ראש הממשלה נפתלי בנט, טענת כי לאור הקרע בעם חובה לפעול למען אחדותו, אך האם במעשיך אתה מאחד או מפלג עוד יותר? עוד לא מאוחר לשנות את המציאות. גם אם הדבר כרוך במחירים פוליטיים. דעה

כתב: ירון משה תנעמי, ערך: אחיה לייבו

בראשונה נכווינו, בשנייה בנס ניצלנו, ובשלישית מי ישורנו. אלה שלוש הפעמים מאז הקמת מדינת ישראל שעמנו היה בסכנה לפריצת מלחמת אחים.

הפעם הראשונה היא תקופת הסכמי אוסלו ופיגועי הטרור שיצרו קרע גדול בעם. קרע שהוביל לצערנו להירצחו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל על ידי יגאל עמיר. הפעם השנייה היא תקופת ההתנתקות בה גורשו אלפי יהודי מגוש קטיף. אצילות הנפש של המגורשים והחלטתם למחות אך ורק במחאה פאסיבית מנעו מלחמת אחים. אינני חושב שציבור אחר בישראל היה נוהג כמותם. הפעם השלישית היא בימינו, ימי ממשלת בנט-לפיד. ממשלה זו התחילה לעשות שינויים רבים אם כי, לפחות בינתיים, לא הרי גורל כמו הפעמים הקודמות.

המחאה נגד הסכמי אוסלו

המחאה נגד ההתנתקות ב-2005

אם נבחן היטב נמצא קווי דמיון בין התקופות ונוכל ללמוד מהם כיצד לנהוג בעתיד. הראשון הוא הפרת הבטחת בחירות משמעותית. רבין הבטיח כי לא ידון עם אש"ף ולבסוף חתם אתו על הסכם אוסלו. שרון הבטיח ש"דין נצרים כדין תל אביב" ולבסוף פינה את נצרים ואת שאר יישובי גוש קטיף מתושביהם היהודים. בנט הבטיח השכם והערב שלא ישב עם לפיד כראש ממשלה גם לא ברוטציה, ושלא יקים ממשלה עם מפלגת רע"מ וחתם על כך בשידור חי. כידוע הוא הפר בבוטות שתי הבטחות אלה. הפרת הבטחות בחירות משמעותיות גורמת לאזרחים להרגיש מרומים ונבגדים על ידי הדרג הפוליטי.

רה"מ בנט לפני הבחירות: "לעולם ובשום תנאי אני לא אתן את ידי להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד לא בצורה רגילה ולא ברוטציה"

הפן השני הוא הסתמכות על רוב מינימלי לשנות סדרי בראשית. כך עשה רבין באישור הסכמי אוסלו ברוב של 61 כולל חברי הכנסת הערבים. וכך עשה שרון באישור תוכנית ההתנתקות ברוב של 59. דברים גדולים צריכים לעשות ברוב גדול.

ממשלת בנט הוקמה ברוב מינימלי של 61 חברי כנסת. ממשלה זו עדיין לא עשתה שינויים הרי גורל כמו קודמותיה אך היא מתקרבת לשם. בזמן קצר הקואליציה מעבירה שינויים גדולים כגון רפורמת הכשרות, רפורמת החקלאות, מיסוי כלי הפלסטיק, קיצוץ הסבסוד למעונות היום לציבור החרדי ועוד. בנוסף היא מתנהגת בדורסנות כלפי האופוזיציה בהרבה בחינות. דוגמא אחת לדורסנות היא יחס החברים בוועדות הכנסת שאינן משקפות את היחס בין הקואליציה לאופוזיציה.

דבר חמור ביותר שמקדמת ממשלה זו הוא החוק הפרסונלי למניעת נאשם בפלילים להרכיב ממשלה, או בשמו הפופולרי "חוק נתניהו". החוק הוא אנטי דמוקרטי. בבחירות האחרונות נבחרו 59 ח"כים שהצהירו שיתמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה. החוק מנוגד לרצון חצי העם. מטרת החוק היא ששנוא נפשם, בנימין נתניהו, לא יחזור לשלטון. בשלטון דמוקרטי חובה היא שהאזרח יהיה בעל תקווה להחליף את השלטון בקלפי. לולא תקווה זו, אם ידחקו אותו לפינה מספיק, הוא עלול לפנות לאפיקים מסוכנים אחרים שבאמצעותם יחליף את השלטון.

"החוק מנוגד לרצון חצי העם. מטרת החוק היא ששנוא נפשם, בנימין נתניהו, לא יחזור לשלטון"

ראש הממשלה בנט מרבה להזכיר את העובדה שעם ישראל לכל אורך ההיסטוריה שלו לא שמר על עצמאות ריבונית מאוחדת מעבר לעשור השמיני. כך היה בפיצול מלכות בית דוד לשתי ממלכות, ממלכת יהודה וממלכת ישראל. פיצול שהוביל למלחמות בין שתי הממלכות ולשפיכת דם אחים רב. כך גם היה בממלכת החשמונאים שנכבשה ע"י רומא בעקבות המלחמה בין האחים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני על ירושת המלוכה.

מדינת ישראל נכנסת כעת לעשור השמיני להקמתה. בתקופה האחרונה הקרע בעם גובר. מספר מערכות בחירות ללא הכרעה, ולבסוף הקמת הממשלה הנוכחית. מדובר בשעה גורלית וצודק ראש הממשלה בנט באומרו כי חייבים לאחד את העם. כוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים. מעשיו אינם מאחדים את העם. אך עדיין לא מאוחר מדי. אפשר עוד לשנות כייוון. על הקואליציה לנהוג בהגינות כלפי האופוזיציה. לנהל דיון ער בין הצדדים ,להגיע לפשרות ולגנוז תוכניות רדיקליות. הקואליציה רוצה לעשות טוב למדינה (כפי שהיא מבינה אותו) אבל בסיטואציה שלנו הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא לאחד את העם גם אם זה אומר שהקואליציה לא תממש את כל שאיפותיה.

עלינו לזכור, קואליציה ואופוזיציה, שמאלנים וימניים, חילונים ודתיים כי אין לנו ארץ אחרת, ולפני הכל ואחרי הכל "אנשים אחים אנחנו".

כותב : אביב פורת | עורכת : רבקה שורק

ז'אנר משחקי הפלטפורמה איבד מהפופולריות שלו בשנים האחרונות, אך הוא טומן בחובו דמיון, רגש והרפתקנות. בחזרה למשחקים שעשו לנו את הילדות

רוב תלמידי היסודי בשנות ה-2000 כנראה זוכרים היטב, איך שבזמן שיעורי מחשבים הם שיחקו בג'אז הארנב, במקום להקשיב למורה מנסה להעביר את השיעור. באותה תקופה עדיין היה ז'אנר אחד ששולט בתחום הגיימינג והוא ז'אנר משחקי הפלטפורמה.

משחק הפלטפורמה הוא תת ז'אנר של משחקי הפעולה, שהמרכיב המאפיין אותו הוא שהדמות הנשלטת בידי השחקן צריכה לעבור את שלבי המשחק, תוך כדי קפיצה בין משטחים (שלבים) ומכשולים שונים, בדרך יש לעבור מספר בוסים כדי לסיים את המשחק. בדרך כלל, משחק הפלטפורמה לא ינסה לחקות את המציאות כפי שהיא, הוא פונה יותר לפן הדמיוני – יצורים ביזאריים וצבעוניים, עולמות מרוחקים, ארסנל נשקים עתידניים ועוד. המשחקים הראשונים שוחקו בפורמט חד ממדי ועם הזמן הז'אנר השתדרג לתלת-ממד.

 כיום הסגנון איבד מזוהר העבר, ופינה את מקומו בשרשרת המזון של עולם הגיימינג למשחקי "העולם הפתוח", אך הוא עדיין נחשב לז'אנר שהוציא מתוכו הכי הרבה קלאסיקות בלתי נשכחות, שגרמו להכי הרבה אנשים לא לקום מהספה ולהפוך לבטטות כורסא.

הנה תזכורת לחלק מהמשחקים האהובים והמומלצים ביותר :

סדרת משחקי "ג'אז הארנב"

שלושת אלפים שנים אחרי האירועים המתרחשים בסיפורו של איזופוס, המשל "הצב והארנב", ממשיכה היריבות בין צבים וארנבים. ג'אז הארנב נלחץ למשימה כדי להציל את הנסיכה אווה מהצבים המרושעים והמנהיג שלהם "דבאן".

המשחק הראשון בסדרה יצא בשנת ב-1994, למערכת ההפעלה מיקרוסופט דוס. בעקבות הפופולריות הרבה של המשחק יצא אחריו משחק המשך, ג'אז הארנב 2 ב-1998, למערכת ההפעלה Windows 95 ו-98 של מייקרוסופט.

שני המשחקים קיבלו מעמד אגדי בקרב משחקי הפלטפורמה ועד היום יש לו קהל מעריצים רחב שנזכר בנוסטלגיה שלו.

ריימן 2: הבריחה הגדולה

כנראה שאין אדם אחד שגדל בשנות ה-90 או שנות ה-2000, שלא זוכר את העכבר המכונף שחסר לו גפיים וצוואר, ואם כן כנראה לא הייתה לו ילדות מי יודע מה.

במשחק ריימן צריך להציל את העולם מצבא של רובוטים-פיראטים, בפיקודו של אדמירל ראזורברד והלשיב את השלום לעולם הלומים.

ריימן 2 הוא משחק המשך אשר זכה להצלחה רבה, והגיע למעמד של משחק פולחן. אחד הסיבות לכך, הוא המעבר מהדו מימד של המשחק הראשון לתלת מימד במשחק השני, הוא בעצם היווה משחק פורץ דרך בתחום.

קונסולות מוכרות : PlayStation 2 , Nintendo DS , Microsoft Windows ועוד

סדרת משחקי "קראש בנדיקוט"

סדרת משחקי פלטפורמה, אולי הזכורה ביותר לקונסולת סוני פלייסטיישן. לסדרה יצאו לא פחות מ-21 משחקים מגוונים, ביניהם משחקי פלטפורמה, אך גם משחקי ספין אוף של משחקי מירוצים. הסדרה מכרה מעל ל-40 מיליון משחקי ברחבי העולם ונחשבת לקלאסיקה בתחום.

קראש הוא בנדיקוט (חיית כיס באוסטרליה) עצלן ומנומנם עם כוחות מיוחדים, אשר נוצר על ידי הרשע "ד"ר קורקטס", שהכניס אותו למעיין מכונת התפתחות שהעניקה לו כוחות מיוחדים, המתקפה הזכורה במיוחד לחובבי המשחק היא מתקפת הסיבוב המהירה שלו. בהמשך קראש צריך להציל את העולם מאותו נבל מרושע שהפך אותו למי שהוא.

קונסולות מוכרות :  PlayStation, PlayStation 2, GameCube, Wii, Microsoft Windows ועוד.

ראצ'ט אנד קלאנק 3

ראצ'ט וקלאנק היא סדרת משחקי פלטפורמה תלת ממדיים שפותחה לראשונה ב-2002 לפלייסטיישן 2, המשחק זכה להצלחה רבה בקרב קהילת הגיימרים והמבקרים והפך לקלאסיקה בעיקר בקונסולות המשחקים של סוני פלייסטיישן. המשחק הזכור ביותר מהסדרה אבל הוא המשחק השלישי שנהנתה מגרפיקה חדשנית ומדהימה לתקופה בה הוא יצא, עולמות גדולים ומרשימים יותר ואפשרות גם למשחקים מרובי משתתפים בעזרת הרשת.

עלילת המשחק מתחילה בגלקסיית סולאנה, בתוך מפעל בכוכב לכת קוארטו, רובוט פגום בשם "קלאנק" בורח ומתרסק בכוכב הלכת ולדין, ביתו של המכונאי ראצ'ט (יצור אנושי דמוי חתול). אחרי שתוקן על ידי ראצ'ט השניים יוצאים למסעות ברחבי הגלקסיה ומצילים אותם מכוחות מרושעים המאימיים עליהם.

קונסולות מוכרות : PlayStation 2 ו-PlayStation 3.

כתב: אביאל ויצמן, ערכה: מוריה כהן

כשבע נשים התלוננו על נשיא ארה"ב הנבחר ג'ו ביידן במהלך כהונתו כחבר בסנאט האמריקאי. לטענתן הוא נהג כלפיהן "בצורה שאינה הולמת" ואף הוגשה נגדו תלונה ב-1993. אז מה בדיוק קרה שם ולמה בקושי שמענו על זה עד היום? התשובות לפניכם

ב-1993 כשג'ו שביידן עוד היה חבר בסנאט האמריקאי מטעם מדינת דלאוור, הוא פגש שם את טארה ריד, עובדת זוטרה כבת 29. לדברי ריד, הוא זרק הערות מיניות לא פעם ואף ביקש ממנה שרק היא תגיש את המשקאות הקלים באירועים ובלשכתו, כדי שיוכל להסתכל על גופה.

לטענת ריד, ביידן היה נוהג לשלוח אליה מסרים דרך גורמים מגוף שלישי, שהוא חושק בה ושהוא חושב שהיא יפה. אבל, השיא היה כאשר לדברי ריד, ביידן אחז בה בפתאומיות ללא שום התראה מוקדמת, כשלתדהמתה לא ראתה אף איש במסדרון גבעת הקפיטול, שם הותקפה כדי שתוכל לקרוא לעזרה כלשהי.

ריד טוענת שביידן, בלי לומר מילה, הצמיד את ידיו מתחת לבגדיה ואט אט ביצע בה את זממו תוך כדי שהוא מנשק אותה. היא מספרת שהצליחה לבסוף לחמוק מביידן, כשהוא מצידו מטיח בה הערות מלגלגות כגון "שמעתי שאת מחבבת אותי".

אז מה הניא את ריד מלהגיש תלונה נגד ביידן? ומדוע התקשורת לא מתלהבת מסיפור זה? ריד טוענת שהיא אכן פנתה לתקשורת באפריל האחרון, אך לא ציינה את שמו של ביידן (כנראה מפחד) ואף הגישה תלונה כדי להראות רצינות בפני אתר שמרני בארה"ב שפרסם את סיפורה.
עוד מוסיפה ריד, כי כבר ב-1993 היא ניסתה להגיש תלונה בתוך הקונגרס אך גורמים בסביבת ביידן נקטו בצעדים נגדה על מנת שתרד מהמהלך ובין היתר קיצצו בסמכויותיה והעבירו את משרדה לחדר נטול חלונות.

ריד היא אחת משבע נשים שהתלוננו על התנהגות לא הולמת מצדו של ג'ו ביידן. בתלונותיהן הן מתארות כי נהג ללטף בצווארן ואף לשחק להן בשיער. ביידן בתגובתו הראשונה אמר כי נהג בתום לב וללא כוונה מינית ומעתה יכבד יותר את המרחב הפרטי של הנשים שסביבו. לאחרונה, ביידן מכחיש בתוקף את הטענות נגדו. לרשת msnbc הוא אמר: "לא, זה לא נכון, אני אומר זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים. זה מעולם, מעולם לא קרה".

כנגד ריד, קמו טוקבקיסטים רבים ברשתות החברתיות שטענו כי היא מנסה להפיל את ביידן בטענות כוזבות משום שהיא תומכת נלהבת של יריבו מהפריימריז האחרונים לנשיאות מצד הדמוקרטים, ברני סנדרס. בנוסף, תחקיר בעיתון המפורסם "ניו יורק טיימס" דיווח כי ערך תחקיר מעמיק סביב סיפורה של ריד ועלה מכך שאף איש צוות מאותה העת לא צידד בריד ואישר את דבריה.

מנגד, חברה של ריד אישרה כי שמעה על המקרה כבר ב-1993 וחברה נוספת סיפרה כי שמעה על המקרה ב-2008. אחיה של ריד מצדד באחותו וטוען גם הוא שאחותו סיפרה לו על המקרה. ריד מבחינתה מודה שהיא תומכת בסנדרס, אך מכחישה בתוקף כי זה המניע שלה לטענותיה. גם את הטענות שטראמפ עומד מאחוריה, או רוסיה, היא דוחה על הסף.

היום ישנן קריאות רבות לחקור את הסיפור ואף פורסמו מאמרים בעיתונים מרכזיים בארה"ב סביב הנושא. עיתון "הטיימס" טוען כי דרשו כבר ב-2018 לחקור לעומק את התלונות על התקיפות, של השופט העליון ברט קבאנו ושל ג'ו ביידן.

אחרי כל אירוע גדול בישראל, הרשת מוצפת בשלל סטטוסים וממים שהופכים את המקרה הרציני לבדיחה גדולה. אמיר מויאל, אושיית רשת, מסביר איך עושים את זה נכון, וד"ר רותי הרפז מדגישה שכדאי להיזהר כשמשתמשים בהומור

כתבה: מיכל עמיצור / ערכה: הודיה גרוס

החדשות בישראל רצות מאירוע לאירוע, ביו פיגוע וטילים לטונה מקולקלת בארומה. בכל יום שערוריה חדשה על הפרק, וכאשר אחת כבר מוצתה ישר תגיע אחרת להחליפה. אך מה הופך כל שערוריה קטנה, בארצנו רוית החדשות, לסערה כל פעם מחדש וכיצד הישראלים מתמודדים עם המציאות השותפת. 

שערוריה או מקרה שעולים לסדר היום הציבורי צוברים תאוצה והופכים לאירועים משמעותיים בין היתר כאשר הם הופכים לוויראליים ברשתות החברתיות. שיתופים, תגובות, לייקים על פאנצ'ים מכל הסוגים וממים מלבים את האש. את התגלגלות האירוע ראינו בשנים האחרונות בכל מיני אירועים ומקרים שקרו במדינתנו. החל מהחורף מלא המשקעים שהגיע אלינו והציף אזורי רבים בארץ, פרשת הטונה המקולקלת בארומה שהפכה לבדיחת היום, בחירות חוזרות ונשנות, המצב הביטחוני בדרום, ובעצם מה לא?! מצבי לחץ, פחד וחרדה מובילים רבים מאיתנו להתמודדות עם המצב על ידי הומור ולפעמים אף בהומור שחור. 

אמיר מויאל, אושיית רשת, כותב וסטנדאפיסט, מסביר על אופן כתיבת הומור, השימוש בו כדרך התמודדות עם נושאים כואבים, וכן על התגובות של קהל הגולשים והקוראים. 

איך כותבים פאנץ' על אירוע חדשותי?

"כשזה מגיע לכתיבה קיימות שתי אפשרויות. לפעמים זה מגיע מיד, בהבזק. משהו חד שפשוט נשלף החוצה בבת אחת, מנוסח וטוב. האפשרות השנייה, שהיא מצויה יותר, זה שאתה באמת יושב וחושב. זה יכול להיות ברמה של יש לי מה להגיד, אני יודע מה אני רוצה להגיד, אבל אני לא יודע איך לנסח ולפעמים זה גם לשבת ברמה של 'מה אני רוצה להגיד', אם בכלל".

הומור לפעמים נוגע במקומות כואבים, לא מפחיד להשתמש בו?

"אני לא יודע אם הייתי מגדיר את זה פחד. לפעמים יש רגישות. לפעמים אם מדובר בנושא כואב, אתה לא רוצה לפגוע באנשים. אז בהחלט מפעילים שיקול דעת. גם אם מדובר באסון, גם אם מדובר בנושא שהוא טאבו, גם כשהקהל שלך הוא דתי ברובו, צריך להיות רגיש, אבל קרה לי גם שכתבתי דברים שידעתי שלא כולם יוכלו לקבל אותם והרגשתי שאני שלם איתם והם אכן נכתבו. האם יש פוסטים שאני מתחרט עליהם? לא באופן דרמטי. אולי פה ושם עניינים של ניסוח, אבל מכיוון שאני שקול בדרך כלל ולא ממהר להוציא דברים, לא קרה בכל שנותיי כאן (כמעט 10) שכתבתי משהו והתחרטתי ממש".

יש אנשים שכועסים? איך התגובות של הגולשים?

"בתגובות כן לפעמים יש כאלה שכועסים. זה יכול להיות אנשים מהמחנה השני, אנשים שמקפידים יותר ממך ברמה התורנית, אנשים שחושבים שאסור לצחוק על נושא מסוים וכו'. למדתי להתמודד. אם הביקורת היא עניינית ומכבדת, אז אני גם משיב ומתייחס. אם הביקורת מתלהמת, אני מתעלם או אם אני לא מסוגל להתעלם, מנסה להרגיע או להוציא קצת אוויר מהתגובה שלו. לעיתים רחוקות, אם המגיב חוצה את הגבול ומגיב אישית, אני קצת נכנס בו. אבל זה די נדיר".

הומור הוא דבר שאני משתמשים בו בצורה חיובית, עד כמה הוא באמת עוזר להתמודדות עם מצבי לחץ, פחדים?

ד"ר רותי הרפז, מרצה לפסיכולוגיה, מסבירה: "השימוש בהומור תלוי באיזה אוכלוסייה מדובר, הומור נתפס לעיתים כדבר שלילי. לא כל אוכלוסייה תקבל את זה בצורה חיובית, לכן חשוב לזהות את קהל היעד ולוודא שאכן זה משמש את המטרה. יש אנשים שכל בעיה נתפסת בעיניהם כסוף העולם אך כשמכניסים הומור זה נותן בהם יותר קלילות ודרך התמודדות. הבנה שלא הכול שחור אלא יש גם אפור באמצע. לדוגמא חיילים מרבים להשתמש בהומור שחור שפורק להם את המתח".

לדבריה, "ילדים ומתבגרים מקבלים בצורה טובה יותר את ההומור ולכן הוא משמש ככלי ריפוי וטיפול יותר בגילאים צעירים. אנו רואים זאת למשל בתוכנית 'ארץ נהדרת' צוחקים על כולם, אז יש אנשים שישמחו מהדמות המציגה אותם, וצוחקים ממנה. ויש שיעלבו ויראו בה כפוגענית".

אז בפעם הבאה כשאתם מעבירים תמונה מצחיקה, צילום מסך של פאנץ' הומוריסטי או משתפים מעצמכם איזה בדיחה על המצב בארצנו, תזכרו – זה עוזר להתמודדות עם המצב, אך אל תשכחו להיות גם קצת רגישים למי שפחות מתחבר.

הגיע הזמן לחשבון נפש על המצב הפוליטי בישראל. הפכנו שאננים אל מול יציאה לבחירות חוזרות ונשנות. אם נמשיך במצב כפי שהיה עד כה, ייתכן שנמצא את עצמנו בעוד שנה מהיום במדינה בבחירות מתמשכות

כתבה: מיכל עמיצור / ערכה: הודיה גרוס

אתם לא היחידים שמרגישים בלופ חוזר, אזרחי ישראל כבר מאסו בקמפיינים של בחירות. הסתה, בושם פשיזם, גילוח שפם, רק לא ביבי, מה לא היה לנו בקמפיינים מגוונים ומתובלים שנאה והסתה כלפי כל מגזר במדינה כה קטנה. כמה שיסוע, פילוג, וממשלת אחדות אחת שתלינו בה יותר מדי תקוות שווא. 

בבחירות אפריל הריצו בדיחות על כך שניפגש עוד כמה חודשים לבחירות חוזרות, לא שיערנו שזה יקרה בתוך חודשיים. בבחירות השניות שהתקיימו, כבר הכל היה קל ומוכר יותר, ובכל זאת גם אז הייתה הרגשה שפתרון לא יהיה פה. בסיום ספירת הקולות, בתור לוועדה המרכזית כתבתי בפייסבוק על החוויה להיות מזכירת קלפי בפעם השנייה. "בבחירות הקודמות אמרתי לעצמי שאני לא עושה את זה עוד פעם. מה גרם לי לעשות זאת שוב? אולי הכסף, אולי טוהר הבחירות, אבל מה שבטוח אולי ניפגש לפעם שלישית גלידה. אז אם אתם מתכננים משהו בזמן הקרוב דברו איתי.. והגלידה עליכם". זה לא היה מופרך, רק עניין של זמן.

לקראת הודעת נשיא המדינה, ראובן ריבלין, על העברת המנדט לידי הכנסת, חילקה דוברות בית הנשיא גלידות. אמנם בדוברות לקחו את המצב בהומור, אך מדינת ישראל מצויה בפלונטר עמוק. ייתכן, כי בסיום 21 הימים הנוספים של המנדט בכנסת פנינו למערכה שלישית במספר, וכל זה בלי לקחת בחשבון את הבחירות המוניציפליות שחלו גם הן בפאתי 2019.

אנו נמצאים בתקדים היסטורי במדינת ישראל, כאשר בבחירות השניות שהתרחשו בספטמבר שברו שיא שלא קרה מעולם במדינה, בחירות בפעם השלישית הן שיא השיאים. דווקא בזמן זה, עלינו לעשות חשבון נפש על המצב הפוליטי בישראל. ימין, שמאל, ערבים, חרדים. כל הפסיפס היוצר את החברה הישראלית, המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. אם נמשיך במצב כפי שהיה עד כה יתכן שנמצא את עצמנו בעוד שנה מהיום במדינה בבחירות מתמשכות.

מדברים רבות על המחיר הכלכלי שעולה לנו הציבור עבור כל מערכת בחירות, אך שוכחים את המחיר החברתי הכבד היוצר ומעמיק את השסע בחברה הישראלית. הפכנו שאננים אל מול יציאה לבחירות מחודשות. במקום להבין שהסיטואציה אינה סבירה, כל צד בוחר שלא להתפשר, מוחא כנגד יריבו הפוליטי, ומסרב לקחת אחריות למציאות שבה אנו נמצאים.

זה לא עניין של ימין או שמאל, ההפך. ישיבה על הגדר לא מועילה במדינת ישראל, יש צורך לבחור צד. תהיה ימין, תהיה שמאל, אבל תבחר צד. זה בדיוק העניין שבגללו הציבור הישראלי יצא שוב לבחירות. ישנו אחד שלא בוחר צד, כולכם יודעים את שמו, בוחר שלא לבחור ומשאיר את שני הצדדים נתונים לגחמותיו. בבחירות האחרונות ניסו הקמפיינים לטשטש את הזהות של כל צד, ליברלים, מכילים, ובקיצור לא ברורים. ההצעה ליציאה לבחירות ישירות לראשות הממשלה לא תפתור את המצב. ניהול מדינה בסוף תלויה בהרכבת ממשלה, העברת תקציבים, ואישור חוקים. לכל מפלגה בת שלוש מנדטים וקצת יש כוח כל כך גדול ובר השפעה עד כדי הפלת ממשלה, אנו נמצאים בנקודת משבר. נכון, יש עניין לייצוג מיעוטים במדינה, אך עם זאת החברה הישראלית מורכבת מפסיפס אנושי מגוון אשר בחיי היומיום מצליחים להסתדר יחד. עד כה 73 שנה הצליחו במדינת ישראל להקים ממשלות, לקשור קשרים, להעביר חוקים, זה ניתן גם כיום. אין לנו את הפריבילגיה להמשיך את המצב כמו שהוא.

כיצד ישפעו אחוזי ההצבעה בבחירות בפעם השלישית, עוד לא ניתן לדעת. בין אם הבחירות יתקיימו ביום חורפי המתאים לימי מרץ ובין אם ביום קיצי המתאים לבילוי בים, בשביל לשכנע את הציבור ללכת לבחור בפעם השלישית יהיה על המועמדים להציע פתרון, כזה שלא יביא אותנו לבחירות נוספות. בבחירות האחרונות שנערכו בספטמבר אחוז ההצבעה עמד על 69.4% מצביעים, כאשר בבחירות שנערכו באפריל אחוז ההצבעה עמד על 67.9% גידול של 1.5% במספר המצביעים. ייתכן כי בחירות חוזרות יביאו להצבעת מחאה, מעין בקשה של הציבור לסיים עם הסאגה אליה הוא נכנס ללא רצונו, אך אין כל הבטחה שאחוז זה יגדל או יישמר כפי שהוא.

דמוקרטיה היא שלטון העם, בחירות בפעם בשלישית לא בהכרח ישנו את דברו. הגיע העת שמנהיגי העם יבינו זאת ויעשו הכל על מנת להימנע מבחירות חוזרות. כמו כן, השאננות וקריאה לבחירות בפעם השלישית מראה גם היא על תודעה המוטעת בקרב הציבור, אנחנו נוטים לשכוח שמעבר לדיון האידיאולוגי יש פה מדינה שצריך לנהל. ואולי השאלה שצריכה להעסיק אותנו היא באיזה טעם, שוקו או וניל? ימים יגידו.

מאת משה סלע

יאיר לפיד לא מוכן שמפלגתו תשב בקואליציה עם החרדים וכניסה נוספת לממשלה בראשות נתניהו אינה על הפרק. ממפלגתם החדשה של בנט ושקד, דרך בני גנץ ועד המחנה הציוני – הכוחות הפוליטיים שעתידים להשאיר את "יש עתיד" באופוזיציה לקדנציה נוספת

ב-9 באפריל ייערכו בישראל הבחירות לכנסת ה-21. אחת המפלגות שצפויה לאבד מכוחה בבחירות, לאור התנודות הפוליטיות האחרונות, היא יש עתיד בראשותו של יאיר לפיד.

יש עתיד היא מה שמכונה בלקסיקון הפוליטי "מפלגת אווירה". גם מי שמאד אוהב אותה ומתחבר אליה, לא יתאבד עליה, לא ילך איתה באש ובמים. ביטחוניסטים? יש להם את מפלגתו ההולכת ומתגבשת של בני גנץ, "חוסן לישראל". דתיים? יש את הבית היהודי שמייצג.

ימניים? אין בכלל על מה לדבר, לשם כך קיימות מפלגות הליכוד, הבית היהודי והמפלגה החדשה של נפתלי בנט ואיילת שקד: "הימין החדש". לפיד למעשה נלחם על אותם "קולות צפים", גם מצביעי ליכוד וגם מצביעי המחנה הציוני. אלה עם נטייה למרכז, שמאסו במפלגת האם ומחפשים שינוי בהרכב נבחרי הציבור.

יש עתיד צופה אל בחירות 2019 תוך שהיא שמה לב למפה הפוליטית הנוכחית, ומבינה שמקומה כנראה באופוזיציה. לפיד די "שרף" עצמו מול החרדים. אף מפלגה חרדית שמכבדת את עצמה כנראה לא תשב איתו. חוק הגיוס, עליו כל כך נלחם ושבגללו בסופו של דבר פוזרה הכנסת (גם אם היו טריגרים אחרים שקדמו לפיזור), הוא חוק הדגל שלו, מייצג אותו לטוב ולרע, אך באשר לישיבה בקואליציה עם חרדים – בעיקר לרע.

אז אם נצא מנקודת הנחה שלפיד והחרדים לא יישבו יחדיו בקואליציה, אולי הוא יוכל לשבת בקואליציה בלעדיהם? כנראה שלא. על-פי הסקרים האחרונים, נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. נכון, הוא ספג מכה פוליטית קלה בכנף עקב המצב בדרום, גל הפיגועים האחרון וה"מבצע" הצבאי בצפון, אך הוא עדיין מקבל סביב ה-30 מנדטים ולא נראית אלטרנטיבה באופק.

בנימין נתניהו לא יתאמץ יותר מדי בשביל להכניס את לפיד לקואליציה איתו. אם זה יבוא בטוב לשאר השותפים הקואליציוניים הוא ישקול זאת, אבל לא יתאבד על זה.

אם כך, עם ביבי המצב צולע ועם החרדים המצב די אבוד. מה שמשאיר את לפיד דווקא בידם של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ ושות'. טרם שמענו מגנץ מהן עמדותיו אך ניתן להעריך שירצה להיות חלק מקואליציית ימין, מה שכנראה יקרה. גנץ, על-פי הסקרים גורף מספר מנדטים דו-ספרתי  ויכול להיות שיצליח להפתיע את כולם עם עשרים מנדטים ביום מעולה שלו. כל קואליציה תשאף שמפלגתו של גנץ – עם כוחו הגובר ומתהווה כשובר השוויון – תהיה חלק ממנה. אם גנץ יחליט להיות חלק מקואליציית בנט-ביבי-חרדים סביר להניח שלפיד לא ימצא את ידיו ורגליו בקואליציית ימין-דתית שכזו ויעדיף להמשיך מספסלי האופוזיציה. מצד שני, אם גנץ יפתיע את כולם יחליט שהוא שובר שמאלה, לפיד עשוי למצוא עצמו בקואליציית שמאל. קואליציה שיהיו שותפים בה גנץ, המחנ"צ ואולי גם כחלון.

הבעיה העיקרית של לפיד היא שאין לו אג'נדה ברורה. עם כל הכבוד לחוק הגיוס, זהו חוק שהיווה עבורו כלי פוליטי בלבד.

הניסיון לשווק פוליטיקה נקייה לציבור טפח על פניו פעם אחר פעם. לפיד גם צבר כמה מהלומות, המפורסמת כשהתגלה שח"כ יעקב פרי שיקר אודות שירותו הצבאי ונאלץ להתפטר. הערתו המיזוגינית של ח"כ אלעזר שטרן למירי רגב, אותה לא גינה לפיד, גם כן לא הוסיפה לו נקודות זכות. עושה רושם שלפיד צריך להמציא עצמו מחדש כדי להיות שווה יותר מארבע עשר מנדטים, מה שהסקרים מעניקים לו כרגע. אמנם זו כמות לא רעה, אך כזו שתשאיר  את לפיד בפאוזה שמוכרת לו היטב, באופוזיציה.