ארכיון הקטגוריה: כללי

הזירה: מעצר אעהד תמימי – טעות או פעולה הכרחית?

דביר נווה חושב שלהאשים את תמימי זה הכי קל, אביחי מולדובן חושב כי היא צריכה לתת הדין על מעשיה כדי להשיג הרתעה

להנמיך את הלהבות // דביר נווה

"מי בעד חיסול הטרור – שירים את ידו!", שילהב אריק שרון את חברי מרכז הליכוד לפני אי אילו שנים, ונענה בהתלהבות סוחפת. התמונות של עאהד תמימי מכה חייל הרתיחו – בצדק – כל ישראלי וציוני. צה"ל הגדול, זה שניצח במלחמת ששת הימים והיכה שוק על ירך את צבאות ערב במלחמת יום כיפור – הובך ואותגר על ידי ילדה בת 15. אבל טרור? לא. לא כך נראה טרור.

(עאהד תמימי. לא כך נראה טרור. קרדיט: VISUAL HANT)

הסרטון הספציפי הזה של תמימי הוא רק אחד מעשרות אם לא מאות סרטונים דומים. לכולם, אגב, מאפיין משותף ונרטיב די שקוף ופשטני. בכל הסרטונים הללו צה"ל מוצג כצבא קלגסי, כובש ואכזר ששולט על אזרחים פלסטינים בלתי חמושים. בין לבין, הפלסטינים מנסים להוציא את החיילים משלוותם ולגרום להם למעוד מול המצלמות כדי שיהיה אפשר לעשות אחר כך שימוש בסרטונים למטרות הסברה.

האם יש בכלל דרך להימנע מצילום או הפצת סרטונים כאלה? בעידן הרשתות החברתיות, כנראה שזו איננה אופציה. אז איך בכל זאת בחר צה"ל להתמודד עם תמימי על מנת לנסות ולמנוע התרחבות של גל מחאה דומה? בבית המשפט, כמובן. תמימי ואמה נעצרו, ואז הוארך מעצרן, ושוב הוארך. אבל אם לשפוט לפי ההיסטוריה, התקוממות עממית מהסוג של תמימי לא תיעלם בעקבות מעצרים מהסוג הזה, וכנראה שהסרטון הבא הוא רק עניין של זמן.

(התפרעויות בנבי-סלאח. הסרטון הבא הוא רק עניין של זמן. קרדיט: VISUAL BANK)

עאהד תמימי, פנים מוכרות ויחסית ותיקות בנוף ההתנגדות לצה"ל בשטחים, הפכה באחרונה לסמל המאבק הפלסטיני בשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. האירוניה היא שלמרבה הצער, צה"ל ומדינת ישראל הפכו ליחצ"ניה המובילים של תמימי – וזאת חינם ללא כסף. במקום לקצר את זמן המסך של תמימי, צה"ל האריך שוב ושוב את מעצרה של הצעירה הפלסטינית, וכך גם את 15 דקות התהילה של תמימי. כך, על מגש של כסף, קיבלו מאיתנו הפלסטינים במתנה סמל וזריקת מרץ לנרטיב הפלסטיני.

הרבה דברים נאמרו על תמימי ועל הדרכים למזער או להעלים את ההתנגדות הפלסטינית. דבר אחד לא נאמר מספיק וצריך לומר אותו ביושר. כל עוד חיילי צה"ל ייאלצו לעבוד בחיכוך כה גבוה עם אוכלוסייה אזרחית, תמונות וסרטונים כמו של תמימי יחזרו שוב ושוב. זהו המחיר וזוהי התולדה הישירה של שליטה צבאית בשטח אזרחי. את מנגינת ההתנגדות הפלסטינית, בואו לא נשלה את עצמנו, אין באמת באפשרות להפסיק באופן מוחלט.

(חמאס ברצועת עזה. קרדיט: VISUAL HUNT)

להשיב את ההרתעה // אביחי מולדובן

לאחר סבב הופעות הפרובוקציה בשנה האחרונה, הוגש לאחרונה כתב אישום נגד הנערה אעהד תמימי בגין תקיפת חיילים במהלך הפרות סדר בכפר נבי סאלח. מהלך זה, על אף שנעשה באיחור הוא חשוב, מתבקש ומשמעותי להרתעה הישראלית. העמדה לדין של תמימי היא לא רק ביטוי לשלטון החוק אלא בעיקר אקט הנותן רוח גבית למוסר הצה"לי וללוחמים בשטח שעומדים מידי יום בפני קונפליקטים מורכבים באזורי חיכוך שונים ופועלים בהם ברגישות ובעוצמה.

(רוח גבית ללוחמים בשטח. קרדיט: VISUAL HUNT)

באירועים הקודמים, כאשר אעהד ואמה נרימאן ביזו חיילים, בחרה המדינה להבליג ולא להעמידם לדין, אלא שבמקרה הנוכחי נדמה כי נחצה קו אדום. כאמור, המדד לפעולת עקיפה משמעותית צריכה להיות לפי מידת ההשפעה של המעשה ולא רק לפי עצם המעשה עצמו. אמות מידה של מעשה טרור, הסתה או כל הנעה לפעולה חבלנית הן בעלות עמדה משפטית חד משמעית. אלא שגם מעשים מהסוג שנראו בנבי סאלח, הם בעלי משמעות בשטח אם לא לטווח הקצר אז לטווח הארוך.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בעצימות רבה כבר שנים רבות. מטרת צה"ל היא לייצר נרמול של החיכוך בין האוכלוסיות השונות בשטחים, כך שגם מבחינה כלכלית, תשמר השגרה והפלשתינים יוכלו לעבוד ולפרנס את משפחתם, אך גם מבחינה ביטחונית ישמר המצב ולא יגרם חיכוך מיותר. טרור הסכינאות והתסיסה של צעירים בגדה אמנם התעצם לאחרונה בעקבות הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, אך מנגנוני הביטחון הישראליים פועלים כל העת במישורים שונים כדי להשיב את המצב לסדרו ולשמור על יציבות ביטחונית.

(הפכה לסמל. תמימי. קרדיט: VISUAL HUNT)

הציפייה מהקצין והחייל בתקרית נבי סאלח הייתה להגיב באיפוק ולא לגורם לעימותים מיותרים שיתפסו בעדשה באופן שלילי, אך גם לא להירתע לעצור כחוק את תמימי עקב התנהגותה הבוטה והאלימה. העמדת תמימי לדין הוא צעד נוסף וחשוב ביצירת אפקט ההרתעה, שמנסה צה"ל להשיג ומהווה נקודת בוחן חשובה לרמת הלגיטימציה של צעירים פלסטינים להפגין באופן דומה בעתיד כפי שפעלה תמימי.

בנוסף, יש לראות את אירוע תמימי כנקודת מפנה נוספת במשמעות שיש לנוכחות של מצלמה אקראית בעידן הרשתות החברתיות. כמו במקרה אלאור עזריה, גם במקרה הנוכחי המצלמה לא מרחמת על איש. בין אם אתה חייל צה"ל או מפגינה פלסטינית. נוכחות של תיעוד מצולם משפיע באופן דרמטי על האפקט והפרסום שיש לאירוע כלשהו כיום, וכן גם במקרה של תמימי. המצלמות הובילו לבסוף למעצרה והתקווה שהן גם יגרמו לה לתת את הדין על מעשיה.

עם מי אתם מסכימים? כתבו לנו בתגובות

הסרבן צועד על מצפונו

מאת דביר נווה

הסירוב לשרת בצה"ל שוב עלה לסדר היום עם מכתב השמיניסטים החדש. אולי הגיע הזמן שנלמד להכיל את הסרבנות – נחלתם של הקיצוניים – בלי להתרגש יותר מדי?

חודשים דצמבר וינואר היו שחונים למדי וללא הרבה משקעים. אז גשמים אולי אין בנמצא בארצנו הצחיחה, אבל אם יש משהו שישראל יודעת להמטיר עלינו בעקביות והתמדה אחת לכמה זמן אלו קריאות ומכתבי סרבנות למיניהם, מכל המגזרים ומכל קצוות הקשת הפוליטית. הפעם היה זה תורם של 63 מועמדים לשירות ביטחוני שפנו במכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, והודיעו שהם "אינם מוכנים לקחת חלק בזרועות הכיבוש", לדידם.

(פינוי גוש קטיף, קרדיט: VISUAL HUNT)

מקוריות וחדשנות, כמו שאמרנו, אין כאן ולו במעט. "יש גבול" ו"ברית שלום" הפציפיסטיות מצד שמאל, הרבצ"ר שלמה גורן ז"ל וחבר הכנסת לשעבר משה פייגלין שקראו לסרב לפינוי יישובים יהודיים מימין – כל אלה מעידים כי הסרבנות תמיד הייתה נוכחת כסוגייה נפיצה וקונטרוברסלית בציבוריות הישראלית.

הביקורת על סרבנות ומשתמטים מלווה בדרך כלל בטון תקיף ואמוציונלי – בלשון המעטה – טון שכמעט ואינו מאפשר מצע לדיון עקרוני ומהותי. הטענות שמושמעות תדיר בגנות הסרבנות הן הפוטנציאל שיש לה לפורר את יסודות ההסכמה של החברה, הפגיעה שלה בחוסן ובמוראל הלאומי וכן הבריחה מהאחריות. ובמילים קצת פחות מכובסות ומעודנות – בגידה. אין להקל ראש לחלוטין בטיעון זה, שהרי אדם שבוחר להשתמט מחובתו המוסרית והאזרחית לעשות לטובת הכלל במסגרות שקנבעו לכך – אכן מפגין במעשיו אדישות, שלא לומר ניכור כלפי החברה.

(חובה מוסרית ואזרחית. חיילי צהל, קרדיט: VISUAL HUNT)

ואחרי כל זה צריך לומר: הסרבנות בישראל, למרות שהיא חוצת מחנות, תמיד הייתה נחלתם של השוליים הפוליטיים בישראל, ולא של הציבור הרחב. מרבית אזרחי ישראל משתייכים לזרם המרכזי והממלכתי, זרם שעמד במבחנים מאתגרים ביותר שאיימו לפורר אותו כמו שליטה מתמשכת בשטחים ופינוי יישובים יהודיים – ויכל להם. על אף שהמציאות הנוכחית ביהודה ושומרון מהווה נקודת מחלוקת מרכזית בישראל, היא אינה מובילה לסרבנות במספרים המוניים, ובוודאי לא כאלו שפוגעים ביכולת הביצוע של צה"ל ובחוסן החברתי של מדינת ישראל.

אז אולי אין באמת סיבה להתרגש עד כדי כך מסרבנות פוליטית ובאותה הנשימה שבה מגנים סרבנות, כדאי לזכור שבמדינה דמוקרטית המדינה איננה "מעל הכל", כפי שאמר הנשיא, ראובן ריבלין, לפני כמה ימים. מכיוון שסרבנות מצפונית היא נחלתם של קומץ אידאולוגי זניח יחסית, אנחנו כחברה דמוקרטית צריכים ללמוד להכיל אותה, הגם שלא לעודדה. קלישאתי אך נכון יהיה לסיים עם ציטוט של וולטר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". זוהי הגדולה של חברה דמוקרטית, וזהו המבחן שאנחנו נאלצים לגשת אליו יום יום כאזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית. שיהיה לנו בהצלחה.

(ללמוד להכיל, קרדיט: VISUAL HANT)

 

"כדור חלף שלושה סנטימטר מעליי. הבנתי שזו מלחמה אמיתית"

מאת נוי גדו

שלוש שנים וחצי אחרי מבצע צוק איתן, לוחם גבעתי אביעד אפשטיין נזכר באחת החוויות המשמעותיות בחייו: "כבר ביום הראשון כמעט מצאתי את מותי". את מה שעבר עליו שם הוא החליט לעכל בצד השני של העולם: "הטיול להודו היה שחרור לחופשי, זאת הייתה היציאה מהקווים שלי". ריאיון

הכרזת טראמפ על ירושלים כעיר בירתה של מדינת ישראל יצרה הדים רבים ברחבי העולם. הכרזה זו הניבה תגובות שליליות מכמה גורמים וביניהם ארגון חמאס אשר רואה בהכרזה זו צידוד של ארה"ב בישראל. בתגובה להכרזה, שוגרו טילים מעזה וחמאס אף קרא לפעולות טרור בשטחי ישראל. במערכה הקודמת נגדם, בקיץ 2014, מבצע צוק איתן נמשך למעלה מחודש וגבה את חייהם של 68 חיילים. אלפים נפצעו. "ידעתי מראש שאני רוצה קרבי, בגלל זה גם החלטתי לחתום ויתור ולהישאר בצבא ארבעה חודשים נוספים", מספר אביעד אפשטיין, לוחם גדוד צבר של גבעתי, שהירי מעזה החזיר לימים של צוק איתן. כעת הוא מספר לראשונה על הלחימה בשטחי עזה, על המורלים של אלוף-משנה עופר וינטר, הרעשים שעוד מהדהדים בראש ואיך מנקים את הראש בטיול גדול.

אתה נמצא בשטחי כינוס ומה אתה אומר להורים?

"אני אומר להם שאני בשטחי כינוס ולא בטוח שהם מבינים מה זה אומר. כל יום אמרו לנו שהערב נכנסים, אז לעשות שיחות חשובות כי לא בטוח מתי יהיה פלאפון שוב. אני כמו ילד טוב לאמא פולנייה, מתקשר מידי ערב ומדבר איתה ואומר לה שאולי לא יהיה לי פלאפון לזמן מה. העניין הוא שכל ערב היינו עולים על ציוד, מגיעים עד הגדר ואז בסוף מחזירים אותנו אחורה, ושוב אני מתקשר ואומר להם שיכול להיות שלא נדבר לכמה ימים, הם לא מבינים שאני רומז שיכול להיות שאני נכנס, אבל אז אנחנו מדברים יום למחרת. הזעקתי את ההורים לשווא.

מוצאי שבת עשו לנו תרגיל ולא ידענו שזה תרגיל עד הרגע האחרון, חילקו לנו רימונים, טילים, ישבתי בתוך ה'אכזרית' מאחורה, ובגלל כל התיזוזים של כל השבוע נרדמתי ואמרתי תעירו אותי כשחוזרים וצריך לפרוק ציוד. מעירים אותי ואומרים לי – 10 דקות לפריקה. אני חשבתי שזה אומר 10 דקות אנחנו מגיעים לשטחי כינוס חזרה, בפועל זה היה 10 דקות לפריקה בבית בעזה".

מה אתה חושב באותם רגעים?

"שוק טוטאלי, אי-ודאות. אנחנו היינו הראשונים שנכנסנו באותו לילה, לא שמענו על פצועים או הרוגים. בגלל כל ההכנות של הכניסות והיציאות נהיה הווי חברתי בין כולם, צחוקים, שירים, ריפדנו את המושבים של האכזרית, מעשנים, כיף. אף אחד לא חשב שזה יהיה אמיתי. אבל פתאום זה היה מאוד אמיתי. הגענו לרפיח והתחלנו לפרוק את עצמנו. באותו רגע אני משחזר את השיחה של מפקד החטיבה, אלוף-משנה עופר וינטר, שאמר לנו 'אתם שליחי העם, עם ישראל מאחורינו, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. קיבלנו משמעות ממשית לכך שאנחנו אכן בתוך מלחמה, בתוך עזה".

 

אתה רואה את עזה מולך, איך היא נראית?

"יש הריסות, יש עשן, אין אנשים סביבנו. זה היה לפנות בוקר, בזריחה. היינו שתי אכזריות, כל המחלקה נכנסה, אמורים להיות שמונה אנשים באכזרית אבל בפועל היינו 16. היינו תמיד כמחלקה ביחד. דבר ראשון שעושים כשמגיעים לבית זה לטהר אותו. מרססים את החדרים שמא יש שם מישהו. הבית נראה כמו בית ממוצע בעזה, הרבה עוני, אין הרבה רהיטים, יש תמונות של אל-אקצה, אין תמונות של משפחה. היו בעיקר משחקים של ילדים, בגדים, אוכל, כלי מטבח. היינו לפעמים משתמשים בכלים על מנת לבשל לעצמנו".

אתם יודעים מה הולכים לעשות אתכם מרגע זה?

"לא. מידי פעם פשוט יורים כדי שישמעו שהבית לא ריק ויש פה אנשים. יש כוחות צה"ל מחטיבות אחרות לידינו. יש בעיקר אי-ודאות באוויר, יש שיחה של מפקד הפלוגה שמספר מה קורה, מספר שיש הרוגים לצה"ל ופצועים, בעצם מסתבר שכבר בכניסה לעזה היו הרוגים. זה די מפחיד לשמוע דבר כזה, אתה חושב לעצמך שאתה נמצא בעזה ויכול להיות שאתה הבא בתור. מידי פעם התקדמנו לבתים אחרים. בעיקרון, החשיבות שלנו הייתה לסגור מנהרה ששימשה להעברת נשק. חיכינו שיפוצצו אותה ואז היינו מתקדמים לאחרות".

(קרדיט Al Jazeera English)

חושבים על הבית ברגעים כאלה?

"אני זוכר שיצאתי לראשונה ביום שבת ולא יכולתי לדבר עם ההורים בגלל שבת, רק אחרי שבוע וחצי דיברתי איתם. התקשרתי מהטלפון של הנשק ואמא שלי לא עונה למספרים חסויים, לכן התקשרתי לאבא. הוא ישר ענה לי והביא לי את אמא. היא לא הבינה או האמינה את גודל העניין שאני בתוך עזה ובמלחמה, היא פחדה שיבואו לדפוק לה בדלת. ניסיתי להרגיע אותה עד כמה שאני יכול, אמרתי לה שאני אוכל ושדואגים לנו. לא הזכרתי היתקלויות והרוגים".

ובפועל, מה באמת היה מבחינת היתקלויות והרוגים?

"כבר ביום הראשון כמעט מצאתי את מותי. ישבנו בבית שטיהרנו והסמל יצא עם האכזרית על מנת להביא ציוד. בינתיים אני נשארתי בבית עם מפקד הכיתה וניסינו למצוא תנומה על הקיר. כחלק מהנהלים, צריך להפיל את הבית אחרי שנשארים בו, הסמל נכנס עם האכזרית בתוך קירות הבית ומצאתי את עצמי בין זחלי האכזרית, ממש באמצע. הוא לא בדק לפני אם יש מישהו או לא.

הפעם השנייה שכמעט הרגשתי את מותי, היינו באמצע לסגור על אחת המנהרות וכבר קיבלנו פקודה לפוצץ, אך פתאום קיבלנו דיווחים שיש בלאגן ברפיח ושמועות על חטופים. כמובן שעזבנו את הכל ונכנסנו לנוהל חניבעל, שזה בעצם עושים הכל כולל הכל על מנת שלא יהיה שבוי משלנו. הגענו לרפיח, הכל מעורפל, עשן סמיך מאוד, ריח של מוות באוויר. לא מבינים מי נגד מי ומנסים לראות, פשוט שומעים יריות וצעקות מכל עבר. בעיקר שמות של מפקדים. אני זוכר שלרגע לא התעשתי על מה שקורה ונכנסתי למעין פריז. החברים מהמחלקה צועקים ואני שומע את זה מרחוק, אבל הם באמת נמצאים מטר ממני. חזרתי לעצמי כאשר שלושה ס"מ מעל ראשי חלף כדור ופגע בקיר. פה הבנתי שאני במלחמה אמיתית, מלחמת קיום. סיימנו את ההיתקלות הזאת עם אבידות לשני הצדדים, אבל בעיקר עם מה שלא רצינו, עם שבוי. השמועות על הדר גולדין החלו להישמע והבנו שנחטף לנו חייל".

הוא נולד בבית חולים בילינסון לפני 24 שנים, בן בכור לאריה וליאורה, אח לאוהד, אלעד ומעיין. גדל עד גיל חמש בבני ברק, משם עברה משפחתו לפתח תקווה. המסגרות בהן התחנך היו דתיות לאומיות אשר מושתתות על ערכי הדת והציונות. בישיבה התיכונית שבה למד הראו והשמיעו את החשיבות של מסגרת אשר מכינה את התלמידים לפני הצבא. רבים מהחיילים הולכים לישיבות ומכינות קדם הצבאיות לפני הצבא על מנת להתחזק הן בנפש הרוחנית והן פיזית-גופנית.

כשיש מגוון רחב של אפשרויות, איך מצליחים לבחור את הישיבה או המכינה הרצויה?

"יש דבר כזה שנקרא שבושי"ם שזה אומר שבוע ישיבות. במסגרת השבוע הזה נוסעים לראות כמה ישיבות שכבר מראש סיננת לפי חוויות ושמועות של אחרים. אני אישית הלכתי לשלושה מקומות כדי להתרשם, ומה שהכי מצא חן בעיניי הייתה הישיבה בעכו. הרבה מהחברים שלי גם הלכו לשם אז הרגשתי במקום מבטחים. האופי של הישיבה התאים לי מבחינה דתית ומבחינת האוכלוסייה".

אתה שלם עם ההחלטה לעשות ישיבה לפני צבא?

"האמת, אני עד היום לא שלם עם ההחלטה לעשות ישיבה. ידעתי מראש שאני רוצה קרבי ורציתי לתת מעצמי שלוש שנים, העניין הוא שהמסגרת של הישיבה זה מסלול של ביינישים שזה אומר לעשות ישיבה במשך שנה, להתגייס למשך שנה וארבעה חודשים ואז לחזור לעוד שנה ושמונה חודשים לישיבה. אחרי צוק איתן רציתי לחתום ויתור ולחתום עד סוף שלוש השנים, אבל החבר'ה מהמחזור שלי כבר השתחררו ואותי צירפו למחזור אחר. לא הרגשתי שייך, המפקדים לא היו נחמדים לחייל שלא היה שלהם מלכתחילה. הרגשתי לא רצוי, אפשר לומר שהמפקדים התעללו בי, התייחסו אליי חרא, אז חתמתי רק לעוד ארבעה חודשים ואז השתחררתי".

מה זאת אומרת התעללו בך?

"זה התבטא בעיקר בלסנג'ר אותי למלא דברים כמו שמירות תמידיות שלא נגמרות, סגירת שבתות, הרבה עבודות מטבח וניקיון. הייתי שומר לפעמים בשבתות לבד בזמן שהשאר יצאו לבית. הייתי במצב של רגע אחרי צוק איתן, החברים שלי כבר משוחררים ואני השתייכתי למחזור שאין לי קשר אליו. הרגשתי ריקני ולבד ועוד בתקופה כזו, הסוף של השירות שלי היה לא חווייתי בכלל. רציתי לחזור לשאר החברים שלי, במיוחד כשזה היה אחרי המלחמה".

איך היה לחזור לישיבה?

"בעיקר תחושות מעורבות. מצד אחד היה כיף לחזור לשאר החברים, הרגשתי את האזרחות ובעיקר את זה שאני יכול לקום בבוקר בלי מסגרת צבאית. מצד שני, היה לי מוזר פתאום שאין את כל המסגרת של הצבא. מצאתי את עצמי יושב ולומד תורה פתאום. אבל כמו כל פרק שמסתיים בחיים, מתרגלים להכל. ישבתי ולמדתי והסתכלתי סביבי והרגשתי שייך לאנשים ולסביבה אבל הראש היה עדיין במקומות אחרים".

כמו כל חייל משוחרר אשר חולם על הטיול הגדול, גם אביעד חלם להיות כמו התרמילאים הגדולים שכובשים יעדים בעולם. במסגרת הישיבה נותר לו להשלים שנה וארבעה חודשים עד שייקרא סופית חייל משוחרר. את הטיול הגדול שלו הוא תכנן בין קריאת מסכת יומא לבין מסכת אבות. בין לבין חשב על המשך עתידו ועל לימודים אקדמיים.

 

אתה יוצא מהישיבה, חופשי לגמרי עכשיו, לא מפחיד?

"אני חושב שאחד הפחדים שיש לאדם זה לא להיות שייך למסגרת כלשהי. ברגע שסיימתי את הישיבה, הייתי לא פה ולא שם. פתאום באמת הייתי משוחרר, שום מסגרת, שום כללים וחוקים. כרטיס הטיסה שלי להודו כבר היה מוכן ובאמת רציתי להרגיש עד הסוף חופשי ולא רציתי להרגיש את זה בארץ. רציתי לנסוע לצד השני של העולם ולחוות שם את החופש שלי".

למה דווקא הודו?

"במהלך החיים פוגשים תמיד אנשים שאנו לומדים ושומעים מהחוויות שלהם. רוב מי שהיה מסביבי חווה את הודו, כל אחד בצורה אישית שלו. התחלתי לקרוא ולראות תמונות על המקום המטורף הזה והחלטתי ששם, בין הפרות, הירוק, הכפרים וההרים, שם אחווה חופש אמיתי".

הרגשת כלוא וסגור בארץ אחרי הישיבה והצבא?

"זה לא שלא היה לי טוב בצבא או בישיבה, אלה שתי חוויות משמעותיות וחשובות בחיי, כל אחת בדרכה. פשוט שתי המסגרות הללו הן מסגרות עם חוקים וכללים, בן אדם לא יכול לפרוץ ולצאת מהקווים במקומות כאלה, כי או שתיענש או שתהיה חריג מהסביבה.

אחרי צוק איתן הרגשתי סגור, הרגשתי שיש בתוכי הרבה תמונות ומראות שילוו אותי עד הסוף. עד היום אני לפעמים חולם על זה, שומע את הרעשים של הטנקים, מטוסים, יריות. מיד אחרי זה נכנסתי לתוך הישיבה, לא באמת עיכלתי את מה שעבר עליי וכבר נכנסתי למסגרת נוספת. לכן הטיול בהודו היה מבחינתי היציאה מהקווים שלי, חופש שבאמת ישחרר אותי".

איזו חוויה הכי משמעותית הייתה לך בהודו שבאמת הרגשת שאתה יוצא לחופשי?

"וואו, בערך כל הטיול הזה היה שחרור לחופשי אחד גדול. אני זוכר שהיינו בדרמסלה, שזה כפר בצפון, ושם יש הרבה סדנאות וחוגים לנפש ולגוף, כל מה שאי פעם חלמת ללמוד, זה המקום ללמוד. עשיתי שם סדנת כתיבה שיושבים מול מחברת עם עט ביד ופשוט כותבים. אני חושב שזה היה רגע מכונן כי אני מאמין שמילים מבטאות את הרגש והנפש וברגע שמוציאים אותן לאוויר וכותבים אותן שחור על גבי לבן, זה משחרר. מעבר לזה, עשיתי יוגה וקראתי על החשיבות של זה. מסתבר שזה מחבר בין גוף לנפש, וברגע שאתה מניע את הגוף שלך ביוגה, הרבה מהנפש שלך יוצא החוצה. החוויה הגדולה ביותר שלי הייתה סדנת שקט. אני חושב שזו פעם ראשונה שבאמת ישבתי בשקט ונתתי למחשבות לרוץ בתוכי".

מה בעצם עושים בסדנה כזו?

"יושבים במשך שלוש שעות בחדר וצריך להיות בשקט. אני מודה שהייתי סקפטי ולא חשבתי שאצליח לעמוד בזה, אני עם בעיות קשב וריכוז, אוהב לדבר, היה נראה לי משימה בלתי אפשרית לשתוק עכשיו. מהרגע ששתקתי, ישבתי בחדר והתחלתי להסתכל לכל מיני כיוונים. בעיקר אל החלון, אל הנוף ההררי, הירוק, ונתתי למחשבות לנדוד. עצמתי עיניים לחלק מהזמן והתמונה הראשונה שעלתה לי זה ההיתקלות בעזה והרעשים משם התחילו להדהד. פחדתי לשקוע לתוך זה, אבל הבנתי שאני חייב לשחרר משהו בתוכי, לעכל. המשכתי להריץ את התמונות בראש וזו בעצם הייתה ההתמודדות שלי, היציאה מ'הכלא' שבו הייתי. נתתי לעצמי לחשוב על אותם חברים שנהרגו, אותם חברים שנפצעו, על מה היה יכול לעלות בגורלי ועל איפה אני עכשיו".

מה בעצם עשית כשיצאת משם אחרי המחשבות האלה?

"יצאתי החוצה, נשמתי את האוויר הצלול שבין ההרים, הוצאתי סטיקר שהוצאנו כל הגדוד אחרי המלחמה לזכר הנופלים והדבקתי אותו על אחד הקירות במבנה".

 

 

 

המדריך למטייל בהרי הרוקיז הקנדיים

מאת זאבי פילזר

מ"קרחון המלאך" דרך "אי הנשמות" ועד "אגודל השטן" – הרי הרוקיז בדרום מערב קנדה מסוגלים לספק עבור המטייל לא פחות מחוויה שמימית. זאבי פילזר יצא למסע ברחבי הפארקים והשמורות וחזר עם מספר המלצות לאתרים ומקומות קסומים, וכן עם טיפים חשובים שיעזרו לכם לתכנן את הטיול הבא שלכם

Image may contain: mountain, sky, cloud, nature and outdoor

אגמים בצבע תכול בהיר, הרים מושלגים, יערות בראשיתיים, מגוון עשיר של חי וצומח וכמובן קרחונים אדירים – כל אלו מהווים רק חלק מעולם הטבע העצום ומהמרחבים האינסופיים של הרוקיז הקנדיים. אפשר לבלות חיים שלמים בניסיון לחוות את מלוא ההדר שיש ל-180,000 הקילומטרים של הרי הרוקיז הקנדיים (להבדיל מהרי הרוקיז של ארה"ב) להציע ועדיין להיכשל במשימה, אך בעזרת תכנון מקדים והתארגנות נכונה, ניתן בהחלט לטעום טעימה קטנה אך איכותית ומקיפה מכל הטוב הזה במספר ימים בלבד. בין אם אתם מטיילים כמשפחה, כקבוצה, כזוג או אפילו לבד – אם אתם אוהבים טבע, דרום-מערב קנדה הוא המקום בשבילכם.

אתרים, מסלולים ומקומות מומלצים

נתחיל עם החלק המעניין והמרתק ביותר: המלצות לאתרים, מסלולים, אטרקציות ומקומות שפשוט אסור לכם לפספס במהלך הטיול. אם המלצותיו של עבדכם הנאמן לא מספיקות לבדן בכדי לשכנע אתכם, תנו לתמונות שצילם באלו המקומות לדבר במקומו ולעשות את העבודה. חשוב להדגיש שרשימת המקומות המומלצים ברוקיז יכולה וצריכה הייתה להיות אינסופית, אך מכיוון שצר המקום על הנייר – הרי לפניכם השביעייה הפותחת, כולל מסלול ההליכה המומלץ ביותר:

1) עלייה ברכבלים לפסגות ההרים ליד באנף וג'אספר:

Image may contain: mountain, sky, cloud, outdoor and nature

באנף וג'אספר הן העיירות המרכזיות ברוקיז הקנדיים, והפארקים הלאומיים בהם הן שוכנות נושאות את שמן. הן מוקפות בהרים כמעט מכל עבריהן, וליד כל אחת מהן נמצא אתר אשר מפעיל רכבל העולה אל פסגת אחד ההרים אשר משקיפים על העיירה ועל כל המרחב סביבה. בבאנף זוהי ה"באנף גונדולה"(Banff Gondola) אשר עולה אל פסגת הר סולפור (Mountain Sulphur), ובג'אספר זהו ה"ג'אספר סקייטראם" (Jasper Skytram) אשר עולה אל אחד הפסגות ברכס הרי הוויסלרס (The Whistlers). העלייה והירידה ברכבל (בשני האתרים) אינה זולה כלל, ועל כן אכן קיימים בהם מסלולי הליכה רגליים אשר מקשרים בין האתר לבין פסגת ההר, אך המלצתנו היא בכל זאת לעלות ולרדת ברכבל, הן מפני שהדבר חוסך למטייל זמן ומאמץ ומאפשר לו להספיק יותר, והן מפני שהנסיעה בקרונות הרכבל מאפשרת זווית חדשה ומרתקת של הנוף שלא ניתן לראות מהמסלול.

2) אגם לואיז:

Image may contain: mountain, sky, outdoor and nature

Image may contain: mountain, sky, outdoor and nature

אגם לואיז (Lake Louise) זוכה לתואר הכבוד "המקום המתוייר ביותר בהרי הרוקיז", ועבור רבים הנו גם האטרקציה המרכזית בהם. השם מייצג לא רק את האגם, אלא גם את העיירה הקטנה שלצידו וכן את המלון המפורסם ששוכן ממש על שפתו. צבעם הכחול הבהיר של מימיו, וכמוהם כל אגמי הרוקיז בצבע זה, לא נובע מהשתקפות השמיים אלא מהעובדה שמדובר במי קרחונים שנמסו, הנושאים בתוכם מעין "אבקת סלע" המעניקה למים את צבעם המיוחד.
אך בנוסף להיות האגם עצמו אטרקציה מרכזית, משפתו יוצאים מסלולי הליכה רבים ברמות קושי שונות, המטפסים על ההרים שבצידיו ושמהם ניתן להשקיף עליו מלמעלה, כמו לדוגמה המסלול המיוחד שנציג בהמשך.

3) אגם מוריין:

Image may contain: mountain, sky, cloud, outdoor and nature

אגם מוריין (Moraine Lake) נחשב בעיני רבים לא רק לאגם היפה ביותר ברוקיז, אלא גם לאחד האגמים היפים ביותר בעולם כולו, ומבט חטוף בתמונה מספיק בכדי להבין למה. מה שמייחד אגם זה מאגמים אחרים בהרי הרוקיז, הוא שממש על שפתו ניצבת ערימת סלעים ענקית בגובה 24 מטרים, שניתן לטפס עליה בקלות דרך שביל קצרצר ולצפות ממנה על האגם. מקום נדיר זה מקנה לנו נקודת מבט ייחודית, שכן מצד אחד אנו צופים על האגם מעט מלמעלה, זווית המאפשרת לנו לראות את הצבע התכול של המים (מגובה המים קשה יותר לראות את הצבע), ומצד שני אנו נמצאים ממש על שפת האגם, כך שכולו פרוש לפנינו במלוא הדרו. לא לחינם תמונות של אגם מוריין אשר צולמו מנקודה זו, מעטרות את עטיפתם של רבים מספרי התיירות של הרי הרוקיז ושל קנדה בכלל.
גם משפת אגם זה ניתן לצאת אל מסלולי הליכה רבים, כולל טיפוס מאתגר ביותר על "הר הבית של הרוקיז" – הר טמפל (Mount Temple), ההר השלישי בגובהו ברוקיז, אשר מתנשא לגובה של 3,544 מטרים מעל פני הים.

4) נסיעה לאורך כביש 93:

Image may contain: sky, cloud, mountain, outdoor and nature

לא ציפיתם שנסיעה בכביש תהיה ברשימת ההמלצות, נכון? ובכן, חישבו שוב. כביש 93, הידוע גם בשם "אייספילדס פארקוויי" (Icefields Parkway), נמתח לאורך כ-230 קילומטרים ומחבר בין העיירות לייק לואיז וג'אספר. הכביש, אשר חוצה את הפארקים הלאומיים באנף וג'אספר, דורג בין הכבישים היפים ביותר בעולם, ומסיבה טובה. הוא נבנה לאורך גיא שיושב בין שתי קבוצות של רכסי הרים, והנוף מרהיב בהתאם; יערות, נהרות, אגמים, אינספור פסגות משוננות המכוסות שלג וקרח, עולם חי וצומח עשיר ביותר ואפילו קרחונים אדירים לאין שיעור.

עם כל מבט החוצה מהרכב במהלך הנסיעה, תרגישו צורך עז לעצור בצד ולצלם, ולכן חברת הבנייה של הכביש עשתה בשכל רב כאשר בנתה בצידי הכביש אינספור נקודות עצירה שיאפשרו לכם למלא את הדחף הזה. אחת הפנינים הגדולות ביותר במהלך הדרך, היא מקום הנקרא "פסגת בו" (Bow Summit). זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בכביש 93, וממנה ניתן להשקיף אל עבר אגם פייטו (Peyto Lake, בתמונה) עוצר הנשימה.
אולי גם זה יישמע מובן מאליו, אך במהלך הנסיעה חשוב מאוד לשים לב שהנהג (בין אם מדובר בכם ובין אם במישהו אחר) מתרכז בנהיגה ולא נשאב גם הוא אחר הנוף המהפנט הממתין תדיר מחוץ לחלון.

5) הר "אידית קאבל" ו"קרחון המלאך":

Image may contain: mountain, sky, outdoor and nature

הר "אידית קאבל" (Edith Cavell), הנמצא ליד ג'אספר, קרוי על שמה של אחות אנגליה אשר הוצאה להורג בידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. כביש הגישה המטפס אל ההר קסום ביותר בפני עצמו, אבל לאחר ההגעה למעלה – ההרגשה היא של פלנטה אחרת.
מהחניה בסוף הכביש יוצאים שני מסלולים; האחד קצר ומביא את המטיילים אל תצפית אל עבר הפסגה המשוננת, "קרחון המלאך" (Angel Glacier, אשר נקרא כך עקב צורתו המזכירה מלאך עם כנפיים) והאגם שנוצר תחתיו כתוצאה מהמסתו האיטית. השני, מעט ארוך יותר, מביא את המטיילים אל נקודת תצפית גבוהה ומעט רחוקה יותר דרך שביל אשר נחשב לאחד היפים ביותר ברוקיז לאוהבי צמחייה ועשבייה.
חשוב לציין כי עקב ריבוי המטיילים בהר, נעשים עבודות הרחבה של החנייה, ועל כן הגישה אליו מוגבלת. בכדי לעלות אליו עם הרכב, יש לעבור קודם במרכז המבקרים בג'אספר ולקבל אישור עלייה (Pass) שמתחלק לשעות שונות ביום, בכדי לווסת את העומס.

6) אגם מאלין ו"אי הנשמות":

Image may contain: mountain, sky, outdoor and nature

אגם מאלין (Maligne Lake) הוא האגם הטבעי הגדול ביותר בהרי הרוקיז, והצורה שלו מזכירה קצת את ים המלח – ארוך וצר. חלקו הצפוני, הנגיש לרכבים, אולי לא נראה יותר מדי מיוחד (ביחס לשאר האגמים ברוקיז, כמובן…), אך חלקו הדרומי הוא שהופך אותו לייחודי. ולכן, למרות שניתן להשכיר סירת משוטים או פדלים קטנה, אל תוותרו על הסיור הממונע שחברת הפארק מציעה. שייט זה דורג כשייט המודרך הטוב ביותר בקנדה, ולא לחינם. הסיור יביא אתכם אל חלקו הדרומי של האגם, ולנקודה היפה ביותר בו – אי הנשמות (Spirit Island) – אי קטנטן אשר נחשב למקודש בעיני שבטים קדומים שחיו באזור. ממש על יד האי, סירת השייט תעגון על שפת האגם למשך כ-15 דקות, בהן תוכלו לרדת אל היבשה ולהגיע אל נקודת תצפית חלומית. כפי שאפשר לראות בתמונה, עם אי הנשמות על רקע האגם התכול ורכסי ההרים המשוננים שעליהם קרחונים- נקודת תצפית זו נחשבת גם היא לאחת האייקוניות שבהרי הרוקיז.

7) מסלול מיוחד למיטיבי לכת – "אגודל השטן":

Image may contain: mountain, sky, cloud, outdoor, nature and water

ההמלצה השביעית והאחרונה היא הדובדבן שבקצפת. לעניות דעתו של עבדכם הנאמן, מדובר באחת מנקודות הנוף היפות ביותר בעולם, לא פחות. עם לייק לואיז בתכול-עד מצד ימין, אגם אגנס (Lake Agnes) בכחול-כהה מצד שמאל ורכס הרי ווייטהורן (Whitehorn Mountains) המושלגים באופק, מדובר במקום ייחודי כל-כך, שספק אם יש נוספים כמותו על פני כדור הארץ. כשהוא יושב על הכתף של הר ווייט (Mount Whyte), 'אגודל השטן' (Devil’s Thumb), נקרא כך, ובכן, משום שיש לו צורה של אגודל. המסלול אליו, שמתחיל בבית המלון של לייק לואיז, מוגדר כמסלול למיטיבי לכת לא בגלל אורכו (כ-11 קילומטרים בלבד, חמש וחצי בכל כיוון), אלא בגלל הקושי לצלוח אותו. כפי שניתן לראות בתמונה, המלון נמצא שם הרחק למטה בתחתית ההר, והדרך ממנו אל היעד כוללת כמעט ורק עלייה, בחלקה תלולה מאוד. מומלץ מאוד להיעזר באנשי מרכז המבקרים באשר לתוואי המסלול וללמוד אותו היטב, שכן בחלקו האחרון הוא אינו משולט ועלול להיות מסוכן אם לוקחים בו פנייה לא נכונה (ואולי מכאן מגיע ה'שטן' שבשם…). אבל כמו שהתמונה מראה לנו (ויש כידוע גבול למה שתמונה מסוגלת להראות ולחוויה שהיא מסוגלת להעביר), הנוף מהיעד שווה כל גרם של אתגר, כל שריר תפוס וכל טיפת מאמץ בהגעה אליו.

טיפים

אז אחרי שחשפנו בפניכם את קצה הקרחון (תרתי משמע) שיש לאתרי ומסלולי הרוקיז להציע, הנה מספר הנחיות כלליות אך חשובות ביותר לתכנון הטיול:

כללי:

עונה – אלא אם כן אתם מעוניינים בחופשת סקי או בספורט אקסטרים חורפי, העונה הטובה ביותר לטיול ברוקיז הקנדיים היא הקיץ. בזמן הזה בשנה רוב השלגים של החורף הפשירו, הטמפרטורות בדרך כלל נוחות והטבע חושף בפנינו את צבעיו במלוא עוזם. אך אליה וקוץ בה – אין הדבר סוד שהקיץ הוא העונה הטובה ביותר לטיול ברוקיז, ועל כן תיירים מכל רחבי העולם מציפים את השמורות ואת הפארקים ולא פעם נוצר עומס באתרים המרכזיים. אך אל דאגה והסר חשש, יש די והותר טבע לכולם.
מסלול –
חובה לתכנן את מסלול הטיול מראש. קחו בחשבון כמה זמן יש ברשותכם, באילו אתרים ומקומות אתם רוצים לבקר, עיינו היטב במפה, לימדו את הדרך, בנו לעצמכם מסלול והשתדלו ללכת לפיו במהלך הטיול. אבל באותה הנשימה חשוב גם לומר – תזרמו. לפעמים יקרו דברים בלתי צפויים ולא תמיד הכל ילך לפי התכנון, ולכן על אף החשיבות שבתכנון מקדים – אל תהיו יותר מדי מקובעים ונסו לאפשר לעצמכם כמה שיותר גמישות.
זמנים –
חשוב מאוד לשים לב שישנם אתרים מסוימים עם שעות פעילות מסוימות, ולכן חשוב תמיד לבדוק מראש את הזמנים ולסדר את הלו"ז בהתאם. חבל להגיע למרכז מבקרים ב-17:15 אחר הצהריים ולגלות שהסיור האחרון יצא לפני רבע שעה. גורם נוסף שכדאי להתחשב בו הוא שעות האור. גם בימי הקיץ הארוכים, אל מקומות מסוימים הכי טוב להגיע מוקדם בבוקר, לאחרים לקראת השקיעה וישנם נוספים שהשעה המיטבית לטייל בהם היא חצות היום.
זהירות –
מפורסם הדבר שהרי הרוקיז הם אחד משטחי המחיה העיקריים של דובי הגריזלי והדובים השחורים, אך לא רק מהם יש להיזהר. עולם החי בחבל ארץ זה עצום, וכאשר אנו מגיעים למקום מסוים כאורחים, עלינו לכבד את כל בני הבית. לכן חובה להישמע להוראות השלטים ועובדי הפארקים והשמורות, לטייל רק במקומות ובמסלולים מוגדרים וכן לנקוט במשנה זהירות, כפי שניתן ללמוד במרכזי המבקרים השונים. בנוסף לכך, כאשר אתם מתכננים מסלול הליכה, שימו לב שאתם נותנים לעצמכם מספיק זמן לסיים את המסלול באור יום, בהנחה שאתם מעדיפים לבלות את הלילה בחדר המלון או באוהל שלכם ולא בישיבה משותפת עם דובים וזאבים סביב מדורה מאולתרת באמצע היער.

 Image may contain: sky, mountain, tree, cloud, outdoor and nature

התניידות:

דבר ראשון וחשוב ביותר- חובה לשכור רכב. מתוקף היות רוב שטחם של הרוקיז הקנדיים בתוך פארקים לאומיים ושמורות טבע (וכן מסיבות טופוגרפיות כמובן) – הם מיושבים בדלילות רבה באופן יחסי, וכתוצאה מכך, ניתן להבין מדוע לתחבורה הציבורית – דוגמת אוטובוסים ורכבות – יש תחנות בודדות בלבד בכל הרוקיז. אי לכך, רק רכב יאפשר לכם לטייל באמת ברחבי הרוקיז, משום שבלעדיו פשוט לא תוכלו להגיע אל רובם המוחלט של המקומות שיש להרים להציע.

מטיילים רבים המגיעים בקבוצות או כמשפחה נוטים לשכור "קרוואן על גלגלים" (הידוע בשמו המקוצר באנגלית- RV). כלי זה כשמו כן הוא, כלומר גם רכב וגם בית קטן. נפוץ מאוד להיתקל ב-RV על הכבישים ברחבי הרוקיז, שכן מדובר בפתרון גם עבור ההתניידות וגם עבור הלינה, כפי שיפורט מיד.
דבר נוסף בהקשר הרכב שחשוב לתכנן מראש ולשים לב אליו לכל אורך הטיול הוא הדלק. תחנות הדלק ברוקיז קיימות בתדירות נמוכה מאוד באופן יחסי ונמצאות בעיקר באזורי העיירות. ישנם מספר כבישים הנושאים שלט האומר שתחנת הבאה נמצאת במרחק של יותר מ-100 קילומטרים בהמשך הדרך, ועל כן חובה להיערך לכך בהתאם, שלא תתקעו חלילה עם הרכב באמצע שום מקום ותזדקקו לחילוץ.

לינה:

בחלק זה ישנן מספר אפשרויות, והדבר תלוי בעיקר בכם.
האופציה הראשונה היא שכירת חדר באחד המלונות. ישנם מספר מלונות גדולים בהרי הרוקיז, כמו למשל אלו המפורסמים שבעיירות באנף ולייק לואיז. מומלץ להזמין חדר כמה שיותר זמן מראש, שכן התפוסה בהם כמעט תמיד מלאה, ובמיוחד בחודשי הקיץ, אז עונת התיירות בשיאה. כמו כן חשוב לזכור שמדובר באפשרות לא זולה בכלל, שעלולה להגיע לכ-300 דולרים קנדיים ללילה לאדם.
אפשרות נוספת היא שכירת חדר במוטל קטן או בקתת נופש. גם אופציות אלו אינן זולות, שכן הביקוש לעתים קרובות גדול מההיצע, ובדרך כלל מתחילות באזור ה-200 דולרים לחדר ללילה. היתרון הגדול באפשרות זו הוא שאת המוטלים ואת הבקתות ניתן למצוא הן בעיירות הקטנות והן לאורך הדרך, לעתים באמצע שום מקום, אך גם במקרה זה כדאי להזמין מקום כמה שיותר זמן מראש.
האופציה השלישית והזולה ביותר היא – איך לא – הקמפינג. בעוד משפחות או מטיילים מבוגרים יבחרו בדרך כלל באחת האפשרויות הראשונות, מטיילים אשר מעוניינים לחסוך כסף ו/או אוהבים ללון במלון אלף הכוכבים תחת כיפת השמיים יינטו לבחור במחנאות. הפארקים והשמורות לאורך הרוקיז מנוקדים לכל אורכם בעשרות אתרי מחנאות (Campsites), מקטנים ביותר המתאימים רק עבור לינה באוהלים, ועד גדולים המיועדים במיוחד עבור רכבי RV. המחיר ללילה עבור רכב באתר ממוצע הוא כעשירית בלבד ממחיר המלונות והמוטלים (בהתאם לעונה), אך מצד שני אסור לשכוח שבסופו של דבר מדובר בקמפינג ולא בפנסיון מלא. דבר נוסף שחובה לזכור הוא, שהאופציה של המחנאות רלוונטית אך ורק מסוף האביב ועד תחילת הסתיו, ובשום פנים לא בחורף, שכן הטמפרטורות עשויות לרדת בשיאן אל כ-40 מתחת לאפס!
ובכן, האפשרויות בפניכם, בחרו בתבונה.

Image may contain: tree, sky, outdoor, nature and water

אוכל:

ובכן, אתם יכולים להירגע. במהלך הטיול ברוקיז, האוכל לא מהווה בעיה. אלא אם אתם מתכננים לצאת לטרק של כמה ימים, מעטים הם המקומות אשר אין בקרבתם חנות או מסעדה בהישג יד. כל מוטל או בקתת נופש מציעים שירותי הסעדה ברמה זו או אחרת, בכל תחנת דלק יש גם חנות נוחות ובעיירות דוגמת באנף, ג'ספר וקנמור ניתן למצוא מגוון מפתיע של מסעדות ואפילו מרכולים גדולים. אף שומרי הכשרות שבינינו יוכלו להסתדר בקלות יחסית עם האוכל, שכן בכל צרכנייה ואף בחנויות הנוחות ניתן למצוא מוצרים באריזות סגורות הנושאות כשרויות צפון-אמריקאיות מקובלות.

זה עשוי להישמע מובן מאליו ואפילו קצת מצחיק, אבל חשוב שתזכירו לעצמכם לאכול. לא פעם במהלך טיולים, ובמיוחד במקומות קסומים ושובי-לב שכאלו, אנו נוטים לעתים להתרכז בנוף ובמסלול ולשכוח מארוחת הצהריים. אז נא לקבוע מראש זמן לארוחות ולא לשכוח!

ביגוד:

גם בימי הקיץ החמימים (וכל שכן בעונות השנה האחרות), מזג האוויר נוטה להיות מאוד הפכפך ומטעה. יום שמשי עם שמיים בהירים עלול תוך דקות אחדות להפוך לסגריר וגשום (וכן להפך), וכמו כן הטמפרטורות עשויות להשתנות בצורה דרמטית ובמהירות. ובכן, בכדי לא למות מחום במהלך הטיפוס על ההר או להפוך לנציב קרח לאחר ההגעה לפסגה, סוד הביגוד ברוקיז הוא שכבות. לכל מסלול ולכל אתר ללא קורת גג מומלץ להביא הן מכנס קצר והן ארוך, גם חולצת דרייפיט וגם מעיל. עדיף לסחוב עוד כמה קילוגרמים על הגב מאשר לתת למזג האוויר להפתיע אותנו ולהצטער אחר כך שלא התכוננו אליו כראוי.

Image may contain: mountain, cloud, sky, outdoor and nature

 

אז זהו זה חברים, אתם מוכנים לטיול הגדול הבא שלכם – הרי הרוקיז הקנדיים. ואם יש טיפ אחד קטן לסיום שאפשר לתת לכם, ואולי הוא בעצם החשוב ביותר – תעצרו. תנשמו עמוק. תשאבו פנימה כל טיפה של נוף וכל גרם של חוויה, ותפנימו שמה שאתם רואים הוא אמיתי. אתם לא מביטים על גלויית דואר ולא מסתכלים על שומר מסך במחשב. אתם שם, בעצמכם. סוף סוף, זה אמיתי.

אוהדת ירוקה: משחק הכדורגל הראשון שלי

מאת טל סבג

החברים התעקשו, אז הלכתי בפעם הראשונה בחיי למשחק של מכבי חיפה. זה נגמר בניצחון ירוק ובאוהדת חדשה לקבוצה

התמונה של ‏‎Tal Sabag‎‏.

השבוע, לראשונה בחיי, הייתי במשחק כדורגל אמיתי,  משחק של מכבי חיפה מול הפועל תל אביב. המשחק הסתיים בניצחון לירוקים לאחר סבב פנדלים.

בשביל בחורה כמוני, ללכת למשחק כדורגל זה בהחלט אירוע היסטורי. הספורט היחידי שקשור אליי הוא העלייה לקמפוס העליון באוניברסיטה בכל בוקר. שלא לדבר על כדורגל. אך משהו קרה בשנה וחצי האחרונות. מאז שהתחלתי ללמוד, מעגל החברים שלי התרחב, וחלקם הגדול אוהב ספורט, מתעניין וכמובן אוהד קבוצות מהארץ ומהעולם. מיותר לציין, שעולם המושגים שלי על ספורט הוא מאוד מצומצם, כך קורה לא מעט כאשר אנחנו יושבים בהפסקות והחברים מסביבי משוחחים על משחקים, שחקנים ומאמנים אני יושבת ומרגישה שהם מדברים סינית.

אז כמו שהתחלתי, חלק מחבריי נמנים עם אוהדי מכבי חיפה. לא הרבה אני יודעת על מכבי חיפה. קצת בושה לנוכח העובדה שהאצטדיון המפואר שלהם נמצא במרחק של 15 דקות נסיעה ממני. אך יש עובדה אחת שקשה להתעלם ממנה בתקופה האחרונה – מכבי חיפה נמצאת בשפל. היא צוברת עוד ועוד הפסדים וכישלונות. אם לא די בכך, רק לאחרונה נפצע השחקן מאור בוזגלו שנחשב להבטחה, המאמן גיא לוזון פוטר בעקבות המצב הרעוע וחלק מהאוהדים הפסיקו להגיע למשחקים כי הם מרגישים מאוכזבים וכואבים. הפסד אחר הפסד, כישלון אחר כישלון. חלק מהאוהדים כבר איבדו תקווה והם אפילו לא מגיעים למשחקים. מה שיפה בחבריי, זה העובדה שהם נשארים עם מכבי חיפה גם בימים הפחות זוהרים שלה. לכן התבקש שיום אחד סופסוף אצטרף אליהם למשחק. הם טענו שאולי אני יכולה להביא קצת מזל לקבוצה. ומי אני שאסרב להוכיח את הטענה הזו?!

כמובן שהבנתי כי נדרש ממני להגיע בלבוש המתאים, וחלילה לא ללבוש חולצה צהובה ולזכות בקריאות בוז. לכן שלפתי מהארון סריג ירוק שלא לבשתי כמה שנים טובות, אך לאירוע הזה הוא נראה לי מתאים מתמיד. כשהגענו לאצטדיון, שעה וחצי לפני המשחק כבר היו עשרות אם לא מאות אוהדים בחוץ. חלקם לבושים ירוק, חלקם לבושים אדום. כדי שארגיש יותר בעניינים אחד החברים שלי השאיל לי את הצעיף שלו וכך נראיתי אוהדת מן המניין.

התמונה של ‏‎Tal Sabag‎‏.

כשנכנסנו לאצטדיון כמובן שהתיישבנו ביציע ששייך לאוהדי מכבי חיפה. טוב, לא באמת ישבנו, כי מכאן ואילך נדרשתי לעמוד עם כולם למשך 90 דקות פלוס הארכה ופנדלים. ההלם הראשוני שקיבלתי היה ברגע ששחקני הפועל תל אביב עלו למגרש לכמה תרגילי חימום. לכמות קללות ומילים בוטות כמו ששמעתי לא ציפיתי. אבל חשבתי שאלה יהיו הקללות היחידות שאשמע. מחשבה לא ריאלית במשחק כדורגל.

המשחק התחיל, וכולם נעמדו על הרגליים. לא יכולתי להיות היחידה שנשארת בישיבה אז גם אני מצאתי את עצמי כמו כולם עומדת, לפעמים מריעה, לפעמים מקווה שהשוער של מכבי חיפה יצליח לחסום את הכדור ולפעמים רק מסתכלת על כולם ומנסה להרגיש חלק מהם. את האדרנלין שאפף את האצטדיון אני לא יכולה לתאר במילים, זו הייתה הרגשה מיוחדת וחדשה לי בו זמנית. מידי כמה שניות הסתכלתי מסביבי, קיוויתי שלא חושבים שאני מוזרה מידי, ראיתי סביבי אוהדים מכל הגילאים, גברים ונשים (אמנם במיעוט), דתיים וחילונים. התחושה המדהימה שהעבירו לי היא שכולם בעצם משפחה אחת ירוקה.

וכמו בכל משפחה, גם בקרב אוהדי מכבי חיפה כנראה שיש ריבים. דרמה קרתה בשורות הראשונות של היציע ובה אוהדים התקוטטו אלה עם אלה. מודה שקצת נבהלתי, למראה כוחות המג"ב והמשטרה שנכנסו למקום ועצרו כמה חשודים. הדרמה הסתיימה מהר והמשיכו במשחק.

התמונה של ‏‎Tal Sabag‎‏.

רגע השיא מבחינתי היה כאשר שחקן מכבי חיפה הבקיע גול, כל האוהדים צרחו מאושר, קפצו ושרו בקולי קולות. רק אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי וכל מה שנותר לי לעשות זה להתרגש יחד איתם כדי שלא איראה שוב מוזרה ולא קשורה. משום מה הרגשתי פרץ של שמחה בשביל מכבי חיפה כאילו אני אוהדת אותם כבר שנים. זה נמשך עד לאחר הניצחון שהושג בשלב הפנדלים המכריע.

להיות במשחק זו חוויה. יש סיכוי שבעתיד אגיע לעודד את מכבי חיפה במשחק הבא בתקווה שזה יהיה משחק בית וכך אזכה לעודד מאצטדיון סמי עופר המדובר.  אבל קודם יש לי שני דברים לעשות: ללמוד את השירים של האוהדים ולקנות צעיף. מי יודע, אולי שוב אביא איתי מזל ומכבי חיפה ינצחו פעם נוספת.

ניו יורק זה כאן

מאת זאבי פילזר

זאבי פילזר חיפש פיצה אמריקאית אמיתית פה בארץ, נכנס ל"פיצריה אפרת" ומצא את עצמו בניו-יורק. כן, בגלל הפיצה, אבל לא רק בגללה

כצבר-אמריקאי גאה, כלומר בן לעולים מארה"ב, וכאחד שהתנסה בלא מעט פיצות בלא מעט מקומות במהלך חייו, חיפשתי פיצה אמריקאית אמיתית (בשונה מהאיטלקית, על כך ארחיב אולי בטור אחר) כאן בארץ. שאלתי כמה חברים לגבי העניין, ומיד נענו כולם ואמרו: "אתה חייב ללכת ל'פיצריה אפרת'! מרגישים שם כמו בניו יורק!". אז על אף שאני בספק אם הם ירדו לעומק שאלתי, החלטתי שאין כאן מה להפסיד, גמרתי אומר ושמתי פעמיי אפרתה.

אפרת נוסדה לפני כמעט 35 שנים והפיצריה הגיעה שנתיים אחריה- המסעדה הראשונה בעיר. מדובר בעסק משפחתי; היא נמצאת בבעלות משפחת גודמן, מראשונות המשפחות באפרת, ומרדכי, אב המשפחה, הוא אחד האנשים האהובים והמוכרים בעיר. הגעתי לשם בשעת ערב, כחצי שעה לפני הסגירה, וכבר בכניסה הבנתי על מה החברים מדברים. על הקיר מצד אחד תלוי ציור שבו "הסנדק", הלא הוא דון קורליאונה, מחזיק משולש פיצה ביד, ומצד שני תמונה של מרדכי עצמו משתתף במרתון ניו-יורק. ואם זה לא מספיק, שימו לב לדברים הבאים: במקרר המשקאות, לצד הקולה והספרייט, עומדים בגאון "אריזונה", "ד"ר פפר" ו"ד"ר בראון", משקאות אמריקאים מובהקים שלא פשוט למצוא בארץ. ליד המקרר ניצבת מכונת ברד, אבל לא ברד ישראלי שקונים בקיוסק ואחרי שתי שלוקים נשאר רק קרח, אלא "פריזי" אמריקאי רך ואמיתי. מתחת לברד יושב מקרר של גלידות של… נכון מאוד- "בן אנד ג'ריס"! ואם כל זה לא הספיק – שימו לב – הפיצריה מציעה גם דונאטס לקינוח! בקיצור, נזרקתי היישר לתפוח הגדול עוד לפני שבכלל הזמנתי את הפיצה.

Image may contain: 1 person

לא היו לקוחות שישבו מסביב לשולחנות עת שנכנסתי, אולי עקב שעת הסגירה הקרבה ואולי בגלל ש"רוב האנשים מזמינים את הפיצה בטייק-אווי ולא נשארים לשבת", כפי שאומר לי אריק, יד ימינו של מרדכי שעובד בפיצריה כבר מעל לעשרים שנה. בין עבודת ההכנה על משטח המתכת לבין ההכנסה וההוצאה מהתנור, אריק מטפל בינתיים בהזמנה בטלפון. "כן גברתי, אני יודע שיותר יקר כאן מאשר ב'פיליפיצה' (פיצריה נוספת בצידה השני של אפרת), אבל הפיצה שלהם זו הפיצה שלהם והפיצה שלנו זו הפיצה שלנו! אני מבטיח לך שאם תטעמי תביני על מה אני מדבר, ואם אחר-כך לא תשתכנעי אז אני מחזיר לך את הכסף!". חתיכת התחייבות אריק נותן פה, מהסוג ששמור רק לאלו שבוטחים במוצר שלהם במאת האחוזים.

הזמנתי מגש רגיל, בלי תוספות. לעניות דעתי התוספות 'מסתירות' את הפיצה עצמה (לטוב ולרע), ועל כן אני אוהב את שלי חלקה כביום היוולדה. אז 69 שקלים עבור מגש רגיל בלי תוספות זה באמת לא זול, אבל הביטחון המוחלט של אריק בפיצה שלו לא הותיר לי מקום לחשוב פעמיים, ובעקבותיו ציפיותיי נסקו לשמיים. ומה הייתה התוצאה, תרצו לדעת? ובכן… הפיצה הטובה ביותר שאכלתי בחיי הייתה בונציה שבאיטליה (טוב, בכל זאת… ונציה), ובמקום השני ניצבת פיצריה אפרת. כן כן, לא פחות.

Image may contain: indoor

אני יכול לתאר את הפרטים הטכניים של הפיצה, כמו את הבצק העבה בדיוק במידה, את רוטב העגבניות המדהים שאת סוד הרכבו ראוי לשמור בכספת, את גבינת המוצרלה האמיתית והנהדרת שפוזרה בנדיבות ובדיוק מעוררי השראה או את מידת האפייה המושלמת – אך כל אלו רק יחטאו לאמת ויגרעו מערכה. צריך לטעום כדי להבין. אם במקום לבדו לא היה די בכדי לשאת אותי על כנפי רוח לניו יורק, אז הביס הראשון השליך אותי היישר אל מרכז הטיימס סקוור במנהטן. אריק צדק. הו, כמה שהוא צדק.

לצד הפיצה לגמתי ברד (מיודעינו הפריזי כמובן!) בטעמים תפוח ודובדבן (ניתן לשלב כמה טעמים בכוס אחת – עוד בונוס גדול!), ובסוף קינחתי עם דונאט צבעוני עם ציפוי בטעם קפה. תענוג. אריק סיפר לי שעד לא מזמן התפריט כלל גם צ'יפס וסושי, אבל ככל הנראה אלו קונספטים שהלקוחות פחות התחברו אליהם. ובאמת למה לקנות סושי בפיצריה כאשר הפיצה שלה כל כך טובה?

לסיכום, מצאתי את שאהבה נפשי. שועל פיצות ותיק ומנוסה שכמותי חווה מפיצות חדשות בעיקר אכזבות, אך בפיצריה אפרת לא רק שזכיתי לטעום את הפיצה השנייה הטובה ביותר שטעמתי מימיי, אלא גם זכיתי לטיול בחינם לתפוח הגדול. האכזבה היחידה הייתה בסוף, כשיצאתי החוצה ונזכרתי שאני עדיין בארץ.

Image may contain: food

כוסו: לדעת עבדכם הנאמן – הפיצה הטובה בארץ
כיסו:
מגש רגיל – 69 ש"ח (10 למשולש), עם תוספות – 77 ש"ח (11 למשולש), ברד – גדלים שונים מ-5 ועד 15 ש"ח, דונאטס – 6 ש"ח לאחד (5 ב-25). יקר, אבל שווה כל אגורה
כסאו: מקומות ישיבה – בפנים ובחוץ, שירותים – יש, גישה לנכים – יש
כעסו: מעורר געוגועים עזים מדי לניו יורק

 

כתובת: מרכז מסחרי תאנה 1, אפרת
טלפון: 02-9931630
שעות פתיחה: א'-ה' – 11:30-22:00, ו' – 11:30-13:30, מוצאי שבת – 18:00-22:00
כשרות: מועצה דתית אפרת

יומן מסע של תרמילאית בדרום אמריקה

מאת נוי גדו

מסטייק כשר ומושחת בארגנטינה, דרך דאייה בשמי ברזיל ועד למאצ'ו פיצ'ו בפרו- נוי גדו, בת 23 מבית שמש, כותבת על הטיול הגדול שאחרי הצבא
התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

כשהייתי שמיניסטית צעירה, תלמידה בכיתה יב', שמעתי על התרמילאים הגדולים האלה שהולכים ומטיילים בעולם. כבר אז הבטחתי לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני אהיה אחת מהם. שלוש שנים לאחר מכן, מצאתי את עצמי כמו אותם תרמילאים גדולים והגשמתי את היעד בלב דרום אמריקה.

שנתיים של חסכון מהשירות הצבאי, עד כמה שאפשר לחסוך, ועוד חסכונות מעבודה מזדמנת הקנו לי הנאה צרופה למשך שלושה חודשים ביבשת הכי יפה בעולם. החלטתי לא להקשיב לאמא שאמרה 'לכי ללימודים, בשביל מה לך הריגושים האלה?' אז אמא, הריגושים האלה הם הדבר הכי טוב שקרה לי בעולם.

לא יודעת למה אבל ישנה תחרות סמויה כזאת בין התרמילאים שבוחרים בהודו לבין המוצ'ילרים של דרום אמריקה. רגע לפני שאתה מחליט לאיפה הכרטיס טיסה יהיה, יושבים עליך נציג מכל קבוצה ומציגים לך את היתרונות והמעלות של כל אחד מהמקומות. אני כמובן לא הייתי צריכה לשמוע דבר, ידעתי מראש שהכרטיס טיסה שלי יהיה לארגנטינה.

מרגע קניית הכרטיס ועד הטיסה עצמה אין רגע מנוחה. מיד פותחים בפלאפון טיימר לאחור תחת הכותרת "היום הגדול" וסופרים את השניות. מה גם שיש הכנות מקדימות לטיול וההוצאות מרובות. אבל בעיקר עסוקים בפתיחת מפה ולנסות להבין איך מכילים יבשת כה עצומה בזמן כה קצוב. מיד מפעילים אנשי קשר קיימים שכבר חוו ומתחילים לדלות מידע אודות היבשת. טיפ ראשון- אל תקשיבו לאף אחד, סמכו רק על עצמכם. פתחתי מפה והתחלתי לכתוב בדיוק מה אעשה, לאיפה אגיע, כמה כסף אבזבז באותו מקום, איפה נאכל ואיפה נתפנה. מה יצא מכל זה בפועל- מעט מאוד. אין דרך טובה יותר לטייל את הטיול מאשר לזרום. כמובן שרצוי שיהיה 'מסלול על' מסוים אבל לא להיות מקובעים אלא לתת ללב ולגוף להוביל.

מכירים את זה שאתם בטיסה 14 שעות אל עבר הצד השני של העולם וכולם מסביבכם במטוס ישנים אבל פתאום מכה בכם הידיעה שאתם לקראת הטיול הגדול? כן, ככה לי קרה. המחשבות האלה של למה לטייל ולמה עכשיו, החלו לצוץ. את התשובות לשאלות האלה קיבלתי שלושה חודשים לאחר מכן.

את הטיול שלי אפשר לחלק לשני סוגים- לפי עונות או אופי הטיול. תוך שלושה חודשים עברתי חורף וקיץ פעמיים. הסוג השני, אופי הטיול, חולק בצורה שבה פתחנו את הטיול בטרקים, עברנו לחופים, חזרנו לטרקים וקינחנו בבטן גב בחופי מקסיקו. הייתי בהרבה מקומות במהלך המסע הזה וביניהם משחקי כדורגל, שווקים, הרים, לגונות, חופים ועוד אבל אני בוחרת להציג כאן את עשרת המקומות היפים שהשפיעו עליי מתוך רבים במסע שלי.

הטופ 10 שלי:

  • בארילוצ'ה, ארגנטינה- אחחח, ארץ הבשר והאנטריקוטים. לבחורה דתיה כמוני, שומרת כשרות מסכנה שכמותי, היה מאוד קשה. ריירתי על כל מסעדת בשר שחלפה לנגד עיני. עם זאת, השבעתי את הרעב שלי על ידי גמיעות של הנוף היפהפייה שהיה מולי. אני חושבת שלא מבינים את גודלה של ארגנטינה עד שלא נוסעים לאורכה ולרוחבה. כמובן שבתור תרמילאית הכסף משחק תפקיד ואי אפשר להרשות לעצמנו טיסות יקרות, ובכן, בורא פרי האוטובוסים. נחתנו בבואנו איירס, הבירה המהוללת, ומשם לקחנו אוטובוס לכיוון עיירה מקסימה בשם בארילוצ'ה. אני חושבת שתתעייפו לשמוע כמה זמן הייתה הנסיעה, 21 שעות. כן, כמעט יממה שלמה. עוד לא הספקתי להתאושש מהטיסה שארכה שעות וכבר יום וחצי לאחר מכן מצאתי את עצמי בנסיעה כה ארוכה. אני לא אשקר, קשה להעביר נסיעה כה ארוכה. אז כותבים קצת ביומן, קוראים ספר, שומעים שירים ומתפנקים על לחם עם דולסה דה לצ'ה (ריבת חלב). ייאמר לזכותם של הארגנטינאים, האוטובוסים הם קומותיים ואפשר להתרווח במושב הסמי קמה (חצי מיטה) וגם הנסיעה הארוכה לא עלתה יקר. כרטיס הלוך חזור עלה כ-200 שקלים. מעיר הבירה השוקקת חיים, הגענו לעיירה דרומית קסומה ששוכנת למרגלות הרי האנדים ומוקפת באגמים מדהימים. העיירה מוכרת כמומחית למסעדות בשריות (נו באמת, כל ארגנטינה ככה) ובחנויות שוקולד מפוארות. לצד השקט והשלווה ששוררים בעיירה, טיילתי בהרים הסובבים אותה- ביניהם הקילומטר החמישי והקילומטר ה-17. ככה קוראים לטיולים שם, לפי ק"מ מרחק מהעיירה. בואו נחזור רגע לאוכל. לתרמילאים דתיים קצת יותר קשה ליהנות מהאוכל שהמדינות מציעות ובטח שלהשיג אוכל כשר. להיות בארגנטינה ולא להתענג על נתח בשר זה כמו להגיע לבאר באמצע מדבר ולא לשתות ממנה. מזל שבבואנוס איירס יש קהילה יהודית ששם אפשר להגיע למסעדת 'אל גאלופה' אבל יש לזה מחיר. מחיר כבד האמת. בזמן שחבריי אכלו סטייק במחיר של עשרים שקלים, אני נאלצתי לשלם לא פחות ממאה שקלים.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

 

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • קראטרה אאוסטרל, צ'ילה- אל צ'ילה הגעתי בטעות. כפי שאמרתי, אי אפשר להתקבע, צריך לזרום עם מה שהחיים מזמנים. לי הם זימנו ארבעה ישראלים ושתי חברות טובות שיחד שכרנו רכב ויצאנו למסע של שישה ימים בצ'ילה. כביש הקראטרה מתפרש על פני 1,240 ק"מ שבתוכם הספקתי לחוות חורף וקיץ. לצידי הכביש יש אטרקציות מרהיבות כמו שיט במערות שיש, הליכה ביער מכושף וטיפוס על הר געש. בעזרת גוגל מאפס וקצין מובחר מצנחנים, הגענו לכל יעד בבטחה. טיפ קטן, מכל המקומות בהם הייתי, בצ'ילה כנראה לא שמעו על השפה הבינלאומית- אנגלית. לאור מצב זה ולאור הספרדית הלא רהוטה שלי, השתמשתי בשפה הבינלאומית השנייה- פנטומימה. לאחר ביקור ביער המכושף, נרטבנו עד לשד עצמותינו וכאשר הגענו לעיירת קויאיקה היינו צריכים שירותים להחליף בגדים. שאלנו מבחר אנשים אחר 'טואלט' או 'בניוס' (שירותים בספרדית) אבל אף אחד לא הבין. מאחר שהיינו חסרי אונים, האופציה הבאה הייתה להדגים. נאלצתי להתכופף ולהיות בתנוחה של כיסא/מושב שירותים ולהוציא מפי את הקול 'פששש' שמדמה זרימת מים. לאחר צחקוק קל מצדם, הגענו אל היעד בשלום ובמבוכה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏שמיים‏, ‏הר‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏ ו‏מים‏‏‏התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏שמיים‏, ‏הר‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏ ו‏מים‏‏‏

  • מפלי האיגווסו, ארגנטינה וברזיל– ארשה לעצמי לצטט את דוד המלך שכתב בספר תהילים פרק ק"ד "מה רבו מעשיך ה'". יזדהו איתי גם הלא דתיים בטענה כי אי אפשר לראות את עוצמת מפלי האיגווסו ולא להתפעל מהכוח הגדול שנישא מול עינינו. להראות בתמונה או לספר בתיאורים זה לעשות עוול למקום כי את המפלים הללו צריכים לראות בעיניים. אל המפלים הגעתי כאשר אני נמצאת ביום ה-15 לטיול שלי. בשנת 2011 הם נבחרו להיות אחד משבעת פלאי עולם. המפלים נמצאים בגבול בין ארגנטינה וברזיל וכמו תרמילאית טובה, ביקרתי בשני הצדדים. כאשר עמדתי בצד הארגנטינאי של המפלים, לקחתי לעצמי רגע מכל האנשים שטיילו איתי, התקרבתי אל הגדר ונשענתי על המעקה. מיותר לציין כי באותה נקודה ניצבו עימי אלפי תיירים, אך קולם לא נשמע לנוכח רחש המים. סובבתי את ראשי ימינה והמפלים לא נגמרו. סובבתי את ראשי שמאלה וגם שם הם נכחו. יום קודם לכן הייתי בצד הברזילאי, יפה לא פחות. בצד זה מסתובבים בפארק גדול וירוק ורואים את המפלים מקרוב ומרחוק. אני זוכרת את עצמי ממלמלת באותה נשימה כמה אני מתפעלת מהיופי שלהם ויחד עם זאת מקווה כי הגשר מתחתיי לא יישבר כי מי אני לעומת העוצמה הזו?.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • מורו דה סאו פאולו, ברזיל- אין ספק שמקום זה זוכה בכמה תארים. ראשית, דרכי ההגעה המסובכות ביותר. שנית, החוף הכי יפה במסע הזה. להגיע למורו לא היה פשוט אבל לא יכולתי לוותר על התענוג. תחילה צריך לקחת טיסה לסלבדור, משדה התעופה לוקחים ואן לחוף שאפילו לא טורחים לומר את שמו, לאחר מכן מעבורת ואז שוב ואן ואז שוב מעבורת. הסתחררתם? גם אני. יש לציין שקיבלתי תדרוך מראש על הגניבות והשודים שמתקיימים במדינה. מטיילים מהעבר לא פוסחים לספר על מקרי שוד שונים. כשנוסעים למקום מרוחק בכמה אמצעי תחבורה, העיניים לא זזות מהתיקים והציוד. כשמטיילים בשלישייה, תמיד יהיה את זה שיושב לבד במושבי האוטובוס. במקרה הזה זו הייתי אני ולצידי ישב בחור מבוגר בעל חזות מפחידה. בזמן שכולם ישנו בנסיעות, אני לא הצלחתי רק מהחשש שאקום חסרת פלאפון או מצלמה. כשירדנו מהמעבורת התחלנו לעלות מדרגות ולהסתובב בסמטאות עד שמגיעים לחוף גדול, מואר ויפה. החול לבן, עצי דקל גבוהים ובעיקר גן עדן עלי האדמות. בעיקר נחים, משתזפים, נהנים מאסאי (פרי מקומי) וממסיבות חוף בלילות. אפשר לומר שזוהי תחנת התרעננות אחרי טרקים ולפניהם.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • דאון בריו דה ז'נרו- לפני הטיול שאלתי את עצמי- "מה הדבר הכי מאתגר שאעשה?", אני מעידה על עצמי כבחורה שפחות חובבת אקסטרים ולכן לא קפצתי ממטוס אבל בהחלט קפצתי מצוק. חלקכם יזהו שזו הייתה משימה ב'מירוץ למיליון'- דאון בשמי ריו דה ז'נרו. להגיע לריו דה ז'נרו היה מייגע ומתסכל. בדיעבד, הייתי מוותרת על הנסיעה באוטובוס שארכה כ-28 שעות ומשלמת על כרטיס הטיסה היקר להחריד. כן, כשאתה מטייל יש שיקולים של ותרנות וקמצנות. כל שקל הופך לחשוב ואי אפשר לקבל גם נסיעות נוחות וגם במחיר מוזל. בכל זאת, מדובר כאן על נסיעה של מעבר בין מדינות מאוד גדולות אז אורך הנסיעה בהתאם. חיכינו לאוטובוס בתחנה המרכזית של האיגווסו, רציף רעוע שההגעה אליו לוותה בפנטומימה מצד התושבים כי אנגלית הם לא יודעים. ישבנו וחיכינו לאוטובוס כשעה וכשהגיע הזמן, האוטובוס לא הגיע. למולנו חלפו מספר אוטובוסים מוזנחים וקטנים אבל לא זיהינו את האוטובוס שאמור להיות שלנו, הרי ציפינו לאוטובוס קומתיים ומרווח. כשהחלטנו לפנות למודיעין בתחנה, נאמר לנו כי האוטובוס הרגע יצא והיא הצביעה על אוטובוס מרוחק. הריצה אליו יכלה לזכות אותי במקום ראשון באולימפיאדה כיוון שאוטובוס הבא הוא רק ביום למחרת. הנהג החביב זיהה ועצר לנו ונזכרנו שראינו אותו אבל האוטובוס לא היה נראה במצב של לשרוד 28 שעות נסיעה. הריח של השתן באוטובוס היה מצחין, הכיסאות ברובם שבורים ומצב ריפודם היה מחפיר. קחו את כל הנתונים האלה וצרפו לזה 28 שעות ישיבה (רק עצירה אחת) ותנסו להבין באיזה מצב הייתי. התסכול היה כה רב שאם יכולתי לקפוץ מהחלון הייתי עושה את זה, פשוט הוא לא נפתח לאור התיישנותו. כשירדתי מהאוטובוס לאחר תחושה של נצח, נישקתי את אדמת ריו והבטחתי לעצמי שלנסיעה כזו לעולם לא אחזור. חודש לאחר מכן, מצאתי את עצמי בנסיעה של 10 שעות אבל התחושה הפעם הייתה כמו נסיעה של חצי שעה. כשהגעתי לחוף שממנו עושים את הדאון, העובד אמר שאין מספיק רוח היום ומכיוון שהדאון עובד ללא חשמל אלא רק לפי עוצמות רוח, ולא רציתי למצוא את מותי ברחיפה, אי אפשר היה לעשות. יום למחרת הגעתי שוב והפעם התמזל מזלי. נכנסתי אל הרכב יחד עם חברותיי והתחלנו לנסוע במעלי ההר. הנסיעה לא נגמרה, הנהג עלה ועלה ועלה ולרגע חשבתי לחזור בעצמי ולהתחרט. הגענו למעלה ההר, עשו לנו תדריך, קשרו אותי למדריך שלי-פבלו והיתרון הוא שלא רואים מיד את הצוק, אלא צריך לרוץ כמה מטרים על רמפה ואז אנחנו באוויר. קשה לעשות את הספירה לאחור ולרוץ לעבר תהום אבל מזל שפבלו היה לצידי כי הוא משך את שנינו. התחושה הזו שפתאום הרגליים מתנתקות מהקרקע אבל עדיין ממשיכות לעשות סימני ריצה (בסרטון זה דיי קורע) זוהי תחושה עילאית. תמיד רציתי להרגיש כמו ציפור או לפחות להיות ככה למשך 10 דקות. העיניים לא מעכלות את כל הנוף, הרצון לראות כמה שיותר ממה שריו מציעה מתעלה על עצמו. התחושה היא שאתה בחסדי רוח האל ופבלו אבל אתה מאמין בשניהם ואתה יודע שאתה תנחת על החול בשלום, וכך היה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • סקי חולות, אוקצ'ינה, פרו- רגע לפני החזרה לטרקים, פינקנו את עצמנו בגלישה על דיונות חול מרהיבות. להגיע לשם לא היה קל, לוקחים אוטובוס מלימה (העיר בירה) לאיקה ומשם מונית לאוקצ'ינה. הגענו לשם בלילה ולכן לא ראינו או הבנו את גודל העוצמה של הדיונות. בבוקר הבנו שאנחנו בלב מדבר דיונות גדולות ועצומות. שכרנו את אלחנדרו והבאגי שלו והתחלנו לטפס אט אט למעלה הדיונה. שם לוקחים מזחלת, וחסרי ניסיון כמוני פשוט ישכבו על הבטן ויתגלשו אבל מנוסים יותר יחליקו על הרגליים וכנראה יתהפכו בחול. הפינאלה בסוף הגלישות היא כאשר השקיעה מופיעה מעבר לדיונות ופשוט מטפסים לראש הדיונה הגבוהה כדי לראות את המחזה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • טרק אזנגטה, קוסקו, פרו- הטרק הזה יכול להיות שלושה ימים או טרק יומי. מכיוון שלנו נקבע טיסה מבעוד מועד, היינו צריכים להסתפק ביום. אולי זה היה לטובתנו כי זה כלל רכיבה על סוסים ודי ב-5 שעות רכיבה כדי לקבל התכווצות שרירים. היינו כשבעה מטיילים, כל אחד על סוס והתחלנו את הרכיבה במזג אוויר קר ונטול משקעים. כאשר התקדמנו בין שבילי ההרים והלגונות היפייפות, החל גשם לטפטף שמהר מאוד המיר את עצמו לשלג. מנוף הררי, מצאנו את עצמנו בנוף לבן צחור. על הקור פיצו מעיינות חמים בתום המסלול וספלי מרק. אם כבר הזכרתי מזון, יש מוטיב שחוזר על עצמו בטיול. הרעב. לפעמים יוצאים לטיולים ארוכים במקומות שלא תמיד המזון זמין ואז אנחנו נעשים ציידים. מנסים לרחרח אחרי מזון אפשרי אצל הסובבים, לפעמים שוקלים לקטוף איזה פרי מהעץ אבל לפרנואידית כמוני יש מחשבות של רעלים. עניין הרעב חוזר על עצמו במסע, במיוחד כששומרים כשרות וזה קצת מקשה. צריך להתארגן בהתאם ולהצטייד לאספקת אוכל. כמו כן, היו מקרים שמצאנו מכולת על אם הדרך וקנינו ביצים ולחם, פותחים אמגזית ומכינים חביתה. ארוחות שטח הן חלק בלתי נפרד מהטיול. זה גם מאוד מהנה, באמצע כפר או לב היער, מכינים אוכל בתנאים לא תנאים, התחושה היא שאתה השורד הכי מוצלח בעולם שמאלתר אוכל באמצע שום מקום. כדאי לכם לנסות.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • מאצ'ו פיצ'ו, קוסקו, פרו- לעיר קוסקו הגעתי עם הרבה אנרגיות וחמצן מחופי ברזיל, אך מהרגע שנחתי שם ועד הפרידה ממנה, הייתי צריכה בלוני חמצן או משאף. הגובה שם קשה לעיכול גם בלי מאמץ, 3,400 מטרים. כששאלו אותי אם הייתי מוותרת על המקום מפאת חוסר זמן, עניתי שהייתי מוכנה לחוות את כאבי הראש בלופים ולא להפסיד את העיר הזו. הרגשתי שנחתי בימי הביניים, מקום אותנטי וקדום. העיר קוסקו וכמוה המאצ'ו פיצ'ו נוסדו על ידי שבט האינקה. המבנים במאצ'ו פיצ'ו בנויים על פי סגנון אדריכלי של קיר אבנים יבש ונראה כאילו סרטטו מראש את אזורי הבנייה הסימטריים. להגיע אל המקום גם מלווה בתלאות, כפי שהבנתם מאופי הטיול לא קל להגיע למקומות יפים. הנסיעה יכולה להתבצע ברכבת או ואן. העלייה למאצ'ו פיצ'ו היא דרך הררית ואפשר לעלות רגלית דרך ההר בעזרת מדרגות אשר סלולות במקצת או להתרווח במושבי האוטובוס. כשמטיילים במבנים השונים אפשר להושיט יד לשמיים וכמעט לגעת בעננים. המקום שוקק תיירים וכמוהם גם אני התפעלתי מהמבנים של שבט האינקה. נוסף לתמונות היפות, רכשנו תרבות והיסטוריה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • לגונה בקלר, מקסיקו- יש את הרגע הזה שאתה חושב שראית כבר נופים משוגעים ויפים ואז אתה מגיע ללגונה רגועה בצבע טורקיז ואז אתה חושב לעצמך- מה לא ראיתי כבר את כל היופי, יש עוד מזה? אל הלגונה הגעתי בדרך לא דרך. 5 שעות נסיעה מהעיר פלאיה אבל מה זה 5 שעות לעומת 21 שעות שעברנו כבר. המקום כה שקט ושלו שאין נקודה טובה יותר לסיים את הטיול מאשר פה. אפשר לשבת שעות על גבי שעות ולהביט בלגונה הכחולה, בשמיים הכחולים, בערסלים ובנדנדות. אני חושבת שאת התשובות לשאלות ששאלתי את עצמי במטוס בדרך להרפתקה הזו, נענו בבקלר. ישבתי והסתכלתי על המים, הקשבתי לשקט ובעיקר לעצמי וכתבתי. כתבתי על המסע הזה, כתבתי על האנשים, המקומות, הנופים והמשפחה. כתבתי לעצמי שלצאת לטייל זה דרך חיים. לצאת לטייל זה לצאת למסע פנימי, להכיר את עצמך. לעזוב הכל באמצע החיים ופשוט לתת ללב ולרגליים להוביל אותך. כן, גם לכסף כי לכל טוב יש גבולות מסוימים. לעשות סטופ ולטוס אל הלא נודע, בידיעה שאתה לא יודע מה תעשה מחר או את מי תפגוש, מתי אעשה זאת שוב בחיי השגרה העמוסים. ההבנה כי הטיול שלי נגמר, שמחה מהולה בעצב, הרבה עצב, אבל דברים טובים חייבים להסתיים בסוף. המסע שלי נגמר אבל מה שהוא עשה עבורי רק התחיל. בין אם זה ללמוד שפות, נסיעות באוטובוס במדינות זרות ולבשל באמצע פארק לבין ללמד אותך דברים על עצמך והתמודדות עם דברים שקיימים בך. אני אותה נוי אבל נוי משופרת, הטיול מהווה עבורי נקודת מפנה. נפרדתי מהיבשת כנראה הכי יפה בעולם, מלילות בהוסטלים שעולים כמו כיכר לחם בארץ, משפת הפנטומימה והספרדית המאולצת, מנסיעות ארוכות, מהרבה סוגי כספים ובעיקר מאנשים חמים.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • נתב"ג, ישראל– כן, המקום הקטנטן הזה נמצא ברשימת הטופ 10. אני בוחרת לסיים בו כי הוא מזכיר לי תמיד את שערי הכניסה והיציאה של הארץ הבלתי מעורערת שלנו. אמרו גדולים לפני- "מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור".

 

50 גג: המבורגר מצוין בפתח תקווה

מאת טל סבג ועדיאל שביט

השבוע ביקרנו ב-La Carne (לה קָרנֶה) בפתח תקווה, המבורגר נהדר עם מנות טובות ומשביעות. כמה חבל שהמקום קטן ותפריט מוגבל מאוד, והכל בגודל אחיד

אז ברשותכם  ניתן הקדמה. אנחנו כאן כמוכם קוראים יקרים, סטודנטים בעלי מטלות הגשה ומבחנים, ואם לא די בכך קצרים במזומנים. הנחמה היחידה שיש לנו בחיינו הסטודנטיאליים (ובו נודה גם ביתר החיים) היא כמובן – האוכל. הבעיה היא, שהוא עולה כסף. לכן כאן בביקורת שלנו אנחנו הולכים למקומות בהם אפשר גם להנות מאוכל טוב וגם לא לשלם הרבה, 50 שקלים – גג. עוד יתרון לטור הזה,  שאנחנו שניים המייצגים את שני המינים, כך שכל אחד ייתן את נקודת המבט שלו, ובסופו של דבר יתקבל סיכום משותף.

אז יאללה, אוכל קדימה אוכל.

אז השבוע נסענו בואכה פתח תקווה, ככה שההגעה מהאוניברסיטה קלה, והחלטנו להתחיל עם המאכל הקלאסי – המבורגר. הגענו לחנות פינתית קטנה (נראה כמו דוכן פלאפל), ככה שאין הרבה מקומות. המקום נמצא על רחוב ראשי הומה אדם, מה שיוצר אווירה פחות נעימה למי שמחפש פרטיות ושקט. התפריט מציע שישה סוגי המבורגרים: כולם בגודל אחיד של 250 גרם (מי שרוצה יותר קטן – אין), וכולם מתחת ל-50 שקלים. כל אחד מאיתנו הזמין מנה שונה.

הצד שלה: אני הזמנתי את המנה המכונה "האייפל"- פטריות ובצל מטוגן ביין לבן, עם טבעות בצל מעל וביצת עין. (אני אמורה להרגיש בפריז בעת אכילת ההמבורגר?) מחירה של המנה הוא 42 שקלים. המנה עצמה לא הייתה מונחת בצורה שכיף לאכול אותה. הקציצה הייתה דחוסה מדי. מוכרחה להודות שסיקרן אותי לטעום את הבצל המטוגן ביין הלבן, אך לא היה שום זכר ליין לבן. הקציצה הייתה יבשה ולא עסיסית. החלק הכי טעים בהמבורגר היה טבעות הבצל (בשפע) שהיו מלמעלה. יש לי תחושה שאם אחזור למקום פעם נוספת, אקח את הבטוח והמוכר, המבורגר קלאסי.

התמונה של ‏‎Tal Sabag‎‏.

הצד שלו: אני הזמנתי את המנה המכונה "צ'ה גווארה" (חבר'ה שחררו מהאיש, הוא לא היה בחור טוב), מחירה של המנה הוא היקר ביותר שבתפריט, 45 שקלים. אבל יש להודות שהקומבינציה של המנה נהדרת, ההמבורגר מגיע יחד עם נקניק של חזה אווז במייפל (טעים), בצל מטוגן וביצת עין (ככה שמי שאוהב, כמוני, להוסיף אקסטרה של ביצת עין לא צריך במנה הזו). המנה משביעה מאוד ומהנה, אחד מהטובים שאכלתי, וגם שאינם שומרי כשרות יוכלו להסכים.

התמונה של ‏‎Tal Sabag‎‏.

הצד שלנו: תוספת נהדרת שהזמנו, במיוחד אם באים כקבוצה, זה  מיקס צ'יפס וטבעות בצל במחיר של 25 שקלים. מדובר בתוספת נהדרת, הצ'יפס מטובל בתיבול חריף-מתוק נחמד, והטבעות בצל תוצרת בית טובות מאוד. היתרון של התוספת בכך שהיא באה בסלסלה גדולה שיכולה להספיק לארבעה אנשים- מומלץ!

התמונה של ‏‎Tal Sabag‎‏.

נוסיף שיש אפשרות להכפיל את המנה (עוד 13 ש"ח) ואף לשלש (עוד 20 ש"ח), וגם ניתן לשים תוספת שמצאה חן בעיניכם ממנות אחרות (נע בין 3 ש"ח ל-12 ש"ח).

לחובבי הרטבים יש למקום להציע – קטשופ, אלף האיים, ברביקיו ושום פיקנטי, כמו כן יש גם אופציה לממרח אבוקדו או צ'ימיצ'ורי (בתוספת 2 שקלים).

לחובבי הבירות – המקום מציע  גם בקבוקי בירה, חובה בארוחה כזו.

מחיר – מחיר נוח וסביר. עד 50 ש"ח לארוחה.

אווירה – מוזיקה נעימה ניגנה ברקע, יש אוירה של מקום חמים. יתרון בכך שזה מקום קטן ולא המוני מידי.

שירות – שירות אדיב ונחמד.

ניקיון – המקום היה נקי. מהצצה קלה לאזור המטבח נראה כי יש הקפדה על היגיינה.

גישה לנכים – המקום הוא בגובה הקרקע, אבל אין שירותים בכלל ( גם למי שאינו נכה).

כשרות – רבנות. יש לברר אם הבשר חלק.

כתובת: חיים עוזר 1 – פתח תקווה.

חניה- אין

שעות פתיחה: ימים א'-ה' 12:30-22:30

ו' 12:00 -עד שעה לפני כניסת השבת

שבת -20:30-23:00

משלוחים – יש עד 22:30

סה"כ: 7

 

כל כבודה בת מלך 'פנימה'

מאת אביה עזרן

ברוריה ברטלר ואודיה יהב, המוכרות דרך עמוד הפייסבוק שלהן, פרצו לעולם האופנה הדתי בצעדי ענק. כיום הן עושות הפקות אופנה בעיקר למגזין 'פנימה' המיועד לנשים דתיות, וחושפות בין הפקה להפקה איך מדור הסטיילניג במגזין התחיל ומהי הייחודיות שלו. "חלק מהנשים שינו מקום עבודה, או דברים ביחסים עם הבעל, בעקבות העבודה איתנו"

עד לא מזמן האופנה הדתית לא הייתה בשיאה, אומנם קיימות חנויות אשר משרתות את הציבור הדתי, אך לא יותר מזה. בתקופה האחרונה ניתן לראות שהציבור הדתי ולא רק בעולם האופנה פורץ החוצה. והפעם כמו כל אופנה אחרת בעולם, מחליטות הנשים הדתיות להיפתח ולהוציא הפקות גם לקהל שלהן, בהן הן מתכננות את התוכן ואת פרטי הלבוש.

אודיה יהב מתפקדת בהפקות כמאפרת, מסרקת וקושרת מטפחות (לנשים נשואות). "פנימה הוא מגזין המיועד לנשים דתיות, פועל כבר ארבע שנים ויוצא פעם בחודש סביב ראש חודש. למגזין ישנם כמה מדורים בתחומי עניין נשיים, ויש בו גם מדור של סטיילינג".

התמונה של ‏אודיה יהב איפור ושיער‏.
אודיה יהב

איך הכל התחיל

את מדור הסטיילינג הקימה ברוריה ברטלר. ברטלר, סטייליסטית ותיקה, למדה בשנקר ועובדת בתחום כבר שבע שנים. כיום היא משמשת כסטייליסטית הראשית של המדור. לדבריה, "המגזין התחיל לפני משהו כמו ארבע שנים, שלחתי מייל לעופרה בהרון (שהייתה אז הבעלים) והצעתי לה לעשות כתבה חד-פעמית שלי על סטיילינג. היא אמרה לי- 'כן בשמחה!' לא נעניתי ישר כי קצת הבהיל אותי שהיא אמרה לי כן. אחרי חודשיים היא התקשרה ואמרה לי 'את עדיין רוצה לעשות את הכתבה שאמרת? על צבעים', ישר עניתי בפשטות- כן! כתבתי כתבה חד פעמית, עופרה הייתה מאוד מתוקה ופרגנה לי- 'וואי איך זה שינה לי את כל החשיבה, איזה מגניב'. הציגו את הכתבה הזו עם תמונות ממש ראשוניות שעשיתי, וזהו. הם אמרו תודה, אני עניתי תודה ושם זה נגמר, זו הייתה כתבה חד-פעמית. חצי שנה אחר כך, קיבלתי טלפון מהעורכת עם בקשה להקים מדור סטיילינג בפנימה. בנוסף, היא שאלה אם אני יודעת לכתוב ואם אני יודעת לעשות הפקות, כמובן שלא ידעתי כלום, אבל ישר אמרתי לה כן – וכך נולד המדור שלי, פשוט זרקו אותי לאיזה חנות בשומרון הביאו לי איזה מאפרת ואמרו לי תעשי, לא ידעתי כלום בחיים על הפקות אופנה. היום הזה היה יום ארוך ומתיש שבסופו נפתח המדור שלי".

התמונה של ‏ברוריה ברטלר‏. 

ברוריה ברטלר

ברוריה, בעלת ניסיון רב שנים, ואודיה, שהיא די חדשה בתחום, בונות יחד, כל אחת מכיוונה, הפקות מפעימות ומרגשות. אודיה: "רציתי כבר הרבה זמן לעבוד עם ברוריה, לפני שנה יצא לי להיפגש איתה במפגש של נשים דתיות בעלות עסקיים עצמאיים, ומשם הקשר שלנו התחיל, היא הזמינה אותי להפקה ראשונה, סביב שבועות, זו הייתה הפקה מרגשת שבה הופיעה אישה בעלת סיפור חיים מעניין, גיורת, וזה התחבר לחג שבועות, לרות. מאז אני וברוריה יחד".

התמונה של ‏אודיה יהב איפור ושיער‏.

ברוריה (ימין), אודיה (שמאל)

הייחודיות של המדור

ללא ייחודיות כלשהי, אין עניין ואין הצלחה. אין ספק שברוריה הצליחה בזכות הייחודיות שלה שמעוררת השראה. ברוריה: "תפיסת העולם של המדור שלי היא להביא סיפורים של העצמה נשית של כוח נשי, הסיפורים שמאחורי הנשים, נשים מביאות גאולה לעולם הזה, ואני חושבת שב'פנימה' אחד הדברים שמאוד מייחדים את העיתון הזה הוא שהמטרה שלו היא להביא אור, להוסיף אור, להביא חוויה יותר חזקה של מודעות דרך נשים, ממש העצמה נשית. לתת ביטוי לכוח הנשי בעולם. ואנחנו במדור עושות את זה מתוך התבוננות על הטוב, על היש, על המאפשר, זה מבחינתי איך שאני רואה את פנימה. הרגש והנפש קודמים, היום כשאני מחפשת מה להביא למדור שלי אני מחפשת סיפור, אני בעצם מלבישה את האישה לפי הנשמה שלה והאמירה שלה. אני מלבישה את הסיפור הזה, אני לאו דווקא מחפשת לספר על הטרנד האחרון האופנתי או מה מעצבות אחרות עשו, זה מעניין אותי כקליפת השום, מה שמעניין אותי בתפיסה האישית שלי זה להביא בעצם את החוויה הרגשית שנמצאת מאחורי החוויה של הלבוש שהיא כביכול מאוד מאוד טכנית אבל לשיטתי יש מאחורינו, מאחורי כל אקט כזה של לקום בבוקר ולהתלבש יש איזשהו משהו רגשי. הדמויות שאני בוחרת להביא למדור שלי הם קודם כל סיפורים מהלכים, אני קודם מחפשת את הסיפור ורק מתוכו נולד המדור".

אודיה: "מאוד ריגש אותי הרעיון של ברוריה ללכת בעקבות סיפורים, בכל הפקה כאשר אני נפגשת עם אישה אחרת אני שואבת ממנה כוחות ומנסה ללמוד על דמותה, כדי לקשט אותה בהתאם. חוץ מהיופי החיצוני שבהפקות, אין ספק שערך המוסף של הסיפורים מקדש אותן".
התמונה של ‏‎Noa Singer‎‏.

בהפקה ל'פנימה' עם חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו

למה רק עכשיו

ישנה שאלה מתבקשת: למה רק עכשיו הנשים הדתיות פורצות בתחומים אלו? את התשובה לכך עונה אודיה וטוענת: "המהפכה בעולם הדתי בתחומי היופי החלה בעקבות הפייסבוק, מה שקרה זה שבשנים האחרונות הציבור הדתי נמצא כמעט כולו בפייסבוק, וזה מה שמאפשר לו להיחשף לתכנים הללו. מניסיון עבודתי עם הפייסבוק אין ספק שזהו כלי חזק ביותר. אם בהתחלה היינו אומרים 'וואי איך רואים שזה דוסים', אז היום בציבור הדתי אין סגנון אחד, וככל שעובר הזמן הרמה עולה. והבנות הדתיות לומדות במקומות טובים ונחשפות לרמה גבוה".

תמיד יש קשיים בהתחלה
כמו בכל התחלה של משהו חדש, גם ברוריה נתקלה בקשיים כאשר פתחה את המדור שלה. "לפני שהמדור נפתח הוא העלה הרבה אנטגוניזם, הרבה ביטולים והרבה השגות על המדור, הרבה מכתבי זעם, והרהורים – למה אני מזכירה את המילים 'מפתח חזה' ו'צוואר', כמובן שזה נשכח והמדור תפס תאוצה, והיום הוא אחד המדורים החזקים".

בנוסף גם לגבי נושא צניעות, היו לא מעט לבטים. ברוריה שותקת, חושבת אם לפתוח את הנושא, ולבסוף מחליטה שזה הצעד הנכון לעשות: "בתחילת הדרך היה לי מאוד קשה, היה לי מאוד חשוב להנגיש לקהל הנשים את הבגדים הרגילים, את 'H&M', את 'זארה' ואת 'קסטרו', להביא את המקומות שבהן אנחנו מסתובבות ומשם בעצם להצליח להתלבש, וזה היה יותר מורכב. היום גם בעקבות הדרך שעשיתי אני עדיין מייעדת את הבגדים אני לא יכולה להגיד שקל לי וזורם לי, אבל אני כל כך עמוק בעבודה הזאת במשך שבע שנים שאני כבר יודעת מה לעשות, אני יודעת את השיטות של איך להאריך את הבגד, יש מאחורי זה מחשבה שהיא הרבה יותר יצירתית. למשל: אני לא אקח רק חצאית תחתית כדיי ליצור אורך, אני לא אניח מתחת חולצת בסיס אני אניח חולצה מגניבה. אני אשים ג'קטים ופחות עליוניות, יותר דברים שיצרו עניין. אני נותנת לנשים את המעוף לפתוח את הראש, בגלל זה המדורים שלי קצת יותר מוגזמים בסטיילינג שלהם, כי אני רוצה שנשים יחשפו למשהו קצת יותר גדול ורחוק מהן, וממנו יקבלו השראה".

מקור ההשראה
כמובן שהציבור הדתי חייב לחבר ולקבל את ההשראה שלו ממקור רוחני, כך גם אצל ברוריה: "אני חושבת שההשראה שלי לעשות את הדבר הזה היא מהרבנית ימימה שבעצם פתחה צוהר אדיר לכל חווית הנשיות שלנו, לתת לה מקום וביטוי. להבין שהמקום של היופי ושל הנוכחות הנשית היא נוכחות חשובה, מעצימה, מקדמת, שצריכה לבוא לידי ביטוי וחשוב שהיא תבוא לידי ביטוי. אני חושבת שכיום יש כל כך הרבה סטייליסטיות וכיף לראות נשים שמביאות את עצמם עד הסוף, את הנשיות שלהן ואת הכוח שלהן, גם באופן הוויזואלי".

רואים תוצאות

אין ספק שהתוצאות מפתיעות, מי היה חושב שמלבוש יצמחו שינויים כמו שמספרת ברוריה. בהתלהבות מספרת ברוריה כי "יש אצלי כל כך הרבה נשים שבעקבות תהליך הסטיילינג שהן עברנו, הן שינו מקום עבודה, שינו דברים אישים שלהם עם הבעל, שינו אפיקי מחשבה, שינו יחסי אימא ובת. אין סוף דוגמאות, ברמה כזו שאפילו מישהי כתבה לי שהיו לה בעיות פריון, והחוויה של שינוי לבוש נתנה לה תחושה של שינוי פנימי, ולאחר תקופה היא נכנסה להריון".

סטיילינג לשולי מעולם

ברוריה ואודיה מלמדות בכל הפקה מחדש את החיבור ההכרחי בין גוף לנפש, אין ספק שזהו שיעור חשוב לחיים, וכמו שאומרים אצל הדוסים: שנזכה!

 

עד שייצא עשן ירוק: היום שאחרי ארדן

מאת דביר נווה

מעמדו של הקנאביס הולך ומשתנה בשלל מדינות ברחבי העולם, והמגמה לא פוסחת גם על ישראל. המפץ התודעתי והתאוצה שצברה "טלגראס" הפכו את הפרח הירוק לנוכח וזמין מתמיד, למורת רוחו של השר לביטחון פנים גלעד ארדן ולעיניה המשתאות של המשטרה. 2018 – שנת הלגליזציה?

 

כחצי שנה חלפה מאז אותו בוקר היסטורי לשוחרי העשב הירוק בישראל בו הכריז השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, כי מדינת ישראל עוברת למדיניות אותה כינה "אי הפללה באחריות”. ממרחק של כחצי שנה, אפשר להביט אחורה ולקבוע די בביטחון שהקמפיין והניסיון לשנות את התפישה השלילית כלפי קנאביס בקרב מערכת החוק והדרג הפוליטי – נחלו כישלון צורב. כשלונות פוליטיים אינם זרים לצרכני הקנאביס בישראל. כבר כמה מערכות בחירות רצופות שקולם של אלפי אזרחים "מתבזבז" למעשה בהצבעה למפלגת "עלה ירוק" שלא עברה מעולם את אחוז החסימה. גם תהליכים פנימיים וניסיון ארוך שנים לעשות נפשות בוועדות הכנסת לא הועילו במאום ולא שינו את מעמדו של הקנאביס בישראל.

 

marijuana joint closeup

נוכח אי היכולת לתרגם לכוח פוליטי את זעקתם של עשרות אלפי – ואולי מאות אלפי – ישראלים, החליט ציבור המעשנים שהוא מואס במדיניות המיושנת הארכאית הנהוגה בישראל. כך, למעשה, נולדה "טלגראס", הנשענת על אפליקציית המסרים הפופולארית "טלגרם". מהיום בו החלה לפעול, הפך הקנאביס בישראל לזמין ונגיש מאי פעם, למגינת לבם ולעיניהם המשתאות של מערכת אכיפת החוק. כך, במחי אפליקציה אחת, נותצו ונשברו כל כללי המשחק שהיו נהוגים טרם "טלגראס" והקנאביס הפך לנוכח מאי פעם בחיינו. בכדי לסבר את האוזן, ההערכות הזהירות ביותר מדברות על כך שב"טלגראס" מתקיימות בכל יום מאות עסקאות בשווי של מאות אלפי שקלים. הקנאביס, כנראה, כאן כדי להישאר.

הדרך ללגליזציה עוברת בכנסת

אך אליה וקוץ בה. "טלגראס" אולי הצליחה לחולל מהפכה צרכנית, אולם היא מעולם לא התיימרה לטפל בבעיה המרכזית של צרכן הקנאביס הישראלי: הפחד מפני זרועות החוק. החשש שמא שקית נשכחת או ג'וינט אחד קטן עלולים להוביל לסיבוך מיותר ולא נעים מול משטרת ישראל והסביבה עדיין לא הוסר, יש הטוענים אף התעצם נוכח מודל אי ההפללה של ארדן, שחושף מעתה את צרכני הקנאביס לסנקציות כספיות.

 

Colorful picture of Knesset Israel - The Israeli Parliament House on a clear blue cloudy sky

הרישום הפלילי אמנם ירד מהפרק, אך המודל החדש שמקדם ארדן ממשיך את הקו העקרוני שהיה נהוג בעבר ואינו מסיר למעשה את עננת האשם והפשע שאופפים – ולא בצדק – את הקנאביס. זוהי עמדתו המוצהרת של ארדן, אחד מוותיקי המנגדים לצמח הירוק. קשה להפריז במידת אחריותו של השר ארדן לכך שצרכני הקנאביס עדיין מסתובבים בחשש מה במדינת ישראל. בידיו של ארדן – מכוח תפקידו וסמכויותיו כשר לביטחון פנים – נתונה הסמכות ומצויה היכולת להורות למשטרה לעזוב במנוחה סטודנטים בפאב שמעשנים סיגריה בצבע הלא נכון.

Close up of medical marijuana joint

נוכח עברו הציבורי של גלעד ארדן, בו כיהן בין היתר תקופה כיו"ר עמותת "אל-סם", תרחיש בו הוא משנה לפתע את דעתו  ומתייצב לצד גדי וילצ'רסקי נשמע מופרך בואכה בלתי אפשרי. ארדן, האיש שעל-פיו תישק לגליזציה, מקפיד להזכיר כמעט בכל ריאיון שלו בהקשרי קנאביס מקרי קיצון אליהם נחשף ב"אל-סם". בכלל, ארדן ודואג להביע באופן נחרץ את עמדתו העקרונית: לא ללגליזציה של סמים קלים במדינת ישראל.

רק הליכוד יכול

צרכני הקנאביס בישראל הצמאים לשינוי כנראה לא יקבלו את מבוקשם כל עוד ההחלטה נתונה בידי השר ארדן, אך נדמה כי תפנית בעלילה אינה רחוקה כפי שנדמה. ממשלת ישראל הנוכחית, שמכהנת למעלה משנתיים, תתפזר – בהנחה ותשלים את כהונתה – בעוד כשנתיים ומדינת ישראל תלך למערכת בחירות, לאחריהן צפויים חילופי גברי במשרד הפנים. ארדן אגב, הצהיר לפני כחודשיים שמשרד החינוך הוא משאת נפשו, ובתסריט מסוים הוא עשוי אף להתמודד על ראשות הממשלה.

מחליפו של ארדן בתפקיד השר הממונה על המשטרה, בהנחה הסבירה שיתקדם לתפקיד שר בכיר יותר, עשוי להגיע מתוך מפלגה אחרת שאיננה "הליכוד". ואמנם, מסורתית הליכוד מעדיפה להשאיר בידיה את התיק לביטחון פנים, כך עשתה במשך רוב שנותיה בשלטון בעשרים השנה האחרונות.  ארבע אופציות מעניינות מתוך מפלגת הליכוד עשויות לעמוד בראשות המשרד לביטחון פנים בעוד כשנתיים. השרה רגב, השרה גמליאל, סגנית השר ציפי חוטובלי וחברת הכנסת שרן השכל.

על אף פעולותיה הפרלמנטריות של השכל בנושא הקנאביס, סיכוייה להתמנות לשרה נמוכים משל גמליאל ורגב לאור הוותק של השרות. מאותה סיבה, אולי במידה פחותה, גם סיכוייה של חוטובלי לקבל את המינוי נמוכים למדי. ועם זאת, השכל, שנתמכת על-ידי קבוצות לחץ ליברליות בליכוד כגון "הליכודניקים החדשים" ו"ליברלים בליכוד", עשויה עוד להפתיע, תלוי במיקום אליו תתברג בפריימריז ובמידת התעצמותם של "הליכודניקים החדשים" שפקדו למעלה מ-13,000 מתפקדים ותומכים בה אישית. בניגוד לארדן, השרות רגב וגמליאל תומכות שתיהן במדיניות חדשה ומקלה בהרבה מזו הנהוגה כיום במדינת ישראל, ולא מן הנמנע כי אחת מהן תהיה לבסוף זו שתיכנס לנעליו של ארדן לאחר הבחירות הבאות.

שלושה שרים מכהנים נוספים מתוך הליכוד, שעשויים אף הם להיכנס אל המשרד לביטחון פנים הם השרים זאב אלקין, יריב לוין ואיוב קרא. אלקין ולוין מיישרים קו עם ארדן בכל הקשור לפקודת הסמים, ובמידה וייכנסו לנעליו הם צפויים להמשיך את המדיניות השמרנית והנוקשה כלפי מעשני הקנאביס. איוב קרא, לעומת זאת, דיבר לאחרונה על התועלות הרפואיות של קנאביס והתועלות שבייצוא הצמח, אך סיכוייו להיות זה שיחליף את ארדן נמוכים משמעותית מקודמיו.

לשבור את קשר השתיקה

שרים, סגני שרים וחברי כנסת נוספים ב"ליכוד" כגון ישראל כ"ץ, ז'קי לוי וצחי הנגבי נזהרים ושומרים על מעטה עמימות מסוים בכל הקשור לעמדתם בנושא, וזו כשלעצמה תופעה אשר כמעט וחלפה מן העולם  יותר ויותר נבחרי ציבור, בישראל ובכל העולם, הבינו שהגיעה העת לשבור את הטאבו ולייצר מודל חדש ומעודכן שיתאים לרוח התקופה ולצרכי הציבור, שכידוע לא מתרגש במיוחד מאזהרות הרשות למלחמה בסמים. ההבנה שיש להקשיב לרחשי הציבור ולשנות את החוק הקיים על מנת להתאימו למצב הנוכחי מחלחלת אט אט במערכת הפוליטית ולא מן הנמנע ש-2018 תביא עמה את המשיח על החמור הירוק.