדך לכתבה פלייליסט חושני למדי (נראה לי), וגרמו לי לתהות אם היו תחת השפעה של משהו, או שהם סתם החליטו  להראות לצופים איך נראית מסיבת חשק של חדי-קרן.

אז ככה נראית מסיבת חשק של חדי קרן?

"לי יש שני סוגי תחתונים במקסימום, עכשיו הבנתי שיש צ'יקיז, צ'יקיניז, חוטיני וי ו..תעזרי לי פה", הפצירה כתבתנו בתפוצות בדוגמנית המבולבלת. "אני לא ממש יודעת, צ'יקיז זה חושף  עור, אבל לא יותר מדי, אני אוהבת אותם… זה נוח… כן", גמגמה הדוגמנית בהיסוס בזמן שתמונות של ישבנים הוצגו על המסך. "הדוגמניות הן כמו נרות חנוכה – ויש לראותם בלבד", קרא הרב פינס והפגין (שוב) בקיאות מרהיבה בהיסטוריה היהודית. בחזרה למסלול – הדוגמניות צועדות עם כנפי המלאכיות ומפזרות מיניות מאופקת, פינס מגולל בפני הצופים את הפרטים היבשים ושטורזמן משתנקת מגאווה, כשאחת מהמלאכיות מציעה לה לנסות להיות הנציגה הראשונה מישראל.

"אני הכי אוהבת תחתוני צ'יקיז..נראה לי"-help me!

מודעות עצמית זה חשוב

שתי הדקות האחרונות של הכתבה מעוררת ההשראה הוקדשו לריצוי שני צדי המטבע. "נראה כי אחוזי הרייטינג של משדר התצוגה צונחים וכך גם הרווחים של הרשת", אמר פינס בטון רציני והוסיף כי למרות שהשנה נבחרה דוגמנית פיליפינית (שנולדה בארצות הברית) ואחת שסובלת ממחלה הגורמת לפיגמנטציה בעור, מעדיף מפיק התצוגה הוותיק את נשות המותג שלו קלאסיות, מושלמות ולפי צווי הרזון של פעם. לכן, לא נזכה לראות מלאכית טרנסג'נדרית או בעלת מבנה גוף רגיל/מלא. לטענת המגיש תכול העיניים, הירידה ברווחים נובעת מכך שבימינו ממש לא נעים לקרוא על שגרת האימונים האינטנסיבית של הדוגמניות הדקיקות לקראת התצוגה (תזכיר לי מי משדר את זה?). מה שדי מגוחך נוכח העובדה שבזמן ש"גיא גנדי" נשא את נאומו, מילאו את מסך המחשב שלי שלל תמונות של נשים רזות למדי בלבוש מינימלי.

" בימנו זה כבר לא נראה טוב"

בשביל להבין אם חזרנו אחורה בזמן, התקשרת למיכל ישועה – בעלת תואר שני במגדר, רכזת מחלקת הכשרות לנשות ואנשי טיפול במרכז הסיוע, לנפגעות תקיפה מינית בירושלים ואמא שלי.

את חושבת שאנחנו צועדים לעבר עולם שוויוני יותר? כי התוכנית האחרונה של גיא פינס ניפצה לי מעט את התקווה.

"לדעתי יש רצון ונכונות לשינוי. אם זאת, שינוי דפוסים זה תהליך איטי ומורכב. אך כיום, שנה אחריי קמפיין Me Too, ניתן להתחיל לראות תוצאות".

על איזה תוצאות מדבר?

"נשים וגברים ששתקו שנים רבות מעזים להשמיע את קולם ולחשוף חוויות שעברו. מספר הפניות במרכזי הסיוע עלה משמעותית בזכות אותם אנשים שהחליטו לפעול בכדי להשיג שינוי. בנוסף, הציבור פעיל יותר ויוצא להפגין ולמחות. לדעתי אנחנו בדרך הנכונה לחולל שינוי אמיתי אך אני מבינה ויודעת שזה ייקח זמן".

"יש רצון לשינוי" -תחנת רכבת בירושלים השבוע

אני בטוחה שגם גיא פינס יוצא להפגין ולמחות ובכל זאת נראה שהתוכן שצפיתי בו נוצר כדי לשמר את המצב הנוכחי. האמת שאם חושבים על זה, הוא לא היחיד ולמרות המחאות וניחוח השינוי שבאוויר, רוב התוכניות המשודרות ב"פריים טיים" בעלות תוכן די דומה. זה לא תמוה בענייך?

"אתחיל בזה שלא כולם רוצים שינוי. מי שכן רוצה הם אנשים שנפגעו או שזה קרוב אליהם באיזשהו אופן. ברור שהרבה מהציבור מרוצה מהמצב הקיים וינסה לשמר אותו. בנוסף, אפילו אם גיא פינס מגדיר עצמו כפמיניסט ותומך נלהב במחאה, הוא עדיין זקוק לרייטינג והוא יודע שכיום מה שמוכר זה אותו תוכן שעליו כתבת".

ניאו-מרקסיזם גרסת 2018

קרל מרקס קרא לפועלי העולם להתאחד לפני שיהיה מאוחר מידי. אך הוגי הגישות הניאו-מרקסיסטיות הבינו שכל עוד תקשורת ההמונים משמשת כשופרו של המעמד השליט  לא יהיה סיכוי לשינוי אמיתי.  כמו רבים וטובים, גם אני רחוקה שנות-אור מלהיות שה תמים ובכל זאת הפרק בו עסקינן גרם לדמי לבעבע. "ערב-טוב עם גיא פינס" היא תוכנית הבידור המובילה בישראל. אך במקום לנצל את אחוזי הרייטינג הגבוהים לטובה ולהציג השנה סקירה (קצת) פחות נלהבת של מופע הרזון הנוצץ, בחרו שוב עורכי התוכנית במכירת אופיום להמונים. חבל שמשפטי המחאה הבודדים שנזרקו לאוויר, היו ריקים מתוכן לאור התמוססותם המהירה, בין איברי הגוף החושפים של המלאכיות.

 

 

"כישרון, רצון והזדמנות": תופעת הספוקן וורד

מאת ליטל מקוריאה

ה"ספוקן וורד" היא אחת מתופעות התרבות המעניינות בשנים האחרונות, היא מתרחשת בכ-30 מדינות וממשיכה לגדול. יצאנו לבדוק איך התחילה התופעה ומה הבשורה החדשה שהיא מביאה עימה. צביה מרגליות, אמנית "ספוקן וורד", סיפרה לנו על זווית מבטה על עולם זה

"עצם המילה 'שירה' מרתיעה אנשים. למה? בגלל מה שבתי הספר עשו לה. ה'סלאם' מחזירה אותה לאנשים", כך אומר מארק סמית', מייסד תנועת ה"פואטרי סלאם".

"אנחנו צריכים שאנשים ידברו שירה אחד לשני", אומר סמית', "כך אנו מתחברים לערכים שלנו, לליבנו, לדברים שלמדנו שהופכים אותנו למי שאנחנו".

אז מה זה בכלל "פואטרי סלאם", ו"ספוקן וורד" ואיך כל זה קשור לשינוי עולמי? ב"ספוקן וורד" אדם יחיד עומד מול קהל ומבצע קטעי שירה מדוברים. המופע מתאפיין בשפת גוף תיאטרלית, משחקי מילים, שליטה בקול וחריזה זורמת. אבל בעיקר, הוא נודע בטקסטים בועטים, עמוסי אמת ואמירה.

ישנן עדויות שאמנות השירה המדוברת החלה לפני אלפי שנים בתרבויות עתיקות, ושימשה בעיקר להעברת מסורת בעל פה ויצירת חיבור בין אנשים. בעידן המודרני, תחיית השירה התרחשה בתחילת שנות ה-20 בקרב האפרו-אמריקאים בארה"ב. השירה שימשה כאמצעי להביע מחאה כנגד עוולות וגם כביטוי לתחושות ולרגשות של אנשי התקופה, דבר אשר בא לידי ביטוי בצד התקיף והנחוש של השירה. ומנגד, השירה המדוברת צמחה מתוך הבלוז ופרצה במקביל למוזיקת הג'אז, מה מסביר את הנימה המלטפת והמוזיקלית שלה.

ישר לפנים
"פואטרי סלאם" (או בתרגום חופשי: שירה מוטחת ישר לפנים), הוא אירוע מסודר של שירה מדוברת. באירועים אלה משוררים קוראים קטעים פרי עטם והקהל שופט אותם על פי ביצועיהם.

ה"סלאם" הראשון התרחש בשיקגו בשנת 1984 ואורגן ע"י מארק סמית'. שהיה בכלל פועל בניין בצעירותו, אבל בליבו שכנה נפש משורר גדולה. סמית' ייסד את אחת מהתופעות התרבות המעניינות של השנים האחרונות. אירועים אלה מתקיימים כיום בלמעלה מ-30 מדינות והמספרים רק הולכים וגדלים.

באירוע השירה יש מנחה מוביל ובסבב הראשון עולה "מופע חימום" של משורר שאינו מתמודד בתחרות. לאחר מכן עולים המתמודדים וכל אחד מקבל ניקוד ממאזינים אקראיים שיושבים בקהל. באירועים אלה נאסר על המשוררים להשתמש באביזרים ומוזיקה, למתמודדים יש רק את עצמם ואת קולם על מנת לשכנע את הקהל בכישרונם.             

 

 

 

 

 

בישראל התופעה החלה שנים לאחר ה"סלאם" הראשון בשיקגו. האירוע הראשון התרחש רק ב-2012 ב"אינקובטור" בירושלים. בתחילה, האירועים היו מצומצמים יחסית אך כיום יש אירועים שכאלה על בסיס קבוע בערים הגדולות בארץ.

כישרון, רצון והזדמנות
ב-2012, השנה בה התפתחה תופעת אירועי השירה בישראל, גם זיכתה את צביה מרגליות באליפות הארץ בשירה מדוברת של "פואטרי סלאם ישראל".

מרגליות (35) נשואה, אמא לארבעה ילדים ומתגוררת בירושלים. חוץ מלהיות אימא, היא מתעסקת בכתיבה, כותבת מחזות וסיפורים קצרים ומנחה סדנאות כתיבה. יש לה פינה סאטירית בערוץ 10, בתוכנית "היום שהיה" עם גיא זוהר, והיא גם מחזיקה בתעודת מורת דרך מוסמכת.  אבל היא בעיקר מזוהה עם קטעי ה"ספוקן וורד" המפורסמים שלה, אשר עולים לרשת בפלטפורמות שונות וזוכים לתשומת לב רבה. קטעים אלו סימנו אותה כאחת האמניות הבולטות בתחומה. ב-2015 זכתה מרגליות בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם.

אז צביה, איך בכלל הגעת לעולם ה"ספוקן וורד"?
"למדתי במכינת 'ניסן נתיב' וחברה טובה שהכירה את תחומי העניין שלי, יום אחד אמרה לי 'תקשיבי, יש ערבי שירה נורא מגניבים,את חייבת לבוא!' ומאז אני שם".

מרגליות מבצעת ספוקן. ויקיפדיה

בתהליך הכתיבה, האם הטקסט נשפך על הדף מתוך השראה בלבד או שזה תהליך ארוך של עריכה חוזרת ונשנית?

"זה שניהם. זה מגיע גם מהשראה וגם מעריכה. בכל טקסט יש מינונים של זה ושל זה. לפעמים החריזה בקטע מעניקה לו את המוזיקליות, ולפעמים לא.

"בכל מקרה גם כשזה מגיע כהשראה, מה שיוצא מהשראה זה החומר הגולמי. אני עדיין עורכת הרבה".

האם את חושבת שכל אחד יכול לדקלם "ספוקן וורד" או שזה כישרון מולד?

"'לדלקם' זה מעליב אותנו, אנחנו מעדיפים את המילה 'לבצע'. אני חושבת שזה כמו רופא שיניים, האם כל אחד יכול להיות רופא שיניים? לא ממש. זה תלוי גם בכישרון, גם ברצון וגם בהזדמנות. אז זה כמו כל מקצוע.

"השאלה כן רלוונטית בעניין הזה שמה שנותן ל'ספוקן' את הקסם שלו, זה שיש לו שני מימדים. קודם כל הצד האומנותי ואז זה כמו כל אמנות,יש את אלמנט הכישרון.

"אבל יש גם את המימד של העדוּת, זאת אומרת, המופעים הם מעניינים כי אנחנו יודעים שהמשוררים הם מגוונים ומגיעים ממקומות מגוונים. הם באים ומספרים את הסיפור שלהם. נותנים איזה עדוּת על העולם מהזוית שלהם. ובמובן הזה, כל אחד יכול וזה הקסם!

"אם היה מדובר רק על מעמד ספציפי שמשתתף, כמו שקורה לפעמים באומנויות אחרות, זה לא היה עובד. מה שיפה שזה מהשטח".

הכוח בחזרה לאנשים
חוקרי התופעה מסבירים כי השירה המדוברת מאפשרת לאנשים רבים לבטא את עצמם ואת דעותיהם, בשחרור מוחלט מהפלטפורמות המסורתיות. רוב סרטוני ה"ספוקן וורד" מופצים ברשת, וכל אחד יכול להפיץ אותם או להיחשף אליהם. ומתוך כך, שירה זאת הפכה לכלי לביקורת חברתית, למחאה ולעיסוק בנושאים "אסורים" מבחינה חברתית.

נראה כי התופעה היא חלק מתופעה גדולה יותר שהופכת את העולם על פיו. הסדרים החברתיים בעולם משתנים. אנשים בקבוצות קטנות וגדולות מכל האוכלוסיות, מתקבצים באירועי שירה אלה ובוחרים לדבר על הבעיות שלהם ועל מה שמעניין אותם.

למעשה, זהו הכלי הטוב ביותר ל"מלחמה" הסמויה בידי מי שקולו לא נשמע. בעבר מי שלא היה בידו מספיק כוח, כסף או שליטה, היה נאלץ לנשוך שפתיים ולהתרגל. אבל משהו בהחלט משתנה בעולם, הכוח חוזר לאנשים.

מירב מיכאלי לא טרחה לבדוק את העובדות

מאת: שרה מי-מרום

הסרטון שהעלתה חברת הכנסת מירב מיכאלי השבוע הביא גל של תגובות זועמות מצד נשים רבות. מה הקשר של הסרטון לפרשת החרדים באל על והחיילים בעזה? ומה הקשר של כל אלו לנס חג החנוכה?

כבר הרבה זמן שאנשי ציבור שונים מדברים על "הדתה"' אז למה הסרטון שפרסמה חברת הכנסת מירב מיכאלי עורר כזאת סערה ברשת מצד הדתיים ובעיקר נשים?

בסרטון של מיכאלי, בנות השירות הוצגו ככאלה שבאות לבתי הספר רק כדי ללמד יהדות. הורים רבים שלא מכירים את עבודתן של בנות השירות בבית הספר יתחילו לחשוש, אם יש בת שירות בבית הספר של הילד – כנראה שהוא לומד איתן יהדות ואולי בסוף גם ישמור כשרות או שבת חלילה.

בתור דתייה שעשתה שירות לאומי בבית ספר אני יכולה להעיד שלא לימדתי שום דבר שקשור ביהדות. בסך הכל הוצאתי מהכיתה תלמידים שקצת התקשו בחומר ועזרתי להם לפתור תרגילים בחשבון, באנגלית או אפילו סתם ישבתי ודיברתי איתם על המשחק החדש שהם קיבלו (אל תגלו למנהלת).

אני רק דוגמא אחת לעשרות ומאות בנות שירות שעוזרות ומקדמות בצורה מדהימה ילדים שלפעמים היו צריכים רק קצת יחס שהמורה, היועצת והרבה פעמים גם ההורה, לא היו מסוגלים לתת לילד. העניין הוא שחברת הכנסת יצאה בכאלה הצהרות נוקבות כאשר מצופה מאשת ציבור לבדוק את העובדות לפני שהיא מפרסמת סרטון מהסוג הזה.

כולנו חוטאים בחוסר בדיקת העובדות. הרי רק לפני שבועיים נשמעו הטענות כנגד החרדים בסיפור הטיסה של אל על, הטענות היו כמובן לפני בדיקת העובדות וכולנו רצנו להסיק מסקנות לגבי מה שבאמת התרחש שם ולבסוף התגלה סיפור אחר ממה שכולם חשבו בהתחלה.

זה נכון גם לגבי המצב בעזה שבו כולנו העברנו את הודעות הוואטסאפ השונות על מצבם של החיילים, כאשר רובן לא באמת יצאו מגורם צבאי. שוב, חוסר בדיקת העובדות והריצה להסקת המסקנות.

מטוס אלעל. ויקיפדיה

את השם של חג החנוכה נהוג לקרוא גם חנו-כה. הסיבה לכך היא שבימים אלו לפני אלפי שנים, בני ישראל חנו בכ"ה כסליו. אנו מדליקים נרות וחוגגים בין היתר את הנס שלאחר ימים רבים שבהם הרומאים כיבו כל דבר אפשרי בארץ, מגזירות ומלחמות נגד היהודים, דרך הרס הבתים ועד אונס הנשים, ולאחר כל זה, נמצא בין ההריסות פך אחד קטן של שמן שהספיק לשמונה ימים, אותו פך קטן, נקודה קטנה של אור שחשבו שיספיק בקושי ליום אחד.

בשטף היום יום שלנו, קשה לנו להסתכל על הדברים בצורה עמוקה. אנחנו עוברים כל כך הרבה דברים חיוביים יותר או פחות, שאנחנו נותנים להם לעבור לידינו מבלי באמת לשים לב אליהם. נוח לנו לקבל את הדברים כמו שאנחנו רואים אותם, להגיד את דעתנו בעניין ולהמשיך הלאה לסיפור הבא. אנחנו נוטים להסתכל על הדברים בצורה השטחית שלהם ולא לנסות לבדוק האם יש בהם מעבר למה שנראה לנו. אולי אנחנו מפספסים מעט אור וטוב שידליקו אצלנו משהו גדול יותר, ואולי חג החנוכה הזה יכול להוציא אותנו מה"חושך" שבו אנחנו נמצאים.

עמית סגל: "יש משהו מכוער ודוחה לחיות על חשבונו של טייקון"

מאת אלעד כרמיאל

הפרשן הפוליטי של חברת החדשות, עמית סגל, התארח באוניברסיטת אריאל וסיפק הצצה לחייו של אחד מבכירי העיתונאים בישראל. בין היתר התייחס לתקשורת בישראל ("לא מייצגת את האוכלוסייה"), לחקירות נתניהו ("המשטרה אובססיבית לגבי כל ראש ממשלה בדור האחרון") וגם הימר מי יהיה ראש הממשלה בעוד שבע שנים

ביום שני האחרון הגיע להתארח בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל העיתונאי עמית סגל. סגל הגיע לדבר עם הסטודנטים ועובדי בית הספר במסגרת "מפגשים עם התעשייה" המפגישה את בכירי עולם התקשורת עם הסטודנטים מבית הספר לתקשורת. במסגרת השיחה התייחס סגל לנושאים הבוערים שעל סדר היום התקשורתי ובנוסף דיבר גם על חוויותיו כימני ומתנחל לשעבר בעולם התקשורת.

עמית סגל

"התקשורת לא מייצגת את האוכלוסייה כמו שהיא, זה כואב אבל פחות", השיב סגל לשאלה איך הוא רואה את התקשורת כיום. "למשל בידיעות אחרונות כתבו במהלך השנים הרבה עיתונאים ימניים, אבל הם תמיד כתבו את טורי הדעה, כלומר תמיד אמרו – זהירות, ימני לפנייך. אורי אליצור, אורי אורבך, אבא שלי (חגי סגל – א"כ) המוסד הזה של כתב/פרשן שמדבר על כל הנושאים אבל יש לו גם דעות ימניות, זה דבר שהוא מובן מאליו בעיניי, אבל זה עדיין דבר שנתפס כמשהו אוונגדרי. למעשה אני חושב, וזה לגנותה של התקשורת הישראלית, שעד 2013 כשמנכ"ל חברת החדשות אבי וייס החליט למנות אותי לכתב הפוליטי, בפאנל, בשולחן הוותיקים, לא היה אף אדם שהוא אובייקטיבי וימני. כולם היו או לא מזוהים בכלל, או מזוהים שמאלה, וזה דבר שצריך להשתנות".

שאלה נוספת שנשאל סגל, היא האם הוא רואה את עצמו כנציג של המגזר הדתי לאומי או שהוא פשוט עיתונאי? "התשובה היא גם וגם. לא הגעתי לעיתונות כי רציתי להיות צייר..  אני אוהב את זה. לכל אדם שמופיע על המסך, ברדיו או בעיתון יש יצר נרקיסיסטי, לא כולנו צנועים וענווים.. כל מי שעל המסך אוהב את זה".

סגל, 36, נחשב לאחד העיתונאים הבכירים בישראל. כיום משמש סגל כפרשן הפוליטי של חברת החדשות, מגיש תוכנית בגלי צה"ל ובעל טור פוליטי בידיעות אחרונות. סגל נולד וגדל בעפרה ולמד בעברו בישיבת נתיב מאיר ובתיכון הימלפרב בירושלים. במהלך הפאנל נשאל סגל האם הוא מפרסם גם ידיעות שעלולות לפגוע במחנה הימין. בתשובה לשאלה זו הזכיר סגל את הפרסום שלו בשבוע שעבר, במהדורת "החדשות",  על כך שראש המועצה לביטחון לאומי, מאיר בן שבת, נשלח למשימה פוליטית על ידי ראש הממשלה בניסיון למנוע את נפילת הממשלה. "בעיניי זה בעייתי מאוד, הוא אפילו לא הכחיש את זה".

בהמשך לשאלה זאת המשיך סגל ואמר שכיום ההשפעה של הכתבים היא כבר פחות גדולה ממה שחושבים. "אם לא אני הייתי מביא את הסיפור הזה הוא היה דולף למישהו אחר, בעולם של היום אין כמעט סיפור שאם לא אתה תביא אותו אף אחד אחר לא יביא אותו והוא ייגנז לעד".

לדעת סגל ההשפעה הגדולה באמת היא להביע עמדות, לנהל סדר יום ולהעלות נושאים שלא נמצאים בתקשורת הכללית. כדוגמא לדבר הזה ציין סגל את אוסלו וההתנתקות: "אם הייתם מסתובבים בתקשורת בשנות אוסלו, לא היה עיתונאי בכיר אחד שחשב שהרעיון של להביא חבר רוצחים מתוניס, את רוצחי היהודים הגדולים ביותר מאז היטלר, ולצייד אותם בנשק ושיריוניות ולקוות שהדבר הזה יביא שלום, לא היה עיתונאי אחד בשנת 1993 שחשב שהדבר הזה הוא מופקר. ב-2005, בהתנתקות, 99 אחוז מהעיתונאים הבכירים בישראל הביעו עמדות בעד ההתנתקות. היה אחד שלא, ינון מגל, והתנכלו לו בערוץ עשר בעקבות העמדה הזאת. אני חושב שיש שירות לאומי ואזרחי חשוב מאוד בלהביא עמדות אחרות. התקשורת לא נפגעת מעוד עמדות, היא רק מרוויחה מהן".

ינון מגל. "התנכלו לו"

לשאלה מה הוא חושב על האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל השיב סגל: "אני חושב שהדמוקרטיה בישראל נמצאת בפריחה, אני חושב שאין שום סכנה לדמוקרטיה במדינת ישראל. כל הטענות על מדרון חלקלק לא נכונות. אני חושב שהתקשורת הישראלית היום חופשית לאין שיעור. הכישלון של התקשורת הוא שכולם מדברים בטון אחד, שם הכישלון הדמוקרטי שלה, טוב שיהיו כלי תקשורת נוספים".

סגל התייחס גם לחוק הנאמנות בתרבות שעלה בשבוע שעבר בכנסת: "לא הצלחתי להבין עדיין למה אם מדינת ישראל לא נותנת מימון למישהו שמעלה הצגה בעד רוצחים, איך הדבר הזה פוגע בדמוקרטיה?" בשלב זה מנחה הפאנל, פרופסור רפי מן, ענה לסגל ואמר שזה פוגע בדמוקרטיה כי תפקיד הממשלה לממן תרבות. "יש כאן סימנים של צנזורה תרבותית שלא הייתה בעבר".אמר מן.

סגל השיב שצריך קודם כל לבדוק האם מדינה צריכה לממן בכלל תרבות. לאחר מכן המשיך ואמר: "אני חושב שיש גבול שמדינה יכולה לשים, במקרים מאוד חריגים, שבהם מדינה לא צריכה לממן יצירות שחותרות תחת עצם קיומה. לדוגמא הסרט ג'נין ג'נין של בכרי, לפי ההיגיון של מתנגדי חוק הנאמנות בתרבות, קצר מאוד הקו בין עמדתם לבין הצורך שישראל תממן את אוסף בשקרים המתועב הזה".

לסיום בנושא חוק הנאמנות בתרבות אמר סגל כי "יש מרחק אדיר בין מקרי הקיצון האלה לבין צנזורה, הלוואי שנגיע למצב שבו האומנות תגיע לייצוג שתתקרב לעשירית מהמשקל של הדתיים, הדרוזים, הימניים והחרדים. כרגע המצב הוא שהאומנות מדברת בקול אחד, אבל זהו איננו קולה של ההמשלה, האומנות היא זאת שנפגעת מכך".

ביחד עם פרופסור מן הנחתה את הפאנל גם נוי גדו, סטודנטית משנה ג', ששאלה את סגל: "מי לדעתך  פוטנציאל להיות ראש ממשלה אחרי נתניהו?" בשלב זה סגל הפתיע וענה "בישראל לא מנצחים בחירות, בישראל מפסידים בחירות. בישראל ראש הממשלה יכול לסיים את תפקידו מתי שרק ירצה, כי ראש הממשלה יכול לקבוע מתי יהיו הבחירות, הוא שולט בסדר היום ואין עליו הגבלת כהונה, הוא יכול לפזר את הכנסת בכל זמן נתון. מתי ראש הממשלה מפסיד בחירות? כשמסת הכישלונות שלך, או החקירות במקרה הזה, עולה על מסת ההישגים. ברגע שהמסה הזאת תעלה, מי שיהיה שם ירים את ראשות הממשלה מהרצפה. זה מה שקרה לביבי ב-2006, עם 12 מנדטים לא הוא ניצח, זה אולמרט שהפסיד עם מלחמת לבנון השנייה. אולמרט בוודאי לא נהיה ראש ממשלה, זה שרון שקיבל שבץ לצערנו. שרון לא נהיה ראש ממשלה כי הציבור התאהב בו, אלא כי ברק נכשל".

סגל נשאל מי הדמויות הפוטנציאליות לדעתו והשיב: "הסטטיסטיקה אומרת שכל ראשי הליכוד מאז קום המדינה נהיו ראשי ממשלה, לכן ראש הליכוד הבא סיכוייו להיות ראש ממשלה הם מאוד טובים. ושם בסוף יש את גדעון סער, ישראל כץ וניר ברקת שגם אותו כדאי לזכור, ואולי מירי רגב".

לדברי סגל, "יותר סביר שזה יהיה או מהימין או מהמרכז-ימין, יאיר לפיד הוא דוגמה, ורמטכ"לים בדימוס. אם הייתי צריך להמר לעוד שבע שנים הייתי אומר שראש הממשלה יהיה ראש המוסד יוסי כהן". לסיום בנושא זה אמר סגל: "לי אין כוונה ללכת לפוליטיקה".

ראש המוסד יוסי כהן.

לסיום נשאל סגל על חקירות נתניהו והתיקים נגדו. "אני לא חושב שהמשטרה רודפת את נתניהו. המשטרה היא אובססיבית כלפי כל ראשי הממשלה בדור האחרון. כשבוחנים את 22 השנים האחרונות רואים שנפתחה חקירה פלילית נגד כל ראש ממשלה מכהן. אני אגיד לכם משהו על חקירות נתניהו, אני חושב שבנימין נתניהו הוא אחד מראשי הממשלה הפחות מושחתים שהיו פה. הוא לא קיבל כסף כמו אהוד אולמרט, בניו לא קיבלו מאות אלפי דולרים כמו אריאל שרון, הוא לא הניע פרשת עמותות כמו אהוד ברק. המלצות המשטרה הן על שוחד בתיק נוני מוזס ואתר 'וואלה', הציבור בישראל לא אוהב מושחתים, אם היו תופסים את נתניהו עם מעטפה אחת של דולרים, או בפרשת הצוללות, הוא היה טס מתפקידו באותו יום. זאת תהיה הפעם הראשונה בתולדות המדינה או העולם שהועמד לדין בן אדם על עסקה של שוחד כשהתמורה היא לא מעטפות, אלא סיקור חיובי".

בעניין הסיגרים והשמפניות אמר סגל: "אני חושב שיש משהו מכוער ודוחה בלחיות על חשבונו של טייקון, בלמלא את חלל משרד ראש הממשלה בעשן מתוצרת מיליארדר או לשתות שמפניה על חשבונו".

ראש הממשלה נתניהו. "מכוער לחיות על חשבונו של טייקון"

בהתייחסות לתיקי 2000 ו-4000 אמר סגל: "לדעתי זאת הפרשה היותר בעייתית מכל השלוש (הסיגרים והשמפניות – א"כ), תיקי 2000 ו4000 הם חמורים, הם חמורים אבל לדיון ציבורי".

לסיום אמר סגל: "אני מחזיק מעצמי צרכן תקשורת אובססיבי. עד שנפתחה החקירה לא שמתי לב ש'וואלה' הוא אתר שבעד ביבי, אפילו הוא היה ממש נגד נתניהו. לכן לגבי תיק 4000 בוא נחכה ונראה מה ההוכחות שיש לרשויות אכיפת החוק".

בית "וואלה!". "לא היה סיקור אוהד"

 

החברים הבריזו אבל אחרים חגגו לבן השש

מאת בת-אל ווחניש

הם אירגנו לבנם בן השש מסיבת יום הולדת והזמינו את כל הכיתה אך למה שקרה בפועל הם לא ציפו. האב לא נשאר אדיש למקרה וריגש אלפים בפייסבוק

מקרה שקרה ביום חמישי האחרון (22.11) הוכיח שוב את הכוח של הרשת החברתית. הוריו של שליו לביא בן השש מערד ארגנו לו מסיבת יום הולדת בביתם ומבעוד מועד שלחו הזמנות לכל חבריו לכיתה דרך הוואטסאפ.

בהגיע העת לחגוג, חיכו בני המשפחה לחברים שאמורים להגיע אך למרבה הצער, אף חבר מבין 22 החברים שהוזמנו לא הגיע חוץ מאשר ילד אחד. אביו, עידן לביא, לא יכל להישאר אדיש לאכזבת בנו ביום הולדתו והחליט להעלות פוסט לרשת החברתית פייסבוק.

הפוסט הופץ לאלפי גולשים וגרר תגובות מרגשות רבות ואף הניע מספר רב מתושבי העיר והסביבה לצאת ולחגוג לשליו. המידע הגיע גם למוקד המשטרה האזורי, גם הם לא יכלו להישאר אדישים ושוטרי הסיור של אותה שעה הגיעו אף הם לחגוג לילד השמחה.

הפוסט של האב

זהו אכן מקרה מצער שצריך לעורר את ההורים באופן כללי על חשיבות ההגעה של ילדיהם לאירועים של חבריהם או אפילו לעורר את המסגרת החינוכית במיוחד על ההשלכות שיכולות להיגרם לילד בעקבות חוויה שכזו.

 

נתניהו אשם בהכל?!

מאת חיים גולדיטש

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס של אגודת העיתונאים באילת, אליו נשלחתי מטעם אוניברסיטת  אריאל ומועצת יש"ע. נכחתי במספר פאנלים שעסקו בנושאים שונים, מביטחון עד שחיתות ופייק ניוז. היה לי קשה להתעלם משם אחד שעלה וחזר בכולם: בנימין נתניהו, ראש הממשלה

אפתח ואומר שאיני נמנה עם חסידיו או מתנגדיו של ראש הממשלה, ואיני מתכוון בטור זה לפאר ולהלל את הקיסר או להאשימו בכל הצרות המתרחשות לבוא לעולם. בטור זה אשתמש במקרהו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אזכוריו בנושאים שונים ואמחיש תופעה שלעניות דעתי מתרחשת בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית.

העיתונאית רינה מצליח

עם תחילתו של הכנס הצטרפתי יחד עם חבריי לפאנל ראשון שעסק ב"מלחמת השבטים בחברה הישראלית". הדיון בפאנל נסב סביב סוגיית הגיוס במגזר החרדי והקרע עם המגזר הערבי. מנחת הפאנל העיתונאית רינה מצליח ניווטה את הדיון על ידי סקירת מספר אירועים מפלגים בחברה בישראל. מצליח הזכירה את "נאום השבטים" המפורסם של הנשיא ריבלין, את "חוק הלאום" ואת קריאתו של ראש הממשלה ביום הבחירות במרץ 2015 לצאת ולהצביע כי "הערבים נוהרים לקלפיות". מוטב לציין כי איני מזדהה ולו במעט עם אמירתו של נתניהו. אך בשלב מסוים בפאנל הורגש כי נציג המגזר הערבי ח"כ לשעבר זוהיר בהלול, מאשים את נתניהו בכל בעיות המגזר הערבי. לרגע ניתן היה לחשוב כי האלימות והפשיעה צצו עקב אמירה זו ולא היו כאן לפניה.

פאנל בהשתתפות זוהיר בהלול בכנס העיתונאים באילת

בפאנל נוסף שעסק בכלכלה ורפורמת מחירי הדיור של שר האוצר, תוך דקות ספורות הוסט הדיון להאשמת מדיניותו הכלכלית של נתניהו. למרות, שמצוקת הדיור וההבטחות לשינוי הגיעו מכיוונו של שר האוצר כחלון. בנקודה זו נדלקה לי נורה אדומה נוספת לגבי אזכור שמו של נתניהו תחת כל עץ רענן. בין הפאנלים התקיים ראיון עם יו"ר האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני בהנחיית דנה וייס.

יו"ר האופוזיצה, ציפי לבני

לבני נשאלה שאלות רבות על ביטחון, על המצב בעזה ומצבו של השמאל בישראל. לבני, ניסתה להיחלץ בתואנות רבות ומשונות, לרבות האשמת נתניהו במצב הביטחוני והכלכלי. כמו כן, התריסה לבני כלפי גופי התקשורת הגדולים וטענה לסיקור מוטה לטובתו של נתניהו, מה שלרגע נשמע כאילו אינה חיה עימנו באותה מדינה. וייס בשלב מסוים לא התאפקה והטיחה בלבני כי האשמת נתניהו והתקשורת בכל עניין ועניין אינה מהווה חלופה לתשובות ליצירת אלטרנטיבה. עוד הוסיפה ושאלה לפתרונותיה של לבני בסוגיות הבוערות, אך לפתע נשמעה לבני מגומגמת וירתה מספר אמירות עמומות לחלל האוויר.

הסיטואציה חזרה על עצמה שוב באופן דומה בפאנל של הכתבים הצבאיים השונים עם דובר צה"ל.  הפאנל התעתד לעסוק בסוגיית עוטף עזה, גבול הצפון ובתפקוד דו"צ באירועים האחרונים. אך גם בדיון זה במהרה הכתבים הצבאיים העדיפו להתעסק בפרשנות פוליטית, במקום לבצע את תפקידם כנדרש לסוגיה חשובה זו. כיוון שפחדו לפגוע בקשרים עם דובר צה"ל שכחו את מקומם כעיתונאים. ובמקום לבקר את התנהלותו העמומה של דובר צה"ל והסתרה של אינספור אירועים בעוטף, העדיפו למקד את הפוקוס אל מדיניותו של נתניהו.

הריטואל החוזר על עצמו של אובדן כיוון כלכלי מדיני והיעדר אלטרנטיבה, נראה כטרנד ישן-חדש אשר תפס מקום של קבע בחיינו. בכל נושא אשר ישנה ציפייה להתייחסות רצינית ומהותית בוחר הפוליטיקאי או העיתונאי להסית את האש אל עבר הקונצנזוס המוכר "רק לא ביבי".

ראש הממשלה בנימין נתניהו

כמובן שאיני מתעלם מהיותו של נתניהו ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון וכמובן על השפעתו הרחבה במגוון תחומים. אך לדעתי עלינו כציבור מוטלת החובה לעצור את גיבובי השטויות הממוחזרים. יש לדרוש תשובות מפוליטיקאים המנסים להוות תחליף ראוי, להציע חלופות לטיפול במשברים השונים ולספק פתרונות. לא להסתפק במהדורות חדשות הממלאות אותנו בפרשיות השחיתות הנחקרות במשך שנים  וממלאות את הכותרות על חשבונן של סוגיות חשובות לא פחות. כמובן שאיני מזלזל בחומרת חקירותיו של ראש הממשלה, אלא רק מתרעם על כמות הסיקור וזמן המסך שהן מקבלות על חשבון אלימות כנגד נשים, מותם בקצב מסחרי של פועלים בענף הבניה, והתחבורה הכושלת במדינת ישראל.

 

הבעיה הגדולה של פרשני הכדורגל

מאת אלעד כרמיאל

בפעם הבאה שאתם צופים במשחק כדורגל, הקדישו תשומת לב לזהותו של הפרשן ולאינטרסים שהוא לא מדבר עליהם

אין ספק ששידורי הספורט בישראל עברו בשנים האחרונות שדרוג גדול. זה התחיל באיכות השידור והמשיך ברמת השידור. אם בעבר האיכות הייתה ירודה, כיום רוב המשחקים משודרים באיכות HD. בנוסף, כיום רוב ערוצי הספורט משבצים לפחות שני אנשי צוות בשידורי משחקים, שדר ופרשן.

ננסה לרגע להסביר את ההבדל בין שדרנים לפרשנים. השדרנים ברובם הם אנשי מקצוע שעוסקים בתקשורת, הם לא שחקני עבר ואין להם עבר ספורטיבי. כמובן שמצופה הן מהשדרים והן מהכתבים לשמור על אובייקטיביות מוחלטת, שלא יווצר מצב שבו יש נטייה לקבוצה מסוימת. ככלל, על רוב השדרים אפשר לומר שהם אנשי מקצוע ושומרים על אובייקטיביות ושידור הוגן.

הפרשנים לעומת זאת הם סיפור אחר לגמרי. רוב הפרשנים הם ספורטאים ושחקני עבר לשעבר, מה שאומר שלרבים מהם יש העדפה ברורה ובולטת לגבי קבוצות ושחקנים מסוימים ובכך נוצר שידור לא הוגן. אם הדבר היה מסתיים כאן דיינו, אבל, בנוסף יש גם אנשי מקצוע שהם מאמנים או סוכנים, ובנוסף הם מפרשנים משחקי ואירועי ספורט. ננסה להביא מספר דוגמאות בכדי להבין את הבעיה הטמונה פה.

הסיפור הראשון עלה לאחרונה לכותרות לאחר שאלי גוטמן מונה למאמנה החדש של מכבי חיפה. גוטמן, מאמן בעל עבר מפואר, עבד בתקופה האחרונה כפרשן ערוץ הספורט למשחק המרכזי של ליגת העל בכדורגל. בעצם כל שבוע הוא העביר ביקורת על מכבי חיפה. שיאו של הסיפור התרחש בשבוע שעבר, לאחר שמכבי חיפה פיטרה את מאמנה הקודם והחלה חרושת שמועות מי יהיה המאמן החדש. לכל אורך התקופה הזאת עלה שמו של גוטמן כמועמד בכיר להתמנות למאמן, ובכל זאת, באותו השבוע גוטמן היה הפרשן במשחק של מכבי חיפה ובעצם כך השפיע על דעת הקהל והבעלים והעביר את ה"אני מאמין" שלו. ברור שהביקורת שלו לא יכולה להיות נקייה מאינטרסים כאשר הוא מועמד להחליף את המאמן וחושק בתפקיד.

אלי גוטמן

דוגמא נוספת הוא שחקן העבר אבי נימני. נימני, אחד מהשחקנים האהובים בכל הזמנים, משמש כיום כסוכן שחקנים. כלומר תפקידו הוא להשיג חוזים ותנאים טובים לשחקנים שלו. הבעיה היא שנימני משמש גם כפרשן במשחקי הכדורגל המשודרים בערוצי הספורט של צ'רלטון. כלומר יש משחקי כדורגל שנימני מפרשן את השחקנים שהוא הסוכן שלהם. נסו לדמיין סיטואציה בה למשל שחקן שנימני הוא סוכנו עושה פעולה שלילית, לדעתכם נשמע פרשנות אובייקטיבית בעניין השחקן? ודאי שלא, הרי תפקידו של הסוכן זה להציג את השחקן באור חיובי. ניתן היה לומר שמכיוון שנימני הוא שחקן אהוב רוצים בערוץ שהוא ישדר ובכך להביא עוד צופים, אך היה מצופה לכל הפחות לגילוי נאות בתחילת כל שידור.

אבי נימני

מקרה דומה כמו לסיפור של נימני קיים גם בכדורסל. עמית גל משמש כסוכן שחקנים ובנוסף הוא חבר פאנל הכדורסל בתוכנית "מגרש פתוח" בערוץ הספורט. אחדד כדי להסביר שוב את הדברים. גל יושב בפאנל ובעצם מפרגן ומשבח את השחקנים שתחת אחריותו, הוא מעביר ביקורת על מאמנים שלא נותנים לשחקנים שהוא מייצג לשחק. וכל זה קורה ללא שום גילוי נאות וללא יכולת של הצופה לדעת מדוע גל אומר את הדברים שהוא אומר.

מקרה נוסף אך מעט שונה הוא אורי אוזן. אוזן, כדורגלן לשעבר, עובד כיום כמאמן קבוצת הנוער של הפועל תל אביב. כלומר הוא מקבל משכורת ממועדון הפועל תל אביב. בנוסף הוא משמש כפרשן הכדורגל של ספורט1 וגם חבר פאנל בפודקאסט של אורן יוסיפוביץ' על ליגת העל בכדורגל. השוני הוא שבניגוד למקרים הקודמים, אוזן לא מפרשן את המשחקים של הפועל תל אביב, המועדון שהוא מקבל ממנו משכורת, ובנוסף גם בפודקאסט, בשלב שמדברים על המועדון שהוא חלק ממנו הוא שותק ולא מביע את דעתו. כלומר כאן יש גילוי נאות וניסיון לאובייקטיביות.

אורי אוזן

נותר רק לקוות שערוצי הספורט בישראל יבינו את הבעיה וייתנו לקהל הצופים שלהם שידור איכותי ונקי מאינטרסים.

 

"ב-2065 החרדים יהוו 32.1% מהאוכלוסייה, הערבים – 19.2%"

מאת חיים גולדיטש

המכון החרדי למחקרי מדיניות מציג את התפלגות האוכלוסייה העתידית של ישראל בעוד 20-40 שנים וטוען שרוב האוכלוסייה בישראל בשנת 2065 תורכב ממגזרי המיעוטים

במהלך כנס אילת ה-12 לעיתונות הציגה הפרופסור ניצה קסיר מהמכון החרדי למחקרי מדיניות את נתוני תחזית התפלגות האוכלוסייה העתידיים לעשורים הבאים.

לפי המכון, ב-2035 החרדים יהוו כ-17.3% מהאוכלוסייה, הערבים כ-21.4% ושאר האוכלוסייה כ-60.7%. משמעות הנתונים הם שב-2035 קבוצת הרוב באוכלוסייה תהיה מורכבת עדיין מחילונים ודתיים, והם יהיו בעצם הכוח המשמעותי המוביל במדינה.

חרדים, אילוסטרציה

30 שנים מאוחר יותר, בשנת 2065, לפי נתוני המכון החרדים יגדלו ל-32.1%, הערבים ל-19.2% ושאר האוכלוסייה שאינה ערבים וחרדים תעמוד על 48.6% בלבד. לפי דבריה של פרופסור קסיר, עלינו להיערך ולהבין כי בעוד 45 שנים בערך קבוצות הרוב בחברה הישראלית יעברו שינוי משמעותי והשבטים בחברה הישראלית ישנו את צורתם.

בן דרור ימיני, פובליציסט בידיעות אחרונות.

עוד נאמר בפאנל שבו הוצגו הנתונים על ידי הפובליציסט מ"ידיעות אחרונות" בן דרור ימיני כי היבוא של פוליטיקת הזהויות מארצות הברית פוגע אנושות בחברה הישראלית. ימיני גם טוען כי ההתמקדות בשוני בין השבטים והעצמת הקיטוב בין המגזרים, במקום למצוא את האתוס המשותף המלכד את השבטים לידי חברה ישראלית יציבה, הוא בידינו ועלינו לא ליפול לשיח הזה.

ערבים בישראל, אילוסטרציה

ד"ר צגה מלקו סיפרה בפאנל כי לפני כמה שנים באותו כנס של אגודת העיתונאים באילת, אחד מנציגי דובר צה"ל פנה אליה במהלך ארוחת הצהריים וביקש ממנה לפנות לו את מגש האוכל מפני שחשב שהיא עובדת המלון. ד"ר צגה הביאה זאת כהוכחה לגזענות ולהתעלמות של החברה הישראלית מהשבט של יוצאי אתיופיה בישראל והגזענות שעדיין מתקיימת לטענתה.