מקדשים, נחשים ואפילו שבט מקומי שמבטיח להרוג את כל מי שינסה ליצור עמו קשר- אלו הם היעדים המבודדים בעולם, שיישארו סגורים גם לאחר תקופת ימי הבידוד והסגר

כתב: מור שפייר

אי הנחשים, האוקיינוס האטלנטי

האי קווימדה גרנדה ששוכן 40 קילומטרים בלבד מחופי סאו פאולו שבברזיל, הוגדר על ידי משטרת ברזיל כאזור שהכניסה אליו אסורה על פי חוק. מלבד כמה מדענים בודדים ואמיצים שזכו לאישור הכניסה הנכסף, מדובר במקום פראי ובתולי שכף רגלו של אדם כמעט ולא דרכה בו. אז מה הופך את האי הזה לכה מסוכן אתם שואלים? התשובה נמצאת כמובן בשמו של האי. האגדה מספרת שניתן למצוא חמישה נחשים על כל מטר מרובע באי. אך לא סתם נחשים, מדובר בזנים הארסיים ביותר בעולם שרובם יכולים להרוג אדם תוך דקות ספורות. בקיצור, לא יעד מומלץ כל עוד אין לכם איזו משאלת מוות הזויה שכוללת הכשה על ידי אלפי נחשים ארסיים.

מקדש ארון הברית, אתיופיה

מקום מנוחתו של ארון הברית הוא בגדר תעלומה עתיקה ומסתורית שמעסיקה כל חוקר תנ"ך בעולם. לפני כשלוש שנים, מספר חוקרי תנ"ך מבריטניה וארה"ב דיווחו כי על פי הראיות, כנסיית "סנט מרי מציון" שבעיר האתיופית אקסום, היא זו שמחזיקה בפריט התנכ"י המוזהב – ארון הברית אשר מכיל בתוכו את לוחות הברית ומטה אהרון הכהן. החוקרים טענו שהארון המיתולוגי הגיע לאתיופיה יחד עם היהודים שגורשו בתקופת מלכות מנשה. הוא נדד בין מספר ערים באתיופיה עד שהגיע לאקסום. העובדה שבכנסייה נמצאת כספת שמורה ומוקפת גדר שאיש אינו מורשה להיכנס אליה מלבד הכומר המקומי, מצליחה לאשש במידה מסוימת את טענת החוקרים. אין עשן בלי אש ואין כנסייה מבודדת לחלוטין בלי האוצר התנ"כי הנחשק ביותר בהיסטוריה.

האי סנטינל, מפרץ בנגל

האי סנטינל שוכן בקבוצת איי אנדמן השייכת להודו. בניגוד לתושבי האיים האחרים ברצועה, שמעודדים קשרי מסחר עם האדם המודרני, הסנטינלים חרטו על דגלם בידוד קיצוני לפני כ-60 אלף שנים. השבט מונה על פי ההערכות כ-400 בני אדם, צבע עורם כהה מאד והם נמוכים בצורה דרסטית מהאדם הממוצע. על פי ההערכות השתרשה בקרב הסנטינלים האמונה שהאדם המודרני יכול להדביק אותם במחלות ולכן בני השבט החליטו שכל אדם זר שיתקרב לאי – דינו מוות. ההחלטה של בני השבט עמדה במבחן בשני מקרים שונים ב-15 שנה האחרונות.

בשנת 2006, שני דייגים הודים נסחפו בטעות אל האי. הם הוצאו להורג וגופותיהם נתלו כדחלילים על החוף. משמר החופים ההודי ניסה להשיב את הגופות בעזרת מסוק, אך מטח חצים של הסנטינלים לעבר המסוק, הביע את התנגדותם להשיב את שני הדייגים המסכנים.

ב-2018, מיסיונר אמריקאי בשם ג'ון אלן צ'או הגיע לאי בעזרת סירת דיג שיצאה מאחד האיים השכנים על מנת "לייסד את ממלכת ישו בסנטינל". צ'או הביא עמו מספר מתנות לסנטינלים – מספריים, סיכות ביטחון וכדור, אך הסנטינלים פחות התחברו למתנות הזולות והעדיפו להוציא את צ'או להורג בעזרת מטח חצים. 

חדר השינה של המלכה אליזבת', לונדון

ארמון בקינגהאם הוא אחד המבנים המוכרים ביותר בעולם, מיליוני בני אדם מבקרים בו מדי קיץ על מנת לספוג מעט מתחושת הפאר והיוקרה של בני משפחת המלוכה. יחד עם זאת, ישנו חדר אחד מתוך 775 חדרי הארמון שלא ניתן להיכנס אליו בשום פנים ואופן – חדר השינה של המלכה אליזבת'. למרות האיסור המפורש והאבטחה הכבדה, בשנת 1982 הצליח אדם בשם מייקל פגן להסתנן לחדר השינה של המלכה בזמן שהיא ישנה. פגן, שכבר פרץ בעבר לארמון, הצליח לטפס על גדר התיל הגבוהה, הוא נכנס לארמון דרך חלון פתוח ושוטט לו ברחבי הארמון עד שמצא את חדר השינה של המלכה. הוד מעלתה התעוררה בבהלה ומצאה את פגן בן ה-31 כשהוא מלוכלך ומדמם (כתוצאה מכך שנחתך מהגדר). המלכה ניסתה להתקשר מספר פעמים לאבטחה, אך איש לא ענה ולכן היא החליטה, בדרכה המלכותית, לפתוח עם הפורץ בשיחה בת 12 דקות על אהבה ומשפחתיות. לאחר שנעצר, טען פגן שהוא תכנן להתאבד בחדרה של המלכה, אך התחרט כי הוא חשב "שזה לא דבר נחמד לעשות". אין כמו הנימוסים הבריטיים.  

מאחורי החיים של אליזבת', וויליאם, קייט ושאר בני משפחת המלוכה הבריטית, מסתתרת היסטוריה אפלה במיוחד, אותה ניסתה הממלכה לטייח במשך עשורים. וגם – איך התקשורת קשורה לכך?

כתב: מור שפייר / ערכה: תהילה עטיה

בשבוע האחרון, הכריזה ממשלת בריטניה על הכרתה בחמאס כארגון טרור. האירוניה היא שדווקא המדינה שנחשבת כיום לאחת המדינות המערביות הבולטות בעולם, שמתנגדת בצורה כה מובהקת לטרור, היא המדינה שלפני כמה מאות שנים הייתה הראשונה להעסיק טרוריסטים, שמוכרים לנו כיום בתור הפיראטים המיתולוגיים. הפיראטים, שעסקו בטרור וביזה ימית, זכו להכרה מהמלכה והפכו עם השנים לשכירי החרב שלה בים. הם בזזו עבור הכתר ואף הטביעו ספינות למענו. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאירוניה חולשת על היבטים רבים בממלכה הבריטית ולא מסתכמת רק בנושא הטרור.  

תפקידו של בית המלוכה הבריטי בעשורים האחרונים הוא למכור לכולנו סיפור אגדה. סיפור על ארמונות, זהב, יהלומים, נסיכים ונסיכות. עבורנו, משפחת המלוכה הבריטית היא כל מה שסיפרו לנו עליו באגדות, שמצליח להתחולל בחיים עצמם. את המפגש שלי עם בית המלוכה בארמון בקינגהאם בלונדון, שאירע לפני יותר מעשור, אני זוכר עד היום. הפרשים, המשמר המלכותי והחצוצרות שלאחריהם הגיעו כמה שניות של אופוריה מוחלטת- המלכה אליזבת' השנייה בכבודה ובעצמה. השריד האחרון של ימי הביניים בעולם הפוסט-מודרני שבו אנו חיים. נמוכת קומה, לבושה בחליפה ירוקה, כתר על ראשה והיא מנופפת לנו לשלום בדרכה הייחודית. נפנוף קטן ואלגנטי שעם השנים הבנתי שעומדת מאחוריו היסטוריה אפלה ונשכחת.

בית המלוכה הבריטי תמיד ידע להתאים את עצמו לרוח התקופה. לאחר מלחמת העולם השנייה,  מאסו יושבי תבל במלכים, ברודנים ובעריצים. בני משפחת המלוכה בבריטניה היו הראשונים לזהות את המגמה והם הפכו את עצמם בן רגע מרודנים מורמים מעם, לחברים הכי טובים שלו. הם פשטו את הגלימות ולבשו חליפות, השילו מעצמם סמכויות והפכו לסימבול חייכן ופופולרי שמוכר סיפורי אגדה להמונים. המנטרה אותה קידם בית המלוכה הייתה – "אנחנו רק סמל, אנחנו לא מושלים בכם ולכן את הכעס שלכם כלפי השליטים אל תפנו כלפינו".

המגמה השנייה אותה זיהו בניה ובנותיה של משפחת וינזדור הייתה עליית כוחה של התקשורת. הם ניצלו את התקשורת לטובתם, העניקו ראיונות וצילומים משפחתיים לכל דורש וציינו בכל מופע ראווה בכל פינה בעולם שהם מקדמים את הערכים שכולנו יכולים להזדהות עמם – ערכי השלום, הדמוקרטיה והאחווה. אלו רק חיזקו את התדמית שלהם כמשפחה אנושית, שבעורקיה זורם דם אדום ולא דם כחול, שנהנית ממעמדה בתור המשפחה שנבחרה בעבר על ידי האל וכעת נבחרת בשנית על ידי תקשורת ההמונים ודעת הקהל. אך חשוב מכל, התדמית שהמלכה אליזבת' והנסיך פיליפ דאגו לטפח בגופי התקשורת בכל העולם, גרמה לכך שרבים מהעמים שהיו תחת השלטון הבריטי ערב המלחמה, בחרו להישאר תחת חסותה עד היום. השלטון הבריטי הושג בעזרת כוח הזרוע והונצח בעזרת כוחה של התקשורת.

ועכשיו בואו נדבר על מי מממן את כל המופע היקר הזה. רבים נוטים לחשוב שכספי המיסים של העם הבריטי הם אלו שמחזיקים את בית המלוכה, אך בפועל לא מדובר ביותר מאחיזת עיניים. ובחלק זה של הכתבה עליי לשאול בשנית את השאלה ששאל ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד באותו נאום אייקוני באילת – "איפה הכסף?", או יותר נכון מאיפה הכסף.

בית המלוכה הבריטי מקבל כיום קצת יותר מ-100 מיליון ליש"ט בשנה ממשלם המיסים הבריטי, כמעט פי שניים מכל בית מלוכה אחר בעולם. כאשר מוסיפים לכך גם את ההשקעות הסודיות של בית המלוכה, את אוצרות הממלכה ואת הארמונות המשפחתיים, נקבל בחישוב גס הון בשווי של מיליארד ליש"ט. הבעיה היא שחלק גדול ממנו לא מייצר הכנסה עבור בני המשפחה, אלא בעיקר גורם להוצאות כבדות כמו התשלומים על אחזקת הארמונות למשל. אם נסתכל בספרי ההיסטוריה נבין שגם מיליארד הפאונד הללו מהווים רק את קצה הקרחון, וכאן אנחנו צוללים לחלק האפל של היסטוריה הבריטית. נא להדק חגורות.

במשך מאות שנים התנהל בית המלוכה הבריטי בצורה פשוטה. הם הבינו שככל שאתה כובש יותר ארצות, כך אתה זוכה ליותר נתינים וכתוצאה מכך גם ליותר כסף מתשלומי מיסים. במשך שנים פעלה בריטניה בצורה של פירמידה שבה השכבה התחתונה, שכבת הנתינים מכלכלת את השכבה העליונה, בית המלוכה ולא מקבלת דבר בתמורה. אך במאה ה-15, הבינו הבריטים שלא די בלשעבד את ממונם של הנתינים, אפשר גם לשעבד את גופם.

באמצע שנות התשעים של המאה ה-15 חלה נקודת המפנה – ממלכות אירופאיות ובראשן הממלכה הבריטית אימצו את הטכנולוגיה הימית והצבאית שלהן כדי לכבוש ארצות מעבר לים. הדבר גרם להקמת האימפריה הגדולה מכולן, האימפריה הבריטית שבה השמש אינה שוקעת לעולם. היא נקראה כך מפני שדגלה של בריטניה התנוסס בכל מקום שהשמש זרחה עליו בכדור הארץ – מצפון אמריקה ועד אפריקה, מאוסטרליה ועד הקריביים. את תוצאות המפגש הראשון בין האדם הלבן האירופאי לאדם השחור מאפריקה והקריביים כולנו כבר מכירים.

עד מהרה, הפכה בריטניה לאימפריה הגדולה בהיסטוריה של סחר בעבדים, והמספרים על פי ההיסטוריוניים בני זמננו הם איומים- מיליוני בני אדם מהקריביים, מאפריקה ומהודו נחטפו על ידי הצבא הבריטי ונמכרו בכל רחבי העולם. למעשה, בריטניה הרוויחה לאורך ההיסטוריה יותר מ-80 טריליון דולר כתוצאה מסחר בבני אדם וגזלת משאבים. בריטניה הפכה למרוויחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הסחר בעבדות, "החברה המלכותית האפריקאית" אותה הפעילה לצורך העברת עבדים מאפריקה לסוחרים בארה"ב, הכניסה עבורה יותר כסף מאשר כל מפעל וממסד שפעל תחת הכתר לאורך ההיסטוריה. לפתע, שווי האוצרות של בית המלוכה כיום, שעומד על קצת יותר מ-200 מיליון פאונד הופך להיות כסף קטן.

בסופו של דבר העניין פשוט – בהתחשב בכך שבית המלוכה הבריטי לא מרוויח מהאוצרות והנכסים שלו, שכספי המיסים לא מספיקים לממן את הוצאותיו והעובדה שעשרות טריליונים של דולרים יכולים לממן כל בית מלוכה במשך דורות, הגיע הזמן לשאול את השאלות הקשות – כיצד מומנו טקסי החתונה של וויליאם והארי? מי שילם על הלוויה של הנסיך פיליפ ומניין הכסף למימון המלתחה הגרנדיוזיות של המלכה אליזבת'? התשובות כפי שהבנתם, נמצאות בהיסטוריה המדממת שבית המלוכה מנסה להשכיח. אך ישנה גם שאלה גדולה שאמורה להיות מופנית כעת עבורנו – איך עלינו, על התקשורת ועל דעת הקהל העולמית, שכפי שצוין לעיל, מעניקים את הלגיטימציה לבית המלוכה כיום, להתייחס אליו לאחר שאנחנו כבר יודעים את התשובות האפלות הללו?

ביקור בספריה הלאומית? נשמע כמו אטרקציה של חנונים, מקום שכל הזקנים מגיעים אליו בשביל עבודת הדוקטורט שלהם ומי שיעז לעשות קצת רעש יחטוף נזיפה. ובכל זאת, יש שם איזה קסם שאתם חייבים לחוש

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

הספרייה הלאומית של ישראל היא גוף לאומי מטעם מדינת ישראל המהווה מרכז תרבותי לאומי מעורר השראה של אוצרות התרבות, המורשת וההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו ושל החברה הישראלית על רבדיה השונים. הספרייה מהווה אבן שואבת לחוקרים, לתלמידים ולקהל הרחב, ומספקת לציבור מגוון שירותים אשר הופכים את חוויית העיון והמחקר למשמעותית, מעמיקה, יצירתית ומיוחדת.

כיום ממוקמת הספרייה באוניברסיטה העברית בקמפוס גבעת רם. בסוף שדרה של בניינים וספריות המשמשים את הסטודנטים של המקום. בכניסה הצנועה מחכה לה מאחורי דלפק שומרת התיקים. השומרת מבקשת לקבל את התיק והציוד של מבקרים. בתמורתם, היא מציעה שקית שקופה בה ניתן לאכסן את הדברים אותם רוצים להכניס לספרייה. מיותר לציין שאוכל ושתייה לא כל כך באים בחשבון. לאחר שהתיק נמסר וקיבלתם כרטיס המורה על המדף בו הוא מאוחסן, אתם רשאים להיכנס לתחומי הספרייה.

הפלזמה בכניסה מספרת לנו על האירועים והכנסים המיוחדים המתרחשים באופן תדיר בין כותלי המקום. למשל, בשבועות אלו נערכת תערוכה ארכיונית ומספר הרצאות המציגות את דמותו וחייו של המושרר והפוליטיקאי, אורי צבי גרינברג. בקומת הכניסה, ישנו מיצג חדש של דג גדול בו ניתן לשבת ולקרוא ספרים. מייצג זה מדמה למבקרים את התחושה המיוחדת העוטפת בכניסה לעולם הקריאה והלימוד. מעיין חווית צלילה מעמיקה לעולם מלא בתוכן.

העלייה במדרגות, חושפת את קומת האולמות כשבכניסתה ישנו חלון ענק ומואר (17X6.5), יצירת אמנות. היצירה נחשבת לאחת היצירות המפורסמות של האמן מרדכי ארדון, אמן יהודי אשר ניסה לבטא ביצירתו את חזונו של הנביא ישעיהו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ישעיהו ניבא על השלום העתידי ועל המעמד הגובה שיהיה לירושלים באותו הזמן. פסוק זה בהחלט מתאים לתאר את המתרחש במקום זה.

• 

דלתות עץ כבדות משמשות גבול בין הרעש לשקט. ברגע שחוצים אותן, נדמה שהעולם כולו הס ויש צורך להקפיד על דממה או לפחות על דיבור בלחישות. מאחורי הדלפק, מסתובבים אנשי צוות נעימים המוכנים בכל עת להדריך ולעזור במציאת ספרים במאגר העצום שקיים בספרייה. שלא כמו בספריות רבות שאנו נוטים לבקר בהן, כאן מלאי הספרים לא מונח על המדפים ויש צורך להזמינו מראש באתר הספרייה. הספרים מגיעים מהר מאוד לדלפק, בעזרת מערכת מעליות קטנה המעבירה את הספרים מהמחסנים אל האולם אליו הזמנתם את הספר. כן כן, גם בספרייה עם ספרים ישנים תוכלו למצוא טכולוגיות מתקדמות.

אז נכון שבין המבקרים ישנם מבוגרים רבים השוקדים על כתיבה מכל מיני סוגים. אך, בנוסף אליהם ניתן לחזות בעוד כמה קבוצות של אנשים בגילאים שונים המעוררים עניין לא פחות. ילד כבן 12, אשר הזמין מגדל ספרי קומיקס ודנידין – הרואה ואינו נראה, שככל הנראה רוצה גם הוא לשקוע בעולם הקריאה ולא לשים לב לכל מה שקורה סביבו. אדם מבוגר וציורי, היושב באופן קבוע אל מול מחשב עם זכוכית מגדלת וקורא מלל מתוך מאגרים מיוחדים. צעירים חרדים רבים, שניתן להניח שאינם חשופים לאינטרנט, והגיעו כדי להתעדכן בחדשות, מוזיקה או איזה סדרה שהם אוהבים.

בקצה האחורי של חלק מהאולמות, ישנן כיתות קטנות לצורך לימוד בזוגות ובקבוצות, דבר המאפשר יצירת רעש בחלל השקט. החדרים, מצוידים בשולחן, כיסאות ומסך שפלזמה אליו ניתן לחבר את המחשב האישי ולהציג את התוכן עליו דנים. בכל חדר מצוי גם לוח מחיק, טושים ומחק למי שעוד לא מועדכן טכנולוגית ומעדיף ולהציג את ממצאיו בדרך הישנה והנוחה.

• 

יכול להיות שקסמו של המקום טמון דווקא בשקט, ביכולת שלו לשלב בין אמצעי טכנולוגיה מתקדמים עם אותנטיות של ספרים מכל הסוגים. אולי המגוון הרחב של האנשים השונים המתעניינים בעולם התוכן הוא זה שיוצר שם איזו תחושה של אחווה ונוסטלגיה נעימה. התרבות הנודפת מכל הפריטים התלויים על הקירות מוסיף נופח של ישראליות במיטבה המחברת את הקוראים למדינה ולמסורת הלאום היהודי, עם הספר.

אולם, בימים אלה מסתיימת בניה של בניין חדש לספריייה ובשנת 2021, עתידה הספרייה הלאומית להעתיק את מקומה לבניין החדש והמתקדם. הבניין יוקם בקריית הלאום במרחק צעדים אחדים ממשכן הכנסת, כחלק מפיתוח הדיגיטלי הקיים במקום. אם כן, יתכן וזה הזמן הנכון ביותר לבקר בה טרם השינוי ומעבר שיחל בקרוב.

אז עד כמה באמת הספרייה הלאומית היא מקום כבד וחנוני? אם לא תלכו לבדוק בעצמכם לא תוכלו לדעת.

מאת בת-אל ווחניש

הוא היה נער בסיכון שיכל להגיע בקלות ובמהירות למקומות השפלים ביותר, אבל ממש ברגע האחרון הוא הבין שדרוש שינוי, תפס עצמו בידיים וכיום הוא מסיים שירות צבאי כקצין מוערך מאוד. תכירו את מאיר לדרמן

"זה התחיל כמכיניסט, הייתי צריך להוכיח את עצמי לתקופה של שלושה חודשים על פי חוק, אחרי ששפטו אותי על משהו שעשיתי, אז נרשמתי למכינה קדם-צבאית. אחרי כמה חודשים יצאנו לסדרת שטח בנגב שבה היינו צריכים 'לשרוד' כמה ימים במדבר בתת תנאים. לאחר שלושה ימים נשברתי, רציתי לברוח משם ולחזור הביתה. ברחתי. כשהמדריך שם לב הוא הציב אולטימטום ואמר לכל החברה שעד שהם לא מחזירים אותי למסלול הם יורדים למצב שתיים. החברים, אחד אחרי השני, רצו אליי וביקשו שאחזור לקבוצה. שם הבנתי שאני חלק ממשהו והרגשתי שייך. הרגשתי שסוף סוף יש מישהו שתופס אותי ויכול לדחוף אותי קדימה מבלי שאפול למקומות האפלים שכבר הייתי בהם".

זהו מאיר לדרמן, מטר שמונים של כוח רצון ומוטיבציה. הוא נולד וגדל בירושלים עד גיל חמש ומשם עבר עם משפחתו לבית שמש. כיום הוא בן 24, משתחרר בקרוב משירות משמעותי מאוד בצבא עם סיפור חיים מעניין מאוד שיכול לתת הרבה מוטיבציה לכל אחד. 

השנה מסתיימת בקרוב ואיתה מגיעים הסיכומים השנתיים של אחוזי הגיוס לצה"ל. מול אחוזי הגיוס שהולכים ויורדים, לדרמן הוא דוגמה מצוינת לנער מבית דתי-חרדי שהתגייס לשירות משמעותי בצה"ל ולא ויתר למרות כל הקשיים בדרך, והיו לא מעט. כיום הוא מנסה לתת השראה ודוגמא אישית לכל הנערים שהיו או שנמצאים במקום שהוא היה לפני כמה שנים בודדות ומספר על השינוי המהותי שעבר בחייו.

 

מאיר, איזה ילד היית?
"האמת שעד גיל עשר הייתי ילד ממש טוב, אפילו קצת חנון. הייתי ממושמע, לא עושה יותר מידי שטויות. ההורים שלי חינכו אותי שתמיד כשיש מכות לא צריך להחזיר אז אולי הייתי 'ילד כאפות כזה', בעיקר תלמיד טוב ובערך מגיל 10 נמאס לי להיות 'פראייר' אז הפסקתי להתעניין בבית ספר ופחות להשקיע".

ואז?
"מגיל 12 התחלתי לברוח מהבית ספר ולהתחבר לחבר'ה הפחות טובים בשכונה, עדיין עם פאות קטנות מאחורי האוזן, לאט לאט התחילו להבין שאני לא מסתדר עם מסגרות ושלחו אותי לכל מיני פנימיות, שגם משם הייתי בורח אחרי יומיים וחוזר הביתה. כל פעם מחדש הייתי נפגש עם קצין נוער שהיה שולח אותי לנסות פנימייה אחרת".

שם החלה הידרדרות?
"הפעם הראשונה שעצרו אותי לחקירה הייתה בגיל 12, זה היה עדיין שלב שהיה אפשר להגדיר אותי כילד טוב. עצרו אותי בתחנת משטרה והפרידו אותי מאמא שלי לחדר נפרד שבו שמו לי אזיקים על הידיים והתחילו לתת לי סטירות. בדקות לפני שזה קרה המתנתי עם אמא שלי בתחנה וראיתי שם על הקיר את הערכים של המשטרה ופשוט מאותו רגע התחלתי לשנוא שוטרים, שם גרמו לי להרגיש עבריין באמת, בראש הייתי בטוח שאני בתחתית ושמכאן אין לי לאן לעלות".

מאיזו משפחה אתה מגיע?
"אפשר להגדיר את המשפחה שלי חרדית-דתית לאומית, תשעה אחים ואחיות".

ואיך קיבלו אותך?
"ההורים תמיד תמכו בי והיו לצידי אבל מאז שהתחלתי ממש להידרדר לא היה מי שיתפוס אותי חזק ויישר אותי, זה גיל שאתה מורד. לאבא שלי גילו את מחלת הסרטן באותה תקופה אז אפשר לומר שנעלם ממני הפוקוס ובתור ילד שברח מכל מסגרת אפשרית פשוט ניסיתי לשרוד. בגיל 16 היה שלב שרציתי לעזוב את הבית לירושלים, ההורים שלי הבינו שאם זה קורה אני כנראה אגיע למקומות מאוד אפלים ומסוכנים, וזאת היתה אחת הנקודות היחידות שהם הצליחו לתפוס אותי חזק ולמנוע ממני עוד הידרדרות".

 איפה התחיל השינוי?
"בגיל 17 וחצי עצרו אותי, היתה לי אז חברה, חקרו אותי על משהו שעשיתי כשהיא הייתה איתי ובתור ילד ניסיתי ישר להכחיש אז השוטרים רצו לזמן גם אותה לחקירה. באותו רגע הבנתי שהדברים שאני עושה פוגעים לא רק בי אלא גם באנשים שהכי קרובים אליי ושאני אוהב, פשוט הודיתי על כל מה שעשיתי וגם על דברים שלא עשיתי, הייתי במעצר כמה ימים ואחר כך החלטתי שאני צריך לברוח מהשכונה שמדרדרת אותי אז נרשמתי למכינה קדם-צבאית, הגעתי לשם ערס קטן ושונה מכולם אבל במבט לאחור אפשר להגיד שמהנקודה הזאת התחיל השינוי".

במכינה הוא שהה שנה וחצי ומשם ידע שהכיוון הוא להתגייס לקרבי, אך כמו כל נער עם עבר פלילי הוא ידע שיהיו הרבה בעיות בגיוס ובתפקיד שאליו הוא רוצה להתגייס.

איך התחיל השירות הצבאי?
"הייתי מאוד החלטי בבקו"ם ואמרתי שאני רוצה להתגייס לקרבי, אמרו לי שזה יקרה וקבעו לי תאריך גיוס. לפי התאריך כבר הבנתי שזה לא הולך להיות קל, כי הוא היה שונה מכל החברים שלי שאמורים להתגייס לתפקידי לוחמה. בגיוס אמרו לי שאני לא יכול להיות לוחם כי יש לי 'קשיי הסתגלות' וגם אם אני רוצה את זה ממש הם לא יכולים לשבץ אותי ללוחמה אז שלחו אותי להיות תומך לחימה בנח"ל".

קיבלת את זה?
"ממש לא! במשך שנה שלמה כתומך לחימה נלחמתי מול המג"ד שלי לצאת לתפקיד קרבי ולא וויתרתי. הייתי צריך לעבור תהליך כדי להוכיח את עצמי אז היו כמה פגישות עם הקב"ן והייתי חייל טוב ואחרי שנה אישרו לי לצאת לגיבוש צנחנים, שאחריו הודיעו לי שהתקבלתי ואני צריך להתחיל מחדש את שרשרת החיול כלוחם".

באיזה גיל סיימת הכשרה והפכת ללוחם?
"וואו, זה היה אחרי איזה שנתיים של שירות צבאי, סביב גיל 21".

למה בכלל להתעקש על זה בגיל כזה? מאיפה המוטיבציה?
"קודם כל אני חושב שזה בא מהערכים שקיבלתי מהמכינה שלי, לתת את כל כולך לצבא ולמדינה, ובעיקר זה היה כדי להוכיח לעצמי שלא משנה מה אומרים או חושבים עליי אני יכול להוכיח להם מה אני שווה. אני חושב שבסופו של דבר הוכחתי שגם נער שבא מהמקומות הכי רדודים שיש יכול לנתב את הכוחות שלו בצורה חיובית ולהגיע הכי רחוק שהוא רוצה ולהיות אפילו טוב בזה, כי הכל תלוי בסוף לאן אתה מנתב את הכוחות שלך".

והיציאה לקצונה?
"רציתי לצאת לקורס מ"כים מוקדם אבל אישרו לי את זה רק אחרי שנה מאז שהתחיילתי כלוחם, וכבר בסוף הקורס הבנתי שאני רוצה לצאת לקצונה. שירתתי כסמל כמה חודשים ובמקביל הייתי במגעים עם המג"ד שלי בקשר ליציאה לקצונה, זה הגיע עד המח"ט ואחריי כמה חודשים הודיעו לי שאני יוצא ותמכו בי מאוד".

העריכו אותך בכל הדרך הזאת?
"בוודאי, מאוד האמינו בי, הייתי מצטיין פלוגתי בסוף הקורס מ"כים ובהמשך, עדיין כסמל, המג"ד זימן אותי לשיחה והודיע לי שנבחרתי להיות מצטיין נשיא בטקס הקרוב".

 

לדרמן שירת כמפקד מחלקה, בהמשך כסמ"פ וכיום הוא משרת כקצין מבצעים, כשבעוד חודשיים הוא משתחרר עם שאיפות גדולות לעתיד ועם הרבה מוטיבציה.

מי שמחטט לך בפרופיל יכול לראות שאתה כותב הרבה, אתה מנסה להעביר מסר מסויים?
"יש משפט ששמעתי הרבה בחיים שלי והוא 'כל מקום שאתה מגיע אליו, תשאיר אותו קצת יותר טוב ממה שהוא היה', ואני חושב שמה שאני מנסה לעשות זה בעיקר לתת השראה לחבר'ה שגדלו איתי או שנמצאים במקום שלי כדי שיבינו שהם מסוגלים אם הם קצת יסתכלו מחוץ לקופסה וישאפו".

אתה גם פורק רגשות או מחשבות?
"אני חי את התהליך שעברתי, אני שומע הרצאות מוטיבציה וקורא ספרים שמחזקים אותי, אז זה די בא לי באופן טבעי, אני חושב על משהו ומיד מתחיל לרשום וזה רץ לי".

אתה מצליח לשים לב אם יש אנשים שמושפעים ממך במציאות, מעבר לתגובות בפייסבוק?
"בטח. יש אנשים שכבר רואים בי סמכות ובאים להתייעץ איתי על כל מיני נושאים, שולחים לי הודעות ומעודדים אותי מאוד. אני מרגיש שמאוד גאים בתהליך שעברתי".

מה מוביל אותך בחיים?
"אני חושב שבעיקר הרצון לעשות טוב, זה אולי נשמע בנאלי אבל בסופו של דבר כשאתה עושה טוב לאחרים אתה עושה טוב לעצמך".

איפה אתה רואה  את עצמך עוד חמש שנים?
"אני כרגע עובד על הקמת מרכז צעירים בבית שמש, העיר שבה גדלתי, מרכז שתומך בנוער שמשתחרר מהצבא ומכווין אותם בתחום היזמות בשיתוף עם העירייה. אז אני מקווה שזה יצא לפועל ויתפתח עוד כמה שנים".

איך אתה מסכם?
"אם חשבתי שאני מגיע למכינה רק בשביל שלושה חודשים כדי לסגור את התיק, היום אני יודע שזה היה הצעד שהציל אותי ושינה לי את החיים".

מאת משה דואק

זה לא סוד שהשכונות הערביות במזרח ירושלים הן אזור הצללים של העיר. ריאיון עם ג'מאל קרקי, תושב אבו טור בירושלים, קצת על בירוקרטיה והרבה על הפער בין ירושלים של מעלה, לבין אל-קודס של מטה

הכל התחיל בסוף מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה מידי הירדנים את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. ישראל סיפחה אליה את שכונות מזרח העיר, אך בשונה ממי שנקראים ערביי 48' – תושבי השטחים שנכבשו במלחמת השחרור –  ערביי מזרח ירושלים לא קיבלו אזרחות מלאה כמו אחיהם בשאר המדינה, אלא קיבלו מעמד תושבות בלבד.

כדי להבין ולמנות את הבעיות השונות, חשוב להתחיל בחינוך. מכיוון שלתושבי מזרח העיר יש גם אזרחות ירדנית (הודות לכוח הכובש הקודם) הם יכולים לבחור בין בית ספר פלסטיני עבור ילדיהם לבין בית ספר ישראלי מטעם העירייה. "כשאני הייתי ילד, בתי הספר של העירייה לא היו טובים, אולי היום זה שונה", מספר ג'מאל קרקי, בן 26 מאבו טור. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פלסטיני כי הייתה רמה הרבה יותר גבוהה".

ומה הבעיה בעצם?
"מה שלא מספרים לך זה שעם הבגרות הירדנית שאתה מקבל אתה לא יכול לעשות כלום. כשרציתי ללמוד במכללה למנהל הייתי צריך לעשות את כל הבגרות הישראלית. אזרחות, תנ"ך".

כמו רבים מערביי מזרח ירושלים, גם קרקי לא הבין את המציאות שבה הוא חי עד שיצא למערב העיר והתחיל לעבוד. בגיל 17 הוא התחיל לעבוד במסעדה בעיר בתור שוטף כלים והתקדם לתפקיד שף במסעדה. הוא עבד שם במשך שמונה שנים, בזמן זה הוא למד עברית כמעט מאפס והצליח להיכנס בדלת האחורית אל הישראליות שאותה לא הכיר כילד. השנה הוא פתח עסק ללימוד ערבית והוא מלמד קבוצה של ישראלים מדי שבוע במועדון "המפעל" בעיר. הקשיים בהם הוא נתקל נחלקים לבירוקרטיה, ניידות, חוסר משילות וכמובן, משטרה.

יש לך תחבורה ציבורית?
"לא אגד, נגיד, מפה לבית שלי באבו טור אין אוטובוס".

יש את האוטובוס של השכנות הערביות.
"אז הוא לא מגיע לפה. אין אוטובוס ערבי שעובר פה. יש רק מאבו טור לשער שכם, או הפוך. אני צריך להגיע קודם כל מהבית לשער שכם או הפוך, ואז משם לצאת לכל מקום אחר בירושלים. ולהגיע מאבו טור לשער שכם זה המון זמן. אם אני מגיע מהבית לעמק רפאים, ברכב זה 10 דקות. אבל באוטובוס זה יכול להיות שעה וחצי. זה להגיע לשער שכם, ואז לעלות למרכז העיר ומשם עוד אוטובוס. עדיף לי כבר לעלות ברגל ולהגיע".

כמה זמן זה ברגל מהבית לדרך חברון?
"20 דקות לפחות. אבל זו עלייה קשוחה. כשאתה צעיר זה אפשרי. אנשים שתלויים בתחבורה הציבורית, או שהם בפקקים או שהם מבלים רוב היום בתחבורה".

ואז בעצם יש יותר נתק בין הערבים במזרח העיר לבין שאר התושבים?
"נגיד. אתה רואה שיש הרבה ערבים באוטובוסים של אגד אבל זה עדיין מסתבך. אנשים מבינים שהם חייבים לצאת אתה חייב להגיע לעיר ואין לך איך".

כמו שקשה להתנייד בעזרת תחבורה ציבורית ולצאת מהשכונות הערביות, המדינה מקשה על תושבי מזרח ירושלים גם לצאת מהארץ.

אין לך דרכון כמו שלי יש
"אני יכול להוציא תחליף, תעודת מעבר, שזה לחמש שנים במקום עשר".

וזה עובד כמו דרכון?
"לא. אתה צריך ויזה לכל מקום. נגיד יש לי דרכון ירדני וזה יכול להכניס אותי למקומות מסוימים. אם אני רוצה לטוס לתאילנד, אני הולך לקונסוליה ומבקש אשרת כניסה. אני משלם כסף כדי שהם יבדקו אם אני יכול בכלל להיכנס לתאילנד, שלא כמו דרכון ישראלי שאתה מקבל ויזה במקום. בירדן, גם עם תעודת המעבר אני יכול להיכנס רגיל".

כי מבחינתם אתה בן אדם. לא מחבל פוטנציאלי
"בדיוק".

יש דיון ציבורי מתמיד, אם לספח עד הסוף את מזרח העיר ולהעניק אזרחות, או לשים גם שם גדר כי הערבים לא רוצים להיות חלק. מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
"לא שואלים אותי. הם כאילו…הממשלה מחליטה והכל קורה".

אותך זה מעניין מה יקרה?
"תשמע, אם לא שאלו אותי עד היום אז פחות מעניין אותי אבל כן אכפת לי שיהיה יותר סדר. שהבנאדם ידע איפה הוא חי ולמה הוא חי במדינה שהוא חי בה. יש פה חוסר ודאות".

אתה מרגיש שאתה חי במדינת ישראל?
"אני מרגיש שאני חי במדינה שלא שייכת לאף אחד. שלושה עמים רבים עליה אבל בסופו של דבר אני רואה שאני חי במדינת ישראל. זה כן ולא".

אני שואל האם הקונפליקט הזה מתבטא רק מצד השלטון. "בפועל מה שקורה זה שמדינת ישראל שולטת. אף אחד אחר לא שולט בה חוץ מ…זה לא פייר. כי זה כמו שתשים שני אנשים שונים שיחיו אחד עם השני. זה פשוט לא יעבוד כשהם כל כך שונים".

מה שבולט בקרקי, זה שבעצם הוא לא בולט בכלל. העברית שלו מצוינת, יותר טובה מהרבה ישראלים וקשה עוד יותר לשמוע ממנו מבטא ערבי כשהוא מדבר. המילים היחידות שאנחנו מחליפים בערבית הם רק כאשר אני פונה בערבית. מחוץ לתל אביב, אנשים כמוהו חריגים בנוף הישראלי, במיוחד הירושלמי. עיר שמצד אחד יהודים וערבים עובדים יחד במקומות רבים אך תמיד נשמרת איזושהי הפרדה. הפרדה התלויה בתרבות, שפה, זרות, ולפעמים גם פחד.

התערבת בחברה הישראלית, אתה יודע לדאוג לעצמך
"כן, כי הייתי פתוח".

ולמרות שכל החיים אתה נתקל במחסומים אתה לא מחפש אשמים, לא "מתקרבן"
"אני יודע איך להתגבר עליהם, למדתי איך. אני מעלים עין, מה שזה נקרא".

למה?
 "כי אני לא יכול להכנס לתוך החרא עמוק, ואז קשה לצאת מזה. אני לא צודק אף פעם, לא משנה מה אני אגיד, בתור אזרח שחי פה".

מה זאת אומרת?
"שאני לא אמין. איך אסביר. אם אתה רוצה להגיד משהו אז לך יאמינו יותר ממני, כי אתה יהודי ואני ערבי, מהבחינה הזאת".

ואתה מסוגל לחיות בתוך זה?
"ולדעת את זה".

אם נחזור רגע לוויכוח הפוליטי בנוגע לעתיד הריבונות במזרח ירושלים, אי אפשר להפריד בין זה לבין הרווחה במזרח העיר. מצד אחד הערבים בירושלים בהחלט חיים בתנאים פחות טובים משאר העיר. הכבישים שבורים, אין מדרכות והתשתיות רעועות. רבים חשים התנכלות מהמשטרה והזנחה מהעירייה. מצד שני, הערבים יודעים שאם הם היו נתונים לשלטון פלסטיני, מצבם לא היה משתפר פלאים.

אתה משתדל לחיות רגיל, לא חי במחסומים. אני מניח שהרבה אנשים לא חיים בתודעה שלך. אנשים שכן חושבים על ההבדלים. שלא דואגים להם. למה שיהיו בסדר עם העירייה? מה מבדיל אותך מאחרים?
"כי אני חושב שאנשים אחרים לא מסוגלים לבנות עירייה משלהם וליצור מדינה אחרת שהיא לא ישראל. זה לא הרבה אנשים, אבל זה מה שהם רוצים, בהחלט. היום אתה תשמע הרבה אנשים שיגידו יותר טוב לנו לחיות במדינת ישראל, כרגע אנחנו ערבים בירושלים. המצב שלהם טוב משל הפלסטינים".

יחסית לערבים, כן. אחרים אבל יחסית ליהודים?
"זה תמיד יהיה יחסית. תמיד".

ואתה אומר אנשים מוכנים לחיות עם היחסי הזה כי, האופציה האחרת היא פחות טובה?
"בדיוק, כן".

 זה נראה כאילו..
"זה פתטי, זה לא הגיוני, זה אפל. זה ממש אפל. למה שאני אגיד, טוב, אני חי טוב, כי הם לא חיים טוב. אני לא חי טוב והם לא חיים טוב, מה זה משנה איפה אני חי ואיפה הם חיים. אתה מבין?"

 זה שאתה חי יותר טוב מאחרים לא אומר שאתה בעצמך חי טוב.
"בדיוק. בכללי, אני אולי חי טוב אבל יש קשיים בדרך שצריך להתגבר עליהם, כמו שאמרתי. אני התגברתי על הקשיים".

לא משנה כמה ערבי יצליח, יתערב בחברה, ויהיה ישראלי מכל בחינה, בסוף המשטרה תמיד תראה אותו בעין חשדנית. קרקי כבר חי עם העובדה שלא משנה לאן ילך, ישר הוא מסומן כמחבל פוטנציאלי, או מישהו שבא לעשות צרות. אבל דווקא מה שבאמת מפריע לחיי היומיום זה הדברים ה"קטנים" יותר לכאורה. איך שהמשטרה בוחרת להתנהל מראש בתוך השכונות הערביות. בכל רחבי ירושלים אין פקחים ושוטרים שמחלקים דו"חות שבת. חוץ מבשכונות הערביות. שם, יכולים להתעורר תושבים בבוקר עם רחוב שלם של דו"חות חניה. למעשה יש איפה ואיפה שמבצעת מערכת האכיפה של ירושלים.

למה? כי זה ערבים ואנחנו יכולים? זה יותר קל לנו ליפול עליהם?
"אני חושב שהם חושבים שערבים עושים מלא בלאגן וככה לומדים לא לעשות בלאגן. להעניש".

מה האפקט שזה באמת עושה?
"כלום. יש דברים שמשתנים, תלוי איפה שהם באמת צודקים ויש דברים שהם סתם. דוגמא עליי, עצרתי באחד החגים בסוכות, עצרתי בכספומט במזרח העיר על המדרכה, שנייה אחת, בום. השוטר עבר, רק צילם את האוטו שלי מהאוטו שלו, לא ראיתי דו"ח, זה הגיע אלי בדואר".

לא הייתה שום הצדקה לזה?
"כלום, שום הצדקה. היו עוד אנשים שעמדו שם".

ערערת על זה?
"לא. אני לא טוב בדברים האלה".

סיכמנו שהוא יעביר אליי את פרטי הדו"ח ואני אעזור לו עם הערעור. כולנו הרי קיבלנו דו"חות שלא בצדק ולבטל אותם זה לא כזה סיפור. אבל מכיוון שערבים שהשפה העברית לא טבעית עבורם, כל שכן קריאה וכתיבה, הקושי שלהם להתנהל בטופסולוגיה וכתיבת מכתבים לרשויות קשה במיוחד.

מה השוטר חושב, "בגלל שהוא ערבי עכשיו אני אתן לו דו"ח ואעמיד אותו במקום מראש"?
"כן, בדיוק. זה יכול לקרות. אני מעלים עין, מתעלם. אני בא בדיוק בגישה הזאת שגם ככה הכל מעפן וכולם אחד על השני. אז אני אבוא נגדם. מה נגדם? בקטע הכי טוב. אני לא אשחק את המשחק שלהם, אני לא אשחק שום משחק, אני אבוא אמיתי עם עצמי. וזה לא תמיד עובד".

אני לא יודע למה באמת מחליטים שלא להחליט בנושא מזרח ירושלים. ייתכן שיש אינטרס פוליטי שקשור ליחסים עם הרשות הפלסטינית, ייתכן שזה בשל חילוקי דעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. מה שבטוח, זה שמהלימבו הזה סובלים הערבים תושבי מזרח ירושלים שכל חטאם היה להיוולד באחד המקומות הנפיצים בעולם.

אין מנוס מלהתייחס לטרור שיצא ממזרח העיר בשנים האחרונות, בעיקר מהשכונות המבודדות והקשוחות יותר, כגון ג'בל מוכבר ושועפט. אבל העניין הוא לחפש אשמים או מה הביצה ומה התרנגולת. בסופו של יום, ג'מאל קרקי מייצג ציבור עצום שרק רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה שתסכים לקבל אותם ככאלה. ירושלים היא לא הסיפור של הסכסוך והיא לא דומה ליחסים בין יהודים לערבים בשאר שטחי ישראל. היא נקראת עיר שחוברה לה יחדיו, וכזאת היא צריכה להיות.

מאת: רינה פיש-דהן

מי שלא לומד באוניברסיטה אולי לא מכיר את המושג, אבל לסטודנט בישראל אגודת הסטודנטים היא דבר רציני ביותר. ארגון שכזה יכול לשפר באופן משמעותי את האתגרים הקיימים בתקופת הלימודים ולהקל על חיי הסטודנטים. באוניברסיטת אריאל התקיימו בשנה שעברה בחירות ויושב הראש הוחלף. נראה שאת התוצאות מתחילים להרגיש עכשיו בשטח

לפני כחצי שנה מצאתי את עצמי צועדת לעבר כיתה בקמפוס התחתון באוניברסיטת אריאל. בלי לדעת כמעט על מה מדובר ועם תעודת זהות ביד הלכתי להצביע בבחירות לאגודת הסטודנטים. אם להיות כנה עם עצמי ואתכם, פשוט הייתי בקמפוס התחתון וראיתי הודעה של חבר מהלימודים שמבקש שנצביע כי "זה ממש חשוב". התקשרתי אליו להתייעץ איתו במי לבחור, בגלל שהוא מתנדב באגודה וסמכתי עליו שיסביר לי מה ההבדלים בין המועמדים השונים. את שמות המתמודדים לתפקיד יושב הראש לא הכרתי, אך כמה מהשמות של המתמודדים למועצה נשמעו מוכרים. בחרתי כמובן בשמות המוכרים ויצאתי.

כך נראית מערכת הבחירות לאגודת הסטודנטים, למרות שמדובר בארגון חשוב ובעמותה שפועלת עם תקציב של למעלה משני מיליון שקלים בשנה. ב-29 באפריל יצאה הודעה לבוחר שבה הכריזו על בחירות למועצת וליו"ר אגודת הסטודנטים. הבחירות נקבעו ל-27 במאי ותעמולת בחירות מכל סוג שהיא נאסרה עד ל-22 במאי. בחמישה ימים המועמדים היו צריכים לפרסם את עצמם ולנסות ולמשוך את המצביעים לבחור בהם על סמך המצע שלהם. כך קרה שבמועד הבחירות לא אני ולא סטודנטים רבים אחרים הבינו מה ההבדלים בין המועמדים השונים ומה המשמעות של הבחירות האלו. מה הפלא שבסקר שערכתי בין 100 סטודנטים באוניברסיטת אריאל רק 19% ענו שהם השתתפו בבחירות האחרונות.

היום, כחצי שנה אחרי, יצאתי לבדוק את התוצאות של אותן בחירות. אמנם את תהליך הבחירות יש לשפר ולמקצע אבל נראה שהתוצאה לא רעה. היו"ר הנבחר והמכהן הוא אור אזולאי, סטודנט בן 26 לתואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה. הוא התחיל בתור נציג שנתון, בלי להכיר יותר מידי את האגודה ולהבין מה זה אומר. לאחר מכן המשיך והפך להיות נציג הפקולטה, כדי לצבור יותר כוח מול ראש המחלקה והדיקן. בשנה השנייה ללימודיו הפך להיות חבר מועצה באגודה. הוא היה באופוזיציה ולא כל כך אהב את ההתנהלות שם. "חמישה חודשים לפני הבחירות התייעצתי עם אנשים ולא ראיתי לאן האגודה ממשיכה או לאן היא יכולה ללכת. אז החלטתי לרוץ ליושב ראש האגודה, אמרתי שאני יכול לתרום מעצמי ושזה משהו של פעם בחיים. שנה אחת אני אתן לסטודנטים".

מהשיחה עם אור ניכר שהוא מלא באמביציה ובתקווה לשנות את פני הדברים. "דבר ראשון רציתי לשנות את היחס באגודה לאנשים. ולשפר את המענה האקדמי לסטודנטים".

אושריאל בן עמרם, ראש מחלקת תקשורת וחבר בהנהלת האגודה כבר שנה וחצי, משתף אותנו ביעדים שהאגודה החדשה הציבה לעצמה. "הרעיון הוא יותר לתת מענה ודגש על תחום האקדמיה והרווחה, לנסות לעשות שינויים בקמפוס. אם זה היחס שהסטודנטים מקבלים במחלקות ואם זה ברמת המקצועיות. יש רצון לשים דגש על מרתונים וסיוע לסטודנטים שקשה להם. ב"ה יש עבודה טובה בנושא ויש גם מה להשתפר, אבל יש בסיס ממש טוב. ובתחום הרווחה, יש ניסיון לשפר את היחס של כל מיני עסקים פה לטובת הסטודנטים, בין אם זה במחירים, וכמה שיותר סיוע לסטודנטים עם בעלי יכולות כלכליות מוגבלות, חיילי מילואים[…]"

על מנת להכיר את התחושות בשטח, בשאלון שהופץ שאלתי את הסטודנטים על תפקוד האגודה בעיניהם. אני משתפת את אושריאל במידע ומעמתת מולו את הנתון שעולה מהסקר. 63% מהסטודנטים המשיבים אמרו שהם חושבים כי האגודה משקיעה הכי הרבה בתרבות, על אף שרק 12% הצהירו שנושא זה הוא חשוב ושעל האגודה לקדם אותו יותר. "ביחס לשנה שעברה שבה היה דגש יותר על תרבות, בין אם זה בפתיחת שנה או באירועים תוך כדי השנה, ובין אם זה ביום הסטודנט שהיה הכי גדול בארץ. זה משהו שהאגודה החדשה גם תשים עליו דגש אבל לא מרכזי".

48% מהסטודנטים שענו על השאלון חושבים שהאגודה צריכה להשקיע יותר בהוזלת עלויות לסטודנטים וביצירת מבצעים שיקלו על ההוצאות של הסטודנט הממוצע. גם כאן הוא מסכים ומבין את התחושות שעולות מהשטח. "יש דברים שיותר דחופים ורלוונטיים לסטודנט. היחס שהוא מקבל מהמרצים שלו כשהוא בא לקמפוס, כשהוא יודע שהוא בא במטרה ללמוד ולהצליח והוא מקבל יחס ראוי מהמרצים שלו ומהמחלקה. שהוא יכול להתקיים מבחינה כלכלית באוניברסיטה, בין אם זה במעונות בין אם הוא רוצה לקנות משהו בקפיטריה. תשלומים ומבצעים באוניברסיטה. וזה הדגש המרכזי שלא היה כל כך בקדנציה הקודמת".

אושריאל משתף אותנו בהישג האחרון של האגודה. "מחירים גבוהים הורדו לאחרונה בקרנף, לאחר שיתוף פעולה מחודש עם הבעלים. אנחנו שמים יותר דגש על מוצרי יסוד שיהיו במחירים מפוקחים, ויש על זה פיקוח".

הוא גם משתף אותנו בתוכניות לעתיד: "בקרוב נשים דגש מיוחד על המעונות, כדי לשים קץ לכל עניין המחירים הגבוהים ביחס לרמה שניתנת שם".

הנושא השני בחשיבותו שאותו בחרו הסטודנטים (24%) הוא מתן מענה אקדמי כדוגמת מרתונים לפני מבחנים, חוברות לתרגול ועזרה בפנייה למחלקות בנושאים שונים. גם בתחום הזה אושריאל משתף אותנו בתוכניות שיש לאגודה. "אנחנו בוחנים אפשרות לעשות מרתונים מחוץ לאוניברסיטה, שיהיו בתוך אריאל. בין אם זה בשיתוף עם 'מרכז צעירים אריאל' או בחדרים שיש בקאנטרי, או כל מיני רעיונות שעכשיו אנחנו עובדים עליהם".

אחרי כל ההבטחות וגם ההישגים שהאגודה זוקפת לזכותה, ובצדק, גם הוא לא מנסה לייפות את המציאות. "האגודה גם צריכה להתקיים כלכלית. האירועים האלו מכניסים, כמובן שהאגודה מוציאה על זה כסף אבל זה משאיר גם איזה שהוא קיום מסוים ועודף תקציבי. בסופו של דבר זה גם בא לידי ביטוי בצורה של חוברות אקדמיות שנמכרות בזול, הטבות למיניהן ואירועים ספציפיים שהם לא תרבות. אין מה לעשות, בסופו של דבר זה סוג של עסק לנהל". דבר זה מסביר את ההוצאות הגבוהות של האגודה בתחום התרבות. זאת כנראה גם הסיבה שיותר ממחצית מהסטודנטים טוענים שהאגודה מקדמת את הנושא הזה בצורה הטובה ביותר.

עוד נושא שהאגודה מבקשת לקדם בקדנציה הנוכחית הוא נושא השקיפות. הם מתחייבים להעלות את פרוטוקול הישיבות עד עשרה ימים מישיבת המועצה. גם התקציבים ומשכורותיהם של בעלי התפקידים חשופים לציבור. בעבר נשמעו ביקורות על כך שהסטודנטים לא יכולים לראות לאן הכספים הולכים ושבאופן כללי הוצאות יום הסטודנט מוגזמות.

כבר היום ניתן לראות פרוטוקולים של ישיבות המועצה, ואת התקציבים שהוקצו בכל חודש לכל מחלקה ואירוע. יש אווירה של עשייה ומוכנות לעבודה קשה, יחד עם הקשבה לדרישות העולות מהשטח. אך מוקדם מידי לדעת האם האגודה הנוכחית תענה על כל הציפיות של הסטודנטים. קל להתלהב מכל ההבטחות והיעדים שחברי האגודה מפזרים. יותר נכון יהיה לחכות בסבלנות ולראות שהם לא רק יודעים להבטיח, אלא מצליחים גם לקיים.

מאת זאבי פילזר

זאבי פילזר חיפש פיצה אמריקאית אמיתית פה בארץ, נכנס ל"פיצריה אפרת" ומצא את עצמו בניו-יורק. כן, בגלל הפיצה, אבל לא רק בגללה

כצבר-אמריקאי גאה, כלומר בן לעולים מארה"ב, וכאחד שהתנסה בלא מעט פיצות בלא מעט מקומות במהלך חייו, חיפשתי פיצה אמריקאית אמיתית (בשונה מהאיטלקית, על כך ארחיב אולי בטור אחר) כאן בארץ. שאלתי כמה חברים לגבי העניין, ומיד נענו כולם ואמרו: "אתה חייב ללכת ל'פיצריה אפרת'! מרגישים שם כמו בניו יורק!". אז על אף שאני בספק אם הם ירדו לעומק שאלתי, החלטתי שאין כאן מה להפסיד, גמרתי אומר ושמתי פעמיי אפרתה.

אפרת נוסדה לפני כמעט 35 שנים והפיצריה הגיעה שנתיים אחריה- המסעדה הראשונה בעיר. מדובר בעסק משפחתי; היא נמצאת בבעלות משפחת גודמן, מראשונות המשפחות באפרת, ומרדכי, אב המשפחה, הוא אחד האנשים האהובים והמוכרים בעיר. הגעתי לשם בשעת ערב, כחצי שעה לפני הסגירה, וכבר בכניסה הבנתי על מה החברים מדברים. על הקיר מצד אחד תלוי ציור שבו "הסנדק", הלא הוא דון קורליאונה, מחזיק משולש פיצה ביד, ומצד שני תמונה של מרדכי עצמו משתתף במרתון ניו-יורק. ואם זה לא מספיק, שימו לב לדברים הבאים: במקרר המשקאות, לצד הקולה והספרייט, עומדים בגאון "אריזונה", "ד"ר פפר" ו"ד"ר בראון", משקאות אמריקאים מובהקים שלא פשוט למצוא בארץ. ליד המקרר ניצבת מכונת ברד, אבל לא ברד ישראלי שקונים בקיוסק ואחרי שתי שלוקים נשאר רק קרח, אלא "פריזי" אמריקאי רך ואמיתי. מתחת לברד יושב מקרר של גלידות של… נכון מאוד- "בן אנד ג'ריס"! ואם כל זה לא הספיק – שימו לב – הפיצריה מציעה גם דונאטס לקינוח! בקיצור, נזרקתי היישר לתפוח הגדול עוד לפני שבכלל הזמנתי את הפיצה.

לא היו לקוחות שישבו מסביב לשולחנות עת שנכנסתי, אולי עקב שעת הסגירה הקרבה ואולי בגלל ש"רוב האנשים מזמינים את הפיצה בטייק-אווי ולא נשארים לשבת", כפי שאומר לי אריק, יד ימינו של מרדכי שעובד בפיצריה כבר מעל לעשרים שנה. בין עבודת ההכנה על משטח המתכת לבין ההכנסה וההוצאה מהתנור, אריק מטפל בינתיים בהזמנה בטלפון. "כן גברתי, אני יודע שיותר יקר כאן מאשר ב'פיליפיצה' (פיצריה נוספת בצידה השני של אפרת), אבל הפיצה שלהם זו הפיצה שלהם והפיצה שלנו זו הפיצה שלנו! אני מבטיח לך שאם תטעמי תביני על מה אני מדבר, ואם אחר-כך לא תשתכנעי אז אני מחזיר לך את הכסף!". חתיכת התחייבות אריק נותן פה, מהסוג ששמור רק לאלו שבוטחים במוצר שלהם במאת האחוזים.

הזמנתי מגש רגיל, בלי תוספות. לעניות דעתי התוספות 'מסתירות' את הפיצה עצמה (לטוב ולרע), ועל כן אני אוהב את שלי חלקה כביום היוולדה. אז 69 שקלים עבור מגש רגיל בלי תוספות זה באמת לא זול, אבל הביטחון המוחלט של אריק בפיצה שלו לא הותיר לי מקום לחשוב פעמיים, ובעקבותיו ציפיותיי נסקו לשמיים. ומה הייתה התוצאה, תרצו לדעת? ובכן… הפיצה הטובה ביותר שאכלתי בחיי הייתה בונציה שבאיטליה (טוב, בכל זאת… ונציה), ובמקום השני ניצבת פיצריה אפרת. כן כן, לא פחות.

אני יכול לתאר את הפרטים הטכניים של הפיצה, כמו את הבצק העבה בדיוק במידה, את רוטב העגבניות המדהים שאת סוד הרכבו ראוי לשמור בכספת, את גבינת המוצרלה האמיתית והנהדרת שפוזרה בנדיבות ובדיוק מעוררי השראה או את מידת האפייה המושלמת – אך כל אלו רק יחטאו לאמת ויגרעו מערכה. צריך לטעום כדי להבין. אם במקום לבדו לא היה די בכדי לשאת אותי על כנפי רוח לניו יורק, אז הביס הראשון השליך אותי היישר אל מרכז הטיימס סקוור במנהטן. אריק צדק. הו, כמה שהוא צדק.

לצד הפיצה לגמתי ברד (מיודעינו הפריזי כמובן!) בטעמים תפוח ודובדבן (ניתן לשלב כמה טעמים בכוס אחת – עוד בונוס גדול!), ובסוף קינחתי עם דונאט צבעוני עם ציפוי בטעם קפה. תענוג. אריק סיפר לי שעד לא מזמן התפריט כלל גם צ'יפס וסושי, אבל ככל הנראה אלו קונספטים שהלקוחות פחות התחברו אליהם. ובאמת למה לקנות סושי בפיצריה כאשר הפיצה שלה כל כך טובה?

לסיכום, מצאתי את שאהבה נפשי. שועל פיצות ותיק ומנוסה שכמותי חווה מפיצות חדשות בעיקר אכזבות, אך בפיצריה אפרת לא רק שזכיתי לטעום את הפיצה השנייה הטובה ביותר שטעמתי מימיי, אלא גם זכיתי לטיול בחינם לתפוח הגדול. האכזבה היחידה הייתה בסוף, כשיצאתי החוצה ונזכרתי שאני עדיין בארץ.

כוסו: לדעת עבדכם הנאמן – הפיצה הטובה בארץ
כיסו: מגש רגיל – 69 ש"ח (10 למשולש), עם תוספות – 77 ש"ח (11 למשולש), ברד – גדלים שונים מ-5 ועד 15 ש"ח, דונאטס – 6 ש"ח לאחד (5 ב-25). יקר, אבל שווה כל אגורה
כסאו: מקומות ישיבה – בפנים ובחוץ, שירותים – יש, גישה לנכים – יש
כעסו: מעורר געוגועים עזים מדי לניו יורק

 

כתובת: מרכז מסחרי תאנה 1, אפרת
טלפון: 02-9931630
שעות פתיחה: א'-ה' – 11:30-22:00, ו' – 11:30-13:30, מוצאי שבת – 18:00-22:00
כשרות: מועצה דתית אפרת

מאת אליסה פינץ

סקי מים באגם, תערוכת צילומים וכמובן ארוחת צהריים מפנקת. הצעה ליום כיף בתל אביב, בלי לקרוע את הכיס

אני ממליצה לכם לפתוח את היום שלכם בתל אביב בפעילות אקטיבית שתאפשר צבירת אנרגיה  לכל אורך הבילוי. התחנה הראשונה היא פארק מנחם בגין או פארק הדרום, בשמו המוכר לרוב הציבור. אם אתם חובבי תל אביב אותנטיים, אני ממליצה להגיע לפארק על אופניים עירוניות, שאותם ניתן להשכיר בתחנות רבות הפרוסות ברחבי העיר. בשטח פארק דרום ממוקם אתר ייחודי שנקראה Lake TLV , זהו אתר יחיד בארץ לפעילות סקי מים בכבלים. Lake TLV הוא מתחם גדול שמאפשר בילוי משפחתי, קבוצתי או זוגי לכל אוהבי ספורט אתגרי, אווירה ספורטיבית, ובילוי לא שגרתי. האתר מתאים לכל הגילאים ולכל מי שרוצה להתנסות בסקי מים. הוא מתאים באותה מידה לחובבים חסרי ניסיון וגולשים מקצועיים שרוצים לשפר את הביצועים שלהם. בשטח הפארק יש אגם גדול ושירותים נלווים לפעילות סקי מים. בשטח האגם ניתן לבלות יום שלם ולקיים אירועים בהזמנה מראש. המתחם כולל בית קפה ומסעדה, שירותים, מלתחות, לוקרים ועמדות הדרכה. אזור מדשאות למנוחה אחרי פעילות אינטנסיבית, אזור אירועים, בר ועמדת DJ. שעת גלישה באגם בלב תל אביב תעלה לכם כמאה שקלים. מרוצים ונמרצים, אחרי פעילות ספורטיבית במים, ספוגי אדרנלין ניתן להמשיך במסלול הבילוי העירוני. 

התחנה הבאה במסלול היומי היא תחנה תרבותית. הנכם מוזמנים להתרשם מתערוכת צילום ייחודית בבית התפוצות. תערוכת לוכד ההיסטוריה: שים. מדובר בתערוכה ראשונה מסוגה העוסקת בחייו וביצירתו של הצלם דיוויד שימין, המכונה דיוויד סימור, המכונה בפשטות גם שים. שים, מגדולי צלמי העיתונות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. צילומיו ממלחמת האזרחים בספרד, מאירופה החרבה שלאחר מלחמת העולם השנייה ואף מישראל של ימי ראשית המדינה הפכו לסמלים בזיכרון הקולקטיבי של המאה העשרים. כל זה בזכות השילוב של כישרון טכני, עין חדה, אמפטיות ואופטימיות אינסופית של הצלם. התערוכה כוללת צילומים מאירופה של שנות ה-30, מלחמת האזרחים בספרד, גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, מדינת ישראל בראשית דרכה בצילומי צבע וכמובן בכירי העולם דאז, פוליטיקאים ומפורסמים. עלות הכרטיס לתערוכה נע בין 100-150 שקלים.

לאחר "תזונה נפשית" ושיעור היסטוריה ייחודי, הגיע הזמן לדאוג למזון באמת. סגנון  הבילוי שלנו הוא עירוני וקליל, לכן לא נתעסק באיתור מסעדת שף יוקרתית, אלא נעצור באחד מדוכני האוכל שברחוב. היום אוכל רחוב הוא סגנון מאוד אופנתי בעיר ולכן נפתחו הרבה מקומות טעימים, נגישים ואיכותיים. באחד ממקומות כאלה ממליצה שניפול לארוחת צהריים מזינה. מכיון שתפיסת העולם לגבי אוכל רחוב היא שונה מאדם לאדם, מציעה את הענפים הקולינריים הבולטים בתחום המזון המהיר. להלן שלוש המלצות ללאנץ' מהיר, טעים ומשתלם.

סוסו אנד סאנס: דוכן חדש של המבורגרים איכותיים עם תוספות ייחודיות בשדרה (שדרות רוטשילד). פה תמצאו מגוון של תוספות המוכרים לאוהבי הקציצה בלחמנייה והחידוש הוא שאפשר לא רק להוסיף מיני תוספות מעל הקציצה הטרייה, אלא גם לבקש לערבב 20 אחוז של בשר טלה, גבינה, מח עצם או חזה אווז מעושן. לצידו של ההמבורגר תוכלו למצוא מנות דגל נוספות וכמבן מגוון תוספות . טעים, מחיר הולם את איכות המוצר בתנאי רחוב, אבל שימו לב אם אין לכם סבלנות לעמוד בתור, זה לא הדוכן בשבילכם.

פיצה פיליפ: לכל אוהבי הפיצה, ההמלצה תהיה לא לפיצרייה איטלקית אלא דווקא באופן מפתיעה לפיצריית איכות צרפתית, פיליפ הממוקמת סמוך לסינמטק. הפיצה של פיליפ מביאה נגיעות צרפתיות למטבח האיטלקי וזה בא לידי ביטוי באפייה בתנור עצים ייחודי מגוון תוספות שונה מהבנאליות שאנחנו אוהבים. חגיגת הגבינות עדיין נשמרת במטבח הצרפתי אך רוקפור הצרפתי תופס לא מעט מקום בשילוב עם מוצרלה הקלאסית. שווה טעימה וגיוון. עלות אמנם מעט גבוהה יותר מפיצת רחוב ממוצעת, אך העונג הקולינרי שווה את ההוצאה.

מלך הדוכנים ואוכל הרחוב התל אביבי, פלאפל הקוסם: מעבר לכדורי החומוס הטריים יש  שווארמה, חומוס, שקשוקה, חביתת ירק, שניצל, חזה עוף והרבה מקומות ישיבה מוצלים. מטבחו של אריק רוזנטל הפך להיות מקום קבוע עבור רבים מהתושבים והמבקרים בעיר, לא מעט בזכות הפלאפל המצוין. זו ארוחה שמשלבת אוכל טרי, טעים, מהיר, פשוט וזול – בתנאי שתצליחו למצוא מקום חניה ברחוב שלמה המלך הקשוח.

בתום ארוחת הצהריים ויום מלא בחוויות תל אביביות, שווה להקדיש את הזמן לסייסטה, שנת צהריים קלה על מנת לסיים את הבילוי באווירה של שלווה מושלמת.