מאת אביגיל ישועה

"תביני, זה כמו מוות, רק לא של אדם אלא של עולם. הרי איך אפשר להגדיר עצב על מקום שלא קיים יותר". לפני 13 שנים נאלצתי לעזוב את גוש קטיף בעקבות תוכנית ההתנתקות. במהלך השנים הציגה התקשורת תמונת מציאות אחרת מכל מה שהכרתי ובעיניי, הגיע הזמן לספר על הגוש דרך עיניים של מישהי שגדלה שם וחושבת שהפינוי היה מהלך נכון שהתבצע בצורה מחפירה

אני במקור מגוש קטיף. לא גורשתי, לא נתלשתי משורשיי ולא הרבצתי לחיילים עם אלת בייסבול. לפני 13 שנים נאלצתי לעזוב את המקום שנולדתי בו בגלל שככה הממשלה החליטה. עצוב, כואב, אבל אלה החיים. במהלך השנים נתקלתי בכל מיני אמירות שהשתדלתי שייכנסו מצד אחד וייצאו מהצד השני, "בכיינים", "מתעשרים על חשבון המדינה", "עלוקות", "כמה מיליונים קיבלתם" ועוד כמה משפטים מאנשים שמדברים בביטחון על נושאים שהם לא מבינים בהם. זה מעניין, כי גם בעולם הדוגל בפוליטיקלי-קורקט ובקידום הקבלה והנאורות גם האנדרדוג צריך להבין שבשביל להיות אהוד הוא חייב להיות טרנדי מספיק. מתנחלים, חרדים, זקנים ונכים זה לא מגניב. אין לנו צבע עור אקזוטי או נטייה מינית החורגת מהנורמה. להיות מפונה מגוש קטיף זה לא פופולרי. לכן אני מקבלת בהבנה את חוסר העניין הציבורי כלפי הנושא.

שמאל ימין

בגיל צעיר הבנתי את כוחה של תקשורת ההמונים. האמת שזה כל כך מטורף! הם אשכרה הצליחו להפוך את המושב הקטן שלי, הממוקם כשעתיים נסיעה מציוויליזציה, לסלע המחלוקת המרכזי של תחילת שנות ה-2000. מי היה מאמין שהחלקה הכל כך מבודדת, תהפוך להיות מלחמה בין זרים המתווכחים בינהם למי יש יותר גדול. והשואו המרכזי, הגיע ביום הפינוי – מסכי הטלוויזיה הציגו בלי הפסקה את אנקת הבכי והתפילות החזקות ואני לא הצלחתי לזהות אף אחד מה"מגורשים" על המסך, מה שדי מעניין בהתחשב בעובדה שהכרתי את כל התושבים. כנראה שהבוכים עם החולצות הקרועות היו אותם זרים שתפסו לי את המקום בבית כנסת, אלה שבגללם לא יכולתי להיפרד מכל מה שהכרתי.

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. הוא כלל 17 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה ואחד במרכזה. סך הכל 21 יישובים. למושב שגרתי בו קראו גני טל, הוא היה מטופח למדיי, היו בו 80 משפחות והוא הוקם בזמן שעוד למדו נהיגה בחאן-יונס. אנשיי גוש קטיף קיבלו קשה את הפינוי.האמת שזה ניתן להבנה, הרי זה היה העולם שלנו וכל מה שהכרנו (לפחות אלה שנולדו שם כמוני). רוב התושבים התפרנסו מחקלאות ולאחר הפינוי התקשו להקים משק חקלאי מפאת גילם המבוגר והמחסור בשטח אדמה. הפיצויים שקיבלנו לא היו גבוהים וכשחושבים על זה, זה בלתי אפשרי לשלם פיצויים על רווחים עתידיים של גידולים חקלאיים ואם להוסיף לזה את הפיצוי על הבתים, הגינות והשריטות העמוקות בכלל נהיה פה כאוס. אולי בגלל זה הם החליטו לוותר מראש.

איך מגדירים עצב?

יש אנשים שמכירים אותי כמה שנים טובות ואין להם מושג שנולדתי בגוש קטיף. ואם יש להם, הם כנראה יגידו "וואי את לא נראית" או "באמת? טוב, את לא כזאת". אם לומר את האמת תגובות כאלה גורמות לי לאי נוחות ולאיבוד סבלנות מהיר. הסיבה העיקרית לכך שאני לא מרבה לדבר על גוש-קטיף היא שזה לא ממש מעניין אף אחד. והמשנית, שבשביל להמשיך לחיות צריך להדחיק את זה בפינה חשוכה בראש. מכיוון שאנשים לא באמת מבינים את הדרמה הגדולה ואת השלכותיה.

קשה להגדיר אבל של פינוי, הרי זה לא מעבר דירה או מדינה וזה שונה ממוות ועדיין, הקושי היה כל כך מוחשי, פיזי ומבלבל משהו שלא חוויתי לפני כן. אני זוכרת שניסיתי להסביר לפסיכולוגית שלי למה אני כל כך עצובה. היא לא נהגה לדבר הרבה וזה הקשה על העניין כי כשיש שקט המחשבות שלי מסתבכות בראש כמו חוטי חשמל חתוכים, וזה תמיד מקשה עלי לחשוב בבהירות. גם לעצמי לא הצלחתי להגדיר מהו סוג העצב שלא נותן לי מנוחה, עד שיום אחד זה הגיע. באחת הפגישות אצל הפסיכולוגית ביקשתי ממנה דף וטוש (הייתי בת 13) ועל הדף הלבן ציירתי משפחה. "את מבינה, אם מישהו מהמשפחה ימות אז אחד מהאנשים ייעלם מהציור, כולם יהיו עצובים וייאלצו להתמודד עם המוות שלו.מה שאני מרגישה זה כאילו שהדף עצמו ימות וכל האנשים יצאו מהעולם של הדף והסתובבו אבודים. תחשבי על זה, יום אחד יש לך עולם ויום אחרי הוא כבר לא קיים, אין בסיס ואין קרקע. אני מרגישה שהעולם שלי מת ובגלל שזה כל מה שהכרתי, משהו בי מת".

להתגעגע לעולם שלא קיים זה מתסבך. מאז הפינוי יש לי קטע כזה שאני משתדלת לזהות רגעים שאחריהם משהו בחיים שלי השתנה לנצח. אני זוכרת את הפעם האחרונה שיצאתי מגני טל. באוטו הייתה הרגשה מוזרה, החתול שלי השתולל בכלוב שלו ואני סובבתי את הראש והסתכלתי על השער הצהוב, שהיה עמוס סרטים כתומים נסגר. אני זוכרת שהידיעה שזאת הפעם האחרונה הדהדה בראשי ונסיתי להתרכז כדי שאוכל לזכור את הרגע, בו נפרדתי מכל מה שהכרתי. הפעם השנייה שידעתי שמעתה והלאה חיי השתנו לנצח הייתה בגיל 20. כשהייתי בצבא היה לי מפקד שהערכתי מאוד. קצת לפניי שעזב הוא קרא לי לשיחה והפציר בי להתחיל לחיות את החיים שלי. "את חייבת להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה" אמר מלא בכוונה. המילים שלו היו חודרות ומדוייקות. זה מעניין, תמיד חשבתי שאני די טובה בלהסתיר את חוטי החשמל החרוכים ואת זה  שאין לי הרבה זיכרונות מלפני גיל 21.

זה לא פוליטיקלי-קורקט

הפסקה הבאה יוצאת לגמרי מאזור ה"פוליטיקלי קורקט" הכל כך מקובל בימנו. אבל לי יש פריווילגיות! כן כן.. כנראה שיש יתרונות בכך שגדלתי דתייה מתנחלת, עברתי לעיר, התגייסתי לצבא והפסקתי לשמור שבת. אפילו יש לי סבא תימני וסבתא אשכנזייה ככה שמותר לי לדבר על מתנחלים (אני הארד-קור),על עירוניים, על דתיים ועל כהי עור (היי סבא) כי אני גם כזאת! אז אחרי שסיימתי להתלהב אספר על מקרה שקרה לפניי שבועיים. טיילתי עם חברה בתל אביב בצהריי יום שישי. לפתע עצרה אותנו בחורה עם מיקרופון ולגופה חולצת "כולנו עם הדרום" ולידה עמד צלם שהחזיק אוזניות. הבחורה שאלה אם נוכל להקדיש שתי דקות מזמננו כדי לשים את האוזניות ולהקשיב לאזעקת "צבע אדום" כאות הזדהות. "אני במקור מגוש קטיף ולשמוע אזעקה מחזיר אותי אחורה" אמרתי בקרירות והוצאתי את עצמי מהמשוואה.

אז אם להיות כנה, הסיבה שלא רציתי לשים את האוזניות לא נבעה מזיכרונות כואבים. הרי בגוש קטיף לא היו בכלל אזעקות וטוב שכך, כי לחיות במקלט זה בטח ממש לא נחמד. ותכלס, עד שהיו מפעילים את האזעקה היו יכולות להיזרק עוד שבע רקטות(ככה זה כשגרים חמש דקות הליכה ממקור הבעיה). הסיבה שסלדתי מעניין האוזניות הגיעה ממקום של כעס פנימי, שנבע מכך שלתושבי גוש קטיף לא הייתה לגיטימציה. אנחנו הרגשנו אשמים. הרי זאת בעיה שלנו שבחרנו ל"התנחל" שם. למרות שאם חושבים על זה, לא בחרתי להיוולד שם וההורים שלי הם לא פנאטים שעברו לגור שם כי ככה ציווה אותנו אלוקים. לא, הם פשוט היו חקלאים שחיפשו מקום שקט ומבודד כדי להקים חממות (אגב, לא היה כלום בגוש קטיף לפני ההתיישבות היהודית כי הערבים טענו שאי אפשר לפתח שם חקלאות בגלל החול).

לנו לא הייתה לגיטימציה לאהדה הציבורית ואם לומר את האמת, לא חיפשנו אותה. מה שקורה בדרום עכשיו צובט לי בלב לא מהסיבה המובנת מאליה אלה מכיוון שמה שהם חווים עכשיו חוויתי מאז שנולדתי (קצת מביך להודות, אבל ריח של עשן מדורה זה הריח של הילדות שלי) רק בתוספת יומיומית של יריות, פצמ"רים ומוות, הרבה מוות.למרות הכל, כל כך אהבתי את החיים שלי, לא התלוננתי עליהם ורציתי להישאר שם כי זה כל מה שהכרתי. זה בטח כמו להיוולד עם זנב, אתה לא מרגיש שזה מוזר עד שאתה מכיר משהו אחר.

סרדינים מטוגנים

אף פעם לא שנאתי חיילים או ערבים. בעיניי זה ממש מוזר שזה מה שאנשים מניחים שהם שומעים שנולדתי בגוש. כנראה שהם באמת לא מבינים..הבית שלי היה צמוד לחממות ובקצה הגינה הייתה לנו סוג של עמדת שמירה קטנה. כל תקופה הגיעו חיילים חדשים ואני  ציפיתי בהתרגשות להכיר אותם. מכל מחזור הייתי בוחרת את האחד שאתאהב בו וכשהיה הולך, הייתי בוכה ומכינה לו צמיד כדי שלא ישכח אותי. ההורים שלי חינכו אותי לכבד כל אדם, בלי קשר לגזע ומין. הם תמיד התייחסו יפה לפעולים שלנו ולעיתים הם אפילו מתקשרים אלינו, כדי להתעדכן. את הפועלים הערבים הכרתי מאז שנולדתי, הם היו ממש סוג של דודים (בני דודים חח). אחד מהם אהב לדוג. לפעמים הוא היה דג במיוחד בשבילי סרדינים, כדי שאמא שלי תוכל לטגן אותם עם פירורי לחם. וואו זה היה מעדן.             למרות שזה נשמע משונה, בגוש קטיף היה סוג של דו-קיום, מכיוון שבאמת גרנו אחד בתוך השני.לצערי, המגורים המשותפים האלה לא תמיד צלחו והמחיר היה חיי אדם. לכן הפינוי היה צעד הכרחי, אך דרך הביצוע הייתה נוראית.

על מה שקרה אחרי זה קשה לי לפרט. אני חושבת שבשביל להמשיך לחיות, אנשי גוש קטיף נאלצו לסגור את הזיכרונות בפינה חשוכה. רק שזה לא ממש עוזר, מסתבר שזיכרון זה דבר ערמומי למדי. הוא נוהג להופיע בלילות ואחרי מספיק שנים בדיוק שאתה חושב שהכל סבבה ועברת את זה, דווקא אז, מנגנון ההגנה המוחי שלך מחליט  שאתה חזק מספיק בכדי להתמודד עם העבר ומגניב לראשך תמונות וקולות ממקום שכבר מזמן לא קיים.

אנשי גוש קטיף מבינים אחד את השני בעיניים. יש לנו הרגשה של שותפים לסוד, למשהו שאסור לדבר עליו,  סוג של "טאבו". לפני שבוע פגשתי באוניברסיטה בחורה שגדלה איתי,  לא ראיתי אותה שנים. "יואו איזה מגניב בדיוק חלמתי עלייך אתמול!! אבל זה היה כל כך מוזר, חלמתי שאנחנו בגני טל ואת תופסת עפיפון ו..וואי פאדיחה למה אני מספרת לך את זה", אמרה ולחייה התחילו להסמיק. "זה בסדר גם אני חולמת על זה כל יום, כאילו אני חולמת על דברים אחרים, שקורים לי ביום-יום אבל הרקע הוא תמיד גני טל". "יופי אז אני לא היחידה",  אמרה בחיוך. "לא..נראה לי שיש עד כמה כמונו", אמרתי ושלחתי לה את המבט בעיניים.

החיים חזקים יותר מהכל ותמיד חינכו אותי לכך שצריך להמשיך הלאה. אני יודעת שזה נכון ולפעמים אני מבקרת את עצמי על כך שאני נותנת לזיכרונות להציף אותי. למזלי, חוסר העניין הציבורי סביב הנושא גורם לאנשים כמעט ולא לשאול ויש שנים שאני לא מזכירה את זה כלל.

בקיץ האחרון, קרוב ליום השנה לפינוי, נתקלתי בבחור על הספקטרום האוטיסטי ששמע שגדלתי בגוש. ישבתי בקפיטריה עם חברה כשלפתע הוא עבר ומשום מקום אמר "וואי אביגיל לא ידעתי שאת מגוש קטיף, אני מתאר לעצמי שזה ממש קשוח לחוות את זה, אשמח שנדבר על זה פעם". העיניים שלי מיד הוצפו בדמעות ונותר לי רק לשאול את עצמי, באיזה עולם משונה אנחנו חיים. עולם בו אדם הנחשב על ה"רצף" מצליח לגעת בנקודה כל כך מדויקת כזאת שאחרים לא מצליחים בכלל לראות.