ארכיון הקטגוריה: כללי

מימון להמונים

מאת: משה דואק

יותר ויותר יזמים מוותרים על מסלולי ההשקעה המסורתיים ופונים למימון המונים באמצעות אתרים כמו Kickstarter או הדסטארט כדי לצאת לשוק עם המוצר שלהם. מה היתרונות של השיטה, איך זה עובד וממה צריך להיזהר?

במהלך השנתיים האחרונות רכשתי שני תיקי גב, זוג משקפי שמש, גרביים, מעיל חורף, ארנק ומיקרוסקופ שבנוי בשיטת אוריגמי. מה מייחד את הרכישות הללו? שכל המוצרים בעלי איכות ופונקציונליות ברמה הגבוהה ביותר, מבטיחים ערך מוסף מעבר למקביליהם בשוק ואת כולם קניתי בחצי עד שני שליש מהמחיר המקובל כיום בקרב החברות המובילות בתחומן. הסוד הוא שכולם נקנו דרך קמפיינים למימון המונים, דרכם השיקו יוצרים ויזמים שונים את מוצריהם. ובכן, בשנים האחרונות הולכת ומתפתחת ברשת פלטפורמת גיוס ההמונים לטובת השקת מוצרים חדשים, גיוסי תרומות ומימון רעיונות חדשים.

האתרים הגדולים בעולם למטרות מימון המונים הם Kickstarter ו-Indiegogo. בישראל כמעט ואין מי שלא מכיר את "הדסטארט", האתר המקומי לגיוס המונים. האתר התפרסם לא פעם בשל קמפיינים לגיוס כספים עבור מטרות כגון מימון הנגשת ביתו של יהודה הישראלי שנפצע בצוק איתן, מימון הגנתו המשפטית של אלאור אזריה ועוד. בטור זה נתמקד ב-Kickstarter האמריקאי, אתר מימון ההמונים הגדול בעולם אשר מרכז ברגע נתון אלפי קמפיינים המשווקים שלל מוצרים שונים.

השורשים של מימון ההמונים נטועים במימוש רעיון. הכוונה למימון ראשוני עבור מוצר או מטרה. המטרה של קמפיינים רבים היא לגייס כספים כאשר ליזמים אין את ההון הנדרש לטובת הפיתוח הסופי ותהליך הייצור של המוצר. דניאל דואק (30) הוא מנכ"ל של חברת Jestta הישראלית העוסקת בשיווק ואסטרטגיית מוצר בפלטפורמות דיגיטליות שונות. המומחיות הגדולה שלה היא באסטרטגיית השקת מוצרים ב-Kickstarter. "כיום, בזכות פלטפורמות פרסום וכלים טכניים שונים, המטרה בהשקת קמפיין מימון המונים מתקרבת יותר לשאיפה להרוויח כסף", מספר דניאל בריאיון, "בהתאם, בקרב קהלים התומכים במימון המונים הפלטפורמה נעה ממקום של תרומה לרעיון לפלטפורמת רכישה מוקדמת וזולה ביחס למחיר הסופי של מוצר מסוים, Pre-order, בשפה המקצועית".

מה שהיוצרים מנסים למכור הוא הערך המוסף. אדגים זאת בעזרת רכישה משלי. חברת Distill Union האמריקאית השיקה ב-Kickstarter משקפי שמש. הייחוד שלהם, מעבר לכך שהעדשה איכותית והעיצוב יפה, זה השימושיות. הם שילבו בידיות מגנט כך שניתן לתלות את המשקפיים על החולצה מבלי שיפלו וכן למגנט אותם למשטחים שונים.

גיוס תרומות מקומי. הדסטארט

בנוסף, המסגרת והידיות עצמן גמישות כך שקשה מאוד לשבור את המשקפיים. כל זה, במחיר של זוג משקפי שמש סבירות מכל חנות מותגים מקומית. עבורי, זהו מוצר מושלם מכיוון שאני תמיד מפיל את משקפי השמש, מאבד אותם ונשברו לי אינספור זוגות עד שתמכתי בקמפיין זה וקיבלתי מוצר התפור בדיוק לצרכיי.

מימון המונים מושתת למעשה על מעין תרומות מצד הגולשים. אותם גולשים נקראים "תומכים". הקהל מממן את הפיתוח והייצור של המוצר וכל גולש מקבל "תשורה" בהתאם לסכום שאותו השקיע. התשורות מחולקות לדרגות תמחור, כאשר יש מספר מוגבל של תשורות מוקדמות – Early Bird – במחיר הזול ביותר ומשם המדרגות עולות במחיר, משולבים מבצעים וכד'. בעמוד קמפיין באתר ישנו קודם כל סרטון המסביר על המוצר ומטרותיו ובדרך כלל מכיל אלמנטים שיווקיים לטובת המוצר. תומך שמתעניין במוצר מוזמן להיכנס לדף הקמפיין ששם ניתנים הסברים מפורטים יותר אודות הייצור, יעדים, פירוט הטכנולוגיה ועוד.

משקפי השמש של Distill. מגנט למקרר

אך לא כל קמפיין מוכתר כהצלחה. קמפיינים רבים לא מגיעים ליעד הגיוס שלהם וכך כל הכסף שתומכים תרמו עד לרגע הסגירה נשאר אצלם ולא מגיע ליוצרים. קמפיינים רבים שכן הצליחו לעמוד ביעד הגיוס, קיבלו את המימון הנדרש (ולפעמים הרבה מעבר) והחלו בתהליכי ייצור, פעמים רבות לא מצליחים לספק לתומכים את המוצר כפי ששיווקו אותו בהתחלה או שהמוצר מגיע באיחור של חודשים רבים מה שהובטח.

דוגמא קיצונית אחת היא מקמפיין Coolest Cooler של היוצר ריאן גרפר. החברה שלו השיקה קמפיין שבו היא ביקשה תמיכה עבור צידנית משוכללת ביותר. יש לה בלנדר מובנה, רמקול בלוטות', מתקן נשיאת ציוד, משטח חיתוך מובנה ועוד פיצ'רים מקוריים ושימושיים. כיום, כארבע שנים לאחר שהקמפיין הצליח, נותרו תומכים רבים שלא קיבלו אליהם את הצידנית המדוברת. תומכים רבים התאגדו והגישו בארה"ב תביעה ייצוגית נגד החברה ולאחר שזכו חויבה החברה לספק להם את המוצרים שהובטחו. חשוב לעמוד על נושא ה"פלופ", כפי שהוא נקרא בשפת גיוס המונים, כדי להבין שלא כל קמפיין יצליח על אף האטרקטיביות שלו. תומך של קמפיין צריך לדעת לבחון את המוצר המוצע, את ההיתכנות הכלכלית ומעל לכל באמת להאמין במוצר על מנת לשים עליו את כספו.

אז בהנחה שהמוצר טוב, אמין ומספק את אותו ערך מוסף שתומך פוטנציאלי מחפש, כיצד ניתן לגשת לקהל היעד המתאים בין אלפי הפרויקטים של Kickstarter? דניאל מדבר על בניית קהלים. "אם אתה רוצה שקמפיין יהיה מוצלח, אתה חייב לבנות קהילה סביב המוצר שלך", הוא מסביר, "להסביר על המוצר, לעניין אנשים במוצר, להסביר מה הם מקבלים בדיוק וכל זה עוד לפני השקת הקמפיין. בטח שתוך כדי".

מנכ"ל JESTTA, דניאל דואק

איך מגיעים אל כל אותם אנשים?
 "בעזרת כלים טכניים שונים שאנחנו משתמשים בהם, וכן נתונים גולמיים שאנחנו מקבלים מאתרים כמו גוגל ופייסבוק. יש לנו דרכים לזהות תנועות, התעניינות ורכישות של אנשים ברשת ובעצם לבנות בנק של אנשים פוטנציאליים שיתעניינו במוצר. אנחנו מייצרים עמוד נחיתה ברשת שמסביר על המוצר ונותן אפשרות להשאיר אימייל. אותו 'בנק' פוטנציאלי מגיע לעמוד שלנו ומי שמשאיר מייל מקבל בהמשך פרטים על תאריך השקת הקמפיין".

בדרך כלל מוצרים חדשים נשמרים בסוד עד שהם יוצאים אל השוק, אין ליוצרים עניין לשמור על הקלפים קרוב לחזה ולבנות מתח סביב ההשקה?
"להיפך. ככל שמספרים יותר על המוצר ומשכנעים למה המוצר הזה באמת נותן ערך מוסף עוד לפני הקמפיין, ככה אנשים יהיו מעוניינים יותר".

יונתן אלדובי, מנכ"ל ומייסד חברת Koala-Gear הירושלמית, מסביר מדוע פנה עם המוצר הראשון שלו דווקא למימון דרך Kickstarter ולא פנה למשקיעים שיממנו את פעילותו. החברה מפתחת תיקים ואקססוריז אורבניים בעלי עיצוב ופונקציונליות ייחודיים. מאחורי החברה שלושה פרויקטים מוצלחים שמומנו ויצאו לשוק דרך האתר, בהם תיק וארנק מהפכניים.

מה גרם לך לפנות דווקא למימון המונים שנראה כרוך בסיכונים יותר מאשר פניה למשקיעים?
"יש הבדל בין חברות לואו-טק כמו שלנו לבין היי-טק, שעוסקת בפיתוח של טכנולוגיה חדשה, ששם קל לגייס משקיעים והם פונים למימון המונים אחרי שיש כסף, בעיקר כאקט שיווקי וכי זה נשמע טוב. במקרה שלי זה היה מלכתחילה לואו-טק, תחום שמאוד קשה למצוא לו משקיעים. חוץ מזה שאם אתה מוצא משקיעים, אתה צריך לוותר על הרבה, זה מישהו שמתערב לך בחברה".

ומצד שני דווקא יש לך השפעה מצד הקהל ברשת שנותן לך פידבק.
"במימון המונים אתה גם מקבל את הבאז השיווקי, גם מקבל כסף להתחלה, מין השקעת 'seed' (השקעת seed – גיוס ראשוני של כסף) וגם אין אף אחד שמתערב לך בהחלטות. יש בזה משהו יותר נוח. וכן, הרבה פידבק מהצרכנים בשלב מאוד מוקדם".

עיצוב ופונקציונליות. יונתן אלדובי עם אבטיפוס של JAY

זה כמה שבועות הם מפרסמים בעיקר דרך פייסבוק פרטים על תיק חדש בשם Jay, המבוסס על העיצוב של התיק הראשון אותו השיקו בהצלחה – Joey. המידע ניתן בין השאר באמצעות קבוצה אקסקלוסיבית בפייסבוק שבה חברי הקבוצה מקבלים פרטים אודות התיק ויכולים להגיב ולהציע הסתייגויות ורעיונות לשיפור. "Jay נוצר על סמך חוות דעת של מאות משתמשים ב-Joey  שביקשו תרמיל קומפקטי וקל יותר, נגיש ומאורגן יותר ושבעת ובעונה אחת שומר על מראה ייחודי ומערכת גב הבלתי מתפשרת", אומר אלדובי.

ניתן לומר בהחלט שעולם מימון ההמונים ובייחוד Kickstarter עזרו ליזמים ויוצרים לעקוף את כל שומרי הסף הקלאסיים בדמות חברות ענק, מפרסמים ומשקיעים שתמיכתם על-פניו נדרשת. רוכשים פוטנציאליים מקבלים גישה ישירה ליוצרים, ובאמצעות הבעת דעתם משפיעים על המוצר הסופי. דבריו של יונתן אלדובי ממחישים זאת בכך שהתיק החדש של Koala-Gear קיבל את השראתו היישר מקהל הצרכנים ואם לבחון את הצלחות החברה עד כה, מוצר זה עלול להתעלות על קודמיו.

לא רק לרזות מגיע: הכירו את "רתמה"

מאת עדי באזוב

הסטודיו של רתם לוין מאפשר גם לנשים במידות 42-56 למצוא בגדים שיקיים ונועזים. הדוגמנית ספיר ג'יזל בריהון: "אלה בגדים שלא יסתירו את הקימורים, אלא ידגישו אותם ויגרמו לך לרגיש הכי סקסית"

חברות אופנה למידות קטנות שאמורות כחלק מהאג'נדה שלהן להלביש ולהעצים נשים יוצרות את הבעיה הכי גדולה בדימוי הגוף הנשי. הן טוענות שליצור בגדים במידות גדולות מ-42 לא יהיה רווחי עבורן ולכן נשים במידות גדולות לרוב לא מוצאות את עצמן בחנויות האופנה.

יש רשתות ומעצבים שנכשלים ואז טוענים שזה לא רווחי עבורם, אז טעיתם – יש פה שוק ענק ורווחי. העניין הוא שנשים במידות גדולות יודעות בדיוק מה הן רוצות, הן לא קהל שבוי. הן רוצות בגדים טרנדיים, צעירים, פשוטים ונכונים שישווקו אותם נכון. תשקיעו בהן, תבינו שהן ממש לא נואשות.

רתם לוין, מעצבת ומייסדת "רתמה", מייצרת קולקציות במידות גדולות שמעוצבות במיוחד עבור אותן נשים. תוכלו למצוא אצלה קולקציות נועזות ומשוחררות במידות 42-56 הכוללות טופים, בגדי גוף, חצאיות, טייצים ופריטים אופנתיים נוספים. מה שמייחד את "רתמה" משאר חברות האופנה הבודדות שמספקות בגדים לנשים במידות גדולות זה העיצוב הנועז והשיקי שלא מפחד לחשוף ולגרום לנשים להתגאות בגופן.

 

"רתמה" סוחפת אחריה קהל רחב של לקוחות, נשים במידות גדולות היו צמאות תקופה ארוכה לגיוון, תעוזה, להרשות לעצמן להתלבש כמו אישה במידה 36. זוהי עובדה שנשים במידות גדולות בישראל מעדיפות לרכוש בגדים בחו"ל, באינטרנט, הן הבינו ששווה להן להשקיע את כספן בחברות שמכבדות אותן ויוצרות בגדים מעודכנים עבורם.

ישנן כמה נשים מפורסמות שתוכלו להיתקל בהן לובשות את המותג, למשל נטע ברזילי ולירז אסייג.

 

 

 

 

 

 

הכירו את ספיר ג'יזל בריהון, דוגמנית צעירה ויפהפייה שמדגמנת לרתמה.

 

איך התחלת לדגמן?
"רתם פנתה אליי בפייסבוק והציעה לי לדגמן עבור המותג שלה. נפגשתי איתה כדי להבין קצת יותר ובאותו היום כבר הסכמתי, כי עפתי על הוייב שלה".

איזה דוגמנית מהווה עבורך השראה?
"תאבריה מג'ורס, יפהפייה ברמות, וזוהר וסילויצקי שבזכות הקבוצה המהממת שלה בפייסבוק למדתי לאהוב את עצמי קצת יותר".

איך זה לדגמן ברתמה?
"מהמם וזה בעיקר כי רתם היא בן אדם נעים שכיף לעבוד איתו".

מה מיוחד בעינייך ברתמה?
"רתם לא מפחדת לעצב בגדים צמודים וחדשניים, בגדים שלא יסתירו את הקימורים, אלא ידגישו ויגרמו לך לרגיש הכי סקסית".

איך נראה יום צילומים ברתמה?
"מתחילים באיפור/שיער, שומעים מוזיקה, אנרגיות טובות, מצטלמות, צוחקות 80% מהזמן כי הצוותים שרתם עובדת איתה הורסים מצחוק".

מה התוכניות שלך לעתיד?
"אמשיך לדגמן מידי פעם, כרגע אני לא יודעת מה יהיה בהמשך".

5 דברים שכדאי לדעת על הסופגנייה

סופגניות מככבות להן בחלונות הראווה, הבטן מתכוננת – ויכול להיות שזה ייגמר בדמעות כאשר נעלה על המשקל. אבל האם אתם יודעים מי המציא את שמה של הסופגנייה? מהיכן נולדה? ומה היא בעצם מסמלת?

  1. קצת היסטוריה – לא ברור היכן נולדו הסֻפְגָּנִיות (Sufganiyot) אבל נראה שמדובר באחד המאכלים העתיקים בעולם, לא אחד ולא שניים רבים על חירות המצאתה.
    אחד מן המקומות היא וינה במאה ה-17,  מסופר שבאחת המאפיות המרכזיות בעיר אפו לחם, אך כנראה לא אפו אותו בזריזות מספיקה כי התור לקנותו היה ארוך ומייגע. וגברת האופה (קרפף) שכנראה היה די לה, התעצבנה כל-כך שזרקה פיסה מהבצק על אחד מן הלקוחות. היא פספסה והבצק נחת לו היישר לתוך סיר מלא שמן רותח. פיסת הבצק לאחר הטיגון, הייתה כל-כך טעימה שכך כנראה נולדה נולדה לה הסופגנייה הראשונה. ושמה הוא ה"קראפפן", שפירושו "עוגת מחבת" וכנראה גם על שם הגברת הראשונה.
  2. הסופגנייה מוזכרת לראשונה בספרות – בספר הונגרי מהמאה ה-16, וההנחה המקובלת היא שהסופגנייה נדדה בימי הקיסרות הָאוֹסְטְרוֹ-הוּנְגָּרִית לאזור אוסטריה ומשם לגרמניה – איתה היא הכי מזוהה. בברלין, בירת גרמניה, אוכלים עד היום סופגנייה שנראית כמו הסופגנייה שלנו אבל מעט קטנה יותר. בניגוד לדוֹנַאט האמריקאי, למשל, סופגניית הַבֵּרְלִינֶּר הגרמנית מזכירה בצורתה כדור וממולאת בקרם מתוק או בריבה.
  3. שמה של העגלגלה התחיל כ"סופגן" הוא מהמילה היוונית "סְפּוֹנְגוֹס" שמשמעותה "ספוג". על שם שמן הטיגון הרב שהיא סופגת וסופחת לתוכה. בעברית עכשווית אנו קוראים לה סופגנייה וזאת בזכות דוד ילין שהגה את שמה בשנת 1896.
  4. הלביבה, הסופגנייה ושאר מיני מתיקה מטוגנים מסמלים את "נס פך השמן": אחרי שהחשמונאים טיהרו את בית המקדש וביקשו להדליק את מנורת הזהב שעמדה בתוכו, הם מצאו רק פך (=כלי קטן לנוזלים) שמן אחד שהיוונים לא טימאו. כמות השמן שבפך יכלה להספיק להדלקת הנרות במנורה ליום אחד בלבד – אבל "נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".
    5. אם חשקה נפשכם בלהכין אחת שכזו בביתכם, מצורף המתכון של הסבתות (ושל קרין גורן כמובן):

כמות: 30 סופגניות

חומרים
לסופגניות:

1 ק”ג קמח (7 כוסות)

1 שקית שמרית (50 גרם) או 2 כפות שמרים יבשים (17 גרם)

1/4 1 כוסות חלב פושר (300 מ”ל)

1/2 כוס סוכר (100 גרם)

3 ביצים

100 גרם חמאה, רכה

2 כפות ברנדי (30 מ”ל)

קליפה מגוררת מ-1/2לימון

לטיגון:

שמן לטיגון עמוק (בערך 1/2 1 ליטר)

לקישוט:

אבקת סוכר/נוטלה/סוכריות וכ'ו

למילוי:

ריבת תות/ריבת חלב/חלבה/ממרח פיסטוק.. או כל דבר שחשקה נפשכם.

אופן ההכנה

מכינים את הבצק ומתפיחים:

בקערת מיקסר עם וו לישה שמים כחצי מכמות הקמח ומערבבים פנימה שמרים.

מוסיפים חלב, סוכר, ביצים, חמאה, ברנדי וקליפת לימון ומעבדים דקה לקבלת תערובת אחידה ונוזלית.

מוסיפים בהדרגה את יתרת הקמח תוך כדי עיבוד במהירות נמוכה.

מגבירים את מהירות המיקסר לבינונית וממשיכים לעבד 5 דקות נוספות, עד לקבלת בצק חלק ומבריק.

מכסים את פני הקערה בניילון נצמד ומתפיחים עד להכפלת הנפח.

מגלגלים לכדורים ומתפיחים שוב:

מעבירים את הבצק למשטח עבודה מקומח מעט מאוד, ומגלגלים ממנו 30 כדורים בגודל ביצה (מחלקים ל-30 בקלות ככה: מחלקים את הבצק ל-3 חלקים שווים, פחות או יותר. מגלגלים כל חלק ל“נקניק” ארוך וחוצים לשני חצאים. מחלקים כל חצי לפי העין ל-5 חלקים).

מניחים על נייר אפייה משומן או על ריבועי נייר אפייה חתוכים.

מכסים בניילון נצמד משומן, למניעת התייבשות (הצד המשומן מכסה את הבצק).

מניחים לתפיחה עד להכפלת הנפח.

מטגנים, מקשטים באבקת סוכר וממלאים בריבה:

בסיר רחב מחממים שמן לטיגון עמוק (160 מעלות אם יש מדחום).

מטגנים את הסופגניות (5-4 בכל פעם), בערך 2 דקות מכל צד, להשחמה.

אם נעזרים בריבועי נייר אפייה – מכניסים את כדורי הבצק יחד עם נייר האפייה לתוך השמן.

מוציאים את הסופגניות לנייר סופג. מפזרים אבקת סוכר בנדיבות. מזריקים פנימה ריבה/תוספת מבוקשת ומגישים.

בתאבון!

נכנס יין יצא סוד: סודות מהיקב

מאת יעל ברנר

מוריה מליחי, רק בת 21, עובדת קרוב לשלוש שנים ביקב טורא הנמצא ברחלים. ישבתי איתה כדי שתגלה לנו טיפים ועובדות על יין שיהפכו אתכם מחובבים למקצוענים אמיתיים

מוריה מליחי

את מוריה הכרתי לפני מספר חודשים וכבר במפגש הראשוני שלנו נדהמתי מהידע העצום שלה בעולם היין בגיל כה צעיר. היא התחילה כמטעימת יין וכיום סוכנת מכירות ביקב טורא. היא מספרת כי לתחום הגיעה בעקבות אבא שלה, חובב יין שהיה מייצר יין מחמש טון של ענבים בשנה: "מגיל קטן ספגתי את עולם היין וגדלתי אליו, כילדה היינו נוסעים למשטחים של כרמים ומביאים איתנו מכולה ניידת לשטח שמפרידה את הענבים. את היין ייצרנו בשטח וכשאת חלק מהחוויה הזאת וסופגת את זה כל הזמן, את מקבלת ביטחון מגיל קטן בעולם היין".

מוריה מספרת כי לא היה מצב שיהיה יין שלא הם הכינו בשבת וכי חברות היו מגיעות אליה הרבה הביתה בכדי לעזור בהכנתו. למרות הידע העצום שלה ביין היא מוסיפה: "נכון שהרבה ידע הגיע מהבית אבל אני עד היום לומדת, כשאני יושבת עם לקוחות אני לומדת מהם כל הזמן. זה תחום שתמיד יש לאן להתקדם ולשמוע עוד, זה אף פעם לא נגמר".

מוריה מסבירה כי אחד הדברים החשובים ביותר בטעימת יין הוא שימוש בכל החושים שלנו: "כשבן אדם מגיע לטעום יין כדאי לערב את כל החושים, זאת טעימה שגורמת לחוש ולהרגיש את היין". היא מוסיפה כי כדי להפיק את המירב מהחושים שלנו כדאי להשתמש ב"חדרור" זהו תהליך המאפשר ליין לבוא במגע גדול יותר עם חמצן ולשפר את טעמו. חדרור מגיע מהמילה "חדר" כלומר לקיחת חלקיקי חמצן מחלל (חדר) הכוס והכנסתו לתוך היין. הסיבה העיקרית לביצוע החדרור היא שיפור ועידון הטעם, במיוחד של יינות צעירים. יינות צעירים רבים לעיתים קרובות עדיין סגורים בטעמם ובארומות שלהם  ו"תופסים" את החיך.  עם מעט חשיפה לחמצן, בזמן המזיגה מהבקבוק טעמו של היין משתפר מאוד.

נסו לבחון האם אתם מצילחים לראות מבעד ליין

כדי ללמוד על היין כדאי להתחיל מחוש הראייה, כך ניתן ללמוד על הצבע והגוף של היין. על פי הגוון של היין נדע מהו זן הענבים ממנו מיוצר היין, נבחין בין צבע כתום-אדום סגול-שחור או בורדו-שחור. נבחן את גוף היין, המונח "גוף" מתייחס לתחושה שיש לנו כאשר היין נמצא בחיך שלנו, יין בעל גוף מלא הוא יין עשיר וכבד בעל אחוזי אלכוהול גבוהים יותר ואילו יין בעל גוף קל או בינוני הוא קליל יותר בעל אחוזי אלכוהול נמוכים. נסו להצמיד את כוס היין לדף או לחילופין לבחון אותה אל מול האור אם תוכלו לראות בעדו – זה אומר שהגוף שלו קל.

בחוש המישוש לא נשתמש אף פעם, ביין לא נוגעים אלא רק ברגל הכוס כדי לא לחמם אותו. חימום היין יכול לגרום להופעה של טעמים שונים וליצירת תהליכים לא רצויים. בנוסף כאשר נשתמש בחוש הריח כדאי לא להתקרב לכוס, אלא לקחת את הכוס אלינו, טעימה כזאת נעשית בצורה נכונה ואלגנטית. לבסוף נשתמש בחוש הטעם, ניתן לבלוטות הטעם שלנו בין הלחיים, על הלשון ובחיך לספוג את היין באופן המקסימלי ביותר ורק אחר כך נבלע אותו.

מתוך עמוד האינסטגרם של יקב 'גולן'

מוריה מדגישה כי עולם היין הוא תחום שנתון מאוד לפרשנות: "אין נכון ולא נכון, אני לא יכולה להתווכח עם הטעם שהאדם מרגיש בפה שלו. יין הוא כמו קסם, אם אקח תפוחים ואעשה מיץ תפוחים יצא לי את אותו טעם של הפרי וכך לגבי כל פרי אחר. אבל בענב נוצר טעם חדש לחלוטין וכל אחד מפרש את הטעם לפי אסוציאציות שיש לו במוח או לפי דברים שהוא עבר ומכיר מהחיים שלו. אם ניקח לדוגמא רוזה, לי הוא יזכיר אפרסק או ליצ'י אבל לאדם אחר זה יזכיר תותים".

דמעות יין

כדי לזהות אם יין הוא איכותי ואלכוהולי נסו לטלטל כוס יין, ניתן להבחין על דפנותיה בהיווצרות טיפות הזולגות חזרה אל הנוזל שבכוס, טיפות אלו מכונות "דמעות יין". הן נוצרות בשל תהליך המתחיל בטיפוס הנוזל שביין על דפנות הכלי, הנובע מאינטראקציות והבדלים הנוגעים למתחי פנים, ומסתיים בנפילה חזרה של טיפות הנוזל אל הכוס בהשפעת כוח המשיכה. עצמתה של התופעה תלויה באחוז האלכוהול שביין, ככל שאחוז זה גבוה יותר התופעה מתגברת ויותר קל להבחין בה. אם נרצה לבחון יין נבדוק את דמעות היין, ככל שהן זולגות לאט וצפופות יותר הדבר מצביע על יין איכותי וסמיך יותר. אם לא יופיעו דמעות או שהן יזלגו מהר על הכוס נדע כי מדובר ביין לבן קליל או יין אדום שלא ישב בחבית.

טיפ אחרון שמוריה נותנת הוא: "אם רוצים לחוש את האלכוהול ביין עשו ניסוי: שימו את היין מתחת ללשון וצרו חור קטן בפה דרכו שאפו אוויר, ככה תוכלו להרגיש את האלכוהול ביין. עשו זאת בזהירות כיוון שביין עם הרבה אלכוהול כמו פורט לדוגמא אפשר כמעט להיחנק מרוב שנרגיש אותו".

ולסיום: "אל תשכחו להשתמש גם בחוש השמיעה, 'לחיים'!".

"לי לא יאמינו כי אני ערבי"

מאת משה דואק

זה לא סוד שהשכונות הערביות במזרח ירושלים הן אזור הצללים של העיר. ריאיון עם ג'מאל קרקי, תושב אבו טור בירושלים, קצת על בירוקרטיה והרבה על הפער בין ירושלים של מעלה, לבין אל-קודס של מטה

הכל התחיל בסוף מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה מידי הירדנים את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. ישראל סיפחה אליה את שכונות מזרח העיר, אך בשונה ממי שנקראים ערביי 48' – תושבי השטחים שנכבשו במלחמת השחרור –  ערביי מזרח ירושלים לא קיבלו אזרחות מלאה כמו אחיהם בשאר המדינה, אלא קיבלו מעמד תושבות בלבד.

כדי להבין ולמנות את הבעיות השונות, חשוב להתחיל בחינוך. מכיוון שלתושבי מזרח העיר יש גם אזרחות ירדנית (הודות לכוח הכובש הקודם) הם יכולים לבחור בין בית ספר פלסטיני עבור ילדיהם לבין בית ספר ישראלי מטעם העירייה. "כשאני הייתי ילד, בתי הספר של העירייה לא היו טובים, אולי היום זה שונה", מספר ג'מאל קרקי, בן 26 מאבו טור. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פלסטיני כי הייתה רמה הרבה יותר גבוהה".

ומה הבעיה בעצם?
"מה שלא מספרים לך זה שעם הבגרות הירדנית שאתה מקבל אתה לא יכול לעשות כלום. כשרציתי ללמוד במכללה למנהל הייתי צריך לעשות את כל הבגרות הישראלית. אזרחות, תנ"ך".

כמו רבים מערביי מזרח ירושלים, גם קרקי לא הבין את המציאות שבה הוא חי עד שיצא למערב העיר והתחיל לעבוד. בגיל 17 הוא התחיל לעבוד במסעדה בעיר בתור שוטף כלים והתקדם לתפקיד שף במסעדה. הוא עבד שם במשך שמונה שנים, בזמן זה הוא למד עברית כמעט מאפס והצליח להיכנס בדלת האחורית אל הישראליות שאותה לא הכיר כילד. השנה הוא פתח עסק ללימוד ערבית והוא מלמד קבוצה של ישראלים מדי שבוע במועדון "המפעל" בעיר. הקשיים בהם הוא נתקל נחלקים לבירוקרטיה, ניידות, חוסר משילות וכמובן, משטרה.

שעה וחצי בדרכים. אוטובוס של השכונות הערביות

יש לך תחבורה ציבורית?
"לא אגד, נגיד, מפה לבית שלי באבו טור אין אוטובוס".

יש את האוטובוס של השכנות הערביות.
"אז הוא לא מגיע לפה. אין אוטובוס ערבי שעובר פה. יש רק מאבו טור לשער שכם, או הפוך. אני צריך להגיע קודם כל מהבית לשער שכם או הפוך, ואז משם לצאת לכל מקום אחר בירושלים. ולהגיע מאבו טור לשער שכם זה המון זמן. אם אני מגיע מהבית לעמק רפאים, ברכב זה 10 דקות. אבל באוטובוס זה יכול להיות שעה וחצי. זה להגיע לשער שכם, ואז לעלות למרכז העיר ומשם עוד אוטובוס. עדיף לי כבר לעלות ברגל ולהגיע".

כמה זמן זה ברגל מהבית לדרך חברון?
"20 דקות לפחות. אבל זו עלייה קשוחה. כשאתה צעיר זה אפשרי. אנשים שתלויים בתחבורה הציבורית, או שהם בפקקים או שהם מבלים רוב היום בתחבורה".

ג'מאל קרקי

ואז בעצם יש יותר נתק בין הערבים במזרח העיר לבין שאר התושבים?
"נגיד. אתה רואה שיש הרבה ערבים באוטובוסים של אגד אבל זה עדיין מסתבך. אנשים מבינים שהם חייבים לצאת אתה חייב להגיע לעיר ואין לך איך".

כמו שקשה להתנייד בעזרת תחבורה ציבורית ולצאת מהשכונות הערביות, המדינה מקשה על תושבי מזרח ירושלים גם לצאת מהארץ.

אין לך דרכון כמו שלי יש
"אני יכול להוציא תחליף, תעודת מעבר, שזה לחמש שנים במקום עשר".

וזה עובד כמו דרכון?
"לא. אתה צריך ויזה לכל מקום. נגיד יש לי דרכון ירדני וזה יכול להכניס אותי למקומות מסוימים. אם אני רוצה לטוס לתאילנד, אני הולך לקונסוליה ומבקש אשרת כניסה. אני משלם כסף כדי שהם יבדקו אם אני יכול בכלל להיכנס לתאילנד, שלא כמו דרכון ישראלי שאתה מקבל ויזה במקום. בירדן, גם עם תעודת המעבר אני יכול להיכנס רגיל".

כי מבחינתם אתה בן אדם. לא מחבל פוטנציאלי
"בדיוק".

יש דיון ציבורי מתמיד, אם לספח עד הסוף את מזרח העיר ולהעניק אזרחות, או לשים גם שם גדר כי הערבים לא רוצים להיות חלק. מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
"לא שואלים אותי. הם כאילו…הממשלה מחליטה והכל קורה".

אותך זה מעניין מה יקרה?
"תשמע, אם לא שאלו אותי עד היום אז פחות מעניין אותי אבל כן אכפת לי שיהיה יותר סדר. שהבנאדם ידע איפה הוא חי ולמה הוא חי במדינה שהוא חי בה. יש פה חוסר ודאות".

אתה מרגיש שאתה חי במדינת ישראל?
"אני מרגיש שאני חי במדינה שלא שייכת לאף אחד. שלושה עמים רבים עליה אבל בסופו של דבר אני רואה שאני חי במדינת ישראל. זה כן ולא".

אני שואל האם הקונפליקט הזה מתבטא רק מצד השלטון. "בפועל מה שקורה זה שמדינת ישראל שולטת. אף אחד אחר לא שולט בה חוץ מ…זה לא פייר. כי זה כמו שתשים שני אנשים שונים שיחיו אחד עם השני. זה פשוט לא יעבוד כשהם כל כך שונים".

שכונת סילוואן בירושלים

מה שבולט בקרקי, זה שבעצם הוא לא בולט בכלל. העברית שלו מצוינת, יותר טובה מהרבה ישראלים וקשה עוד יותר לשמוע ממנו מבטא ערבי כשהוא מדבר. המילים היחידות שאנחנו מחליפים בערבית הם רק כאשר אני פונה בערבית. מחוץ לתל אביב, אנשים כמוהו חריגים בנוף הישראלי, במיוחד הירושלמי. עיר שמצד אחד יהודים וערבים עובדים יחד במקומות רבים אך תמיד נשמרת איזושהי הפרדה. הפרדה התלויה בתרבות, שפה, זרות, ולפעמים גם פחד.

התערבת בחברה הישראלית, אתה יודע לדאוג לעצמך
"כן, כי הייתי פתוח".

ולמרות שכל החיים אתה נתקל במחסומים אתה לא מחפש אשמים, לא "מתקרבן"
"אני יודע איך להתגבר עליהם, למדתי איך. אני מעלים עין, מה שזה נקרא".

למה?
 "כי אני לא יכול להכנס לתוך החרא עמוק, ואז קשה לצאת מזה. אני לא צודק אף פעם, לא משנה מה אני אגיד, בתור אזרח שחי פה".

מה זאת אומרת?
"שאני לא אמין. איך אסביר. אם אתה רוצה להגיד משהו אז לך יאמינו יותר ממני, כי אתה יהודי ואני ערבי, מהבחינה הזאת".

ואתה מסוגל לחיות בתוך זה?
"ולדעת את זה".

אם נחזור רגע לוויכוח הפוליטי בנוגע לעתיד הריבונות במזרח ירושלים, אי אפשר להפריד בין זה לבין הרווחה במזרח העיר. מצד אחד הערבים בירושלים בהחלט חיים בתנאים פחות טובים משאר העיר. הכבישים שבורים, אין מדרכות והתשתיות רעועות. רבים חשים התנכלות מהמשטרה והזנחה מהעירייה. מצד שני, הערבים יודעים שאם הם היו נתונים לשלטון פלסטיני, מצבם לא היה משתפר פלאים.

אתה משתדל לחיות רגיל, לא חי במחסומים. אני מניח שהרבה אנשים לא חיים בתודעה שלך. אנשים שכן חושבים על ההבדלים. שלא דואגים להם. למה שיהיו בסדר עם העירייה? מה מבדיל אותך מאחרים?
"כי אני חושב שאנשים אחרים לא מסוגלים לבנות עירייה משלהם וליצור מדינה אחרת שהיא לא ישראל. זה לא הרבה אנשים, אבל זה מה שהם רוצים, בהחלט. היום אתה תשמע הרבה אנשים שיגידו יותר טוב לנו לחיות במדינת ישראל, כרגע אנחנו ערבים בירושלים. המצב שלהם טוב משל הפלסטינים".

יחסית לערבים, כן. אחרים אבל יחסית ליהודים?
"זה תמיד יהיה יחסית. תמיד".

ואתה אומר אנשים מוכנים לחיות עם היחסי הזה כי, האופציה האחרת היא פחות טובה?
"בדיוק, כן".

 זה נראה כאילו..
"זה פתטי, זה לא הגיוני, זה אפל. זה ממש אפל. למה שאני אגיד, טוב, אני חי טוב, כי הם לא חיים טוב. אני לא חי טוב והם לא חיים טוב, מה זה משנה איפה אני חי ואיפה הם חיים. אתה מבין?"

 זה שאתה חי יותר טוב מאחרים לא אומר שאתה בעצמך חי טוב.
"בדיוק. בכללי, אני אולי חי טוב אבל יש קשיים בדרך שצריך להתגבר עליהם, כמו שאמרתי. אני התגברתי על הקשיים".

מראה שגרתי. ניידת משטרה בכניסה למזרח ירושלים

לא משנה כמה ערבי יצליח, יתערב בחברה, ויהיה ישראלי מכל בחינה, בסוף המשטרה תמיד תראה אותו בעין חשדנית. קרקי כבר חי עם העובדה שלא משנה לאן ילך, ישר הוא מסומן כמחבל פוטנציאלי, או מישהו שבא לעשות צרות. אבל דווקא מה שבאמת מפריע לחיי היומיום זה הדברים ה"קטנים" יותר לכאורה. איך שהמשטרה בוחרת להתנהל מראש בתוך השכונות הערביות. בכל רחבי ירושלים אין פקחים ושוטרים שמחלקים דו"חות שבת. חוץ מבשכונות הערביות. שם, יכולים להתעורר תושבים בבוקר עם רחוב שלם של דו"חות חניה. למעשה יש איפה ואיפה שמבצעת מערכת האכיפה של ירושלים.

למה? כי זה ערבים ואנחנו יכולים? זה יותר קל לנו ליפול עליהם?
"אני חושב שהם חושבים שערבים עושים מלא בלאגן וככה לומדים לא לעשות בלאגן. להעניש".

מה האפקט שזה באמת עושה?
"כלום. יש דברים שמשתנים, תלוי איפה שהם באמת צודקים ויש דברים שהם סתם. דוגמא עליי, עצרתי באחד החגים בסוכות, עצרתי בכספומט במזרח העיר על המדרכה, שנייה אחת, בום. השוטר עבר, רק צילם את האוטו שלי מהאוטו שלו, לא ראיתי דו"ח, זה הגיע אלי בדואר".

לא הייתה שום הצדקה לזה?
"כלום, שום הצדקה. היו עוד אנשים שעמדו שם".

ערערת על זה?
"לא. אני לא טוב בדברים האלה".

סיכמנו שהוא יעביר אליי את פרטי הדו"ח ואני אעזור לו עם הערעור. כולנו הרי קיבלנו דו"חות שלא בצדק ולבטל אותם זה לא כזה סיפור. אבל מכיוון שערבים שהשפה העברית לא טבעית עבורם, כל שכן קריאה וכתיבה, הקושי שלהם להתנהל בטופסולוגיה וכתיבת מכתבים לרשויות קשה במיוחד.

מה השוטר חושב, "בגלל שהוא ערבי עכשיו אני אתן לו דו"ח ואעמיד אותו במקום מראש"?
"כן, בדיוק. זה יכול לקרות. אני מעלים עין, מתעלם. אני בא בדיוק בגישה הזאת שגם ככה הכל מעפן וכולם אחד על השני. אז אני אבוא נגדם. מה נגדם? בקטע הכי טוב. אני לא אשחק את המשחק שלהם, אני לא אשחק שום משחק, אני אבוא אמיתי עם עצמי. וזה לא תמיד עובד".

אני לא יודע למה באמת מחליטים שלא להחליט בנושא מזרח ירושלים. ייתכן שיש אינטרס פוליטי שקשור ליחסים עם הרשות הפלסטינית, ייתכן שזה בשל חילוקי דעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. מה שבטוח, זה שמהלימבו הזה סובלים הערבים תושבי מזרח ירושלים שכל חטאם היה להיוולד באחד המקומות הנפיצים בעולם.

אין מנוס מלהתייחס לטרור שיצא ממזרח העיר בשנים האחרונות, בעיקר מהשכונות המבודדות והקשוחות יותר, כגון ג'בל מוכבר ושועפט. אבל העניין הוא לחפש אשמים או מה הביצה ומה התרנגולת. בסופו של יום, ג'מאל קרקי מייצג ציבור עצום שרק רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה שתסכים לקבל אותם ככאלה. ירושלים היא לא הסיפור של הסכסוך והיא לא דומה ליחסים בין יהודים לערבים בשאר שטחי ישראל. היא נקראת עיר שחוברה לה יחדיו, וכזאת היא צריכה להיות.

מסיבת חנוכה שלא אשכח

מאת חיים גולדיטש

במסגרת עבודתי כמדריך בעמותת שק"ל הצטרפתי למסיבת חנוכה שונה וייחודית. המסיבה השאירה בי רושם עז, ומיד התיישבתי לכתוב על כך

ההזמנה למסיבה

כמידי יום ראשון בצהריים הגעתי השבוע למשמרת הקבועה שלי בדירת 'האייל' של עמותת שק"ל (שירותים קהילתיים לאנשים עם צרכים מיוחדים), ועודכנתי על ידי הרכזת כי אנו נוסעים למסיבת חנוכה בתלפיות. לקראת השעה 19:00 בערב הדיירים הנרגשים לבשו את מיטב בגדיהם, התחתכו לקראת המסיבה המיוחלת ומיד שמנו פעמינו אל עבר האולם המפואר "ארטיסימיה" בתלפיות. הדיירים הנרגשים שמחו מאוד לקראת המפגש עם חבריהם מיתר המסגרות, וסיפרו בהתלהבות על תכנוניהם  בקולי קולות באוטובוס.

דירת האייל של עמותת שק"ל במסיבה

עם הגעתנו לאולם האירועים, הופתעתי מהפאר וההדר והתבדחנו בינינו על ההרגשה שאנו נכנסים לחתונה. ההשקעה הייתה ניכרת בכל. דוכן איפור מכובד עמד בכניסה, ושולחנות עמוסים באוכל חיכו לחוגגים. בחרנו שולחן ריק והתיישבנו כל חברי הדירה. את תשומת ליבי תפשה במהרה נוכחות מרשימה של עשרות לובשי מדים מהשולחן הסמוך, אנשי שירות בתי הסוהר ממתקן המעצר הסמוך שבאו לשמח את החוגגים. התחלנו לאכול והאולם המתמלא אט אט בהמוני אנשים צבעוניים ומעניינים, סובלים מפיגור קל, סיעודיים, חולי אספרגר, עיוורים ועוד. האוכלוסייה המגוונת והמיוחדת הייתה כל כך נרגשת מההשקעה ועוד יותר כאשר שחקני קבוצת בית"ר נורדיה ירושלים נכנסו לאולם והצטלמו עם כל מי שביקש.

השמחה במסיבה

לאחר זמן מה נקראנו החוגגים להצטרף לרחבת הריקודים לצלילי דיג'יי מקפיץ שניגן בהתנדבות ובהתלהבות מפליאה. סבב הריקודים שולהב על ידי המנחה בהבטחות לחלוקת פרסים לרוקדים המצטיינים, ואכן לאחר דקות מספר חולקו לחוגגים נבחרים כרטיסים זוגיים לארוחות ולמופעים במיטב עסקים בעיר. המסיבה אורגנה על ידי מחלקת צמיד בעיריית ירושלים ובשותפות עם העמותות השונות אשר מתעסקות עם אוכלוסיית בעלי צרכים מיוחדים. חברת 'אלדן' ובעלי עסקים שונים פרשו את חסותם ומימנו בדרכים שונות את האירוע.

עופר ברקוביץ' מדליק את נרות החנוכה באירוע

לטקס הדלקת הנר הראשון התכבד חבר מועצת העיר ויו"ר 'התעוררות' מר עופר ברקוביץ. עופר בירך את הקהל לפני הדלקת הנרות בחג שמח והתחייב שתנועת 'התעוררות' בראשותו תמשיך לדאוג לכלל האוכלוסיות בעיר עם דגש על אוכלוסיית 'צמיד'. הקהל הריע לברקוביץ, ומיד לאחר הדלקת הנרות חזרנו לסבב חדש של ריקודים אשר תוגבר בהרכב מזרחי אותנטי שפעיל חפלת חנוכה מקפיצה. סוהרי השב"ס חילקו אביזרי מסיבה שהלהיבו את החוגגים, וצמד מתנדבים מנגנים על תופי ג'מבה הסתובב והקפיץ את הקהל.

דיירי עמותת שק"ל במסיבה

בסיום המסיבה שמחים ועייפים עברנו בדוכן המגנטים וחיפשנו אחר מזכרות מהאירוע. אנו אמנם לא מצאנו תמונות, אך חזרנו מאושרים הביתה. לאחר שהדיירים בדירה פרשו לחדריהם לישון חשבתי לעצמי על החוויה הנהדרת שעברתי.שילוב בעלי המוגבלויות והמפגש עימם יחסית די חדש לי, אך כמות האנרגיה, התרומה, ההתנדבות, וההשקעה הפעימו אותי ומילאו אותי באופטימיות.

נס פך השמן הפרטי שלי

מאת רינה פיש-דהן

מה יש בו בחנוכה הזה? מרוץ החיים עוצר לרגע. אנשים מתכנסים יחד. למשך כמה דקות האטרקציה הכי גדולה היא לצפות בשלהבת המרצדת. טוב, ואז כמובן צריך לצלם לסטורי

8:40, אני רצה למכולת. הדרך מעולם לא הייתה נראית ארוכה יותר. היום בערב כבר חנוכה ואין לי עדיין נרות שמן לחנוכייה. למה דחיתי את זה עד לרגע האחרון? אני רואה את השכן חוזר מהמכולת עם קופסה. בתוכה כוסיות שמן מוכנות. אולי יש לי סיכוי ונשאר שם קופסה אחת בשבילי? אני ממהרת את צעדיי וחוצה את הכביש. כשאני מגיעה למכולת אני מגלה שקיוויתי לשווא. הערכות כולן נמכרו. איך אני אדליק עכשיו את החנוכייה? היא מותאמת לשמן. וחוץ מזה, גדלנו. נרות שעווה זה לילדים. אני מבקשת מהמוכר פתרון. אולי הוא יכול לעזור לי.

אל תנסו את זה בבית

הוא שולח אותי לארגז בפינת החנות. כשאני פותחת אני מגלה תשע כוסיות זכוכית. אני מבינה שהשנה אני אצטרך להוציא את הצד היצירתי שלי ולהכין בעצמי את הנרות. במדף אחד אני מוצאת בקבוק שמן. במדף ליד אני מוצאת פתילות מוכנות ומחזיקים. משום מה יש בי התרגשות קלה כשאני חוזרת הביתה. לראשונה אצטרך להכין את הנרות בעצמי. להשקיע עוד שתי דקות. ולא לפתוח אריזה מוכנה עם נרות שרק מחכות שאדליק אותם בהינף גפרור.

הפתילות והמחזיקים. אולי הם יצילו אותי?

בבית מתגלה האסון. הכוסיות גדולות מידי לחנוכייה. נר ראשון, נר שני ואולי נר שלישי יצליחו לשרוד את הצפיפות. בנר הרביעי הם כולם כבר ייפלו. תחושת תסכול מרה בפי. אני מנסה להחליף ביניהם ואפילו מושכת בקני החנוכייה, בתקווה ליצור רווח. המתכת הקשה מסרבת להתגמש לפי דרישותיי ואני מתייאשת. אצטרך לקפוץ ל"רמי לוי" בהמשך היום ולקוות שגם שם הערכות לא נמכרו עד האחרונה שבהן.

טלפון בלי שיחות

בינתיים בטלפון קופצת לי התראה. הודעה אישית מחכה לי בדף העסקי של הפייסבוק. לקוח מחפש אותי בעבודה. אני תמיד שמחה לכתוב ללקוחות ולתת להם פרטים. כשאני פותחת את ההודעה אני רואה שהוא מבקש "אפשר להתקשר?" אוף. למרות שזה חלק נכבד מהעבודה אני מתחמקת מהשיחות. מעדיפה לכתוב מייל או אפילו בוואטסאפ את כל המידע. מעניין למה? כל אתר ממשלתי שעבר שדרוג ומאפשר העלאת מסמכים מכניס לי עוד קצת שמחה בלב. אני חושבת שהאפליקציה שהכי בשימוש אצלי (אחרי הרשתות החברתיות) היא של הבנק. יש משהו כל כך נוח לעשות את כל הפעולות בלי להתקשר לשום מוקד. בלי ליצור שום שיחה.

זה מוזר. כי את גיל הלקוחות שלי אני מזהה לפי הבקשה שלהם שאתקשר "דחוף" כי הם לא הסתדרו עם הקישור. כשאני מסבירה להם בנחת איך למלא את הפרטים הם מרעיפים עליי ברכות. אפילו אומרים שידברו עם הממונה על איזה בונוס. הם חוזרים ומודים על הסבלנות ועל ההסבר. משום מה שיחה אחת כזו נותנת לי תחושה שבאמת עבדתי היום. לעומת ימים עם עשרות מיילים. הם לא רואים את הפנים שלי. ולפעמים אפילו לא זוכרים את השם שלי נכון. אבל מרגיש לי שנוצר איזה חיבור.

רגע של נחת

ב-17:00 נתכנס להדלקת נרות. דווקא באמצע היום ובאמצע הטירוף נעצור ונדליק את החנוכייה. משהו באור החמים ישרה בנו שלווה וישכיח את העומס. אני לא אזכור את העבודות להגשה ובטח לא את תקופת המבחנים המתקרבת. נשיר את כל הבתים במעוז צור. אפילו לא נרפרף תוך כדי בחצי מבט על פוסטים בפייסבוק. משהו בזמן יעצור מלכת. המבט יתמגנט ללהבה שעולה ומרקדת. הסופגניות והקינוחים ישאירו טעם מתוק בפה. לא רק בגלל כמויות הסוכר שנשפכו עליהם. אלא בעיקר המפגש הזה של בני המשפחה. ככה באמצע היום. כביכול בספונטניות.

צילום עצמי

בפעם הראשונה שחגגו חנוכה, באמת עצרו. חנו בכ"ה בכסלו. עצרו את המלחמה, והתפנו לנקות את המקדש. גם אצלי אני מרגישה שיש משהו בתקופה הזאת שגורם לעצור לרגע. לעשות איזה ניקוי וחיפוש פנימי. להבין מה חשוב לך באמת. לפנות קצת זמן להתבונן. בעיקר פנימה אבל לא רק, גם החוצה. כמו הנרות שמוסיפות כל כך הרבה אור בבית, אך גם לצופה מבחוץ.

המוצר האהוב באריזה הקנויה

לפתע נמצא פתרון. האיש שלי מזכיר לי – יכול להיות שבחנות כלי בית ביישוב מוכרים את הערכות. אני שולחת הודעה בוואטסאפ ומחכה למענה. עוברות שתי דקות והווי לא הופך כחול. אני מתקשרת. בעלת החנות אפילו זוכרת מי אני. מתברר שנותרו עוד ערכות בודדות של כוסיות שמן מוכנות. אני ממהרת לשם, כמעט בריצה. קונה את הקופסה האחרונה וחוזרת הביתה. אני פותחת מיד את האריזה ומושיבה את הכוסיות על הקנים. הם מתאימות בדיוק. האסון נמנע ולי קרה נס פך שמן אישי. על השולחן עוד מונחות הפתילות וכוסיות הזכוכית. הם מביטות בי בבוז. שוב תעדיפי את הקנוי והמוכן?

אני ניגשת לאחסן אותם במדף אחורי ומשום מה יחד עם תחושת ההקלה עולה תחושת אכזבה קלה. דווקא קצת חיכיתי להכין אותן. ליצור משהו ולהשקיע בזה קצת מעצמי. אולי שנה הבאה.

הדלקת נרות ביתית. צילום עצמי

אני אישה, אני שובתת

מאת מור פניג'ל

נשים רבות צפויות לשבות ולהפגין מחר – מחאה המונית בסיומה של שנה עקובה מדם שבה נרצחו 24 נשים. "הזדמנות להראות כוח נשי ולמנוע את הרצח הבא"

שבוע הפריד בין רצח הילדה סילבנה בת ה-13 לרצח הנערה יארא בת ה-16 בחודש האחרון של שנה עקובה מדם שבה נרצחו 24 נשים. בעקבות זאת, מחר (יום שלישי) ישבתו מאות נשים וארגונים כמפגן תמיכה במחאת הענק הקוראת לממשלה לטפל במצב חירום באלימות כלפי נשים. לכבוד המאורע נצבעו מזרקות שונות בצבע אדום המצטרפות לאמירה כי דם נשי אינו הפקר.

נתוני האלימות כלפי נשים בישראל מדאיגים במיוחד. כ-200 אלף נשים במדינת ישראל מדווחות כי הם סובלות מאלימות יום יומית, כאשר 13 אלף מהן ידועות לרווחה ולמשטרה ודבר לא נעשה. 33% מהנשים שנרצחו עד כה בשנה החולפת היו במגע עם המשטרה או עם הרווחה. עם השנים עולים אחוזי הנשים הנרצחות על ידי בני זוגן.

בשבוע שעבר חברה קבוצת נשים אל קבוצה קיימת בשם "קואליציית דגל אדום" הכוללת בתוכה ארגונים הנאבקים למען נשים מכל חלקי החברה בישראל – יהודיות וערביות כאחד .יחד הן מפעילות עמוד פייסבוק – "מצב חירום حالة طوارئ" המלווה על ידי אירוע מרכזי חשוב הקורא לשינוי, המכונה בשם: "אני אישה אני שובתת".

קבוצת הנשים החריפה את המאבק כאשר הוחלט על ידי חברי הכנסת בשבוע שעבר לדחות את הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית לבחינת הטיפול בנושא על רקע המאבקים הקואליציוניים. כעת הן יוצאות להפגנות במאות מוקדים בכל רחבי הארץ. "זוהי הכרזה על מצב חירום!" פרסמו בדף הפייסבוק. "האלימות המגדרית מגיעה לשיאים בלתי נתפסים בישראל – נשים בכל הארץ משלמות בדמן, ונדחקות בין החלטות כושלות של השלטון למשחקים פוליטיים קטנוניים. לא משנה איפה אנחנו נמצאות – ברחוב, בעבודה, בבית – אנחנו נמצאות במלחמה על חיינו. אנחנו תובעות מכל הגורמים את הביטחון שלנו בכל מקום. דם נשים אינו הפקר".

המטרה הבסיסית ביותר של השביתה היא יצירת לחץ ציבורי להעלאת מודעות כדי לקדם מהלכים אמיתיים למניעת אלימות במשפחה ולא רק הבטחות. "האצבע המאשימה שלנו מופנית לכל מיני גורמים", מספרת רותי קליין, מיוזמות השביתה.

"ב-2017 כבר אושרה תוכנית למניעת אלימות במשפחה בסכום של כ-250 מיליון שקלים שהייתה אמורה לעבור בתקציב לאורך חמש שנים. מאז עבר פחות 10% מהתקציב. צריך להבין, התוכנית הזאת היא מצויינת, היא מדברת על כל המחלוקות שצריך לטפל בהם", אומרת קליין, "היא מדברת על חינוך והסברה, היא מדברת על שיקום הנשים, שיקום הגברים ועל שינוי מדיניות בצורה שבה המשטרה ניגשת ומטפלת במקרי אלימות במשפחה. אלו כל החזיתות, זוהי תוכנית נהדרת שקיימת וזוהי הזדמנות אדירה לומר לממשלה שאנחנו דורשות פתרונות".

מחר, לאורך כל היום יתקיימו הפגנות ומחאות ענק בכל הארץ הקוראות לממשלה כי דם הנשים אינו הפקר. רשויות מקומיות, ארגונים, חברות, תנועות ועסקים קטנים כבר אישרו לעובדותיהן לשבות ולצאת לרחובות. בין השובתים – עיריות תל אביב, חיפה, אוניברסיטאות ומכללות, ארגון המורים, גוגל, הכנסת, חברת יס, רמי לוי ועוד רבים.

"יש לנו פה הזדמנות להראות כוח נשי ראשון מסוגו בישראל ובכך למנוע את הרצח הבא", אומרות המארגנות.

 

 

 

התלמידים הכינו "קבר" למורה לחינוך גופני

מאת בת-אל ווחניש

חבורת תלמידים מחטיבת ביניים בדרום הכינה "הפתעה" לכבוד יום המורה והכינה "קבר" למורה לחינוך גופני. התלמידים מכחישים וטוענים שמדובר ב"מבצר". המורה: "מחזה נורא"

מטרתו העיקרית של "יום המורה" היא הוקרת תודה למורים שמשקיעים המון מאמץ בחינוך הילדים. היו הרבה מורים שעבר עליהם יום מרגש באותו יום עם שלל הפתעות והוקרות תודה מהתלמידים אבל היו כאלה שדווקא ספגו מקרים לא נעימים להפתעתם.

בחטיבת ביניים בדרום הארץ החליטו מספר תלמידים לחגוג יום זה בצורה "מקורית" והכינו למורה שלהם לחינוך גופני הפתעה – קבר. התלמידים אספו אבנים והכינו למורה קבר ליד מחסן ציוד ספורט ובכך רצו להמחיש את ה"אהבה" שלהם למורה .

בעת תחקור התלמידים שככל הנראה הכינו את ה"קבר", הם הציגו גרסה אחרת לארוע, הם סיפרו שהיה ברצונם להכין מבצר ושכלל לא חשבו להכין קבר למורה לחנ"ג.

"הקבר"

תגובת המורה לחנ"ג שביקש להישאר בעילום שם: "הגעתי בבוקר לבית הספר, לא ציפיתי לקבל הפתעה כזו, בעודי מתקדם לעבר המחסן ציוד נתקלתי ב'מחזה' הנורא הזה. זו שנה ראשונה שלי בבית הספר, התלמידים לא מחבבים אותי ואני חווה קשיים רבים".

מנהלת בית הספר אמרה בתגובה: "אנו רואים בחומרה כל מקרה הקשור באלימות / רמיזה לאלימות ופועלים לבדיקת המקרה".

מקרה זה הוא דוגמה אחת מתוך רבות שממחישות את הקושי איתו מתמודדים מורים חדשים ואף כאלה שכבר שנים בתחום.

כתום זה השחור החדש: הפרידה שלי מגוש קטיף

מאת אביגיל ישועה

"תביני, זה כמו מוות, רק לא של אדם אלא של עולם. הרי איך אפשר להגדיר עצב על מקום שלא קיים יותר". לפני 13 שנים נאלצתי לעזוב את גוש קטיף בעקבות תוכנית ההתנתקות. במהלך השנים הציגה התקשורת תמונת מציאות אחרת מכל מה שהכרתי ובעיניי, הגיע הזמן לספר על הגוש דרך עיניים של מישהי שגדלה שם וחושבת שהפינוי היה מהלך נכון שהתבצע בצורה מחפירה

אני במקור מגוש קטיף. לא גורשתי, לא נתלשתי משורשיי ולא הרבצתי לחיילים עם אלת בייסבול. לפני 13 שנים נאלצתי לעזוב את המקום שנולדתי בו בגלל שככה הממשלה החליטה. עצוב, כואב, אבל אלה החיים. במהלך השנים נתקלתי בכל מיני אמירות שהשתדלתי שייכנסו מצד אחד וייצאו מהצד השני, "בכיינים", "מתעשרים על חשבון המדינה", "עלוקות", "כמה מיליונים קיבלתם" ועוד כמה משפטים מאנשים שמדברים בביטחון על נושאים שהם לא מבינים בהם. זה מעניין, כי גם בעולם הדוגל בפוליטיקלי-קורקט ובקידום הקבלה והנאורות גם האנדרדוג צריך להבין שבשביל להיות אהוד הוא חייב להיות טרנדי מספיק. מתנחלים, חרדים, זקנים ונכים זה לא מגניב. אין לנו צבע עור אקזוטי או נטייה מינית החורגת מהנורמה. להיות מפונה מגוש קטיף זה לא פופולרי. לכן אני מקבלת בהבנה את חוסר העניין הציבורי כלפי הנושא.

שמאל ימין

בגיל צעיר הבנתי את כוחה של תקשורת ההמונים. האמת שזה כל כך מטורף! הם אשכרה הצליחו להפוך את המושב הקטן שלי, הממוקם כשעתיים נסיעה מציוויליזציה, לסלע המחלוקת המרכזי של תחילת שנות ה-2000. מי היה מאמין שהחלקה הכל כך מבודדת, תהפוך להיות מלחמה בין זרים המתווכחים בינהם למי יש יותר גדול. והשואו המרכזי, הגיע ביום הפינוי – מסכי הטלוויזיה הציגו בלי הפסקה את אנקת הבכי והתפילות החזקות ואני לא הצלחתי לזהות אף אחד מה"מגורשים" על המסך, מה שדי מעניין בהתחשב בעובדה שהכרתי את כל התושבים. כנראה שהבוכים עם החולצות הקרועות היו אותם זרים שתפסו לי את המקום בבית כנסת, אלה שבגללם לא יכולתי להיפרד מכל מה שהכרתי.

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. הוא כלל 17 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה ואחד במרכזה. סך הכל 21 יישובים. למושב שגרתי בו קראו גני טל, הוא היה מטופח למדיי, היו בו 80 משפחות והוא הוקם בזמן שעוד למדו נהיגה בחאן-יונס. אנשיי גוש קטיף קיבלו קשה את הפינוי.האמת שזה ניתן להבנה, הרי זה היה העולם שלנו וכל מה שהכרנו (לפחות אלה שנולדו שם כמוני). רוב התושבים התפרנסו מחקלאות ולאחר הפינוי התקשו להקים משק חקלאי מפאת גילם המבוגר והמחסור בשטח אדמה. הפיצויים שקיבלנו לא היו גבוהים וכשחושבים על זה, זה בלתי אפשרי לשלם פיצויים על רווחים עתידיים של גידולים חקלאיים ואם להוסיף לזה את הפיצוי על הבתים, הגינות והשריטות העמוקות בכלל נהיה פה כאוס. אולי בגלל זה הם החליטו לוותר מראש.

איך מגדירים עצב?

יש אנשים שמכירים אותי כמה שנים טובות ואין להם מושג שנולדתי בגוש קטיף. ואם יש להם, הם כנראה יגידו "וואי את לא נראית" או "באמת? טוב, את לא כזאת". אם לומר את האמת תגובות כאלה גורמות לי לאי נוחות ולאיבוד סבלנות מהיר. הסיבה העיקרית לכך שאני לא מרבה לדבר על גוש-קטיף היא שזה לא ממש מעניין אף אחד. והמשנית, שבשביל להמשיך לחיות צריך להדחיק את זה בפינה חשוכה בראש. מכיוון שאנשים לא באמת מבינים את הדרמה הגדולה ואת השלכותיה.

קשה להגדיר אבל של פינוי, הרי זה לא מעבר דירה או מדינה וזה שונה ממוות ועדיין, הקושי היה כל כך מוחשי, פיזי ומבלבל משהו שלא חוויתי לפני כן. אני זוכרת שניסיתי להסביר לפסיכולוגית שלי למה אני כל כך עצובה. היא לא נהגה לדבר הרבה וזה הקשה על העניין כי כשיש שקט המחשבות שלי מסתבכות בראש כמו חוטי חשמל חתוכים, וזה תמיד מקשה עלי לחשוב בבהירות. גם לעצמי לא הצלחתי להגדיר מהו סוג העצב שלא נותן לי מנוחה, עד שיום אחד זה הגיע. באחת הפגישות אצל הפסיכולוגית ביקשתי ממנה דף וטוש (הייתי בת 13) ועל הדף הלבן ציירתי משפחה. "את מבינה, אם מישהו מהמשפחה ימות אז אחד מהאנשים ייעלם מהציור, כולם יהיו עצובים וייאלצו להתמודד עם המוות שלו.מה שאני מרגישה זה כאילו שהדף עצמו ימות וכל האנשים יצאו מהעולם של הדף והסתובבו אבודים. תחשבי על זה, יום אחד יש לך עולם ויום אחרי הוא כבר לא קיים, אין בסיס ואין קרקע. אני מרגישה שהעולם שלי מת ובגלל שזה כל מה שהכרתי, משהו בי מת".

"זה מתסבך להתגעגע למקום שלא קיים"

להתגעגע לעולם שלא קיים זה מתסבך. מאז הפינוי יש לי קטע כזה שאני משתדלת לזהות רגעים שאחריהם משהו בחיים שלי השתנה לנצח. אני זוכרת את הפעם האחרונה שיצאתי מגני טל. באוטו הייתה הרגשה מוזרה, החתול שלי השתולל בכלוב שלו ואני סובבתי את הראש והסתכלתי על השער הצהוב, שהיה עמוס סרטים כתומים נסגר. אני זוכרת שהידיעה שזאת הפעם האחרונה הדהדה בראשי ונסיתי להתרכז כדי שאוכל לזכור את הרגע, בו נפרדתי מכל מה שהכרתי. הפעם השנייה שידעתי שמעתה והלאה חיי השתנו לנצח הייתה בגיל 20. כשהייתי בצבא היה לי מפקד שהערכתי מאוד. קצת לפניי שעזב הוא קרא לי לשיחה והפציר בי להתחיל לחיות את החיים שלי. "את חייבת להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה" אמר מלא בכוונה. המילים שלו היו חודרות ומדוייקות. זה מעניין, תמיד חשבתי שאני די טובה בלהסתיר את חוטי החשמל החרוכים ואת זה  שאין לי הרבה זיכרונות מלפני גיל 21.

זה לא פוליטיקלי-קורקט

הפסקה הבאה יוצאת לגמרי מאזור ה"פוליטיקלי קורקט" הכל כך מקובל בימנו. אבל לי יש פריווילגיות! כן כן.. כנראה שיש יתרונות בכך שגדלתי דתייה מתנחלת, עברתי לעיר, התגייסתי לצבא והפסקתי לשמור שבת. אפילו יש לי סבא תימני וסבתא אשכנזייה ככה שמותר לי לדבר על מתנחלים (אני הארד-קור),על עירוניים, על דתיים ועל כהי עור (היי סבא) כי אני גם כזאת! אז אחרי שסיימתי להתלהב אספר על מקרה שקרה לפניי שבועיים. טיילתי עם חברה בתל אביב בצהריי יום שישי. לפתע עצרה אותנו בחורה עם מיקרופון ולגופה חולצת "כולנו עם הדרום" ולידה עמד צלם שהחזיק אוזניות. הבחורה שאלה אם נוכל להקדיש שתי דקות מזמננו כדי לשים את האוזניות ולהקשיב לאזעקת "צבע אדום" כאות הזדהות. "אני במקור מגוש קטיף ולשמוע אזעקה מחזיר אותי אחורה" אמרתי בקרירות והוצאתי את עצמי מהמשוואה.

אז אם להיות כנה, הסיבה שלא רציתי לשים את האוזניות לא נבעה מזיכרונות כואבים. הרי בגוש קטיף לא היו בכלל אזעקות וטוב שכך, כי לחיות במקלט זה בטח ממש לא נחמד. ותכלס, עד שהיו מפעילים את האזעקה היו יכולות להיזרק עוד שבע רקטות(ככה זה כשגרים חמש דקות הליכה ממקור הבעיה). הסיבה שסלדתי מעניין האוזניות הגיעה ממקום של כעס פנימי, שנבע מכך שלתושבי גוש קטיף לא הייתה לגיטימציה. אנחנו הרגשנו אשמים. הרי זאת בעיה שלנו שבחרנו ל"התנחל" שם. למרות שאם חושבים על זה, לא בחרתי להיוולד שם וההורים שלי הם לא פנאטים שעברו לגור שם כי ככה ציווה אותנו אלוקים. לא, הם פשוט היו חקלאים שחיפשו מקום שקט ומבודד כדי להקים חממות (אגב, לא היה כלום בגוש קטיף לפני ההתיישבות היהודית כי הערבים טענו שאי אפשר לפתח שם חקלאות בגלל החול).

לנו לא הייתה לגיטימציה לאהדה הציבורית ואם לומר את האמת, לא חיפשנו אותה. מה שקורה בדרום עכשיו צובט לי בלב לא מהסיבה המובנת מאליה אלה מכיוון שמה שהם חווים עכשיו חוויתי מאז שנולדתי (קצת מביך להודות, אבל ריח של עשן מדורה זה הריח של הילדות שלי) רק בתוספת יומיומית של יריות, פצמ"רים ומוות, הרבה מוות.למרות הכל, כל כך אהבתי את החיים שלי, לא התלוננתי עליהם ורציתי להישאר שם כי זה כל מה שהכרתי. זה בטח כמו להיוולד עם זנב, אתה לא מרגיש שזה מוזר עד שאתה מכיר משהו אחר.

בית-הכנסת בגני טל

סרדינים מטוגנים

אף פעם לא שנאתי חיילים או ערבים. בעיניי זה ממש מוזר שזה מה שאנשים מניחים שהם שומעים שנולדתי בגוש. כנראה שהם באמת לא מבינים..הבית שלי היה צמוד לחממות ובקצה הגינה הייתה לנו סוג של עמדת שמירה קטנה. כל תקופה הגיעו חיילים חדשים ואני  ציפיתי בהתרגשות להכיר אותם. מכל מחזור הייתי בוחרת את האחד שאתאהב בו וכשהיה הולך, הייתי בוכה ומכינה לו צמיד כדי שלא ישכח אותי. ההורים שלי חינכו אותי לכבד כל אדם, בלי קשר לגזע ומין. הם תמיד התייחסו יפה לפעולים שלנו ולעיתים הם אפילו מתקשרים אלינו, כדי להתעדכן. את הפועלים הערבים הכרתי מאז שנולדתי, הם היו ממש סוג של דודים (בני דודים חח). אחד מהם אהב לדוג. לפעמים הוא היה דג במיוחד בשבילי סרדינים, כדי שאמא שלי תוכל לטגן אותם עם פירורי לחם. וואו זה היה מעדן.             למרות שזה נשמע משונה, בגוש קטיף היה סוג של דו-קיום, מכיוון שבאמת גרנו אחד בתוך השני.לצערי, המגורים המשותפים האלה לא תמיד צלחו והמחיר היה חיי אדם. לכן הפינוי היה צעד הכרחי, אך דרך הביצוע הייתה נוראית.

על מה שקרה אחרי זה קשה לי לפרט. אני חושבת שבשביל להמשיך לחיות, אנשי גוש קטיף נאלצו לסגור את הזיכרונות בפינה חשוכה. רק שזה לא ממש עוזר, מסתבר שזיכרון זה דבר ערמומי למדי. הוא נוהג להופיע בלילות ואחרי מספיק שנים בדיוק שאתה חושב שהכל סבבה ועברת את זה, דווקא אז, מנגנון ההגנה המוחי שלך מחליט  שאתה חזק מספיק בכדי להתמודד עם העבר ומגניב לראשך תמונות וקולות ממקום שכבר מזמן לא קיים.

אנשי גוש קטיף מבינים אחד את השני בעיניים. יש לנו הרגשה של שותפים לסוד, למשהו שאסור לדבר עליו,  סוג של "טאבו". לפני שבוע פגשתי באוניברסיטה בחורה שגדלה איתי,  לא ראיתי אותה שנים. "יואו איזה מגניב בדיוק חלמתי עלייך אתמול!! אבל זה היה כל כך מוזר, חלמתי שאנחנו בגני טל ואת תופסת עפיפון ו..וואי פאדיחה למה אני מספרת לך את זה", אמרה ולחייה התחילו להסמיק. "זה בסדר גם אני חולמת על זה כל יום, כאילו אני חולמת על דברים אחרים, שקורים לי ביום-יום אבל הרקע הוא תמיד גני טל". "יופי אז אני לא היחידה",  אמרה בחיוך. "לא..נראה לי שיש עד כמה כמונו", אמרתי ושלחתי לה את המבט בעיניים.

הרחוב שגרתי בו

החיים חזקים יותר מהכל ותמיד חינכו אותי לכך שצריך להמשיך הלאה. אני יודעת שזה נכון ולפעמים אני מבקרת את עצמי על כך שאני נותנת לזיכרונות להציף אותי. למזלי, חוסר העניין הציבורי סביב הנושא גורם לאנשים כמעט ולא לשאול ויש שנים שאני לא מזכירה את זה כלל.

בקיץ האחרון, קרוב ליום השנה לפינוי, נתקלתי בבחור על הספקטרום האוטיסטי ששמע שגדלתי בגוש. ישבתי בקפיטריה עם חברה כשלפתע הוא עבר ומשום מקום אמר "וואי אביגיל לא ידעתי שאת מגוש קטיף, אני מתאר לעצמי שזה ממש קשוח לחוות את זה, אשמח שנדבר על זה פעם". העיניים שלי מיד הוצפו בדמעות ונותר לי רק לשאול את עצמי, באיזה עולם משונה אנחנו חיים. עולם בו אדם הנחשב על ה"רצף" מצליח לגעת בנקודה כל כך מדויקת כזאת שאחרים לא מצליחים בכלל לראות.