היא לא מגדירה את עצמה כערביה, נולדה בלבנון ודוברת ערבית. סנוו אייט, נוצריה בת למשפחת צד"ל מדברת על הקליטה בארץ, חווית הלימודים באוניברסיטה ישראלית לצד יהודים וערבים, ושמירה על התרבות והזהות לאורך השנים
כתבה:מיכל עמיצור / ערכה: הודיה גרוס
סנוו אייט יונס (22), סטודנטית שנה א' לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל בשומרון. נוצריה לבנונית, בת למשפחת צד"ל המתגוררת במעלות. סנוו היא הדוגמה החיה לשילוב ומגוון הסטודנטים הלומדים באריאל. היא משמשת כנציגת שנתון של המסלול שלה באוניברסיטה. בעוד שבארץ מולדתה מתקיימת מחאת אזרחים שרוצים שינוי, היא פועלת כאן כדי לגשר בין הלאומים השונים.
"בשנת 2000 עלינו לארץ, כל מי שגר בישראל והוא לבנוני היה חלק מצבא דרום לבנון, צד"ל, מלבד יהודים לבנונים שניצלו את ההזדמנות ועלו איתנו לישראל". עד שנת אלפיים, ברצועת הביטחון הצפונית של ישראל היו כשלושים וחמישה מוצבים של מיליציה צבא דרום לבנון שפעלו בשיתוף פעולה עם ישראל. לאחר הנסיגה מלבנון, כ-6000 חיילי צד"ל, חששו מטבח שיעשה בהם על ידי ארגון חזבאללה ותומכיהם ועברו את הגבול לישראל תוך שהשאירו את רכושם ומשפחתם מאחוריהם. רובם התיישבו ביישובי הצפון הגדולים: נהריה, מעלות, קריית שמונה, טבריה, כרמיאל וצפת.
"נולדתי בלבנון, אמא שלי בחרה לי שם סנוו אייט, הפירוש של זה שלג לבן. זה היה בשביעי לראשון, באותו זמן ירד שלג בלבנון, והייתי תינוקת לבנה ובהירה. כשעליתי לארץ הייתי בת 3, אבל אני זוכרת את הכל. בהתחלה כולם הגיעו לצפון הארץ, מטולה, קיבוץ שלומי, והכנרת. היה הרבה בלבול, מה יעשו איתנו איך יחלקו את הקהילה. איפה נתיישב, כמה זמן נשהה והאם נחזור או לא נחזור? היה בלאגן גם פה וגם בלבנון".
רוב אנשי צד"ל שהגיעו לארץ הם נוצרים, מעט מוסלמים וקצת דרוזים. לאנשי צד"ל ניתנה האופציה להגר גם למדינות נוצריות שרצו לקלוט אותם ופתחו את שעריהן, היו רבים שהיגרו לחו"ל וכמו כן נותרו קהילות גדולות של אנשי צד"ל בצפון הארץ.
"כשהגענו לארץ לערבים במדינה היה קושי לקבל אותנו, באותה תקופה עוד לא היה כל כך אנשים ערביים ציוניים. כולם היו אנטי. זה לא כמו היום שיש יותר מקום לדיבור ולשיח. אז הם ראו בנו גם כסוג של אוייבים ובוגדים ששיתפנו פעולה עם צה"ל וישראל". לאחר כמה מקרים בודדים של התנקליות שונות המדינה הבינה שיש צורך ליישב את קהילות צד"ל בין יהודים וכך משפחתה של סנוו הגיעה לעיר מעלות. על אף ההתיישבות בקרב היהודים בבית המשיכו את המסורת. "כל הזמן מספרים לנו למה עלינו, איך עלינו, את כל הסיפור. גם מבחינת חתונה וכאלה כשאת גודלת, ההורים משדרים סוג של אל תתחתנו עם ערבים, עדיף עם לבנונים, אין לנו נגיד בעיה עם יהודים וכאלה, אפילו יש צד"ל שהתגיירו. לא הרבה אבל אין בעיה".
הקליטה והשהות בארץ לא הייתה פשוטה לכולם. "כשהיינו בלבנון היה כל מיני דרגות, צה"ל גייס כל אחד לתפקיד אחר, נגיד לאבא שלי היה תפקיד מאוד בכיר לעומת אבא של מישהי אחרת. כשהגענו לארץ חלק מהלבנונים חולקו למשרד הביטחון, וחלק תחת משרד הקליטה. כל אחד קיבל כסף ותקציב מחיה בהתאם. נגיד אבא שלי היה מפקד אלוף משנה ביחידה סודית 504 בזכות זה קיבלנו בית מהמדינה, והוא על שמנו.
ההורים מקבלים פנסיות, קצבאות, הכל. כאילו הוא עדיין בצבא. בעצם המדינה אחראית עלינו עד הדור השלישי. זאת אומרת עד הילדים שלי המדינה דואגת לנו. הם גם נותנים כסף למי שחוזר. סכום כספי, סוג של עידוד כזה שתחזרי, אבל מצד שני אנחנו גם עוזרים לך, את תעשי את הבחירה. את רוצה להיות ישראלית או שאת רוצה לחזור ולהיות לבנונית?" גם חברים וחלק ממשפחתה חזרו ללבנון. "יש לי קרובי משפחה שחזרו ללבנון, יש לי דודה שהיגרה לאוסטרליה בזכות הדבר הזה. דודה אחרת שחזרה ללבנון ואז הגרה משם לאיטליה".
בקרת בלבנון מאז?
"לא, אסור לנו. מי שרוצה לחזור עושה החלטה גורלית שזה לחזור לנצח. אנחנו מצפים שיהיה שלום. חלק הולכים לחו"ל. יש מלא לבנונים בחו"ל, בחו"ל יש לבנונים בערך פי שלוש מהאוכלוסיה בלבנון עצמה." מעבר למשפחה שחזרה נותרו שם מאחור גם הסבים והסבתות משני הצדדים, דודים ודודות. הם מתקשרים דרך טלפון, ונפגשים הרבה בחו"ל, באיטליה, קפריסין, ועוד מדינות אליהן הם טסים במשך השנה.
מאז שעלו ארצה התפצלו קהילות הצד"ל בצפון, "הקהילה של הצד"לניקים מקורבים אחד לשני ועם הזמן נטמענו עם היהודים. רב הצד"ל מעדיפים לגדל את הילדים שלהם בין יהודים. מגיל קטן הייתי בגן של יהודים. למדתי באורט מעלות שזה בית ספר יהודי לכל דבר, הייתי בכותל, בקברי צדיקים. אני יודעת את הכל כמו כל תלמיד ישראלי" היא מספרת. לאחר התיכון התגייסה כמו כל אזרח ישראלי לצה"ל. היא שירתה בשח"ם ,המשטרה הכחולה, והייתה עוזרת של ראש משרד התנועה. לאחר השירות הצבאי היא החליטה שהיא רוצה ללמוד אדריכלות באוניברסיטת אריאל.
"אומרים שאנשים שחוו הרבה תרבויות יש לנו משהו אקסטרה כזה. לי יש נטייה לקלוט שפות". היא דוברת אנגלית, ערבית, ועברית כמובן, קצת צרפתית וחלק ממשפחתה יודעים איטלקית. "אחותי הבכורה למדה באיטליה. אנשים שעברו שינויים בגיל קטן קל להם להסתגל. אם נגיד תזרקי אותי עכשיו איפשהו אני ישר מסתגלת". היא דוברת את השפה הערבית אבל במבטא אחר "קוראים לזה להג אחר, להג לבנוני. נגיד אם אני ידבר עם ערבים באוניברסיטה ישר יגידו לי 'אה את לבנונית'. בערבים ישר את יכולה לזהות. נגיד אצלנו יש מבטא יותר חלקלק מתפנק כזה. אנחנו האשכנזים של הערבים". למרות שבלבנון עם הזמן יש ריבוי של המוסלמים מקורה היא בנצרות. לבנון קיבלה את העצמאות שלה מצרפת, וצרפת נתנה את הריבונות לנוצרים. משמעות הדבר היא שהנשיא יהיה נוצרי. "אצלנו זה נשיאותי לא פלמנטרי כמו בארץ, ממשלתי. הנשיא מחליט הכל והראש ממשלה הוא הדמות הנציגותית. אז המוסלמים רוצים שהם ישלטו, במיוחד כיום שהם רוצים לאסלם את כל העולם. הם מאוד רוצים להשפיע בלבנון ושהיא תהפוך להיות יותר ערביה". לדבריה בחיי היומיום של הלבנונים אין סממנים ערביים כל כך.
החלום של סנוו תמיד היה להיות אדריכלית, משהו מצליח וגדול. "הכרתי פה אנשים לפני שבאתי ללמוד כאן. בהתחלה רציתי ללמוד באיטליה, ואז מה שהכריע זה שלא רציתי להרחיק את עצמי מהמשפחה וההורים, כי התא המשפחתי אצלנו מאוד חשוב. אמרתי אני אצליח פה בשפה העברית ואז עם הזמן אני יעבוד בחו"ל. כי אם אני אצליח פה אז זה לא משנה באיזה שפה אני אעבוד. אני שמחה שבחרתי באריאל, באמת. המערכת מאוד מסודרת, נותנים לך יחס אישי. יש מענה ואכפתיות. המרצים של אדריכלות מושלמים".
בשנה שעברה היא החלה ללמוד במכינה לקראת התואר, בעקבות כך ובשל ההיכרות עם האנשים, היא חוותה נחיתה רכה יותר לשנת הלימודים. בתחילת השנה נבחרה סנוו להיות נציגת שנתון של השנה שלה באדריכלות. "התחברתי מאוד לכולם, ואני בן אדם מאוד אחראי ומסודר, אני אוהבת לטפל בדברים, וגם אני מבינה את שני הצדדים את הערבים ואת היהודים אז אני חושבת שהתפקיד הולם את זה. אז הייתי צריכה לעבור ראיון אצל טל הנציג של הפקולטה. בעקבות זה היה לי יותר אכפת"
שנה שעברה במהלך היותה במכינה היא התגוררה במעונות הסטודנטים, "עזבתי בחופש ועכשיו אני ברשימת המתנה אז אני גרה פה בדירה באריאל. אבל לא קשה לי להסתגל זה סבבה מבחינתי". כאשר היא גרה במעונות היא גרה עם בנות יהודיות "כתבתי שאין לי בעיה להיות עם כל אחד. באמת הסתדרתי מעולה ואנחנו עד היום בקשר".
סנוו מאוד חברותית, לא רק בפקולטה שלה באדריכלות, "אני יושבת בספריה וכולם יגידו לי שלום למרות שיש אנשים שאני לא מכירה". אולם, לא כך היה מההתחלה. "כשהגעתי לאריאל חיפשתי עבודה והגעתי ליישוב איתמר, רציתי לעבוד שם במעון. חבר שלי אמר לי בואי נבדוק רגע במפה איפה זה, כשראה שזה באזור נובלס הוא אמר לי 'את הזויה איך את הולכת לשם'. העובדת משם אמרה לי שיש קו אוטובוס לשם אז אמרתי לו שהוא סתם מגזים. בדרך הבנתי על מה הוא דיבר, הגעתי לשם והעובדת שאלה אותי מי אני, מאיפה הגעתי, ואם אני רוסיה? לא ידעתי אם להגיד לה שאני צד"לניקית, חששתי שהיא לא תדע מה זה. ורק התחלתי ולא רציתי שהיא תפטר אותי מדי, אז אמרתי לה כן אני רוסיה. בסוף לא המשכתי לעבוד שם כי זה היה רחוק אבל הן באמת היו מקסימות. החלטתי אחרי שבועיים שזה לא מתאים לי".
בשנה הראשונה שלה באריאל היא כמעט ולא דיברה בערבית, "לא ידעו שאני לבנונית או שאני דוברת ערבית, עם הזמן אנשים שומעים ומגלים. היום כולם מכירים אותי ויודעים. היום אני לא יכולה להסתיר את זה". החשש לדבר את השפה הייתה מכך שלא ידעה מול מי היא עומדת "אנחנו קרובים לאנשים שהם כן אוייבים בסופו של דבר, לכן רציתי להכיר כמה שפחות ערבים במיוחד אם אני יודעת שהם אנטי ישראל".
עם זאת השילוב שלה באריאל לא היה קשה במיוחד, "בגלל שאני לבנונית וצד"לניקית אני לא מרגישה בכלל הבדל, כי אני מגיל קטן אני חיה בין יהודים, שכנים שלי יהודים, בשישי הם קוראים לי להדליק את הדוד או אם נקטע להם החשמל. יש לי שכנים שהם חרדים נורא. ובכיפור אני רגילה שהעיר מושבתת ואנחנו יוצאים ומברכים אותם. אני חיה כל הזמן בין יהודים. זה כמו יהודים שחיים בחו"ל אז נכון שהם בין נוצרים אבל הם מכבדים. הם לא מסתכלים עליך בצורה מוזרה. גם המבטא שלי לא מסגיר אז אנשים לא יודעים. אנשים שפוגשים אותי בהתחלה לא ידעו שאני לבנונית. כשלא יודעים מה את אז ברושם הראשוני התייחסו אלייך כאל מי שאת, ועם הזמן שאני אגיד לך שאני לבנונית את לא תגידי אה היא ככה וככה, אז זה מאוד עוזר לי".
על אף השייכות והחיבור בין העולמות עדיין חסר לה המקום שלה. סנוו היא לא הצד"לניקית היחידה באוניברסיטה, כיום יש עוד שני סטודנטים נוספים בני משפחות צד"ל. "כל הזמן תהייתי כמה נוצרים יש באוניברסיטה. במיוחד אני כי אכפת לי". היא טוענת כי באוניברסיטה יש ייצוג לדרוזים ועושים מפגשים למגזר, לסטודנטים המוסלמים עושים משהו לחג הרמדאן. "אני לא יודעת מה כמות הנוצרים שיש ואם יש תקציב לזה. אבל נשמח שיתייחסו גם אלינו, ואני בטוחה שאני לא הנוצריה היחידה. יש גם רוסים שאנחנו לא יודעים עליהם, או כאלה שמגיעים מחו"ל. אז שיהיה ערב חגיגי כזה, של חג המולד, מסיבה, להראות סממנות לזה. ניסיתי לברר איזה חגים מותר לנו להחסיר כי אנחנו לא יודעים".
על אף ההשתלבות הטבעית לא נעשה כל צעד בעת הרישום לאוניברסיטה כלפי היותה נוצריה. "אם הייתי מגיעה לא כלבנונית רגילה אלא כנוצריה, אז יש פחדים וקשיים. חשוב שיושבים אחד על אחד לייעוץ באוניברסיטה יגידו את הזכויות שהאוניברסיטה נותנת בחגים, שידברו אליך כנוצריה. שהסטודנט ידע שיש פה מישהו שדואג לו, זה גם מקל על הלימודים. אני בן אדם שאוהב לחפש ולדעת, אבל יש אנשים שלא יודעים בכלל לחפש, אז הם מאוד מתקשים. אם האוניברסיטה היייתה למשל נותנת מספרים של נציגים, זה היה נותן יותר נחת".
להיותה צד"לניקית יש משמעות בזהות שלה, "בלבנון יש חשיבות לזה שאנחנו לא ערבים. כי לבנון ביסוד שלה היא הייתה תמיד נוצריה, והנוצרים בלבנון לא דיברו ערבית, הם דיברו לטינית, צרפתית. כשהגיע הכיבוש הערבי יש אנשים נוצרים שלקחו על עצמם את הערביות ואת השפה הערבית, ויש לבנונים נוצרים שלקחו על עצמם רק את השפה, את הערביות הם לא לקחו. הם נשארו לבנונים נוצרים, דוברי השפה הערבית, אבל אנחנו לא ערבים. בחיי היומיום שלנו אין לנו מגבלות של ערבים, קשה לנו ללכת אתם יד ביד. ככה גם באוניברסיטה אני מאוד שונה מהערבים. אנחנו מעדיפים לא להתערבב איתם, נמנעים להיכנס לשיחות פוליטיות כי זה יגמר בריב".
כשמגיעים לוויכוחים פוליטים היא תמיד אומרת את דעתה על דברים, אבל לא תופסת צד. "אני אומרת להם מגיע להם מדינה וגם לכם מגיעה מדינה לא יודעת איפה היא תהיה אבל באו נחיה את המציאות. אני לא קיצונית לשום צד. אני אומרת להם הינה אתם פה אוניברסיטה יש לכם פה חופש דת ועניינים". היא מדברת כמו מישהי מבחוץ. "יש לי את המדינה שלי אני פה כמו בתור אורחת, נכון אני אזרחית ישראלית 100%, אבל יש לי את הלאום שלי לבנון, אז מצידי ששניכם תגורו פה". היא מחשיבה את עצמה ליותר ציונית אך משתדלת שלא להקצין את זה. "הערבים פה חווים סוג של אובדן זהות, כבן אדם אני יודעת מה הזהות שלי אני לבנונית ואני יודעת להגיד אותה. אני גם לא מתביישת בה. הערבים יותר מפחדים להגיד את זהותם. לכן אני לא מורידה אותם, ושומרת על החברות בינינו".
איך את מגדירה את עצמך?
"אם ישאלו אותי מה אני, גם ערבים וגם יהודים וגם בחו"ל האמת אני אגיד שאני לבנונית. כי רוב הצד"לניקים שפה, נכון שאנחנו ציוניים, וחושבים שצריכים להיות פה יהודים, זה גם רשום לנו בברית החדשה, מגיע לכם הזכות להיות פה והכל. אבל מצד שני אני לבנונית, נולדתי שם, אני חייה את חיי היומיום שלי גם כלבנונית, שמרתי על השפה שלי, התרבות שלי. אפילו שנטמעתי בחברה הישראלית".
את הילדים שלה היא חולמת לגדל כלבנונים. "הייתי רוצה שהם יהיו לבנונים, שידברו את השפה הערבית במבטא הלבנוני, שידעו מה זה לבנון, שידעו את הסיפור שלי ואולי גם יהיו שם. מה הדת שלהם זה פחות משנה, אבל מה הלאום שלהם, כן זה חשוב לי, בעייני זה גאווה להיות לבנונית. שירגישו שהם בבית לבנוני, וגם אם הם יהיו בארץ זרה, אני לא אומרת שישראל זרה, היא הבית השני שלי. אני לבנונית אבל גם מאוד ישראלית". היא רואה בישראל כמדינה שפתחה לה פתח. "אני רוצה להישאר פה טוב לי פה כלכלית והכל ואני יכולה לאהוב את לבנון גם בלי להיות בתוכה. זה חשוב לקחת את הדברים הטובים מכל תרבות שאנחנו נמצאים בה. ולכן אני לא רואה שוני כל כך בין התרבות הלבנונית לישראלית, יש לנו את התא המשפחתי הדומה, הערבית והעברית שמאוד דומות".
היא טוענת שהלבנונים מתונים, ורק רוצים שקט. "בלבנון הזרם המוסלמי מאוד מתון. פה בישראל זה הסוני שזה זרם מאוד קשה, נגיד דאעש זה סונים. אבל בלבנון גם נסראללה הוא שייעה, נכון שהם בריב עם ישראל אבל זה לא כמו דאעש שרק רוצה להרוג. המוסלמים שם הם יותר מתונים, פחות דתיים, יותר ליברלים בחיי היומיום שלהם. מבלים, ורוקדים". רק לאחרונה עלו ההפגנות בלבנון בקריאה לעורר שינוי. "הם לא רוצים הרס, האנשים שם עשירים, ושמחים. יש שם שלוחות של אוניברסיטאות מהעולם, בתי חולים ברמה גבוהה אבל אם לך כסף אתה תמות. לכן יש רצון לשינוי. אם אומרים שבארץ יש בירוקרטיה בלבנון זה הרבה יותר, סבתא שלי שרצתה לטוס לקפריסין, שבוע וחצי עד שאישרו לה. לכן הרבה מהצעירים היגרו לארצות שונות ורוצים שינוי אמיתי".
את ההבדל בין המוסלמים באוניברסיטה לעומת הצפון היא מתארת כ"בני ברק" של האוכלוסייה הערבית מוסלמית. "יש פה אנשים שאני אומרת להם שאני נוצריה לבנונית והם לא יודעים מה זה, סבבה את נוצריה אבל את מדברת ערבית אז במה את שונה מאיתנו? יש להם הרבה יותר קיבעון". סנוו מספרת כי בחיים שלה היא לא חוות גזענות, אף פעם. "אני לא יודעת אם אני נציגת שנתון הראשונה שנוצריה, אבל לבנונית אני בטח הראשונה". דבר שכבר מראה על ההשתלבות שלה כחלק מהכלל. "אני גם עושה לק ג'ל, יש לי המון לקוחות ערביות ויהודיות. הערביות אמרו לי איזה כייף שיש לנו מישהי שמדברים איתה בערבית והיא מבינה אותנו".
בנוסף לכל מה שהיא עושה ופועלת, סנוו לוקחת חלק במלגת חונכות סטודנטים. ליווי לאנשים שיש להם קשיים בשפה בייחוד מדוברי ערבית. "אני עוזרת לסטודנטים בכתיבה מדעית, יש פה סטודנטים שאני יושבת איתם והם לא יודעים כלום". גם כנציגה היא מכירה בקשיים של הסטודנטים מהמגזר הערבי "באה אלי מישהי מהכיתה שלי ושאלה אותי 'אם אני רוצה להתפלל מה אני עושה?' אמרתי לה תקשיבי אני יכולה לברר לך אם יש מקום תפילה, אם לא יש את הקומה העליונה שאף אחד לא רואה את יכולה לשים נגיד שטיח ולהתפלל. המלצתי לה לשאול ערבים מוסלמים שפה הרבה שנים אם יש פה מקום תפילה בכללי, ובאמת לפי מה שהבנתי אין".
היא מספרת על קבוצת פייסבוק של סטודנטים ערבים מהאוניברסיטה, בקבוצה הסטודנטים מעלים קשיים שעולים להם במהלך הלימודים ותומכים אחד בשני, בין הנושאים שעלו בקבוצה היא מספרת על הקושי במעבר המחסומים. "אותי אישית לא עוצרים, ואם מציגים תעודה שהיית בצבא משחררים אותך מהר. אבל אני יודעת שיש הרבה מוסלמים שחוזרים הביתה ועוצרים אותם לבידוק בטחונים למשך שעה. זה סטודנטים עם אזרחות ישראלית אבל רק בגלל המראה הערבי שלהם עוצרים אותם. זה באמת עצוב, אתה בא לפה ללמוד, יש לך קשיי התמודדות והתהקלמות, וגם כשאתה יוצא בחזרה הביתה מקשים עליך. אני חושבת שאולי האוניברסיטה צריכה ליצור איזה שהוא הסכם או אישור לפתור את המצב".
בקרוב יחגגו הנוצרים את חג המולד והשנה החדשה, אך לא ברור מה המשמעות לכך מבחינת האוניברסיטה. "ביררתי מול המגזר הערבי, ובנתיים מה שהשיבו לי שהם גם מבררים מול המדינה מה החוק של המל"ג. ניסיתי להסביר לה מה עדיף, כי אין להם נציג נוצרי, יש להן נציגות מוסלמיות. אני ספציפית משהו מיוחד שאני לא ערביה אני לבנונית נוצריה, ואני רוצה שיהיה לי ייצוג לאו דווקא ערבי, שמישהו ידע על החגים שלנו".
הקושי הוא לא רק בייצוג, היא מסבירה שיש גם קשיים של מרחק. "רוב הנוצרים שפה הם מהצפון, אם מישהו רוצה לנסוע הוא צריך להגיע לערב חג. עזבי את המל"ג, מטעם האוניברסיטה אני צריכה את האישור. כי זה לא שאני באוניברסיטה בחיפה שזה חצי שעה נסיעה. זה 3 שעות נסיעה". אין לה תלונות כלפי מישהו מסויים אך היא מבקשת עזרה, "מעטים האנשים שבאמת אכפת להם מכולם. זה משהו אנושי כזה אין מה לעשות כל אחד דואג לעצמו, אבל אם יש נציג לכל מגזר, צריך שיהיה גם נוצרי כי לדעתי המגזר הזה היום מתפספס. גם שנה שעברה הייתי פה וזה לא עלה, וגם השנה החג מתקרב וזה לא נראה באופק".
