מאת אביגיל ישועה

"תביני, זה כמו מוות, רק לא של אדם אלא של עולם. הרי איך אפשר להגדיר עצב על מקום שלא קיים יותר". לפני 13 שנים נאלצתי לעזוב את גוש קטיף בעקבות תוכנית ההתנתקות. במהלך השנים הציגה התקשורת תמונת מציאות אחרת מכל מה שהכרתי ובעיניי, הגיע הזמן לספר על הגוש דרך עיניים של מישהי שגדלה שם וחושבת שהפינוי היה מהלך נכון שהתבצע בצורה מחפירה

אני במקור מגוש קטיף. לא גורשתי, לא נתלשתי משורשיי ולא הרבצתי לחיילים עם אלת בייסבול. לפני 13 שנים נאלצתי לעזוב את המקום שנולדתי בו בגלל שככה הממשלה החליטה. עצוב, כואב, אבל אלה החיים. במהלך השנים נתקלתי בכל מיני אמירות שהשתדלתי שייכנסו מצד אחד וייצאו מהצד השני, "בכיינים", "מתעשרים על חשבון המדינה", "עלוקות", "כמה מיליונים קיבלתם" ועוד כמה משפטים מאנשים שמדברים בביטחון על נושאים שהם לא מבינים בהם. זה מעניין, כי גם בעולם הדוגל בפוליטיקלי-קורקט ובקידום הקבלה והנאורות גם האנדרדוג צריך להבין שבשביל להיות אהוד הוא חייב להיות טרנדי מספיק. מתנחלים, חרדים, זקנים ונכים זה לא מגניב. אין לנו צבע עור אקזוטי או נטייה מינית החורגת מהנורמה. להיות מפונה מגוש קטיף זה לא פופולרי. לכן אני מקבלת בהבנה את חוסר העניין הציבורי כלפי הנושא.

שמאל ימין

בגיל צעיר הבנתי את כוחה של תקשורת ההמונים. האמת שזה כל כך מטורף! הם אשכרה הצליחו להפוך את המושב הקטן שלי, הממוקם כשעתיים נסיעה מציוויליזציה, לסלע המחלוקת המרכזי של תחילת שנות ה-2000. מי היה מאמין שהחלקה הכל כך מבודדת, תהפוך להיות מלחמה בין זרים המתווכחים בינהם למי יש יותר גדול. והשואו המרכזי, הגיע ביום הפינוי – מסכי הטלוויזיה הציגו בלי הפסקה את אנקת הבכי והתפילות החזקות ואני לא הצלחתי לזהות אף אחד מה"מגורשים" על המסך, מה שדי מעניין בהתחשב בעובדה שהכרתי את כל התושבים. כנראה שהבוכים עם החולצות הקרועות היו אותם זרים שתפסו לי את המקום בבית כנסת, אלה שבגללם לא יכולתי להיפרד מכל מה שהכרתי.

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. הוא כלל 17 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה ואחד במרכזה. סך הכל 21 יישובים. למושב שגרתי בו קראו גני טל, הוא היה מטופח למדיי, היו בו 80 משפחות והוא הוקם בזמן שעוד למדו נהיגה בחאן-יונס. אנשיי גוש קטיף קיבלו קשה את הפינוי.האמת שזה ניתן להבנה, הרי זה היה העולם שלנו וכל מה שהכרנו (לפחות אלה שנולדו שם כמוני). רוב התושבים התפרנסו מחקלאות ולאחר הפינוי התקשו להקים משק חקלאי מפאת גילם המבוגר והמחסור בשטח אדמה. הפיצויים שקיבלנו לא היו גבוהים וכשחושבים על זה, זה בלתי אפשרי לשלם פיצויים על רווחים עתידיים של גידולים חקלאיים ואם להוסיף לזה את הפיצוי על הבתים, הגינות והשריטות העמוקות בכלל נהיה פה כאוס. אולי בגלל זה הם החליטו לוותר מראש.

איך מגדירים עצב?

יש אנשים שמכירים אותי כמה שנים טובות ואין להם מושג שנולדתי בגוש קטיף. ואם יש להם, הם כנראה יגידו "וואי את לא נראית" או "באמת? טוב, את לא כזאת". אם לומר את האמת תגובות כאלה גורמות לי לאי נוחות ולאיבוד סבלנות מהיר. הסיבה העיקרית לכך שאני לא מרבה לדבר על גוש-קטיף היא שזה לא ממש מעניין אף אחד. והמשנית, שבשביל להמשיך לחיות צריך להדחיק את זה בפינה חשוכה בראש. מכיוון שאנשים לא באמת מבינים את הדרמה הגדולה ואת השלכותיה.

קשה להגדיר אבל של פינוי, הרי זה לא מעבר דירה או מדינה וזה שונה ממוות ועדיין, הקושי היה כל כך מוחשי, פיזי ומבלבל משהו שלא חוויתי לפני כן. אני זוכרת שניסיתי להסביר לפסיכולוגית שלי למה אני כל כך עצובה. היא לא נהגה לדבר הרבה וזה הקשה על העניין כי כשיש שקט המחשבות שלי מסתבכות בראש כמו חוטי חשמל חתוכים, וזה תמיד מקשה עלי לחשוב בבהירות. גם לעצמי לא הצלחתי להגדיר מהו סוג העצב שלא נותן לי מנוחה, עד שיום אחד זה הגיע. באחת הפגישות אצל הפסיכולוגית ביקשתי ממנה דף וטוש (הייתי בת 13) ועל הדף הלבן ציירתי משפחה. "את מבינה, אם מישהו מהמשפחה ימות אז אחד מהאנשים ייעלם מהציור, כולם יהיו עצובים וייאלצו להתמודד עם המוות שלו.מה שאני מרגישה זה כאילו שהדף עצמו ימות וכל האנשים יצאו מהעולם של הדף והסתובבו אבודים. תחשבי על זה, יום אחד יש לך עולם ויום אחרי הוא כבר לא קיים, אין בסיס ואין קרקע. אני מרגישה שהעולם שלי מת ובגלל שזה כל מה שהכרתי, משהו בי מת".

להתגעגע לעולם שלא קיים זה מתסבך. מאז הפינוי יש לי קטע כזה שאני משתדלת לזהות רגעים שאחריהם משהו בחיים שלי השתנה לנצח. אני זוכרת את הפעם האחרונה שיצאתי מגני טל. באוטו הייתה הרגשה מוזרה, החתול שלי השתולל בכלוב שלו ואני סובבתי את הראש והסתכלתי על השער הצהוב, שהיה עמוס סרטים כתומים נסגר. אני זוכרת שהידיעה שזאת הפעם האחרונה הדהדה בראשי ונסיתי להתרכז כדי שאוכל לזכור את הרגע, בו נפרדתי מכל מה שהכרתי. הפעם השנייה שידעתי שמעתה והלאה חיי השתנו לנצח הייתה בגיל 20. כשהייתי בצבא היה לי מפקד שהערכתי מאוד. קצת לפניי שעזב הוא קרא לי לשיחה והפציר בי להתחיל לחיות את החיים שלי. "את חייבת להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה" אמר מלא בכוונה. המילים שלו היו חודרות ומדוייקות. זה מעניין, תמיד חשבתי שאני די טובה בלהסתיר את חוטי החשמל החרוכים ואת זה  שאין לי הרבה זיכרונות מלפני גיל 21.

זה לא פוליטיקלי-קורקט

הפסקה הבאה יוצאת לגמרי מאזור ה"פוליטיקלי קורקט" הכל כך מקובל בימנו. אבל לי יש פריווילגיות! כן כן.. כנראה שיש יתרונות בכך שגדלתי דתייה מתנחלת, עברתי לעיר, התגייסתי לצבא והפסקתי לשמור שבת. אפילו יש לי סבא תימני וסבתא אשכנזייה ככה שמותר לי לדבר על מתנחלים (אני הארד-קור),על עירוניים, על דתיים ועל כהי עור (היי סבא) כי אני גם כזאת! אז אחרי שסיימתי להתלהב אספר על מקרה שקרה לפניי שבועיים. טיילתי עם חברה בתל אביב בצהריי יום שישי. לפתע עצרה אותנו בחורה עם מיקרופון ולגופה חולצת "כולנו עם הדרום" ולידה עמד צלם שהחזיק אוזניות. הבחורה שאלה אם נוכל להקדיש שתי דקות מזמננו כדי לשים את האוזניות ולהקשיב לאזעקת "צבע אדום" כאות הזדהות. "אני במקור מגוש קטיף ולשמוע אזעקה מחזיר אותי אחורה" אמרתי בקרירות והוצאתי את עצמי מהמשוואה.

אז אם להיות כנה, הסיבה שלא רציתי לשים את האוזניות לא נבעה מזיכרונות כואבים. הרי בגוש קטיף לא היו בכלל אזעקות וטוב שכך, כי לחיות במקלט זה בטח ממש לא נחמד. ותכלס, עד שהיו מפעילים את האזעקה היו יכולות להיזרק עוד שבע רקטות(ככה זה כשגרים חמש דקות הליכה ממקור הבעיה). הסיבה שסלדתי מעניין האוזניות הגיעה ממקום של כעס פנימי, שנבע מכך שלתושבי גוש קטיף לא הייתה לגיטימציה. אנחנו הרגשנו אשמים. הרי זאת בעיה שלנו שבחרנו ל"התנחל" שם. למרות שאם חושבים על זה, לא בחרתי להיוולד שם וההורים שלי הם לא פנאטים שעברו לגור שם כי ככה ציווה אותנו אלוקים. לא, הם פשוט היו חקלאים שחיפשו מקום שקט ומבודד כדי להקים חממות (אגב, לא היה כלום בגוש קטיף לפני ההתיישבות היהודית כי הערבים טענו שאי אפשר לפתח שם חקלאות בגלל החול).

לנו לא הייתה לגיטימציה לאהדה הציבורית ואם לומר את האמת, לא חיפשנו אותה. מה שקורה בדרום עכשיו צובט לי בלב לא מהסיבה המובנת מאליה אלה מכיוון שמה שהם חווים עכשיו חוויתי מאז שנולדתי (קצת מביך להודות, אבל ריח של עשן מדורה זה הריח של הילדות שלי) רק בתוספת יומיומית של יריות, פצמ"רים ומוות, הרבה מוות.למרות הכל, כל כך אהבתי את החיים שלי, לא התלוננתי עליהם ורציתי להישאר שם כי זה כל מה שהכרתי. זה בטח כמו להיוולד עם זנב, אתה לא מרגיש שזה מוזר עד שאתה מכיר משהו אחר.

סרדינים מטוגנים

אף פעם לא שנאתי חיילים או ערבים. בעיניי זה ממש מוזר שזה מה שאנשים מניחים שהם שומעים שנולדתי בגוש. כנראה שהם באמת לא מבינים..הבית שלי היה צמוד לחממות ובקצה הגינה הייתה לנו סוג של עמדת שמירה קטנה. כל תקופה הגיעו חיילים חדשים ואני  ציפיתי בהתרגשות להכיר אותם. מכל מחזור הייתי בוחרת את האחד שאתאהב בו וכשהיה הולך, הייתי בוכה ומכינה לו צמיד כדי שלא ישכח אותי. ההורים שלי חינכו אותי לכבד כל אדם, בלי קשר לגזע ומין. הם תמיד התייחסו יפה לפעולים שלנו ולעיתים הם אפילו מתקשרים אלינו, כדי להתעדכן. את הפועלים הערבים הכרתי מאז שנולדתי, הם היו ממש סוג של דודים (בני דודים חח). אחד מהם אהב לדוג. לפעמים הוא היה דג במיוחד בשבילי סרדינים, כדי שאמא שלי תוכל לטגן אותם עם פירורי לחם. וואו זה היה מעדן.             למרות שזה נשמע משונה, בגוש קטיף היה סוג של דו-קיום, מכיוון שבאמת גרנו אחד בתוך השני.לצערי, המגורים המשותפים האלה לא תמיד צלחו והמחיר היה חיי אדם. לכן הפינוי היה צעד הכרחי, אך דרך הביצוע הייתה נוראית.

על מה שקרה אחרי זה קשה לי לפרט. אני חושבת שבשביל להמשיך לחיות, אנשי גוש קטיף נאלצו לסגור את הזיכרונות בפינה חשוכה. רק שזה לא ממש עוזר, מסתבר שזיכרון זה דבר ערמומי למדי. הוא נוהג להופיע בלילות ואחרי מספיק שנים בדיוק שאתה חושב שהכל סבבה ועברת את זה, דווקא אז, מנגנון ההגנה המוחי שלך מחליט  שאתה חזק מספיק בכדי להתמודד עם העבר ומגניב לראשך תמונות וקולות ממקום שכבר מזמן לא קיים.

אנשי גוש קטיף מבינים אחד את השני בעיניים. יש לנו הרגשה של שותפים לסוד, למשהו שאסור לדבר עליו,  סוג של "טאבו". לפני שבוע פגשתי באוניברסיטה בחורה שגדלה איתי,  לא ראיתי אותה שנים. "יואו איזה מגניב בדיוק חלמתי עלייך אתמול!! אבל זה היה כל כך מוזר, חלמתי שאנחנו בגני טל ואת תופסת עפיפון ו..וואי פאדיחה למה אני מספרת לך את זה", אמרה ולחייה התחילו להסמיק. "זה בסדר גם אני חולמת על זה כל יום, כאילו אני חולמת על דברים אחרים, שקורים לי ביום-יום אבל הרקע הוא תמיד גני טל". "יופי אז אני לא היחידה",  אמרה בחיוך. "לא..נראה לי שיש עד כמה כמונו", אמרתי ושלחתי לה את המבט בעיניים.

החיים חזקים יותר מהכל ותמיד חינכו אותי לכך שצריך להמשיך הלאה. אני יודעת שזה נכון ולפעמים אני מבקרת את עצמי על כך שאני נותנת לזיכרונות להציף אותי. למזלי, חוסר העניין הציבורי סביב הנושא גורם לאנשים כמעט ולא לשאול ויש שנים שאני לא מזכירה את זה כלל.

בקיץ האחרון, קרוב ליום השנה לפינוי, נתקלתי בבחור על הספקטרום האוטיסטי ששמע שגדלתי בגוש. ישבתי בקפיטריה עם חברה כשלפתע הוא עבר ומשום מקום אמר "וואי אביגיל לא ידעתי שאת מגוש קטיף, אני מתאר לעצמי שזה ממש קשוח לחוות את זה, אשמח שנדבר על זה פעם". העיניים שלי מיד הוצפו בדמעות ונותר לי רק לשאול את עצמי, באיזה עולם משונה אנחנו חיים. עולם בו אדם הנחשב על ה"רצף" מצליח לגעת בנקודה כל כך מדויקת כזאת שאחרים לא מצליחים בכלל לראות.

להמשיך לקרוא "ישבו שם איתי המון אנשים מבוגרים, חלקם חיכו שעות ארוכות, ומייאוש חזרו הביתה" ←

מאת ארצ'י קגן

הקהילה האמריקאית בישראל חגגה ביום חמישי האחרון את חג ההודיה בעוד שהצרכן הישראלי חגג עם המבצעים בקניונים

הצרכן הישראלי נהנה זה כבר כמה שנים ממבצעי ה-Black Friday והטבות ה -Cyber Monday. המסורת האמריקאית של מבצעים והנחות התחילה כבר במאה ה-19, כאשר חנויות שיווקו מבצעים והנחות בעיקר בכדי לחסל את מלאי המוצרים ולהגדיל את המכירות לפני תקופת החגים והשנה החדשה.

בכל שנה, ביום חמישי האחרון לחודש נובמבר חוגגים בארצות הברית את חג ההודיה.  מנהג המקום הוא לערוך סעודה מלאה בכל טוב וזאת  בהשראת היבול המוצלח של החלוצים בשנת 1621. החג הלאומי אינו קשור לדת כלשהי ועל כן יכולים לחגוג אותה כל המשפחות האמריקניות השונות. החגיגות הלאומיות מעניקות לאזרחים סוף שבוע ארוך יותר ובזה מקנה להם יותר זמן עם המשפחה וכמובן, גם לקניות.

סעודת ההודיה מגישה את אותו התפריט כמעט בכל בית בערב החג. השולחנות מתמלאים בשפע של מזון עממי בהשראת היבול הראשוני של החלוצים.  התפריט הקבוע שמוגש על כל שולחן סועד הוא, מחית תפו"א, רוטב חמוציות, פאי דלעת, הודו שלם, בטטה, תירס ושעועית. כמובן, כל בית מגיש את המנות בווריאציה אחרת.

אמנם הרוב הישראלי לא מתעסק בחג שלפני ה-Black Friday, אבל אין סיבה להיות מופתעים מהשכנים האנגלוסקסים שכן. לפי הנתונים של ארגון "נפש בנפש" והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יותר מ-50,000 אזרחים אמריקנים יהודים עלו ארצה והתיישבו בארץ באזורים שונים. הרבה מן העולים החדשים בחרו להתמקם בקהילות ושכונות עם רוב אמריקאי ברחבי הארץ. אזורים כמו חשמונאים, מודיעין, רעננה, בית- שמש וירושלים.

את החשיבות לשמירת מסורת מארץ המוצא, כל משפחה תחשיב אחרת. ישנם עולים שלא מייחסים חשיבות כלל לחג ההודיה וזאת על בסיס ערכים ציונים שונים. עם זאת, ישנם משפחות אמריקניות רבות בארץ שכן מקפידות לציין בצורה כלשהי את חג ההודיה. חלק יערכו סעודה שלימה כנהוג בארצות הברית, אחרים אולי יגישו פאי דלעת בארוחת השישי  וחלק כאמור, לא יציינו בכלל.

מאירה נולדה בארץ אך משפחתה עלתה מניו יורק לרעננה, היא מסבירה שמשפחתה חוגגת בכל שנה את חג ההודיה. "זו מסורת", היא מספרת, מפגש משפחתי ומהנה עבור המשפחה שלמענו האחים מגיעים במיוחד הביתה. במקום ביום חמישי בערב, הם חוגגים בארוחת השישי.

חיילים בודדים שנמצאים בארץ גם כן משתדלים להתאסף יחדיו ולחגוג את חג ההודיה. זאת מכיוון שהקשר עם המסורת האמריקנית היא הדוקה יותר ורלוונטית, במיוחד כי משפחתם נמצאת הרחק, בארצות הברית. רוני, שהייתה חיילת בודדה וכעת סטודנטית לתקשורת במכללה הבין תחומי, מספרת שזוהי כבר השנה החמישית בה וחברי הגרעין שלה נפגשים בחג ההודיה. לכל ארוחה כזאת הם מתכננים מראש את המנות כדי לוודא שיהיה חגיגי מספיק  "כל שנה מישהו אחר מהגרעין מארח בביתו וכל אחד מביא משהו".

"זוהי הזדמנות מצוינת לראות את כולם, לאכול טוב ולצחוק ביחד. המפגש השנתי הזה הוא תזכורת לכך שיש לנו כל כך הרבה על מה להודות, הגרעין שלנו היא משפחה אחת גדולה". רוני מציינת את זה בהקשר אישי, אך עיקר דבריה מדגישים את הסיבה  לכך שעולים אמריקאים עדיין מציינים את חג ההודיה, גם בישראל.

מאת שירה קרישר

המון שעות של שיח, הקשבה ודיבורים עברו עליי בכנס העיתונות ה-12 באילת, אליו נשלחתי מטעם אגודת הסטודנטים ומועצת יש"ע. בין לבין היה לי קצת זמן לחשוב ולהגיע למסקנות, הנה מקצתן לפניכם

בשבוע שעבר זכיתי לקחת חלק בכנס העיתונות ה-12 באילת. 14 סטודנטים נבחרים, ואני ביניהם, ייצגנו את אוניברסיטת אריאל מטעם אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה בשיתוף פעולה עם מועצת יש"ע. הכנס שאורכו היה כשלושה ימים כלל שלושה מושבים במהלך היום כאשר כל מושב הכיל שלושה פאנלים שבהם השתתפו אנשי תקשורת מובילים, עיתונאים, מובילי דעת קהל, מכתיבי סדר יום ופוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית. ימים אלו היו עמוסים בהקשבה, הכלה והפנמה של דיבורים ורעיונות. לפניכם כמה מאלו, נקודות אשר עלו במהלך הפאנלים או ביניהם, והיוו עבורי חומר רב למחשבה.

הפאנל הראשון עסק ב"שבטים" שמהם מורכבת המדינה, בעקבות "נאום השבטים" של הנשיא ריבלין. בהקשר זה הזכירו לא מעט פעמים את המונח "פוליטיקה של זהויות". משמעותו של המונח הוא הדגשה של ייחודיותן של קבוצות הזהות (תפיסת האדם את עצמו) השונות בחברה, ובקשה לקדם את האינטרסים של אותה קבוצה. פוליטיקה זו למעשה מנציחה את השוני שבין הקבוצות כי היא מה שמקטבת ומדגישה את ההבדלים, ולכן זו הסיבה שיש מתח בחברה הישראלית. בהקשר לפאנל, דיברו על כך שיש לבטל את השוני ולייצור חברה אחידה, ואם לא אחידה אז לפחות בעלת מכנה משותף משום שכך יהיה ניתן לקדם את החברה קדימה. המכנה המשותף, כך עלה מהפאנל, הוא דבר מופלא אך קשה להשיגו. אולם, אני חושבת ששוני הוא לאו דווקא רע. עצם העניין שאנו כולנו חיים במדינת ישראל, הוא סיבה מספקת לכך שיש מכנה משותף והוא הבסיס לרעיון שלכולנו מטרה משותפת. לכן אני לא מבינה מדוע לבטל את הדגשת השוני. השוני לא בהכרח מנגיד אלא הוא יכול גם להיות מייחד, ובעזרת ייחודיות זו החברה שלנו יכולה להפיק הרבה יותר. לא סתם מעגל הצבעים יוצר צבע לבן ויפה כשהוא מסתובב במהירות ובקלות. כך גם החברה – השוני יכול להפוך להרמוניה ועל כן אין מה לבטל אותו או להמעיט בערכו ובחשיבותו. הכל תלוי בנו.

עניין נוסף שעלה הוא הקטע של האמת בתקשורת ותופעת הפייק ניוז. הציבור היום לא מאמין לתקשורת, לא משנה אם מקור המידע הוא עיתונאי בעל ותק ושם טוב, או דובר של הארגון הכי גדול במדינה. בפאנל זה אחד הפוליטיקאים שנכח טען כי גם אם האמירה היא אמת לאמיתה – עדיין לא יאמינו לה. זו אמירה מאוד קשה בעיניי. נכון שתם עידן התמימות, אבל גם לנבחרי הציבור אנו לא מאמינים? עיתונאית אחרת סייגה ואמרה כי זה מעט פרנואידי לחשוב ולהאמין שכולם משקרים. האמנם? לדעתי יש מעט מן הנכון בשתי האמירות. עלינו להאמין ולסמוך על נבחרי הציבור ואנשי התקשורת שהם רוצים בטובתנו ולכן יספרו לנו את כל האמת ולא דבר אחר מלבדה. עם זאת מוטלת עלינו החובה, כציבור שחושב ואוהב לעשות זאת, תמיד לשאול שאלות. אם מספרים לנו דבר אחד זה לא בהכרח שקר, אבל אולי למעשה מסיטים את תשומת ליבינו לעבר דבר אחד כשלמעשה קורה משהו דרמטי אחר בכיוון השני. זוהי חובתנו האזרחית, של כל אחד מאיתנו, עיתונאים ואזרחים כאחד, לשאול שאלות תוך אמונה כי המידע שיש בידינו הוא אמת. אלו לא דברים סותרים, אלא משלימים. ביחד נגיע לאמת השלמה.

נוסף על אלו, התקיימו שיחות רבות על עיתונאים וסובייקטיביות. כולנו אומרים שהאובייקטיביות מתה מזמן. אולי זה נכון. בכל מקרה, הדיון הוא על כך שאם כל עיתונאי ואיש תקשורת יכול להביע, ומביע, את דעתו, לפחות כדאי שתהיה מנומקת ונכונה. את דעתנו נביא עם הסברים מפורטים ומנומקים, כי לזרוק דעות חסרות בסיס לאוויר, הן יתעופפו להן הרחק. על כן, חשוב לקרוא, לחקור, להסתקרן, לשמוע, לשאול שאלות ולהקשיב. אנו יכולים ללמוד מכל דבר שסביבנו ולכן אל לנו לזלזל אלא לספוג הכל. בטוחה שזה ישמש אותנו ביום מן הימים.

לסיום רוצה להודות למועצת יש"ע ואגודת הסטודנטים על הזדמנות פז זו. לא מובן מאליו בכלל.

מאת חיים גולדיטש

המכון החרדי למחקרי מדיניות מציג את התפלגות האוכלוסייה העתידית של ישראל בעוד 20-40 שנים וטוען שרוב האוכלוסייה בישראל בשנת 2065 תורכב ממגזרי המיעוטים

במהלך כנס אילת ה-12 לעיתונות הציגה הפרופסור ניצה קסיר מהמכון החרדי למחקרי מדיניות את נתוני תחזית התפלגות האוכלוסייה העתידיים לעשורים הבאים.

לפי המכון, ב-2035 החרדים יהוו כ-17.3% מהאוכלוסייה, הערבים כ-21.4% ושאר האוכלוסייה כ-60.7%. משמעות הנתונים הם שב-2035 קבוצת הרוב באוכלוסייה תהיה מורכבת עדיין מחילונים ודתיים, והם יהיו בעצם הכוח המשמעותי המוביל במדינה.

30 שנים מאוחר יותר, בשנת 2065, לפי נתוני המכון החרדים יגדלו ל-32.1%, הערבים ל-19.2% ושאר האוכלוסייה שאינה ערבים וחרדים תעמוד על 48.6% בלבד. לפי דבריה של פרופסור קסיר, עלינו להיערך ולהבין כי בעוד 45 שנים בערך קבוצות הרוב בחברה הישראלית יעברו שינוי משמעותי והשבטים בחברה הישראלית ישנו את צורתם.

עוד נאמר בפאנל שבו הוצגו הנתונים על ידי הפובליציסט מ"ידיעות אחרונות" בן דרור ימיני כי היבוא של פוליטיקת הזהויות מארצות הברית פוגע אנושות בחברה הישראלית. ימיני גם טוען כי ההתמקדות בשוני בין השבטים והעצמת הקיטוב בין המגזרים, במקום למצוא את האתוס המשותף המלכד את השבטים לידי חברה ישראלית יציבה, הוא בידינו ועלינו לא ליפול לשיח הזה.

ד"ר צגה מלקו סיפרה בפאנל כי לפני כמה שנים באותו כנס של אגודת העיתונאים באילת, אחד מנציגי דובר צה"ל פנה אליה במהלך ארוחת הצהריים וביקש ממנה לפנות לו את מגש האוכל מפני שחשב שהיא עובדת המלון. ד"ר צגה הביאה זאת כהוכחה לגזענות ולהתעלמות של החברה הישראלית מהשבט של יוצאי אתיופיה בישראל והגזענות שעדיין מתקיימת לטענתה.

מאת מור פניג'ל

אתר חדשות פלסטיני פרסם תיעוד "מפיגוע הדגל" שהיה על גדר גבול רצועת עזה בחודש פבואר האחרון, שמונה חודשים אחרי פיצוץ מטען החבלה מפקד הסיור נ' מדבר על הכל

זוכרים אותו כ"פיגוע הדגל" שהתרחש על גדר גבול רצועת עזה בחודש פברואר האחרון. מטען חבלה שהיה טמון בדגל פלסטינאי התפוצץ על ארבעה חיילי צה"ל, סמוך לקיבוץ עין השלושה. בצהרי שבת, מעט אחרי השעה 15:30, כוח משולב של לוחמי גולני והנדסה קרבית עסקו בפעילות שגרתית במקום והסירו דגל חשוד שהונח על הגדר יום קודם לכן- ואז הופעל המטען. ארבעה חיילי צה"ל נפצעו- שניים מהם הם מחיל ההנדסה ושניים מגדוד 13 של גולני.

אני מסתכלת על נ' והוא מסתכל עלי, הוא מבקש ממני להישאר בעילום שם. נ' מספר לי את סיפורו והדבר היחיד שעולה לי בראש זה כושר מנהיגות וביטחון- בעצמו, בחיילים שלו.
"הכל התחיל בשעות הבוקר המאוחרות של שבת. קיבלנו משימה לרדת לגדר ולהוריד את כל הדגלים שתלו מההפגנות של יום שישי. לכאורה, פעילות מבצעית שגרתית. לפני שהגענו עברו שם לפנות בוקר כלבים של עוקץ וגששים בפתיחת ציר, בשביל לבדוק האם מדובר במטעני נפץ. אחרי קבלת האישור שהשטח נקי קיבלנו את המשימה. הציוות היה יחידת הסיור שלי יחד עם יחידת יהלום. תפקידנו היה לשמש ככוח מחפה והתפקיד שלהם היה הסרת הדגל החשוד. לפני שעלינו למשימה הובלתי חפיפה, דקות אחדות אחר כך קיבלתי שיחה מהמ"פ שלי, הוא עדכן אותי שמדובר בפעילות מבצעית ראשונה של החבלן והקצין של יחידת יהלום ולכן הוא עולה לפקח לדקות הראשונות ומיד אחר כך אני תופס פיקוד תחתיו.

ירדנו שלושה רכבים לכיוון הגדר. רכב סיור שלי, אחד נוסף של יחידת יהלום ורכב של המ"פ שנועד לחיפוי. מגיעים לגדר ואני מריץ כל מיני נהלים, אני לוקח איתי עוד שני חיילים לחיפוי קרוב. נשכבים על יד הגדר, כל הרעיון הוא למנוע תקיפה מהצד השני או חדירת מחבלים דרך מנהרה. את שאר חיילי הסיור שהיו מצוידים בכלים כבדים יותר השארתי מאחור לצורך תגובה במקרה הצורך. המ"פ והקשר שלו מגיעים ונעמדים לידי במצב קריעה יחד עם הקצין של יחידת יהלום. החבלן(יחידת יהלום) שמומחיותו היא לבדוק מטענים מתקדם לכיוון הדגל וכולנו עם העיניים עליו. החבלן ניגש לדגל ומתעסק איתו דקות ארוכות. בשלב הבא הדגל מונף, דבר המוביל לפיצוץ בגלל השטח המגנטי שלו שמכוון מראש. ואז בום גדול".

לא היו סימנים חשודים? בכל זאת תלוי רק דגל אחד בודד
"בדיעבד, הדגל היה חשוד, הוא לא היה רגיל. הוא היה קשור לגדר עם חוט ברזל ובצורת שתי וערב, משמע- זיגזג בתוך הגדר, דבר שבהחלט לא קורה הרבה".

איך יכול להיות שאף אחד לא שם לב לתלייה של הדגל הזה? צורת התלייה מעידה על התעסקות, משמע כמה שניות ארוכות של תלייה.
"אחרי האירוע הסתכלנו המג"ד, המח"ט ואני בתצפיות וראינו שמי שתלה את הדגל הוא לא מפגין בודד שרץ לגדר באמצע הפגנה, אלא אדם שהגיע לשטח מת עם אופנוע ותלה את הדגל. דבר שלכאורה מחשיד מאוד, אין לי מושג למה התצפיות לא דיווחו".

אתה זוכר את הבום? מה הרגשת?
"אני זוכר את עצמי אומר שזה לא קרה. אני זוכר שכשהתעוררתי לקחו לי כמה שניות להתעשת ולהבין מה קורה. תביני, אף אחד מאתנו לא דמיין שזה מטען, מראש הגענו כשאנחנו בטוחים שלא נשקפת סכנה, מדובר ביחידת יהלום שמתמחה בתחום. זו הייתה טעות מקצועית שהביאה לפיצוץ ומאחר וידעתי כי זו פעילות מבצעית ראשונה שלהם היה קשה להאשים אותם".

על פי מה שאתה אומר, כולכם סמכתם על יחידת העוקץ והגששים מהבוקר, אם כך, איך אתה יכול להאשים בכזה ביטחון את החבלן בלבד?
"אני לא מאשים רק אותו, אבל בסוף לכל חייל יש אחריות אישית ומקצוע שבו הוא מתמחה. מצד אחד יש כלבן מעוקץ והגשש שאחריותם היא איתור פצצות. הם מסתכלים מרחוק והם מוודאים שאין מטענים. החבלן של יהלום ההתמחות שלו נמצאת בפלוגה של סילוק פצצות(ס"פ) ובשטח אנחנו מקבלים אותו כגורם הכי מקצועי לכל עניין המטענים. ולכן בשורה התחתונה הטעות המקצועית היא שלו. זה נכון שיש כאן טעות נגררת, אבל לכתחילה ברגע שהחבלן קיבל את ההתראה על דגל חשוד ונשלח להורידו, הוא נשלח מצויד כאילו באמת מדובר במטען חבלה. צריך להבין שישנם נהלים למקרים כאלה, כך שגם כאשר מדובר באזעקת שווא, אסור לחרוג מהם. וכאן, החבלן חרג באופן חד משמעי".

איך יודעים להתנהל במצב כזה? ובכלל כשיש דרג גבוה ממך, מאיפה הסמכות לנהל את כולם?
"אני זוכר שהסתכלתי על המ"פ ועל הקצין של יהלום וראיתי שהם לא מתפקדים, כולם עם רסיסים, שרופים, במצב לא טוב. ידעתי שיש פצועים שחייבים פינוי ובמקביל הגזרה פרוצה".

הפיצוץ משיג ארבעה פצועים. שניים פצועים קשה ושניים בינוני. הם מפונים מיידית במסוק לבית החולים.

מרגע שיש בום ואתה יודע שיש פצועים, מה אתה עושה?
"אני מבין שהמצב מסובך ובעייתי כי אנחנו שלושה חיילים לא פצועים וארבעה שכן.  הבנתי שאני חייב לתפעל את האירוע ולפנות את הפצועים כמה שיותר מהר. המטרה שלי הייתה לפנות את הפצועים לתחת מכסה. אני מבין שיש שני פצועים מאוד קשה ושניים שדרגת פציעה חמורה פחות. לכן, המטרה שלי ברגע הזה היא לפנות את הפצועים יותר למנחת המסוק ואת השניים האחרים לפנות לתחת מכסה. אני לוקח לרכב שלי את הפצוע הקשה ביותר ונותן הוראה לפנות את החבלן לרכב של יהלום ואת המ"פ והקשר שלו לרכב שלהם. החובש שהיה איתי נתן הוראה לקשור חוסם עורקים בכדי למשוך עוד קצת זמן עד הפינוי לבתי החולים. במקביל לפינוי, אני משאיר במקום את שאר חיילי הסיור יחד עם המ"כ שלי שיישארו לתפוס את הגזרה בכדי למנוע אירוע נוסף וקורא למ"פ מגזרה אחרת שיבוא לפקח. חשוב שתביני, השארת חיילי הסיור במקום הייתה חשובה לא פחות מפינוי הפצועים. גזרה פרוצה זו הנקודה האסטרטגית ביותר להוציא תוכנית של חמאס לפועל. לבסוף, אני מצליח לפנות את הפצועים למנחת המסוקים שם הם מקבלים טיפול ראשוני מהרופאים והחובשים במקום, עד שמגיע המסוק ומפנה אותם לבית החולים".

מאז הספיק נ' להשתחרר מהצבא ולהפוך לאזרח מן המניין. את הלקחים מהאירוע הזה הוא לקח עמוק לתשומת ליבו."אחריות היא שם המשחק הוא אומר לי" ושותק.

מאת שרה מי-מרום

מדינת ישראל כולה מזדהה עם כאבם של תושבי הדרום עקב המצב הביטחוני בשבועות ובחודשים האחרונים, אך נדמה כי יש כאלו שמסתפקים בהעלאת תמונה בתוספת #דרום_שחור ובסופו של דבר חוזרים לשגרת החיים בעוד תושבי הדרום במקלטים

יום רביעי האחרון, קו 463 מאריאל לירושלים, ציר 60. מנסה לנוח לאחר לילה כמעט ללא שינה, אבל אבן נזרקת על האוטובוס ואנחנו ממשיכים לנסוע כרגיל. אנחנו כבר רגילים, זה קורה כל שני וחמישי. זה לא נורא, האוטובוס ממוגן ירי ואבנים וגם יש איתנו חיילים באוטובוס. זה היה מפחיד אותנו אם היינו נוסעים ברכב או אוטובוס לא ממוגן, מישהו היה עלול להיפגע.

בזמן מבצע צוק איתן אני והאחיות שלי נסענו לסבא וסבתא שגרים בעיר במרכז הארץ ובאחד הבקרים התעוררנו בבהלה מההזעקה. רצנו מהר לחדר המדרגות ובגלל שאנחנו לא רגילות למצב, שכחנו את המפתחות בתוך הבית וננעלנו בחוץ. שלוש אחיות מבוהלות, מחכות אצל השכנים בפיג'מה ובלי משקפיים עד שמגיע הפורץ.

אלו הזכרונות שלי. בשביל תושבי הדרום המצב הוא יום יומי וגרוע בהרבה, אבל אנחנו נהינו אדישים. דברים שקורים כבר לא מצליחים לשנות משהו בסדר היום שלנו כי ״אנחנו רגילים״. עוד הודעה בפעם המי יודע כמה שנפלה רקטה בדרום כבר לא מזעזעת. הגבול של כמה שאנחנו מוכנים לשאת התרחק בכמה קילומטרים. איך קרה שנהינו אדישים כל כך?

המסר של בנט בקמפיין הבחירות שלו היה "מפסיקים להתנצל". אנחנו לא צריכים ואסור להתנצל בפני העולם שזאת המדינה שלנו ונעשה הכל כדי להגן עליה. אם טראמפ מוכן לבנות חומה באורך של מאות קילומטרים רק כדי להגן על המדינה שלו מכניסה של כנופיות והברחות סמים, אז למה לנו אסור לבנות חומה או גדר שתשמור על החיים שלנו? איך קורה ששר ביטחון פורש באמצע המערכה, משאיר את הממשלה לידיים צמאות של פוליטיקאים שרק חיכו להזדמנות ולנסות לתפוס מקום במשחק הכיסאות בממשלה?

במדינה הקטנה שלנו הכל כל כך קרוב וכל כך רחוק, כולם משתפים פוסטים ותמונות של המצב בדרום, המפורסמים שולחים סרטוני חיזוק ואהבה, הפוליטיקאים מוסרים את אהבתם ומביעים הזדהות ואז חוזרים לריב על בימת הכנסת וכולנו חוזרים למרוץ החיים. אנחנו שוכחים שיש אנשים בעוטף או באשקלון שלא יכולים ומפחדים ללכת לעבודה כי אולי בדרך לרכב תתפוס אותם אזעקה ויהיה להם רק 15 שניות לרוץ למקלט הקרוב. אולי במקום להגיד כמה כואב, כולנו יחד עם הפוליטיקאים ניקח את המשפחות שלנו ונעבור לכמה ימים לעוטף עזה. נראה תוך כמה זמן ימצאו פתרון למצב.

מאת אביגיל ישועה

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעליים שמצא בפח או שמישהו פרסם בקבוצה בפייסבוק תמורת צנצנת עוגיות. הוא ישדר לך ווייב מרוחק עד שייזכר  שהיה המדריך שלך בבני עקיבא. ההנגאובר מאתמול לא ימנע ממנו להביע את דעתו בנושאים בוערים. מתוך המורכבות של העיר עמוסת הדעות, נוצרה תת-תרבות בועטת בעלת אופי מחתרתי, הסולדת מזיוף ומאמץ יתר – סצנת ההיפסטרים של ג'רוז

המונח היפסטר הגיח לחיינו בשנות ה-40 של המאה שעברה ומקורו מהמילה האנגלית hip (בעניינים) שהייתה נפוצה בסצנת הג'אז האלקטרונית שהתפתחה באותה התקופה. ההיפסטרים הראשונים היו בדרך כלל צעירים מהמעמד הבינוני אשר ניסו לחקות את אורח חייהם של נגני הג'אז שאותם העריצו. הסלנג הזהה, חוש האופנה הנון-קונפורמיסטי (כביכול) והשימוש בסמים היו חלק ממאפייני תת-התרבות, אשר קיבלה אספקטים מודרניים בשנות ה-90 של אותה המאה כשאומצו על ידי צעירים שבחרו באופן אקלקטי ומודע להיות חלק מתרבות הנגד הסולדת מהגדרות.

אוי מיי ג'רוז!

תופעת ההיפסטרים נחתה בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21, בדומה למאפיינים המוזיקליים והאופנתיים שנדמה לפעמים שנערכו בהעתק הדבק, גם עיקרון העיר הגדולה נשמר ותל-אביב הפכה לבירת ההיפסטרים המקומית. אולסטאר, פאוץ', קעקועים, פרצוף שאנן ומגניבות יתר, הפכו למאפיינים היפסטריים טיפוסיים שניתן לתארם בעדינות (לפחות בעיניי) כלא מחדשים ומעייפים למדי (2012 חלפה מזמן כפרה). לכן, ברוח הכתבה ובחשיבה היפסטרית הסולדת ממיינסטרים (היפ היפ!) החלטתי לבחון מה קורה כשיוצאים מבירת המגניבות ומגיעים לבירה האמיתית. בואו ניתן הרבה כבוד לעיר האורות והקרבות, היפה בנשים שעליה נכתב המשפט "יטס קומפליקייטד", ירושלים.

הקונפליקט התמידי סביב העיר ירושלים הוא מתכון בטוח לתופעות לוואי. בין המתח, הביקורות ואוויר ההרים נוצרה תופעה מעניינת של חברה המתפתחת מתוך מורכבות המאלצת אותה לשאוף להכרה עצמית. כחברה המכירה את מגבלותיה ומודעת ליתרונות, היא זוכה ביכולת לאמץ לעצמה טרנדים וסגנונות ללא הצורך להידמות למשהו אחר. אני לא יודעת אם המונח "היפסטר ירושלמי" התפתח דרך קנאות אותנטית או באי חשק למאמץ מיותר, אין לי מושג אם הסיבה לכך קשורה לבית הספר לאומניות "בצלאל" המקדש את השונות והרחבת האופקים, ואולי הוא בכלל נוצר עקב המצב המתוח המאלץ את החברה להיות "צ'יל" בכדי לשרוד. אך מה שכן אני יודעת, שבשנים האחרונות נוצר בירושלים זרם מעניין וחסר חוקיות ומסכות, זרם שבשונה ממקומות אחרים בעולם, לא נראה כשכפול של טרנד חולף אלא כתת-תרבות שנחתה כאן במטרה להישאר, גבירותיי ורבותיי – ההיפסטרים של ג'רוז.

קפה סירה, פרגמון, בסתת, מזקקה, הטיפה, קפה בצלאל, ובית אליאנס הם מקומות המאוכלסים בקביעות על ידי היפסטרים ירושלמים. "מה שמעניין זה השוני בין מקומות היציאה ההפסטריים בתל אביב  ובין ירושלים", אומר איתן שגר כרגע באירופה במסגרת חילופי סטודנטים. איתן נולד בירושלים ולפני תחילת לימודיו בעיר, החליט לעבור לתל אביב לתקופה. "מניסיוני, חיי הלילה בתל-אביב נועדו לאנשים שאין להם כוח לדבר עם חברים שלהם, הדינמיות, המוזיקה, הכל מאוד אינטנסיבי. בירושלים הברים מאפשרים שיח, יש המון פינות ישיבה ואפשר לשים לב שחבורות מגיעות לשם כדי לבלות יחד".

בתור אדם שמכיר את חיי הלילה בשתי הערים הגדולות בישראל, מה תאמר לאירופאים כשישאלו אותך על הסצנה הירושלמית?

"הפכתי לשגריר הרשמי של ירושלים (מגחך). אספר להם בעיקר על האווירה השלווה, תחשבי על זה כשאת בבר בירושלים ומתיישב לידך חרדי או ערבי, איש לא מרים גבה והכל זורם. הירושלמים חיים במציאות קשוחה המחייבת אותם להשלים עם מה שיש ולהיות סבבה עם זה, הניגוד בין המתח לרוגע יוצר אווירה מגניבה וייחודית לעיר השואפת לשינוי".

כשסיימנו את שיחת הטלפון הסתכלתי מסביבי ובבר הקטן, הממוקם ברחוב צדדי ישבו בצוותא ערבים, חילונים ודתיים כשלפתע עברה קבוצה של חיילים בכומתות אדומות.

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעלי צבא ישנות של אבא שלו, אפודה של הסבא מפולין ומשקפי שמש של קנדל ג'נר. קו האופנה הנוכחי הוא כמעט חסר הגדרה, למעט מכנה משותף מרכזי – צניעות. "כשאת הולכת בתל אביב את שואפת השראה מלבוש נועז, דראגס, בי, גייז הכל צבעוני ומוחצן. כשאת מסתובבת בירושלים כולם מכוסים ולובשים שחור לבן, לכן הראש שלנו התפתח בצורה מקבועת יותר", אומרת הגר.

שמרי (26) והגר (25) נולדו בשכונות שונות בירושלים וכיום הם גרים במרכז העיר ולומדים בבצלאל. "זה מתחלק בין אנשים שעוזבים את ירושלים ברגע שהם יכולים, לאלה שמפתחים אליה אהבה עיוורת", אומרת הגר ומוסיפה כי למרות שגדלה במשפחה חילונית משהו בתרבות נדבק בה והאינסטינקט הראשוני שלה הוא לבחור בבגדים צנועים יותר. כששאלתי אותם מניין מקבלים השראה לסגנון הלבוש שלהם (הוא הורס למדי) שמרי חייך ואמר "אני בעיקר משתדל לא לשלם על כלום, הז'קט (אדידס ישן) של אמא שלי. את החולצה מתחת מצאתי ברחוב, והשאר גרושים מיד שנייה, אם תשימי לב מכירות יד שנייה ממש חזקות בירושלים, ואם עורכים השוואה לחנויות יד שנייה באירופה, אפשר לשים לב שהחנות הירושלמית 'המציאון' היא לא טרנדית ומגניבה, אתה כנראה תמצא שם פונצ'ו של סבתא רבא שלך וחצאית בני עקיבא ועדיין הרבה אנשים קונים שם ובעצם ממשיכים ללבוש את העיר ולשמור על המשכיות מסוימת".

מכירות יד שנייה פורחות בעיקר בשבת, וכדי להבין יותר את כוונתם של שמרי והגר הלכתי לשושנה בר ברחוב שושן (5 דקות הליכה מהמקום שבו ערכנו את הריאיון) על מנת לפטפט עם דפנה, אשר עורכת מכירה בכל סוף שבוע. לאחר פשפוש מתמשך בקולקציה (סורי, חתול ושמנת😊) נזכרתי לשם מה הגעתי והתיישבתי עם דפנה על המדרכה.

את חושבת שהבגדים שאת מוכרת הם פחות חושפניים בגלל אופיה של העיר? שאלתי אותה כשהגיעה הבירה. "אני בוחרת את הבגדים לפי הטעם האישי שלי ושל חברותיי וכשחושבים על זה, אולי יש קשר, מכיוון שגדלנו פה. דרך המכירות אני יכולה לשים לב שירושלמים מאוד מתאמצים לפתח טעם אישי, אולי מבלי לשים לב חוסר היכולת להתלבש חשוף גרמה לאנשים לחפש תשומת לב בדרך אחרת ולכן הנועזות האופנתית פה מתפרשת שונה ממקומות אחרים ושמה דגש על ביטוי עצמי".

"גיי מאנדיי"

למרות הסטיגמה הרווחת, הקהילה הגאה היא חלק מרכזי מחיי הלילה של סצנת ההיפסטרים הירושלמית. "גיי מאנדיי", הליין העליז במרכז העיר, מתקיים כמעט בכל יום שני ובדומה לו גם הליין בנוקטורנו, מזקקה, פרדי למון, הווידאו ועוד רבים וטובים. אך בהתאם למה שציינתי קודם גם הקהילה הגאה עוברת פילטר ירושלמי ונאלצת להתאים עצמה לצביון העיר.

"יש בירושלים המון זוגות חד-מיניים, וזה מקום נהדר לזוגיות שאינה מוחצנת. לצערי לפעמים אני נתקלת בדעות פרימיטיביות אך אני מתמודדת איתן". ד' ור' הן זוג חד מיני שגר ברחוב לידי, ר' מספרת כי הבחירה לא לספר לאנשים מסוימים על זהותה המינית נובעת מבחירה אישית: "למרות הכל ירושלים היא המקום האהוב עליי ופה ואני מרגישה בבית, ככה שהיתרונות עולים על החסרונות". כששאלתי אותן על התקופה שלפני הזוגיות הרצינית הן חייכו אחת לשנייה ואמרו כמעט פה אחד: "מי שמחפש סטוצים שילך לתל אביב"

"אפשר להשתגע מכל המוכר הזה"

בסצנת ההיפסטרים הירושלמית כולם מכירים את כולם, מקומות היציאה המרכזיים (והמחתרתיים) מתפרסים על אותו הרדיוס במרכז העיר. לפעמים נדמה שהבחירה במקום מסוים נובעת מהעדפת חבורה מסוימת על פני אחרת (הרי ניתן לדעת איזה חבורה תשב איפה). "לפעמים אפשר להשתגע מכל המוכר הזה, תמיד אותם אנשים והכל אותו הדבר, ועדיין כשאני יוצאת ממסיבה ב-6 בבוקר במקום לאכול סרט אני הולכת לשבת ליד בית קפה מוכר, מחכה שייפתח ומסביבי יושבים אנשים שאני זוכרת במעורפל מאתמול בלילה, שמחכים כמוני שבית הקפה יפתח כדי להתאפס. אלו הרגעים שגורמים לי לא לרצות לעזוב את העיר לעולם", אומרת הגר ומחייכת לשמרי.

השעה אחת בצהריים ועליי כבר להגיש את הכתבה, זה היום הרביעי שבו לא הצלחתי להיפגש עם המרואיין המרכזי שלי בגלל שהוא בהנגאובר. "סורי בייב, יש לי צפצופים במוח", הייתה ההודעה שקיבלתי כל יום בגרסה מתחדשת. "מי אמר שאין חיי לילה בג'רוז?", הקלדתי לו חזרה.