אלקנה ברכיהו ישב בכלא במשך שנה בעקבות תאונת דרכים שבה גרם למותה של אישה. בעקבות עצה של אימו כתב במהלך המאסר יומן אישי, שהפך לספר "אל תמהר לעבור" שיתפרסם בקרוב. "היה לי קושי עם עצמי שהשלכתי אותו גם כלפי אלוהים – איך הגעתי למצב הזה?". ריאיון אישי

כתבה: אביטל פריד / ערך: ירון משה תנעמי

"הלב פועם בפראות. התחושה היא שלא נותר לי צבע בַּפנים. בעמדת הכניסה, פקיד מוסתר פנים מבקש ממני את תעודת הזהות. אני מושיט אותה ביד רועדת ומקבל בתמורה כרטיס אסיר ומספר סידורי. עד כה הייתי אלקנה ברכיהו, בן עשרים ותשע, נשוי לעדי ואב ליפתח ולישי. בחור בסדר בסך הכול, עוסק בחינוך ובהדרכת נוער, משלם מיסים, עושה מילואים. כל זה היה נכון עד לרגע שבו גרמתי בחוסר תשומת לב לתאונת דרכים קטלנית. כעת, עם מספר האסיר החדש שיֵלך איתי לכל מקום, אני משיל מעליי את כל קורות החיים שהיו רלבנטיים בחוץ. אזרח במדינת שב"ס – אקס טריטוריה עם חוקים, שפה ואנשים שונים מאלו שאליהם התרגלתי" (מתוך הספר "אל תמהר לעבור").

מה היה קורה אם יום בהיר אחד הייתם יוצאים לעבודה, נוסעים בכיף, חושבים על החיים ומוצאים את עצמכם מואשמים בהריגה, יותר מזה – מבינים שאתם הולכים לכלא, ושהחיים שלכם מעתה והלאה ישתנו לחלוטין? הייתם כותבים על זה ספר?

הכירו את אלקנה ברכיהו, בן 32 מפרדס חנה. נשוי לעדי, אבא ליפתח (7) וישי (4). מחנך כיתה י"א בתיכון "דעת משה" בתל אביב, תיכון לנוער חרדי נושר.

לפני האירוע ששינה את חייו, כשעוד היה בכיתה י"ב, הוא עשה תוכנית של"פ – שמיניסטים לעיירות פיתוח, פרויקט של משרד החינוך ותנועות הנוער שבמסגרתו צעירים עוברים ללמוד בכיתה י"ב בערים שונות. לאחריה, היה בישיבת הסדר במעלה אדומים, והתגייס להיות לוחם בגדוד 931 של הנחל. לאחר מכן, עבד בתנועת הנוער "בני עקיבא" כרכז הדרכה של מחוז ירושלים שאחראי על כל תחום ההדרכה, התכנים וההכשרות במחוז.

אלקנה הוא איש חינוך ברמ"ח איבריו. איך אדם כזה, מלח הארץ, בחור אידיאליסט וערכי שמשקיע את חייו לעשייה חברתית משמעותית מוצא עצמו בכלא גבעון?

ב-20 ביוני 2016, היום הראשון של החופש הגדול, הוא יצא מפגישת עבודה ביישוב פסגות שבבנימין. הוא לא ידע שזאת תהיה נסיעה שתשנה את חייו. משהגיע לכיכר אדם, התכוון לפנות שמאלה לכיוון ירושלים. מולו הגיעו שורת משאיות שרצו להמשיך ישר.

מה בדיוק קרה שם?

"תוך כדי הפנייה שמאלה הרגשתי חבטה אדירה, הרכב שלי עף לצד השני של הכביש. לא הבנתי באותו זמן מה קרה. הייתי לבד ברכב. כמה שניות אחרי זה הגיעו כמה עוברי אורח פלסטינים ושלפו אותי מהמכונית. מלא שברי זכוכיות, מלא דם. הם נתנו לי לשתות מים. כשהגיע אמבולנס, הדבר היחיד שהצלחתי לראות זה משאית בצבע אדום. אני מבין שהייתי עכשיו מעורב בתאונת דרכים. עוד לא ידעתי את הפרטים.

"בערב הגיע קצין משטרה לבית החולים, ביקש לראות אותי ולקח לי את רישיון הנהיגה. לא הבנתי עדיין מה הסיפור ולמה הוא לוקח לי את הרישיון. הוא אמר לי רק: 'אתה חשוד בתאונה קטלנית. אתה תזומן לחקירת משטרה ברגע שתשתחרר'. הוא הלחיץ אותי שכדאי לי להתייעץ עם עורך דין. לא הצלחתי להבין מה קרה ומה הסיפור, לא הצלחתי בעצמי לשחזר.

"רק כשהגעתי לחקירה התחלתי להבין את הסיפור המלא – כשאני פניתי שמאלה בכיכר והגיעה המשאית מולי, לא נתתי לה זכות קדימה וביצעתי את הפניה בלי לשים אליה לב. נכנסתי לצומת כשהמשאית כבר הייתה ממש קרובה. נהג המשאית ממש ניסה לבלום את הרכב, רואים ממש סימני בלימה על הכביש, אבל הוא לא הצליח לבלום אותו, ככה שהוא התנגש בי. מה שכן הוא הצליח לעשות זה בדיעבד מה שהציל לי את החיים – הוא סטה עם ההגה שלו ימינה, ובסטייה הזאת במקום להיכנס בי חזיתית הוא נכנס בי רק מהצד. אבל הסטייה ימינה גרמה לזה שאחרי ההתנגשות איתי נהג המשאית המשיך להידרדר לצד הכביש, לשוליים של הדרך, שם עמדה אישה שנהרגה במקום. נמחצה מתחת לגלגלים של המשאית. לא היה לה סיכוי."

תאונה קטלנית, בהגדרה, זו תאונה שבה נהרג בן אדם. בתאונה ההיא נהרגה גב' פירוז משעשע (ילידת 1937), תושבת רמאללה, מוכרת מוצרי קוסמטיקה, אמא לילדים וסבתא לנכדים.

בחקירה הבין ברכיהו לראשונה שהוא אחראי לתאונה קטלנית, ושהוא אשם באירוע גדול שהוא לא דמיין מעולם שיקרה לו.

סעיף האשמה הוא גרימת מוות ברשלנות, בגלל אי מתן זכות קדימה ונהיגה בקלות דעת.

אתה אדם מאמין. האירוע הזה העלה לך שאלות באמונה?

"כן. אני זוכר שיצא אז את השיר של חנן בן ארי 'מה אתה רוצה ממני?' (מתחיל לשיר). ממש הרגשתי שאני שר איתו. אלה היו ימים מאוד מאוד קשים בהם היה לי קושי גדול להשלים עם זה שאני אחראי ואשם בתאונה הזאת. בסך הכל ילד טוב, הייתי אז בן 26, בלי עבר פלילי, בלי דו"חות, קנסות, בלי נקודות. שום שדבר שהכין אותי לרגע שבו אני אשם בתאונה כזו. היה לי קושי מאוד מאוד גדול. קודם כל, איך לא שמתי לב?" הוא נאנח. "היה לי קושי עם עצמי שהשלכתי אותו גם כלפי אלוהים. איך הגעתי למצב הזה, איך הגעתי לסיטואציה הזאת, למה נסעתי דווקא בדרך הזאת, למה האישה הזאת עמדה שם. המון שאלות שבעצם עימתי מול עצמי, אבל בגלל שלא היה לי מה לעשות – השלכתי אותן כלפי מעלה. אלה היו הרבה רגעים של קושי מאוד גדול באמונה."

מה עשית בעצם מהרגע בו ידעת שאתה עתיד להיכנס לכלא ועד לרגע הכניסה עצמו?

"קיבלתי עונש מאסר בפועל של 12 חודשים. קיבלתי מהשופט בערך חודש ושבוע להתארגן על הכניסה למאסר", הוא מחייך חיוך נבוך, "זאת התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים. זה גם היה ההתמודדות עם גזר הדין, זה שחור על גבי לבן שאני אשם בתאונה. גם האשמה, גם האחריות, גם הפחד הגדול ממה שמחכה לי מאחורי הסורגים – האנשים שאני הולך לפגוש, התנאים שאני הולך להתמודד איתם. וגם הקושי הגדול מהפרידה – מהמשפחה, מעדי, מהילדים, געגוע מאוד מאוד גדול. איך המשפחה שלי תסתדר בחוץ מבחינה כלכלית, מבחינה אישית, איך נתמודד עם הגעגוע? שנה שלמה לא להיות בבית."

ברכיהו מספר שהיו לו שאלות רבות ולא היה לו עם מי להתייעץ. הוא מה שנקרא "ילד טוב ירושלים", מגיע מסביבה טובה. הוא לא מכיר מישהו שהיה בכלא ושרד כדי לספר, להתייעץ, לדבר. להבין מה עושים בכלא ומה לא עושים. "להתמודד עם סימני שאלה זה משהו הרבה יותר קשה, אפילו יותר קשה מההתמודדות עצמה של הכלא."

אפרופו משפחה. מה המחיר שהמשפחה שלך שילמה על הדבר הזה? בסופו של דבר, זאת לא איזה משפחת פשע שיודעת שיש סיכוי שאבא ייכנס לכלא.

"הקושי בעיקר היה במרחק ובגעגוע. בסוף, בעצם זה שעשיתי את הפעולה הכנסתי את כל המשפחה לסחרור מאוד גדול, לדאגה מאוד גדולה. הם דואגים לי איך אני אסתדר בכלא, ואני דואג להם איך הם יסתדרו בחוץ. זאת דאגה שלא הרפתה. גם מבחינה כלכלית זה היה סיפור מאוד כבד, כי העלויות של עו"ד ואחרי זה קנס מאוד גדול שקיבלתי, יחד עם זה ששנה שלמה אתה לא יכול לפרנס את המשפחה. זו מציאות כלכלית לא פשוטה שאתה מכניס אליה את כל המשפחה. אז בעיקר המרחק, הגעגוע והדאגה. זה הקושי שהיה ונשאר כל הזמן".

איך הסביבה שלהם הגיבה? היו אנשים שהתרחקו?

"אנחנו לא הרגשנו. להפך, הרגשנו עטיפה מאוד מאוד גדולה גם של המשפחה המורחבת, גם של הקהילה (א"פ: הם גרו בזמנו ביישוב טלמון, ליד ההורים). חיבוק מאוד מאוד גדול של אנשים שבאו ורצו לעזור וסייעו, ונתנו את התחושה שזה יכול לקרות לכל אחד, וזה אירוע שהם רוצים לעזור ולתת בו יד. זה באמת מה שהשאיר אותנו עם ראש מעל המים. לא היינו מצליחים לשרוד ולהסתדר בלי התמיכה הזאת של הקהילה ושל המשפחה".

בוא נדבר רגע על הכלא עצמו. מה הפתיע אותך לדעת על האנשים שסביבך?

"באגף שבו הייתי היה הכל, באמת, היו אסירים מסוגים שונים על כל מיני עבירות. מה שהכי הפתיע אותי זה לא משהו ספציפי, יותר משהו כללי על כל האסירים – שלכל אחד יש תיק שעליו הוא יושב, אם אתה תכיר אותו רק לפי התיק שלו זה ישר, כמובן, יעלה בך הרבה חשש. לפחות מרחוק, כותרת של 'אסיר' זה לא משהו שנעים לשמוע, בטח לא עם המדים הכתומים. זה מייצר איזושהי רתיעה. אבל בסוף, כשאתה נעול עם מישהו בתא 24/7, נוצר קשר, וקשר מיוחד שהוא באמת עמוק יותר ולא רואה רק את הכותרת של העבירה, אלא גם באמת מצליח לראות את הבן אדם על עוד כמה צדדים שלו. וכל פעם שעוד קצת העמקתי בבן אדם הכרתי אותו יותר, ובסוף בשעות שאתה נמצא בתא, נעול – אתה מגיע לרמות של קשר מאוד מאוד חזק. אתה פתאום רואה עד כמה הדברים הם הרבה יותר מורכבים. אתה פתאום רואה אסירים ושומע על הילדות שלהם, על המקום בו הם גדלו, על הדברים שהם חוו בתור ילדים, והדברים האלה לא מצדיקים את מה שהם עושים עכשיו כי בסוף יש לנו בחירה חופשית, אבל הם כן האירו לי את הדברים באור אחר. הם גרמו לי לא לשפוט כל כך מהר דברים שאני רואה ממבט ראשון, אלא לתת הזדמנות נוספת ובאמת לראות אנשים בצורה עגולה יותר, עמוקה יותר, ולא רק את הרגע עצמו של העבירה אלא להבין גם מאיפה היא הגיעה, מה היה השורש שלה. ההיכרות הזאת נותנת לי גם הרבה בחוץ, שוואלה, אני לא יודע הכל. יש הרבה דברים שאני ממהר לשפוט ואני אומר לעצמי 'רגע, אולי יש פה משהו שאני לא מכיר. אולי יש פה איזשהו רקע, איזושהי ילדות שעומד מאחורי דברים שעכשיו מאוד מאוד מעצבנים אותי.'"

הרקע שבא ממנו האדם משנה בעיניך את חומרת המעשים?

"לא. כי בסוף יש לך בחירה חופשית, יש אנשים שעברו דברים מאוד מאוד קשים שלא מצאו את עצמם בכלא. מה שזה כן משנה זה את היחס לאותם אנשים, כלומר, לתת להם הזדמנות ולהבין שמה שהם עשו זה משהו אחד בתוך החיים שלהם וזה לא הם. זה משהו שהם עשו שהוא חמור, שהם צריכים לשלם עליו מחיר, אבל אחרי המחיר הזה יש בן אדם שעומד פה, שיש לו מכלול של תכונות. יש לו גם תכונות טובות, יש לו גם תכונות יותר מאתגרות. אבל זה כן גרם לי להסתכל עליהם כמכלול, כאדם שלם שיש בו גם טוב וגם רע".

הייתה לך איזושהי נקודת אור בסיפור הזה, מרגע התאונה ועד כה?

"הכלא מחייב אותך בזמן של חשבון נפש, בעצם זה שאתה נמצא בלי פלאפון, רחוק מהמשפחה. אתה מקבל כאפה רצינית, כשאתה נמצא בכלא עם תנאים קשים ועם אנשים לא פשוטים זה מאפשר לך מאוד להתרכז ולהיות עם עצמך. זה משהו שהיום העולם שבחוץ כמעט לא מאפשר לנו. אנחנו מאוד מאוד עסוקים וכל הזמן בהתראות, במשימות, בעבודות שצריך להגיש. יש לנו כמעט כל הזמן דד ליין ודברים שאנחנו צריכים לעמוד בהם. ופתאום הכלא הוא איזושהי עצירה כמו שבת אחת ארוכה מאוד שבה אתה חייב לפגוש את עצמך, אתה מקבל זמן לחשוב, לחלום, להתבונן על מי שאתה ומה שאתה ולאן אתה רוצה להגיע. זה זמן זהב שלא הייתי מקבל בשום מקום אחר. אמנם לא הייתי רוצה להגיע לכלא מראש, בטח לא על תאונת דרכים ובטח לא על גרימת מוות ברשלנות. אבל אם זה העונש שקיבלתי אז אמרתי יאללה אני אנצל אותו כדי להיות בו, כדי לעשות את החשבון נפש בפנים. חלק מהחשבון נפש היה הכתיבה של היומן".

זה מוביל אותי לספר שלך "אל תמהר לעבור", ולהדסטארט שאתה מוציא בימים אלו ממש. מאיפה מתחילים לכתוב ספר כזה בכלל?

"מראש הבנתי שאת הכלא אני לא רוצה רק להעביר, לא רוצה רק לחכות שהוא יסתיים. אני רוצה להפוך אותו למשהו משמעותי. לפני שנכנסתי לכלא אמא שלי הביאה לי איזושהי מחברת צהובה כזאת ואמרה לי לכתוב בה את התובנות והחוויות שלי ולא האמנתי שאני אעשה את זה. לא ניהלתי לפני זה יומן, ואיפשהו, שם ביום הראשון שלי בתא הרגשתי שזו הזדמנות טובה להתחיל לכתוב ולהפוך את כל החוויה הקשה הזאת למשהו שאני רוצה לצאת איתו חזק יותר, ללמוד ממנו. להפוך כל יום למשהו שהוא משמעותי עבורי לא רק עכשיו אלא גם לאחרי זה שאני אצא. גם לקחתי את הרעיון לכתוב כל יום איזושהי תובנה, חוויה, משהו שקרה לי בכלא שיאפשר לי גם לקחת את החוויה של הכלא גם הלאה לחיים שבחוץ".

אתה עושה הרצאות, אתה מוציא לאור ספר. יש פה תקווה, נימה של אופטימיות בראש מורם ובגאווה לאחר הדברים הלא פשוטים שעברת. האם יש אנשים שהגיבו בצורה שלילית? בסופו של דבר, נגרם פה מוות של בן אדם.

"כן. קודם כל אנשים שעברו תאונת דרכים, או שאדם שיקר להם נפגע או נהרג באונת דרכים. הסיפור הזה לא קל לבליעה לאף אחד, ואני חושב שלאנשים שנפגעו בתאונות דרכים אפילו יותר. יש אנשים שקשה להם מאוד עם הסיפור שאני מספר. קשה להם מאוד איתי באופן אישי כשהם פוגשים אדם שאחראי לתאונת דרכים קטלנית, זה לא מפגש פשוט. אני יכול להבין את זה, ובמצבים כאלה אני סותם ת'פה ושומע ומקשיב. אני יכול להבין את הכאב ואת הקושי של אנשים עם הסיפור שאני מספר".

מה עשית ביום שיצאת מהכלא, איך יוצאים מזה, איך מתחילים מחדש? או שזה בכלל המשך של החיים הקודמים?

"האמת שמתרגלים מהר מאוד. הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת עם אבא שלי לפיצה, הדבר שהכי התגעגעתי אליו במהלך השהות בכל זה פיצה וחלמתי על הרגע שבו אני אצא ואזמין פיצה. אחרי זה חזרתי הביתה ומתרגלים מהר, כמו שמשתחררים מהצבא – "עד מתי, כמה עוד, איפה כולם" – בסוף אתה משתחרר, וזהו. השמש זורחת, יוצאים לעבודה מועדפת וזהו. החיים ממשיכים".

חזרת לעבוד בחינוך?

"כן. כמה שבועות אחרי שיצאתי מהכלא התחלתי לחנך במקום שבו אני עובד היום. חלק מהתלמידים שלי בעצמם עם תיקים פליליים ככה שזה היה מתבקש שאדם שישב בכלא יהיה המורה שלהם".

זה מוביל אותי לשאלה קצת קשה. אתה היית רוצה שמישהו שהיה בכלא על גרימת מוות ברשלנות יהיה מחנך של הילדים שלך?

"זו שאלה טובה. אם הייתי רק שומע את הכותרת, כנראה שהייתי אומר שלא. אני חוזר למה שאמרתי לפני זה – אנחנו לוקחים כותרות ושופטים את הבן אדם לפי הכותרת וזה מאוד מרחיק. אבל כשאתה מכיר את הבן אדם, שומע את הרקע, מכיר את האירוע ואת הסיפור עצמו, זה נראה אחרת. הדברים מקבלים איזשהם פרופורציות. זה נכון להרבה דברים בחיים, בטח גם לסיפור הזה".

יש עוד משהו שחשוב לך להגיד?

"הסיפור הזה חידד לכל הקרובים אליי ולמשפחה שלי שכשאתה בנסיעה, פשוט להיות. אתה נוסע ברכב שלך, שים הכל בצד. זה לא משנה איזה דד ליינים יש לך, איזה משימות ואיזה הקלטות שאתה צריך להקליט למישהו בעבודה או לאיזשהו בן משפחה, לבת שלך שמחפשת משהו או לבוס שלך. כשאתה נוהג – תנהג. זו התובנה המרכזית שיצאתי איתה מהכלא. בעולם שלנו זה מאוד מאוד קשה, במיוחד עם הטלפון שמשהו בו קופץ לנו כל הזמן. גם בשבילי זה עדיין התמודדות, זה לא בא לי בקלות. כשאתה עושה משהו – לעשות אותו עד הסוף".

"ולא למהר לעבור", אמרתי לו. הוא הינהן, חייך, וחזר על זה: "כן. לא למהר לעבור".