כתבת: מוריה כהן, עורך: אביאל וייצמן

"עיר שרוצחת בעלי חיים" או טיפול לגיטימי בבעיית תברואה? ויכוח סוער בין תושבים התעורר ברשתות החברתיות בעקבות השמדת שפני הסלע שמפיצים את מחלת שושנת יריחו

"תושבים שמעו אותם צווחים ובוכים. מתפוצצת צער עליהם", כך כתבה בסוף אוקטובר בעמוד הפייסבוק שלה ענבר כהן, תושבת העיר אריאל, בעקבות הטיפול בשפני הסלע בעיר. "התקשרתי ליחידת הפיצוח, שאמונה לדאוג לבע"ח, נאמר לי שזה באחריות של רט"ג (רשות הטבע והגנים – מ"כ), טלפון אליהם ומסתבר שרשות הטבח (השיבוש במקור – מ"כ) היא זו שמוציאה לפועל את הדבר הזה ושזו המטרה עצמה, להרוג את שפני הסלע. ולא רק זה, האכזריות הזו מסבה גאווה לראש העיר. ראש העיר מתגאה בטיפול הנהדר שלו 'בבעיה'".

בשנים האחרונות תפוצתם של שפני הסלע בארץ התרחבה בגלל שפע מזון זמין וריבוי מסלעות מלאכותיות שנוצרו בפיתוח לבניית שכונות, יישובים ושטחים חקלאיים שיצרו בתי גידול נוחים ומקומות מסתור לשפנים. הריון נקבת שפן הסלע אורך בין שישה לשבעה חודשים, שבסופם נולדים שנים עד ארבעה גורים. תוחלת חייהם עומדת על עשר שנים. העיר אריאל אשר הולכת ונבנית באיזור סלעי מתמודדת בתקופה האחרונה עם אוכלוסיית שפני הסלע ההולכת וגדלה. שפן הסלע משמש פונדקאי לטפיל המחולל את מחלת הלישמנייה העורית ("שושנת יריחו") אשר מועבר לאדם על ידי עקיצה של זבוב החול.

המחלה אינה מסכנת חיים, אך גורמת לזיהומי עור קשים שתהליך הריפוי שלהם ממושך. ילדים עלולים להיפגע יותר ממבוגרים, מאחר שזבוב החול עוקץ בגובה נמוך יחסית. לכן, רבים יוצאים כנגד שפני הסלע ודורשים לטפל בהם כאשר כל האמצעים כשרים לכך. השר להגנת הסביבה אף הסיר באופן רשמי את שפן הסלע מרשימת החיות המוגנות.

ב-25 באוקטובר התייחס לנושא ראש עיריית אריאל, אלי שבירו וכך כתב בדף הפייסבוק שלו: "תושבים יקרים, התחלנו היום השלב השני לטיפול במסלעות ומערומים המשמשים בתי גידול לשפני סלע. כל זאת במסגרת טיפול העירייה במפגעים השונים הנגרמים משפני הסלע".

בתגובות לפוסט ניתן היה למצוא תושבים אשר עודדו ותמכו בפעולות:

"כל הכבוד. הגיע הזמן לטפל בבעיות התברואתיות שנגרמות מחיות שמתרבות ללא בקרה".

"אלפי אנשים התלוננו, לא סתם קמו בוקר אחד בעירייה לבצע משימה כזו שעולה כנראה כסף ממיסי הארנונה של כולם. ויש לי אחלה לב… כשמדברים על בריאות הציבור היא קודמת לכל בעל חיים שבעולם, זו עובדה בשטח".

ויש אשר התנגדו ותפסו עמדה דומה לזאת של ענבר כהן:

"אני מזועזעת ומתביישת להיות חלק מעיר שרוצחת בעלי חיים!!
עד רגע זה אהבתי את אריאל בכל ליבי, כעת אני חווה בחילה,
אשמה נוראית ובושה עצומה מהיותי חלק מהעיר הזאת!
יש לי צמרמורת בכל הגוף שלי.. נקרע הלב, פשוט לא נתפס בעיניי גודל האכזריות!!
תתביישו לכם!!"

"פשוט בושה 'טיפלתם' במסלעות או שקברתם את השפנים חיים כדי לשמח כמה תושבים? אני מתאר לעצמי שלא שמעת את הצרחות שלהם כשהורסים להם את הבית עליהם מתבייש להיות חלק מהעיר הזאת".

"רשות הטבח והגנים"

זאת לא הפעם הראשונה בה הורגים חיות אשר נושאות נגיפים וטפילים אשר מסוכנים לבני אדם. לפני כחודש פורסם כי מוטציית קורונה התפתחה אצל חורפנים בצפון יוטלנד הדנית והועברה אל בני אדם באמצעות תעשיית הפרוות.

לכן, בדנמרק אשר ידועה כאחת מיצואניות פרוות החורפנים הגדולות בעולם חוששים שהמוטציה תפגע בהשפעת החיסון העתידי, החליטו על הרג החורפנים והמיתו את בעלי החיים ב-400 חוות.

הסדרה שעת נעילה, ששודרה בכאן 11 ונדמה שאי אפשר לחמוק ממנה, מעוררת שיח ראשון מסוגו על מלחמת יום כיפור. אפי שרגאי, שלחם שם, מרוצה מזה מאוד

"'שעת נעילה' היא אירוע. להבדיל אלפי הבדלות היא משפט אייכמן של דור המלחמה הארורה ההיא", אומר אפי שרגאי, שלחם בגזרת הגולן במלחמת יום הכיפורים, "הזדמנות להוציא לאור סיפורים שמעולם לא סופרו, טראומות חיים שלא קיבלו לגיטימציה. לבנות סיפור שלם יותר שבו גבורה עומדת לצד האימה וההתרסקות, ניצחון לצד חורבן הבית. סיפורי האוגדות והגדודים, לצד אלפי סיפורים אישיים קטנים".

את שעת נעילה לקח כ-10 שנים להפיק. היא הייתה אמורה לעלות לשידור בערוץ 10 תחת השם "כיפור", אך בגלל העלויות הגבוהות הערוץ ויתר עליה. סך הכל הושקעו בסדרה כ-23 מיליון שקלים, ביניהם על תפאורה ואיפור, והביאו רופא כדי לראות שהאיפור דומה לפציעות אמיתיות. בנוסף, כחלק מההפקה היה צורך להשמיש טנקים לצורך הפרקים, ולהחזיר לקדמותו את המוצב הנטוש שהיה כבר בית לחיות בר ועכברים, ונערך שיתוף פעולה עם צה"ל.

אפי שרגאי, נהג הזחל של מפקד חטיבת גולני שנלחם במלחמת יום הכיפורים במובלעת הסורית, מספר: "אם משתמשים בכותרת כיפור היה רצוי להביא כמה שיותר מן האמת, כיוון שרצוי שדורות העתיד ידעו את שהיה במדוייק. אנחנו כיום חיים בנס של מלחמת כיפור".

לעומת זאת, יש הטוענים שהסדרה פגעה בכבוד הגיבורים והחללים. ישנו ויכוח בשיח הישראלי על אופן הדיוק ההיסטורי של המלחמה, והאם יש צורך לחשוף אותה בכלל או לא. על פי דורון נשרי, לוחם שלחם במלחמת יום הכיפורים, "כנגד כול הסיכויים הגנו על אזרחי ישראל ושעת הנעילה פוגעת בזכר חברינו באופן ההצגה של הגבורה".

לוחמים שהשתתפו במלחמה וצפו בסדרה הביעו מורת רוח על שילוב הסיפור של הפנתרים השחורים בעלילה, וכן טענו כי ישנם אי-דיוקים בתסריט. מוטי סטולר, חייל בגדוד 50 שלחם במלחמה, מספר: "צפיתי בסדרה בדריכות ובעניין, אך הקיבה התהפכה לי כל 10 דקות. הרגשתי שמערבבים מספר נושאים לא קשורים אחד בשני, שכל אחד חשוב בפני עצמו, בתוך סדרה אחת – וזה היה קשה לעיכול. ואז הגיע הפרק האחרון בסדרה שעשה לי תיקון מבורך. התחלתי לצפות בפרק הסיום בלי ציפיות, ומהר מאד הפכתי למרותק ונסער. ככל שהפרק התקדם, כל הדמויות שלאורך הסדרה היו הזויות בעיניי קיבלו מימד אמיתי, והסיפור שלהן פתאום ריגש אותי".

זכויות הסדרה נמכרו במיליוני דולרים לרשת התוכן HBO ולכן לא ניתן לצפות בה ביוטיוב. בסדרה ישנם 10 פרקים כאשר שני הפרקים הראשונים שודרו ברצף ושני הפרקים האחרונים גם כן. כל פרק אורך 45 דקות, ואחריו, בעקבות תחושות קשות שצפות אצל הצופים, ישנה תוכנית המשך עם לוחמים שהיו במלחמה עצמה, ומודעה של פנייה לארגון נטל – סיוע נפשי. התוכנית מתמקדת במספר עלילות, ביניהן התל המפורסם, המוצב הסורי בחרמון והמוצב במפקדה בנפח.

למי שלא מבין את העניין, כנסו לשעת נעילה (כאן11) – כל הסיפורים וסודות מאחורי הקלעים, ותקראו את הפוסטים של מי שהיו שם. של הבנים והבנות שלהם, בנות הזוג, נסו לצפות בדיונים שמנחה קובי מידן לאחר שידור הפרק. זה יכול לסייע למי שלא היו שם להבין קצת יותר. זה יכול לסייע לנו לפתח שיחה עם ההורים, האחים, הקרובים והחברים שחוו את המלחמה באופן אישי.

כששאלו את אחד ההיסטוריונים בשנות השמונים, איך הוא מעריך את המהפכה הצרפתית הוא ענה: "אני לא יודע. לא עבר מספיק זמן". אולי הוא הגזים, אבל אין ספק ש-47 השנים שחלפו מהאירוע המכונן של מלחמת יום הכיפורים, מאפשר להרבה מאוד ישראלים להתחבר, להעריך ולחשוף מחדש את הימים שאחריהם ישראל הייתה לחברה אחרת לגמרי מזו של 5 באוקטובר 1973.

כתב: אליאב לייכטר עריכה: מאיה כהן.

"העיר נראתה שונה ממה שאני מכירה", מספרת אילנה על יום הבחירות לנשיאות שאותו בילתה בפילדלפיה. אסתר מאילינוי: "בספירת הקולות אני וחבריי פשוט עצרנו את הנשימה". צעירים מארה"ב מספרים על הרגעים מורטי העצבים בבחירות 2020 – ועל ההקלה שאחרי ההכרעה

בחירות 2020 בארה"ב ייזכרו כקרב מותח בין המועמדים ג'ו ביידן והנשיא המכהן דונלד טראמפ. האווירה לפני יום הבוחר, כפי שתיארו בתקשורת האמריקאית, הייתה כמו הר געש בוער שמאיים להתפרץ בכל רגע ולהלהיט את הרוחות.

איך נראו הרחובות בבחירות? מה היה השיח ברשתות החברתיות? בכתבה נציג כמה נקודות מבט שונות על השאלות הללו מכמה מדינות שונות בארצות הברית.

אילנה (26), תושבת רוקוויל, מרילנד, סיפרה על ההתרחשויות באזור: "נסעתי לפילדלפיה כמה שעות לפני פתיחת הקלפיות. העיר נראתה שונה ממה שאני מכירה, היו המון כוחות משטרה בכל מטר בעיר, והיה חשש כבד למהומות והתפרעויות. החנויות חסמו את חלונות הראווה במשטחי עץ כדי להימנע מבזיזה".

"בדרכי לפילדלפיה נהג האובר שיתף אותי שכמה אנשים הרסו את חנות הוולמרט באזור", היא מספרת, "ברוקוויל המון אנשים הלכו להצביע בדואר לפני בגלל החשש מהקורונה". אילנה מספרת על אווירה טובה ותחושת שמחה על האפשרות להשפיע. ברשתות החברתיות, לעומת זאת, המצב שונה והרבה אנשים שיתפו שהם לחוצים ומודאגים. לצד זה מבינים שזה זמן חשוב מאוד בהיסטוריה להשפיע על עתידה של האומה.

נעומי (19) מניו יורק מספרת על אווירה לחוצה ועל פחד מלהסתובב ברחובות לפני הבחירות וגם בימים לאחר מכן: "יום אחרי הבחירות נשמעו רעשי אקדחים ברחובות מה שהגביר את סף החרדה והפניקה". בצד השני של העיר, בברוקלין, סאם (24) מדווח שאצלו בסביבה רגוע מאוד וממתינים בסבלנות לתוצאות הבחירות מהמדינות המתנדנדות. לדבריו, אנשים דוחים את הרעיון של מלחמת אזרחים, שאולי תבוא, מפני שרבים מבינים שיש לארה"ב מוסדות חזקים שיבלמו את האירועים. סאם מסכם שבחוץ הוא שומע אנשים אופטימיים המאמינים שהכול היה טוב.  

מקליפורניה שלושה קולות שונים מספרים על האווירה ברחובות. סופיה (29), שגרה בלוס אנג'לס, מספרת על הציפייה שהייתה ליום הבוחר לצד לחץ מפני התוצאות. "אנשים מאוד שמחו כאן שזה נגמר, והימים לאחר מכן היו בציפייה לתוצאות. בסך הכול שקט כאן".

איתן (23) מסן פרנסיסקו משתף שההמתנה לתוצאות יצרה מתח רב והמון חרדה. לפני הבחירות הייתה אווירת של כעס על הנשיא טראמפ. אדם (18) מדווח מעיר הבירה של מדינת קליפורניה, סקרמנטו: "בעיר יש המון שמרנים התומכים בטראמפ אבל לצד זה יש גם לביידן תומכים, ולכן יש מתח באוויר". הוא מספר שאנשים דיברו על כך שאם ביידן לא ייבחר, יהיו כנראה מהומות בעיר, אך לצד זה יש עדיין תחושת ביטחון ברחובות כאילו לא היה בחירות. ברשתות החברתיות המצב שונה: "כולם מפרסמים את הדעות שלהם. אי אפשר להתעלם מזה. אני מכיר חבר שפרסם בסטורי באינסטגרם שאם משהו תומך במועמד מסוים הוא לא היה יותר בקשר איתו".

אסתר (25) משיקגו שבמדינת אילינוי אומרת שכל מכריה היו בחרדה ביום הבחירות. לדבריה, מדובר במדינה ליברלית והיא הולכת בקלות לדמוקרטים: "בערב הבחירות היה מטורף בשיקגו. כולם צפו במשדרי הבחירות והייתה תחושה שהכול הפוך להיות אדום. אני וגם חבריי פשוט עצרנו את הנשימה. למוחרת התחלנו לאבד תקווה שהתוצאות יהיו כמו ב-2016".

ביום שישי, היא מספרת, הדברים כבר נראו אחרת: "ראינו שמדינה אחר מדינה הופכת להיות כחולה – כלומר עוד אלקטורים לדמוקרטים. זה מאוד רומם אותנו מאווירת הייאוש". בשבת כבר הכריזה רשת CNN שביידן ניצח והוא הנשיא הבא של אמריקה. אסתר מספרת בקול חנוק מהתרגשות: "זה מאוד משחרר ומקל לדעת שביידן הנשיא, הרבה אנשים שמחים ומאוד מתרגשים. ברמה האישית אמא שלי תמיד אומרת שהיא זוכרת איפה היא הייתה כאשר ג'ון לנון נרצח. בשביל הדור שלי זה איפה היית ששמעת שג'ו ביידן נבחר".

כתבה: נועה בן עזרא. עריכה: ליאור תושיה

התקשורת מרשה לעצמה לעתים לפרסם תמונות קשות מבלי לחשוב על ההשפעה הטראומטית שעלולה להיווצר, היא מפרטת לפרטי פרטים את השתלשלות הפעולות שהובילו לידי רצח אכזרי, מפיצה תמונות רכב שנמחץ בתאונה, משדרת חלקי גוף של פצועים ואיש כבר לא מתרגש כשמזהירים ש"התמונות קשות לצפייה". אז איפה עובר הקו האדום?

איך אנחנו, קהל הצופים הפכנו אדישים לכאב של האחר? משוטטים בעמוד הפייסבוק הפרטי שלנו ומגוללים למעלה כשמופיעה תמונה של אדם מגואל בדם, מסתכלים עמוק אל תוך עיניי מחבל עם לב של קרח, 'עוד אח אחד ירד אל הקבר' ואנחנו כבר לא מתרגשים.

עורך בכלי תקשורת גדול מסביר: "לפעמים מגיעות תמונות קשות שאי אפשר להתעלם מהן, בטח אחרי שפורסמו בכל העולם. למשל הילד הסורי שגופתו נשטפה לחוף בטורקיה. בדרך כלל לא היינו מפרסמים תמונת גופה של פעוט, אבל במקרה הזה לא היה אפשר להתעלם ובסופו של דבר היא עזרה להציג את המצוקה והאסון של הפליטים מסוריה".

ולא רק בסוריה, גם בארץ משתמשים בתמונות קשות ככוח פוליטי. פנינה ולן, לשעבר עורכת המגזין "7 לילות" של ידיעות אחרונות, מספרת לנו על אחת הפעמים היחידות בה פורסמה תמונה של חייל פצוע בעיתון, "הייתה בה אמירה חזקה כל כך שלא יכולנו להתעלם ולא לפרסם". היא מציגה את תמונתו של רב-סרן תומר בוהדנה ממלחמת לבנון השנייה. ולן נזכרת בפיגוע הראשון בקו 5 בתל אביב "ידיעות אחרונות פרסמה בשער העיתון תמונה של האוטובוס במבט על, בין ההריסות נראתה גופת הנהג, זה זעזע את קהל הקוראים והתקבל מאוד רע, מאז – ידיעות לא פרסמה תמונות מהסוג הזה".

הסמארטפונים יצרו עבורנו מרחב תקשורתי הנגיש לכולם, כולנו עיתונאים משום שכל אדם יכול לתעד ולפרסם בצורה מידית הכל – החל מאירועי יום יום, ועד לחדשות ראשוניות תמונות מפיגועים, תאונות דרכים ואירועי שיימינג. פנינה מספרת לנו שכתוצאה ממהפכת הטלפונים החכמים בחדשות מנסים העיתונאים בישראל לפרוץ את הגבולות ובעקבות זה מתעוררות שאלות של אתיקה, מוסר וגבולות הטעם הטוב.

קלות הפרסום של תמונות מסוג זה כיום עלולה ליצור תופעה מסוכנת שביסודה פוגעת בקורבנות, בציבור ובכלי התקשורת עצמם שסיקורם הופך לרדוד ומתמקד ברייטינג בלבד. ממחקרים עולה כי דווקא כתבה עם תמונה או סרטון צוברת חשיפה גדולה יותר מכתבה נטולת תיעוד ויזואלי, אז האם כמות הצפיות היא המשפיעה ונכון לפרסם תמונות מסוג זה?

כשמדובר בתמונות המציגות פיגועים, תאונות וזוועות התוכן הוא טראומטי לציבור ובעיקר לילדים קטנים שמאבדים את תמימותם אבל לא רק, נוכחים בפיגוע למשל, או בני משפחותיהם עלולים לחוות רה-אקטיבציה, כלומר לחוות הפעלה מחדש של הטראומה. דבר העלול לגרום לנזקים נפשיים עצומים.

ד"ר חננאל רוזנברג, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל בשומרון, מזכיר "זה לא חוקי לפרסם הכל, שכן יש מגבלות של דיני לשון הרע, דיני צנזורה, דיני הגנת הפרטיות, דיני זכויות יוצרים ועוד חוקים רבים, המחלוקות יהיו לגבי המשקל בכל מקרה ספציפי – מה גובר על מה, האם זכות הציבור לדעת גוברת על הפרת פרטיות בהקשר מסוים, או לא. בכל מקרה השיקולים והמשקלים משתנים, ואז נוצרות המחלוקות".

ולן מסכימה ומדגישה "לפני כמה שנים הגיע אלי כתב עם כתבת רכילות עשויה היטב, זמר מאוד מפורסם מצוטט בה מספר כמה כעס יש בו על כך שבת זוגתו נכנסה להריון ועל כמה שהוא לא מעוניין באחריות הזו ובילד הזה", הכתבה הזו יכלה להתפרסם וליצור רייטינג גדול למגזין ידיעות אחרונות, אבל פנינה התעקשה שלא לפרסם: "הילד הזה יגדל ויקרא את המילים הקשות שאומר אביו, אני לא רוצה להיות אחראית לכאב שלו". לתחושותיה, הגבול בין כתבה טובה לאנושיות עבר בדיוק שם.

מהצד השני, יש שדוגלים בהפצת תמונות מהסוג הזה על מנת ליצור זעזוע ולהבליט מידע מסוים בעיניי הצופים כך לדוגמה, ברוך מרזל, פוליטיקאי ימני-רדיקלי, אמר בעבר כי התמונות האלו יהדהדו במוחם של מנהיגי אומות העולם כשיצטרכו להכריע בסוגיות ישראליות ויזכירו שיש שני צדדים למטבע וישראל היא לא בהכרח ה"כובשת".

ואולי התשובה טמונה דווקא בחברה שצורכת את התמונות. "החברה מכתיבה לנו דברים", אומרת ולן, "פעם העיתונאי לא היה פונה לאבלים". לאה רבין, אלמנתו של יצחק רבין ז"ל, הייתה הראשונה לעמוד מול המצלמות ולדבר על השכול "היא דיברה על בעלה וסיפרה על הקושי שלה, מאז יש שינוי, הרבה הורים של חיילים שכולים רוצים לדבר". ההורים לא רואים בזה ביזוי או שימוש שלא לצורך, אלא את הדרך להנציח ולתת משמעות למוות, לתת כבוד אחרון לבנם. "במקרה הזה, של חיילים שכולים, התקשורת לא דוחפת בכוח, האבלים הם אלה שפותחים את הלב ומשתפים. זו הדרך שלהם להתמודד".

ולן מוסיפה כי יש מדינות שיותר מחמירות. היא מספרת על הסיקור הצרפתי סביב אירועי הירי בפריז ב-2015: "הכתבים לא שידרו מתוך זירות הפשע או עמדו בכניסה לבתי החולים בהם מאושפזים הנפגעים כמו בישראל. לא פורסמה שום תמונה מתוך מועדון ה'בטאקלן' או מכולת ההיפר-כשר".

ואולי אין כאן כלל שאלה של מוסר, אלה שאלה של פתיחות, של חופשיות יתר על המידה וקלות האצבעות על כפתור הפרסום בסטורי, בעולם דיגיטלי שהצנזורה בו הולכת ומטשטשת וחוקי המשחק משתנים, האם גם אנחנו צריכים להשתנות?

מאת אביגיל ישועה

יום הבוחר מתקרב ואלפי סטודנטים הולכים להצביע ולהשפיע על עתיד המדינה. ממי הם הכי התאכזבו, מדוע חלקם לא יילכו להצביע השנה ועל מי נאמר המשפט "הוא צריך לחבור לגוש השמאלי". לקראת הבחירות המתקיימות ב-9 באפריל, בדקנו איך יצביעו הסטודנטים של אריאל

הבחירות בפתח, ובעוד שלושה וחצי חודשים תיבחר הממשלה ה-35 של מדינת ישראל. רגע לפניי שיתלהטו הרוחות ושלל קמפיינים מקוריים (או לא) יציפו את המדיה, הרחובות ובעצם כל חלל אפשרי. יצאנו לבדוק למי הסטודנטים שלנו הולכים לתת את קולם.

"למרות שהישראלים בטוחים שהם הכי לא פראיירים, הם בדיוק כאלה", טוען גיא, שנה ג', הנדסת בניין. "אני כנראה לא אצביע לאף אחד, זה גם ככה לא משנה, ביבי ישאר בשלטון. בבחירות הקודמות הצבעתי לליכוד. אבל אין שום סיכוי שאצביע להם שוב. התאכזבתי מהמפלגה מכל בחינה אפשרית".

גיא לא היחיד שלא מתכוון להצביע בבחירות הקרובות. תוצאות משאל הנערך ברחבי הקמפוס מראות כי אחד מכל שלושה סטודנטים מעדיף לא לתת את הקול שלו לאיש. "אין אף אחד ראוי", אמר עמית, שנה ב', מדעי המחשב. "אני מיואש מכל מה שקורה פה, ואין מצב שהקול שלי ישנה משהו". גם מורן, שנה א' מהחוג לפסיכולוגיה מצהירה כי השנה היא לא תלך להצביע: " אני אומרת את זה ממקום של כאב, אבל אני באמת לא סומכת על אף אחד מנבחרי הציבור שלנו"

בסקר שהופץ ברשת בקרב הסטודנטים, הליכוד בראשות בנימין נתניהו, זוכה ב-30 מנדטים. הבית היהודי  בראשות נפתלי בנט ב-20.9 מנדטים (הסקר נערך לפני הקמת מפלגת "הימין החדש") וחוסן ישראל בראשות הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, ב-18.2 מנדטים. ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן במקום הרביעי עם כ-10 מנדטים. למרות שמפלגת הליכוד תפסה את המקום הראשון, 52.7% מהנשאלים סבורים כי ראש ממשלה לא יכול לכהן תחת כתב אישום. זאת לעומת 47.3% הטוענים כי בית המשפט הוא זה שצריך להכריע, ולכן לא קיימת בעיה.

עוד עולה מהסקר כי כ-46% החליטו להישאר נאמנים למפלגה אליה הצביעו בבחירות הקודמות, 45% החליטו לשנות את הצבעתם ו-9% עדיין מתלבטים.

ימין שמאל

מי שממש לא מתלבט בנוגע לבחירתו, הוא הדובר של תא לביא – תנועת סטודנטים ברוח ערכי הליכוד, משה דואק.

האם הקדמת הבחירות משנה משהו בהתנהלות של התא?

"זה בעיקר מדגיש ומעלה את הצורך להיות יותר אפקטיביים ופעילים".

תוצאות הסקר שערכנו ברשת הראו שהליכוד היא המפלגה המנצחת בקרב הסטודנטים באריאל. מה הסיבה לכך לדעתך?

"בסופו של יום יש לנו שיטה פרלמנטרית נכונה ועובדת. אנחנו בתא לביא באמת מאמינים שנתניהו הוא המנהיג הכי טוב שיש במדינת ישראל. אין ספק שהוא מביא אותנו להישגים מדיניים וכלכליים שעובדים. אין כיום אף אחד במערכת הפוליטית שמתקרב ליכולת העשייה של בינימין נתניהו".

"הימין החדש"

צחי שביט, תואר שני במתמטיקה, טוען שלעולם לא יצביע שוב לליכוד: "מגיל צעיר התעניינתי בפוליטיקה ואהבתי את מפלגת הליכוד. בעקבות תוכנית ההתנתקות חווית אכזבה קשה מהמפלגה. יש לי קושי אמיתי עם העובדה שנבחרי הציבור שלי פעלו בדיוק הפוך מכל מה שהצהירו עליו בקמפיין הבחירות שלהם. החלטתי שהשנה אצביע למפלגה החדשה של בנט ושקד, אני חושב שיש כאן הרבה מעבר לדתיים וחילונים. בנוסף, אני חושב שצריך שתהיה מפלגה שתייצג בצורה אותנטית את הימין".

תא אופק

מסתבר שגם לגוש השמאלי יש ייצוג הולם באוניברסיטת אריאל. אביאל קרמזיאן – שנה ב' , סוציולוגה אירגונית – יו"ר תא אופק-צעירי העבודה: "אני מצביע למחנה הציוני, בראשות אבי גבאי, מכיוון שהוא מביא אלטרנטיבה שלטונית. בנוסף, אני תומך בתוכניות שלו בתחום הבריאות, החינוך, הביטחון ובחתירה שלו להסכם שלום".

מה דעתך על הבחירה של הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, להתמודד?

"לדעתי, בני גנץ צריך לחבור לגוש השמאל. בעיני, קיימת בעיה עם מפלגות מרכז, אחרי סיבוב אחד או שניים הן נמחקות מהמפה הפוליטית כפי שניתן לראות בשטח".

איך נראית פעילות של התא שלכם?

"לדעתי, העשייה שלנו הכרחית, ואין ספק שאנחנו מביאים משהו שונה בנוף. יש לנו כ-10 פעילים ואנחנו נפגשים פעם בחודש ודנים על המצב הכלכלי והמדיני. בסופו של דבר, אוניברסיטת אריאל על המפה, תרתי משמע, ואנחנו מאמינים שצריך להציג גם את הצדדים הטובים של המפלגה וגם את אלה שפחות. בנוסף, אנחנו פועלים לשילוב המגזר הערבי. לא מזמן גם הלכנו לסיור ברמאללה כדי לנסות לחשוב כיצד ניתן לשנות את המצב הנוכחי. לשמחתנו, הייתה הענות גדולה בקרב קהל הסטודנטים, אפילו הימינים. היה ממש מעניין, הגיעו לשם עוד פעילם של המפלגה".

בסופו של דבר, למי לדעתך יצביעו הסטודנטים?

"לדעתי יש התפלגות של הליכוד והבית היהודי. אני בטוח שיש גם כמות גדולה לכחלון, יש עתיד וגם המחנה הציוני. במהלך 'יום התאים' בשנה שעבה, ראיתי שאנשים מתעניינים, ניגשים לדוכן אבל מפחדים לקחת דברים שיזהו אותם עם המפלגה. אני מרגיש שיש כאן סוג של יציאה מהארון של אנשים שחוששים לעשות את הצעד הזה"

הרשימה המשותפת

100% מהנשאלים המשתייכים למגזר הערבי השיבו כי יעניקו את קולם לרשימה המשותפת בראשות איימן עודה.

ירין, סטודנטית לפסיכולוגיה מכפר דבוריה, מעדיפה להתרחק ככל האפשר מפוליטיקה. "אני אצביע לרשימה המשותפת כמו בכל שנה. אבא שלי היה  היועץ תקשורת של איימן עודה ואני מבינה קצת כמה מורכב העולם הזה לכן אני מעדיפה להתרחק ממנו ככל האפשר. לצערי כיום המצב לא מזהיר ויש המון בלאגן, ובכל זאת, אני משתדלת להישאר אופטימית. לפעמים נראה לי שהאנשים שאמורים לתקן את המצב, רק מלבים אותו יותר וזה עצוב לי. מה שבטוח, אני מקווה ומאחלת לשלום".

מתוך "ישראל היום"

מאת עדי חשמונאי

ב־14 בספטמבר 2010, בשעה 23:30 בלילה, נשמעו נקישות על דלת ביתה של משפחת ראדה בקצרין. היה זה שעות ספורות בלבד אחרי שבית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע בפעם הראשונה את רומן זדורוב ברצח הנערה תאיר ראדה. שמואל ראדה ז"ל, אביה של תאיר, פתח את הדלת ונדהם ממוצא פיו של האלמוני שעמד על מפתן הדלת: "אני רצחתי את הבת שלך. תקרא למשטרה". בסופו של עימות בין האלמוני לבני המשפחה, נהדף האלמוני מהבית ונמלט מהמקום. החשוד נעצר וסיפר בחקירתו כי המניע למעשיו היה להציף שוב את ההד הציבורי, כי זדורוב הוא אינו הרוצח האמיתי.

האירוע המוזר הזה היה אחד הניצנים הראשונים לספקות שהחלו לעלות בציבור בנוגע להרשעתו של רומן זדורוב, והגיעו בשנתיים האחרונות לשיאים חסרי תקדים. קודם לכן נשמע בעיקר קולה של האם, אילנה ראדה, שכבר למחרת ההודאה והשחזור של זדורוב לרצח, הטילה ספק גדול כי הוא אכן הרוצח. חודשים ספורים לאחר מכן היא אף הגישה עתירה לבג"ץ, בבקשה שהמשטרה תבדוק כיווני חקירה נוספים.

דווקא אחרי שהיה נדמה כי הגולל על הפרשה נסתם, העיסוק התקשורתי ובעקבותיו גם הספקות שעלו בציבור על הרשעתו של זדורוב, הלכו וגברו. מאז, שודרו כמה סרטים דוקומנטריים ובראשם הסדרה "צל של אמת", ששודרה זמן קצר אחרי שבית המשפט העליון דחה את ערעורו של זדורוב.

"רבע מיליון חברים"
בימים אלה הולך ונשלם הספר החמישי על הפרשה. הפעם, מהזווית של אותו בית דין ציבורי של הרשתות החברתיות. מחברו, פרופ' אזי לב־און, ראש המכון לחקר ניו מדיה, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת אריאל, מפנה לראשונה את אור הזרקורים ל"גיבורים שמאחורי הקלעים", העוסקים בתדלוק הספקות ברשתות החברתיות.בשנה האחרונה הוא ערך שני סקרי דעת קהל במסגרת הספר. הסקרים האינטרנטיים נעשו באמצעות מכון הסקרים "איי פאנל", על 500 גברים ונשים המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית במדינה.

הסקר הראשון בוצע לפני כשנה והשני בוצע לפני כחודש, זמן קצר אחרי פרוץ "סערת השערה" שנמצאה על גופתה של תאיר ראדה. התוצאות הפתיעו אפילו אותו. בסקר הראשון שנערך בפברואר 2018 – 53% מהציבור נטו לחשוב שזדורוב חף מפשע. ל־29% מהמשתתפים לא היתה עמדה נחרצת, ו־18% בלבד נטו לחשוב שזדורוב הוא הרוצח. בסקר השני שנערך בנובמבר 2018, כאמור זמן קצר אחרי "סערת השערה", הממצאים היו מובהקים יותר. 69% מהציבור נטו לחשוב שזדורוב חף מפשע, 21% התקשו להביע עמדה ו־10% בלבד נטו לחשוב שזדורוב אשם.

"ישראל היא מדינת חוק, והחלטות משפטיות נקבעות על ידי בית המשפט והמערכת המשפטית, ולא על ידי הציבור. עם זאת, הניגוד שבין שיקול הדעת של השופטים במספר ערכאות, לבין דעת הציבור, הוא חריג מאוד", אומר לב־און. עוד הוא מוסיף כי בניגוד למקרים משפטיים שנויים במחלוקת, במקרה זה החומרים הקשורים לתיק חשופים לציבור. כמו כן, קיימת פעילות נרחבת ברשתות החברתיות, שמנגישה את המקרה לאורך זמן.

"לא הייתי בעניינים עד דצמבר 2015, בזמן הדיונים על הערעור של זדורוב לעליון. הסתכלתי בדו"ח של 'המזבלה' (אתר שעורך רשימות על קבוצות הפייסבוק הגדולות בארץ), ושם נדהמתי לראות ש'פשפשוק', שעוסק במכירת מוצרים יד 2, נמצא במקום הראשון, במקום השני קבוצה של אנשים שמחליפים מתכונים, ובמקום השלישי 'מי רצח את תאיר ראדה', עם לא פחות מרבע מיליון חברים", משחזר לב־און.

"חשבתי שהמחקר שלי יארך כשנה, ולא היה ברור לי מלכתחילה שייצא מזה ספר. היום יש כבר כמה קבוצות בפייסבוק עם מאות אלפי עוקבים. הפעילות סביב הנושא ברשתות החברתיות היא חסרת תקדים בארץ, ואני חושב שאפילו בעולם. לפני כשנתיים הפעילים הקימו אתר ("אמת היום"; ע"ח), לדעתי הראשון מסוגו בעולם. בעבודה ממושכת הפעילים העלו לאתר את כל החומר בנושא: הם קטלגו את הכל עם לינקים למוצגים של ההגנה והתביעה, סיכומים של ההגנה והתביעה בכל מיני ערכאות, פסקי הדין, ההליכים המקדימים, הבג"צים שהוגשו, עדויות מצולמות, תיעודים מחדר החקירות ומתא המעצר שבו שהה זדורוב עם המדובב ועוד".

חשיבה אונליין

אירועי רצח של ילדים בישראל זעזעו לאורך ההיסטוריה את המדינה. סיפוריהם של דני כץ (15) מחיפה שנרצח ונאנס ב־1983, וחנית קיקוס (17) מאופקים שנאנסה ונרצחה ב־1993, זעזעו את המדינה ונצרבו בתודעה הציבורית. אבל בעוד הד הסערה הציבורית סביב הפרשות ההיסטוריות הלך והתעמעם ככל שחלפו השנים, נראה כי הסערה הציבורית סביב פרשת זדורוב מסרבת לגווע, גם בחלוף 12 שנים מאז הרצח.

"אני חושב שמה שקריטי כאן זה התיעוד והזמינות של החומרים ברשתות החברתיות בפרט, ובאינטרנט בכלל. אם זה לא היה, אז על מה אנשים היו מדברים? על בסיס מה הם היו שופטים?" מסביר פרופ' לב־און. "זאת גם מערכת שמזינה את עצמה. מתפרסמת ידיעה בעיתון, אז היא תכף עולה בפייסבוק, ולהפך. כשמישהו שואל שאלה, אז אחר עונה לו. יש סיעור מוחות וזה משאיר את הסיפור כל הזמן בחיים. זה הפך להיות כמו ריאליטי בלשי שכל מי שרק רוצה וזה מעניין אותו – יכול להשתתף בו".

ראיות וסימני שאלה
פרשת זדורוב התפתחה במקביל לפריחת הפייסבוק. משפטו נפתח חודשים ספורים אחרי שהרשת החברתית נפתחה לציבור הרחב. במארס 2009, מעט לפני הרשעתו הראשונה של זדורוב, עלתה הגרסה המלאה של פייסבוק בעברית. המשפט של זדורוב התנהל קרוב לארבע שנים. למרות סימני השאלה שנותרו פתוחים עד היום, מלבד הודאתו בפני המדובב והחוקרים, והשחזור שביצע לרצח, הצטברו ראיות ועדויות רבות שהביאו להרשעתו.גם אחרי שחזר בו מהודאתו, אישר זדורוב כי ביום הרצח הוא השליך לפח את המכנסיים ולהב הסכין היפנית שעימם עבד כרצף בבית הספר נופי גולן. להגנתו, טען זדורוב כי עשה זאת מאחר שהמכנסיים היו קטנים עליו. חיפושים שערכו מאות שוטרים אחר הממצאים באתר הפסולת האזורי לא העלו דבר. במענה לשאלת המדובב שהוכנס לתאו, הוא אמר כי הטמין את הממצאים, לכאורה, במקום ששופכים בו יציקה (כנראה יציקת בטון).

רפ"ק ירון שור, מומחה לעקבות נעליים במז"פ של המטה הארצי, זיהה עקבות נעליים, אולם אלו לא תאמו את הנעליים של זדורוב שהיו באותה עת בידי המז"פ. מבירור שערך, התברר כי המשטרה אספה עוד שני זוגות נעליים שהיו שייכות לזדורוב, אולם שלחה אותן למכון לרפואה משפטית לצורך חיפוש שרידי דם על סולייתן.

הוא ביקש בבהילות את הנעליים, וסולייתן תאמה לטביעות הנעל שנמצאו על מכנסיה של ראדה. אלו היו נעלי סלמנדר נדירות מאוד, אשר לא יובאו מעולם לישראל, וייצורן הופסק כבר ארבע שנים קודם לכן. בעדותו בבית המשפט, סיפר שור כי החזיר את הנעליים למכון לרפואה משפטית, וביקש שיבדקו דנ"א גם בתוך הנעליים כדי לבדוק אם הוא תואם לזה של זדורוב. בתום הבדיקה קיבל תשובה חיובית.

על פי הטביעות, הרוצח דרך על רגליה של ראדה כשפניו פונות לדלת תא השירותים. שור העיד כי רק אחרי שצפה בתיעוד שחזור הרצח – נפתרה התעלומה. זדורוב הדגים כיצד טיפס על גופתה של ראדה על מנת לזנק מעל דלת תא השירותים שאותה נעל מבפנים, כדי לעכב את מועד מציאת הגופה. עוד פרטים מוכמנים שאותם ידע, בין היתר, מתייחסים לאופן שבו שוסף גרונה של ראדה.

לפי העדויות שנתנו חוקרי המשטרה בבית המשפט, גופתה של ראדה נמצאה כשהראש והצוואר היו מכוסים בדם שכבר נקרש. רק אחרי שהדם נוקה היה אפשר למצוא התאמה בין מספר החתכים וכיוון החיתוך, לבין השחזור שביצע זדורוב על המדובב בתא המעצר. באותו שחזור אף הראה כיצד פצע אותה בידה, והתיאור תאם לחתך שאכן נמצא בזרועה השמאלית.

במהלך ההודאה בפני המדובב, זדורוב אף היה מודע לקיומן של מצלמות אבטחה בתא. על הרצח והפרטים המוכמנים שאיש לא היה יכול לדעת מלבד הרוצח עצמו, סיפר למדובב בלחישות, אולם הגביר את קולו וצעק בקול רם כי הוא חף מפשע. לכל אורך המשפט זדורוב נמצא כמשקר וסותר את עצמו. הוא אף חזר והכחיש כי היה בזירה.

המהנדס שהפך למתורגמן

פרופ' לב־און טוען כי למרות שזרועות החוק מציירות לעיתים קרובות את הפעילות ברשת כחסרת תוחלת, קיימים מקרים שבהם הפעילות זולגת מהפייסבוק למערכת המשפטית עצמה. "הביטוי הבולט ביותר שלה הוא שכמה פעילים, אשר מכירים את המקרה על בוריו, 'אומצו' על ידי ההגנה, מסייעים לה ומשלבים את הידע שצברו בתוך המאמץ המשפטי", הוא אומר. "בכך הם מסייעים למהלך המשפטי עצמו, ולא רק בדיבור עליו שנשאר בגבולות הפייסבוק".

אחת הדוגמאות שנותן לב־און ליוזמות כאלה היא של פעיל המשמש מהנדס, ומשתמש גם ביתרונותיו כיוצא מדינות חבר העמים ובן למשפחה של עיתונאים ומתורגמנים. "הוא התחיל לצפות בחומרי החקירה ובשיחות של זדורוב עם המדובב, כשבתחילה הוא האמין שזדורוב הורשע בצדק", אומר פרופ' לב־און.

"כשהוא התחיל לעבור על התיעוד ולשוחח עם פעילים אחרים דוברי רוסית, הוא החל להפיק תרגום חדש, שלא תואם במדויק לתרגום הרשמי שבוצע עבור המשטרה על ידי חברה חיצונית. לטענתו, הסרטונים מספרים סיפור שונה מהנרטיב שאימץ בית המשפט. עד כה הוא תרגם והעלה ליו־טיוב כ־70% מתוך 80 שעות השיחות של זדורוב עם המדובב".

דוגמה נוספת לסיוע שפעילים נותנים לצוות ההגנה של זדורוב היא בבדיקת היסטוריית הגלישה של זדורוב, שאמנם היתה שולית מאוד בהכרעת הדין (7 עמודים מתוך 444), אבל התווספה לראיות הנסיבתיות. בהכרעת הדין אף קבעו השופטים כי בהיסטוריית הגלישה במחשבו של זדורוב נמצא בין היתר מאמר ברוסית, העוסק בשיטות להטלת מורא, שאליו נכנס דרך היוזר הפרטי שלו, ארבעה ימים בלבד לפני רצח תאיר ראדה.

"במעבר של אותו פעיל על החומרים התברר שאותו הדף היה אחד מתוך עשרות דפים שבהם גלש זדורוב באותו יום, כאשר הרוב המכריע של הדפים שאליהם הגיע, גם לפני וגם אחרי אותו דף, עסקו במציאת רינגטונים למכשיר המוטורולה שהיה ברשותו", אומר לב־און.

"מבדיקת החומר באופן עמוק יותר, עולה כי אותו הדף מכיל כותרת תחתונה שחזרה לאורך כל המסמך, שמציינת את המותג 'מוטורולה'. כל זה מעלה את האפשרות הסבירה – שהדף עלה במהלך חיפוש תמים של זדורוב אחרי רינגטונים עבור המכשיר שלו. את ההצלבה הזאת עשה אחד הגולשים, שלצורך כך היה צריך להכיר היטב את התיק ולהיות בעל הבנה טכנית ובעל גישה לחומרים כדי לנתחם".

פרופ' לב־און מציין דוגמה נוספת למעורבות הציבור, הנוגעת לקביעת בית המשפט כי זדורוב צפה בתמונות פורנו שאליהן נכנס באמצעות היוזר שלו, זמן קצר לפני הרצח. "במחשב אכן התגלו תמונות פורנו של צעירים, אולם מחיפוש של פעילים שנעשה לאחרונה – עולה כי התכנים הללו שמורים במחשב תחת שם משתמש אחר – לא של זדורוב", טוען לב־און.

"מהצלבה עם מקורות נוספים, עולה כי משפחת זדורוב רכשה את המחשב מאיש מחשבים אשר מכר להם ציוד משומש, הכולל הארד דיסק שעבר פרמוט. המשטרה ביצעה שחזור לתמונות אשר היו על ההארד דיסק בטרם הפרמוט, אך היה אפשר לראות שחומרים של משפחת זדורוב עצמה נשמרו על ההארד דיסק מספר רב של חודשים לאחר מכן".

מאת חיים גולדיטש

בני נוער שהתמכרו לסמים, נפלו קורבן לפגיעה מינית או שפשוט אין להם מקום לישון בו יכולים למצוא מיטה, אוכל ואוזן קשבת ב"אתנחתא" – מרכז סיוע ודיור זמני בירושלים. יואב הרטל, רכז במוסד: "אני גאה להיות עבורם דמות קשוחה ששמה להם גבולות – אבל לא פוגעת או מרביצה". ריאיון

באוקטובר האחרון בשעת לילה מאוחרת, בעיצומה של מערכת הבחירות למועצות המקומיות, אני נוסע ברכבי במסגרת עבודתי אצל אחד המועמדים במועצה האזורית מטה בנימין לתלות שלטים. עם יציאתי מאחד היישובים אני עוצר לטרמפיסטית שמבקשת לנסוע לירושלים. אני שקוע בשיחה עמוקה בטלפון עם חברה טובה, כך שאיני מבחין שלרכבי עולה נערה צעירה בת 13 עם סיפור קורע לב. במהלך הנסיעה אני מדבר איתה ומבין שברחה ממוסד ביישוב שממנו יצאתי והיא מספרת לי את תלאותיה הרבות בגיל כה צעיר. התלבטות קשה עומדת לפניי. האם להחזיר אותה למוסד ממנו היא ברחה או להסיעה למחוז חפצה – רחובות ירושלים? אני מתקשר מיד לשותף שלי יואב שעובד ב"אתנחתא", מרכז סיוע ודיור זמני לבני נוער, כי הוא ודאי יידע מה עליי לעשות. זהו בעצם המפגש הראשון שלי עם עבודתו של יואב.

יואב הר-טל, בן 29 ממי-עמי, הוא רכז במשרה מלאה ב"אתנחתא" וסטודנט להיסטוריה בתוכנית אמירים למצוינות במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. יואב למד בבית הספר הדמוקרטי בחדרה עד סוף התיכון, ולאחר מכן המשיך במכינת רבין בטבעון. שירת כלוחם בחיל השריון ועם חזרתו מהטיול הגדול עבר עם בת זוגו דאז לגור בירושלים, בשל לימודיו במכינה הקדם אקדמית של האוניברסיטה העברית. שם השלים בגרויות ונלחם כדי להתקבל לתוכנית אמירים והחל בשילובה עם לימודי המשפטים.

בשבועות האחרונים, עם מחאתם הנמשכת של העובדים הסוציאליים על שכרם הנמוך והאלימות אשר הם סובלים ממנה, מצאתי לנכון לראיין את יואב שאינו עו"ס בהכשרתו, אך בפועל, ניצב בלב ליבה של העשייה החברתית עם נוער נושר בירושלים.

 איך הגעת לעסוק במשהו כזה? הייתה לך אוריינטציה טיפולית עוד קודם לכן?
"לא. בפועל, האוריינטציה הטיפולית שלי היחידה בעצם היא רק מאתנחתא. אנשים זה החיים שלי הרבה לפני שזו הייתה העבודה שלי. אחת הסיטואציות היותר חקוקות לי בזיכרון כמשהו שגרם לי להימשך דווקא לתחום הזה היא כשהדרכתי בתנועת נוער בני המושבים. הייתי מדריך צעיר בבני המושבים בסביבות גיל 16. יצאנו לטיול ואחד החניכים שבמקרה היה אח של חבר טוב שלי התעצבן מאוד והלך הצידה ולא רצה להצטרף לקבוצה. אף אחד לא הצליח לשכנע אותו לחזור ולהיות עם כולם. הלכתי בעצמי והתיישבתי לידו על הרצפה ואיכשהו הצלחתי לשכנע אותו לחזור איתי לקבוצה. שם הרגשתי בעצם שהצלחתי להשפיע עליו ושיש לי איזו יכולת לעזור ולהשפיע על אנשים. אני ממש זוכר את הרגע הזה שהרגשתי שממש הצלחתי לגעת בו בשונה מהשאר כשהתיישבתי לידו. הרגשתי שממש מצאתי את הדרך להגיע אליו".

למה בחרת דווקא בלימודי המשפטים?

"רציתי לשנות את העולם. אני רוצה מאוד להשפיע על הסביבה שאני חי. אני עדיין בשאיפה הזו גם היום. אני בדיוק כמו יואב של פעם שרצה ללמוד משפטים, אז אני רוצה להשפיע. רק שאז חשבתי שהכלי שיעזור לי הוא ללמוד משפטים. לאחר סמסטר א' עזבתי את לימודי המשפטים,  מכיוון שהיה עמוס לי מידי והתוכנית דרשה ממני יותר ממה שרציתי ויכולתי לתת. נשארתי בתוכנית אמירים, רק בשילוב לימודי היסטוריה, וזהו התואר שאני לומד עד היום".

אז לאחר סמסטר אחד אתה מתחיל לעבוד ב"אתנחתא". איך  התגלגלת לשם?
"אחד הדברים שהבנתי כשעזבתי את לימודי המשפטים זה שאני חייב לעשות משהו שימלא אותי ושאני ארגיש שאני עושה משהו לא רק בשבילי. באותה התקופה חברתי דאז עבדה בהוסטל בית 'על"ם' שמתעסק עם נוער בסיכון, והיא סיפרה לי על החוויות מהעבודה, מה שגרם לי לחשוב על התחום הזה כשחיפשתי עבודה. היא קישרה אותי לבחור שהיה רכז ב'אתנחתא', שהיום הוא המנהל שלי וכך הגעתי לשם".

אז מה הייחודיות שלך בתחום? איך אתה מצליח לגעת באנשים?
"אני לא מרגיש עילוי בתחום. אני מרגיש שהאוריינטציה שלי מתאימה לתחום הזה. אני טוב עם אנשים. מגיל צעיר מאוד, כששאלו אותי במה אני רוצה לעבוד – עניתי: 'שר החינוך'. היום אני רוצה להיות מנכ"ל 'חסות הנוער'. המכנה המשותף בין שתי העבודות האלו הוא שמדובר בהתעסקות עם אנשים. כשהתבגרתי הבנתי שפוליטיקה זה לא התחום שלי ואני מעדיף את הצד המקצועי".

שר החינוך היה אז בעיניך תפקיד כל כך משפיע?
"ככה חשבתי אז. גם היום אני חושב שזה תפקיד מאוד משמעותי, רק שיש לי חשש מאוד גדול מתפקידים שמצריכים ללכלך את הידיים בדרך ולגרור אותך למקומות לא טובים".

יואב מספר לי על יום שגרתי ב'אתנחתא' ככונן ומביא כדוגמא את היום הנוכחי הוא מספר על נער שנכנס למגורי בנות, למרות האיסור, והוא נאלץ להרחיק אותו על אף הגשם השוטף בחוץ; על נערה שגילתה שהעלו בשמה לחשבון האינסטגרם שלה תכנים מיניים. היא חוותה משבר מאוד קשה והתקשרה למשטרה כשהיא מאיימת לפגוע בעצמה; על נער שטופל בעבר במרכז וכיום סוחר סמים בסביבה ונמצא יושב בתוך המתחם; על שתי נערות שיצאו לזמן חופשי בקניון וחזרו עם שקיות עמוסות בגדים שנגנבו מאחת החנויות.

הר-טל מציין שבכל רגע נתון יכול להיכנס למרכז נער מכל סוג שהוא, ממלאך קטן ומסכן שאביו נכנס לניתוח לב ואין לו שום קרוב שיטפל בו. ומהצד השני, גדול סוחרי הסמים של ירושלים שבא להכיר את החבר'ה של 'אתנחתא' ולטפל בעצמו. יכול להגיע ערבי, חרדי, מהקהילה הלהט"בית, חוזר בתשובה או יוצא בשאלה.

אז ספר לי קצת על אתנחתא. כמה שנים אתה שם?
"התחלתי ב'אתנחתא' לפני כארבע שנים כמדריך. 'אתנחתא' פתוחה 24 שעות ביממה כשתפקיד המדריכים הוא בעצם להחזיק את המקום. התחלתי כעובד במשרה חלקית פעמיים בשבוע, בשילוב עם היותי סטודנט, ולאט לאט התקדמתי. 'אתנחתא' היא בעצם קורת גג במקרה חירום לנערים ונערות שאין להם מקום אחר להיות בו. כל נער ונערה מגילאי 13-18, מכל מין ומגדר שהוא, יכולים להגיע לכאן, בין אם הם באים בעצם כי הם שמעו מחבר על המקום ואין להם איפה להיות, או שהופנו על ידי הרווחה, או ארגונים כלשהם בעיר".

מה בפועל מקבל נער שמגיע לאתנחתא?
"קודם כל, נער מקבל מיטה חמה, אוכל, ביגוד ואת כל הצרכים הבסיסיים. מעבר לזה, שבעיניי זה הדבר היותר חשוב, הם מקבלים אנשי צוות שרואים אותם, שמגיבים להתנהגויות שלהם ואכפת להם מהם והם דואגים לכל בעיותיהם. למנהל הקודם של אתנחתא היה משפט שהוא היה רץ אתו – 'השייכות קודמת לקיום', שזה בעצם אומר שהדבר הכי חשוב שהנערים מקבלים, יותר מאוכל, זו השייכות שלהם למקום, כי חסרה להם השייכות לבית".

איך זה עובד? כל נער שרוצה יכול להגיע?
"נער או נערה בגילאים המתאימים שאין להם מקום אחר לישון בו, בכפוף לאישור הורים – מתקבלים. אנו חייבים את אישור ההורים, כי האפוטרופוס של הנערים הוא עדיין ההורים. הנערים לא נמצאים אצלנו תחת צו של בית משפט".

כאשר נער מגיע באמצע הלילה וההורים לא עונים? משאירים אותו בחוץ?
"זו סיטואציה מאוד מורכבת. ככלל, אם אנו מבינים שהאלטרנטיבה שלו היא לישון ברחוב – אנו נקבל אותו ונאשר עם הוריו מיד בבוקר את קליטתו אצלנו. הרבה פעמים אנו נעזרים בגורמי הרווחה ומעדכנים אותם לגבי הימצאותו של הנער אצלנו, למקרה שהמשטרה או מוסד אחר מחפשים אותו".

נער או נערה שמגיעים אליכם למרכז הם בעצם בגילאי בית ספר. איך אתם מעסיקים אותם?
"יש לנו בבקרים מרכז למידה בשיתוף עם פרויקט הילה המופעל על ידי משרד החינוך והרווחה. מדובר בעצם בלימודים קצרי טווח בנושאים שונים, שנער יכול ללמוד במשך שבוע או יותר, לעבור מבחן קצר ולהמשיך את הנושא בהוסטל הבא שאליו הוא ייקלט. הנערים לרוב נדרשים להיכנס אל תוכניות הבוקר, אך יש מקרים מיוחדים שבהם הם משוחררים ממסגרת זו. בהמשך היום הנערים משתתפים בחוגים: חוג אומנות, קריוקי, טיפול על ידי כלבים ועוד פעילויות חברתיות, כך שיומם עמוס וגדוש".

פעמים רבות אתה נתקל בסיטואציות קשות שעליך להציב לנערים גבולות ולהיות האיש הרע בסיפור. איך אתה עם זה? 

"אנשי הצוות נפגשים עם סיטואציות מאוד קשות – נערים או נערות שפוגעים בעצמם או בחבריהם, או נערה שיכולה לחזור ב-3 בלילה לאחר שנאנסה. אני לא תופס את עצמי בשום שלב כאיש הרע. אני חושב שמתפקידי כרכז לשים את הגבולות. אבל גם כשעבדתי כמדריך במסגרות אחרות וזו לא הייתה הגדרת תפקידי, הייתי מהקשוחים ששמים גבול. כשאני מאפשר לנער להיות הדמות שהוא שונא. בראייה של עולם טיפולי, אני מאפשר לו לזרוק עליי המון דברים והנערים האלו צריכים לכעוס על מישהו. אז אם יש דמות שהם יכולים לכעוס עליה, שהיא לא פוגעת ולא מרביצה, לא מתעללת ולא נוגעת, אני רואה בזה המון חיוב ואני גאה להיות הדמות הזאת".

אתה יכול לספר לי סיפור משמעותי שמייצג בעיניך את אתנחתא?
"אני זוכר מאוד נער בן 16 שקיבלתי ספוג במים באמצע החום של יולי. אט אט הוא מספר לי את שמו ואני שואל אותו למה הוא רטוב כל כך? הוא מספר לי שהוא נרדם על הדשא בגן העצמאות במרכז העיר, במטרה להעביר שם את הלילה, עד שבאמצע הלילה נדלקו הממטרות והוא נאלץ הסתובב ברחוב עד שהגיע אלינו. לימים התמודדנו עם הנער הזה כנגד התמכרות קשה לסמים וסירוב מאוד קשה מצידו לפתרונות המוכרים לגמילה, כך שמצאנו את עצמנו מלווים אותו כשאנו מבינים שהטיפול בו לא ייגמר בהצלחה. כי אתנחתא נותנת מענה גם אם אין לנו ידיעה כיצד הטיפול יסתיים, אם בהשמה למוסד אחר, או בשינוי בדפוסי ההתנהגות של הנער".

אתנחתא משמשת כקורת גג זמנית לנערים עד לקליטתם במקום קבוע. עקב כך, עם הגעתו של נער לטיפול במרכז, מיידית מתחילים במקביל לטיפול לחשוב על כיוון למקום קבוע עבורו. ב-2015 חשף אמנון לוי בתוכנית "פנים אמיתיות" בערוץ 10 את המחסור החמור, כדבריו, במקומות עבור נוער הרחוב במדינה ובדגש על ירושלים. לוי מדבר על ילדים שהרווחה מפקירה ומזניחה ולא נמצא עבורם שום פתרון, ילדים הגרים במבנים נטושים וזולות, ומעלה ביקורת קשה ונוקבת כלפי גורמי הרווחה והעירייה בעיר האמונים על כך.

האם לדעתך קיים מחסור במקומות טיפוליים לנערים? או שלדעתך צריך לפתוח מקומות נוספים?
"מטבע הדברים אתנחתא וקורות הגג עובדים עם נוער בנקודת התורפה, נוער שמסיבות כאלה ואחרות לא נקלט בגורמי הרווחה ובמסגרות הקיימות. לעיתים, זה כי המקרה של הנער הוא טרי ועוד לא פגש בגורמי רווחה ולעיתים אלו נערים שהקשר עמם ושיקומם עלה על שרטון. קיימות מסגרות בשפע אך לא תמיד מתאימות לכולם. התסכול הגדול של נערים שלא מוצאים מסגרת מתאימה הוא משהו שאנו נפגשים אתו ביומיום".

לאיזה סוגי מקומות טיפול נשלחים נערים המסיימים תקופה ב'אתנחתא'?
"יש מקומות שנועדים לגמילה כמו 'רטורנו' וכדומה. קיימות מסגרות סמי-משפחתיות עם הפרדה מגדרית בין בנים לבנות. יש מסגרות שמתאימות יותר לנערים המגיעים מהעולם הפסיכיאטרי, וכמובן, לנפגעות תקיפה מינית ממליצים על מקום שיהיה כמה שיותר מוגן ובטוח לבנות. ישנם בארץ מעונות נעולים – לא רבים – גם לבנים וגם לבנות".

במעונות הנעולים המקומות ספורים. מה הוא זמן ההמתנה המירבי שנער יכול לחכות לקבלה למוסד נעול?
"המתנה למוסד נעול יכולה לקחת תקופה ארוכה, עד כמה חודשים, תלוי ברמת הדחיפות. אנו עובדים עם נערים עד תקופה של שלושה חודשים ולרוב תוך תקופה זו הם נקלטים. אך זה בהחלט משתנה בין מקרה למקרה, ובמידת הצורך אנו מפעילים לחץ לזירוז הקבלה".

האם יש מרכז שאם לך הייתה את היכולת לפתוח היית פותח בעצמך?
"אני רואה מהעבודה באתנחתא ומהמפגש עם אנשי מקצוע בתחום שלתחזק מסגרת כזו ולהחזיק בתוכה את הנערים זה אתגר מאוד מורכב. מדובר בנערים ונערות שסוחבים טראומות קשות מאוד, ובהתנהגות ובהתנהלות שלהם מייצרים כל הזמן מחדש ממש כאוס. נהוג לומר שהנערים מגיבים בצורה נורמלית למצב הלא נורמלי שהם עוברים ועברו. אני שומע המון כתבות וביקורות על הגופים המטפלים על חסות הנוער ועל הרווחה. אני חושב שחלק מהביקורות הן במקום".

מה לדעתך שורש הבעיה? מחסור בכוח אדם איכותי? חוסר תגמול הוגן שמדלל את איכות וכמות אנשי המקצוע? אתה לא חושב שאולי דווקא בגלל שהשכר נמוך ואינו מושך אנשים רבים, יבואו רק האיכותיים?

"אני לא בטוח שהבעיה קשורה למיטות או לאנשים. אני חושב שהתגמול המאוד נמוך לאנשי צוות בתחום יוצר צוותים פחות מקצועיים משהייתי רוצה לראות. להגיד שמשלמים פחות בשביל להביא אנשים יותר ערכיים, בעיניי זה להכשיר את השרץ. זה מביא אנשים שציפיית השכר שלהם נמוכה ועם אופק תעסוקתי יותר קצר. אני, אגב, נמצא בצומת ההחלטות הזאת, כי כשאני חושב על בית ומשפחה – קשה לי לראות איך זה הולך ביחד עם עבודה במקום כזה. לדעתי, אם יעזבו אנשי צוות טובים את התחום הזה רק מסיבות טכניות – וזה קורה – זה גרוע מאוד. הרי מדובר בעבודה שהשחיקה בה היא גבוהה מאוד. המחיר האישי שמשלם עובד במקומות כאלו הוא אדיר. שכר נמוך ומיעוט באנשי צוות איכותיים משפיעים ישירות על איכות הטיפול בנערים. במהלך עבודתי עם הנערים והנערות, פעמים רבות עולה לי התחושה שהם נפלטו מהיכן שהם נפלטו, לא בהכרח בגלל שבלתי אפשרי להחזיק אותם במסגרת פתוחה. נדרשת הרבה יכולת והתחום הזה הוא מאוד מתסכל. תמיד היו, יש ויהיו נערים שלא מוצאים את מקומם, וחלק מהעבודה במערכת הזו היא לחיות עם העובדה שלא לכולם יש פתרון".

אז בטח אתם שואלים את עצמכם לאן התגלגלה הנערה מהטרמפ. לאחר דין ודברים עם יואב, הובן שבגלל שהנערה תחת צו שופט למוסד אחר היא לא תוכל להיקלט אצלו במרכז ואת אותו הלילה היא בילתה למרבה הצער ברחוב. אבל לאחר כמה שבועות של מסע ארוך ומייגע, באישור בית המשפט, הנערה נקלטה בהצלחה באתנחתא. היום הנערה היא מטופלת שם בליוויו של יואב ואנשי הצוות בתקווה שיימצא עבורה מוסד טיפולי קבוע שיתאים לצרכיה.

מאת מור פניג'ל

ח' עברה התעללות נפשית ופיזית על ידי בעלה קרוב לארבע שנים. בזכות מחאת הנשים הגדולה בשבוע שעבר היא החליטה לשים סוף לטרור ולהגיש עליו תלונה במשטרה. כעת, במעון לנשים מוכות, היא סוף סוף אופטימית לגבי העתיד
בשבוע שעבר התקיימה מחאת הנשים הגדולה בתולדות המדינה, שנועדה למחות על כל סוגי האלימות כלפי נשים ולדרוש מענה כלכלי ומעשי מהממשלה לאלפי נשים פגועות. בעקבות המחאה הלכתי לבקר באחד המקלטים המוכרים בארץ ולהושיט יד. שום דבר לא הכין אותי לשיחה הבאה שנקלעתי אליה. ח', אישה שהגיעה למקלט בימים האחרונים, תפסה אותי עם סיפורה ואף שכנעה אותי שגם אם לא השתנה דבר מהותי בחוק, התודעה החברתית למקרי אלימות כלפי נשים גדלה ואף הצילה רבבות מלהיות הקורבן הבא.

"הכרנו דרך חברים משותפים", היא מספרת על בעלה, "ההתחלה הייתה יפה וטובה. הייתי ממש מאוהבת וחשבתי שמצאתי את אהבת חיי. אחרי חצי שנה החלטנו להתחתן. בהתחלה הכל היה טוב, מדי פעם כשרבנו הוא קילל אותי וצעק. אני מההלם ומהבושה שהשכנים ישמעו שתקתי. זה נמשך ככה תקופה יחסית ארוכה אבל פשוט לא ייחסתי לזה חשיבות. די מהר נכנסתי להיריון, הוא התלהב כל כך מהתינוקת, חשבתי שעכשיו הכל יהיה שונה, אבל לא חלף הרבה זמן עד שחזרו הקללות, ההשפלה הנפשית והמכות שהגיעו לאחר זמן קצר".

"זה היה כשבתנו הייתה בת 7 חודשים. הוא חזר מיציאה עם חברים והסריח מאלכוהול", היא נזכרת, "הוא התחיל לצעוק ולהשתולל בבית. אני בדיוק הרדמתי את הילדה, שמעתי צעקות והעדפתי בכל מקרה לסגור את הדלת כדי שלא תתעורר. ירדתי למטה בזריזות לראות על מה המהומה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי על הצפה כשאני מדממת בלי הפסקה מהאף. הוא נרדם על הספה. רצתי מידית לילדה שלי לראות שהיא בסדר. שמחתי לראות את הדלת סגורה ולשמוע שקט מהצד השני. כשפתחתי את הדלת ראיתי את הנסיכה שלי ישנה ונרגעתי. חשבתי שזו הייתה תוצאה של השפעה מהאלכוהול, לכן העדפתי לא לספר לאמא, לא לעשות מזה הרבה עניין ופשוט להמשיך הלאה".

"ככה חלפו להם ארבע שנים. כל פעם שהוא קיבל עצבים זה התחיל בהשפלה נפשית אבל תמיד נגמר באותה צורה. עליי הוא פרק עצבים, תסכול, הייתי השק אגרוף שלו. הוא לא נתן לי לצאת מהבית והגביל אותי כלכלית. הייתי צריכה לבקש ממנו כסף לקנות לילדה חיתולים, הרגשתי כל כך מושפלת ולא הבנתי איך הגעתי למצב הזה. לא העזתי להוציא את זה אל מחוץ לכותלי הבית וכל כך התביישתי. היה יום אחד אותו לעולם לא אשכח. קמתי עם חום נורא גבוה ולא הלכתי לעבודה, הקטנה נשארה איתי בבית ושיחקה במשחקים שלה. אני שכבתי במיטה, ניסיתי לנוח, כשהוא חזר מהעבודה הבית היה מבולגן ולא היה אוכל מוכן, הוא כמובן היה רעב נורא, את התוצאה את כבר יכולה לנחש".

ח' מראה לי על גופה צלקות ומציינת איך קיבלה כל אחת. היא מנגבת את הדמעות אבל ממשיכה לחייך. "אבל זהו, זה מאחוריי, עכשיו אני עם הפנים קדימה. המחאה הזאת גרמה לי להבין שאין שום סיבה בעולם שאני אצטרך לחיות עם זה לנצח. אני עוד צעירה והחיים לפניי. פתאום הבנתי שמותר לי לדרוש יותר, שהיחס כלפי לא צריך להיות מבזה ואני ראויה לכבוד ככל אדם.
שני לילות אחרי המחאה, כבר לא ישנתי בבית ולפני כן הגשתי תלונה עליו במשטרה. ארזתי את הדברים שלי בבוקר חמישי ומאז אני לא בבית. זה לא קרה ביום, זה דבר שהתבשל אצלי בראש כבר המון זמן, אבל את האומץ לקום וללכת לא היה לי. פתאום הבנתי שיש עוד הרבה נשים כמוני ושאני לא לבד וזה הוליד בי את הכוח לעשות מעשה. המחאה עוררה בי את האומץ ללכת סוף סוף להתלונן וזה היה נס החנוכה שלי".