לאחר שבנה עידו אובחן עם פיגור קל, החליטה שושנה גרוספלד להגשים את חלומו להיות שחקן כדורסל והקימה עמותת ספורט לאנשים כמוהו, שהיום פועלת בשבעה ענפים שונים: "עם העמותה יש להם כל יום ספורט, כל יום מפגש חברתי"
כתבה: שיר ששון \ ערכה: טליה סיני
אם חשבתם שהספורט הישראלי מכיל מגוון של אוכלוסיות, כנראה עוד לא ראיתם כלום – העמותה למשחקים מיוחדים "וירטוס ישראל", דואגת שגם השונים יקבלו מקום על המגרש ומביאה את השחקנים בעלי הצרכים המיוחדים לקדמת הבמה.
העמותה מקדמת את העיסוק בספורט תחרותי־הישגי בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית, אוטיזם ותסמונת דאון, באמצעות ארגון פעילויות ספורט ותחרויות בלמעלה מ-20 ענפי ספורט שונים. העמותה שותפה במשחקים בארץ לאורך כל השנה, ופעם ב-4 שנים הספורטאים והמאמנים טסים לאולימפיאדה בה נערכים משחקים בינלאומיים של ספורטאים עם צרכים מיוחדים.
שושנה גרוספלד היא אמא של עידו, שמלידה היה ילד רגיל לחלוטין. "בטיפת חלב היו מתפעלים ממנו שהוא מעל הממוצע. ובסביבות גיל 3 משהו קרה – הוא הפסיק לדבר, אחרי שהוא כבר דיבר טוב. אמר רק 'את זה את זה' ומצביע. הוא היה מבין כל מה שאמרתי לו אבל לא מדבר. הכנסתי אותו לגן טיפולי בתל השומר ובאותו יום הוא התחיל לחזור על מילים". למרות השיפור היחסי שחל במצבו של עידו הוא לא חזר למיטבו. הרופאים הגדירו אותו בעל פיגור קל גבולי, ומאז אמא שושי עובדת בהגשמת חלומות – לו ולחבריו.
"כשעידו היה בן 15-16 הוא רצה להיות שחקן כדורסל, כי האחיינים שלי, בני דודים שלו, היו שחקני כדורסל", מספרת שושי, "החלום היה להיות שחקן כדורסל במכבי תל אביב. צלצלתי למכבי תל אביב והם אמרו לי 'תביאי אותו פעמיים בשבוע לאימונים, בין 15:00-17:00 להדר יוסף בתל-אביב'. אני גרה ברחובות וזה היה לי מורכב טכנית, מה גם שעידו לא שחקן מקצועי. עד שיום אחד הוא אמר לי – 'אני רוצה לשחק ברחובות', הבנתי שזו ההזדמנות שלי – הלכתי לאולם 'תקוותנו' שחברים שלו שיחקו בו בעבר. שאלתי את המאמן אם הילד המיוחד שלי יכול לשחק, והמאמן צירף אותו לקבוצה. עידו שיחק אתם 5 שנים והם ידעו שהוא מיוחד, שהוא אחר. כשהיה משחק היו נותנים לו פשוט לקלוע לסל מדי פעם".
החלום הפרטי של בנה הוביל את גרוספלד תוך כדי תנועה להקים זרוע בעמותה למשחקים מיוחדים, שלימים תהיה עמותה פרטית ברחובות – "הרצון מנצח", ולהגדיל את פעילותה, הן מבחינת התרחבות ענפי הספורט והן מבחינת מספר הספורטאים. "באיזשהו שלב התעקשתי והגיע תקציב מראש העיר, השתמשנו בו ופתחנו קבוצת אופניים. לאט לאט פתחנו גם קבוצת שחייה", מספרת גרוספלד, "הלכתי לעירייה והם שאלו אותי 'את לא עייפה?' אמרתי להם 'אני עייפה, אבל הילדים רוצים'. עכשיו יש לי 7 ענפים רק בעמותה שלי. כמה חבר'ה הלכו לשחק באולינג, וזה הוביל לכך שפתחנו קבוצת באולינג. הם אמרו 'למה אין לנו כדורגל?', אז פתחנו כדורגל".
גרוספלד רואה הבדל ניכר בהתנהגות של עידו מאז שנכנס לתחום הספורט, היא מספרת על השיפור בביטחון העצמי, בקשרים החברתיים ועל המשמעות שנכנסה לחייו: "זה מילא לו את החיים – מלא מדליות מכל העולם, מלא גביעים".
הסיפור של עידו הוא אמנם זה שמוביל את שושנה, אבל במובן מסוים הוא לא שונה מהסיפור הקולקטיבי שהיא מספרת על האוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים: "הדבר הכי חשוב הוא שזה נותן להם חברה. נוצרות חברויות והם באים גם הרבה פעמים בשביל החברים ולא בשביל המשחק. ילדים כאלה בלי הספורט מגיעים הביתה ורואים טלוויזיה – עם העמותה יש להם כל יום ספורט, כל יום מפגש חברתי". היא מספרת כי "ילד בן 14 שאובחן כאוטיסט היה בורח לנו בהתחלה ולא רצה לבוא – היום הוא בן 18 והוא בא ברצון ואומר כל הזמן 'זה המשפחה שלי'".
בעולם כמו שלנו, שמבוסס על רווח והפסד, נהוג לשאול תמיד מי המרוויח. ודווקא כאן נדמה כי הרווח הוא כפול – הספורטאים מקבלים מקום על המגרש וקשרים חברתיים משמעותיים, ובתמורה מעניקים לנו, הצופים, את הזכות ללמוד שיעור בחתירה לניצחון בכל מצב, גם כשהסיכויים נראים לרעתך.