מאת משה דואק

זה לא סוד שהשכונות הערביות במזרח ירושלים הן אזור הצללים של העיר. ריאיון עם ג'מאל קרקי, תושב אבו טור בירושלים, קצת על בירוקרטיה והרבה על הפער בין ירושלים של מעלה, לבין אל-קודס של מטה

הכל התחיל בסוף מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה מידי הירדנים את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. ישראל סיפחה אליה את שכונות מזרח העיר, אך בשונה ממי שנקראים ערביי 48' – תושבי השטחים שנכבשו במלחמת השחרור –  ערביי מזרח ירושלים לא קיבלו אזרחות מלאה כמו אחיהם בשאר המדינה, אלא קיבלו מעמד תושבות בלבד.

כדי להבין ולמנות את הבעיות השונות, חשוב להתחיל בחינוך. מכיוון שלתושבי מזרח העיר יש גם אזרחות ירדנית (הודות לכוח הכובש הקודם) הם יכולים לבחור בין בית ספר פלסטיני עבור ילדיהם לבין בית ספר ישראלי מטעם העירייה. "כשאני הייתי ילד, בתי הספר של העירייה לא היו טובים, אולי היום זה שונה", מספר ג'מאל קרקי, בן 26 מאבו טור. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פלסטיני כי הייתה רמה הרבה יותר גבוהה".

ומה הבעיה בעצם?
"מה שלא מספרים לך זה שעם הבגרות הירדנית שאתה מקבל אתה לא יכול לעשות כלום. כשרציתי ללמוד במכללה למנהל הייתי צריך לעשות את כל הבגרות הישראלית. אזרחות, תנ"ך".

כמו רבים מערביי מזרח ירושלים, גם קרקי לא הבין את המציאות שבה הוא חי עד שיצא למערב העיר והתחיל לעבוד. בגיל 17 הוא התחיל לעבוד במסעדה בעיר בתור שוטף כלים והתקדם לתפקיד שף במסעדה. הוא עבד שם במשך שמונה שנים, בזמן זה הוא למד עברית כמעט מאפס והצליח להיכנס בדלת האחורית אל הישראליות שאותה לא הכיר כילד. השנה הוא פתח עסק ללימוד ערבית והוא מלמד קבוצה של ישראלים מדי שבוע במועדון "המפעל" בעיר. הקשיים בהם הוא נתקל נחלקים לבירוקרטיה, ניידות, חוסר משילות וכמובן, משטרה.

יש לך תחבורה ציבורית?
"לא אגד, נגיד, מפה לבית שלי באבו טור אין אוטובוס".

יש את האוטובוס של השכנות הערביות.
"אז הוא לא מגיע לפה. אין אוטובוס ערבי שעובר פה. יש רק מאבו טור לשער שכם, או הפוך. אני צריך להגיע קודם כל מהבית לשער שכם או הפוך, ואז משם לצאת לכל מקום אחר בירושלים. ולהגיע מאבו טור לשער שכם זה המון זמן. אם אני מגיע מהבית לעמק רפאים, ברכב זה 10 דקות. אבל באוטובוס זה יכול להיות שעה וחצי. זה להגיע לשער שכם, ואז לעלות למרכז העיר ומשם עוד אוטובוס. עדיף לי כבר לעלות ברגל ולהגיע".

כמה זמן זה ברגל מהבית לדרך חברון?
"20 דקות לפחות. אבל זו עלייה קשוחה. כשאתה צעיר זה אפשרי. אנשים שתלויים בתחבורה הציבורית, או שהם בפקקים או שהם מבלים רוב היום בתחבורה".

ואז בעצם יש יותר נתק בין הערבים במזרח העיר לבין שאר התושבים?
"נגיד. אתה רואה שיש הרבה ערבים באוטובוסים של אגד אבל זה עדיין מסתבך. אנשים מבינים שהם חייבים לצאת אתה חייב להגיע לעיר ואין לך איך".

כמו שקשה להתנייד בעזרת תחבורה ציבורית ולצאת מהשכונות הערביות, המדינה מקשה על תושבי מזרח ירושלים גם לצאת מהארץ.

אין לך דרכון כמו שלי יש
"אני יכול להוציא תחליף, תעודת מעבר, שזה לחמש שנים במקום עשר".

וזה עובד כמו דרכון?
"לא. אתה צריך ויזה לכל מקום. נגיד יש לי דרכון ירדני וזה יכול להכניס אותי למקומות מסוימים. אם אני רוצה לטוס לתאילנד, אני הולך לקונסוליה ומבקש אשרת כניסה. אני משלם כסף כדי שהם יבדקו אם אני יכול בכלל להיכנס לתאילנד, שלא כמו דרכון ישראלי שאתה מקבל ויזה במקום. בירדן, גם עם תעודת המעבר אני יכול להיכנס רגיל".

כי מבחינתם אתה בן אדם. לא מחבל פוטנציאלי
"בדיוק".

יש דיון ציבורי מתמיד, אם לספח עד הסוף את מזרח העיר ולהעניק אזרחות, או לשים גם שם גדר כי הערבים לא רוצים להיות חלק. מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
"לא שואלים אותי. הם כאילו…הממשלה מחליטה והכל קורה".

אותך זה מעניין מה יקרה?
"תשמע, אם לא שאלו אותי עד היום אז פחות מעניין אותי אבל כן אכפת לי שיהיה יותר סדר. שהבנאדם ידע איפה הוא חי ולמה הוא חי במדינה שהוא חי בה. יש פה חוסר ודאות".

אתה מרגיש שאתה חי במדינת ישראל?
"אני מרגיש שאני חי במדינה שלא שייכת לאף אחד. שלושה עמים רבים עליה אבל בסופו של דבר אני רואה שאני חי במדינת ישראל. זה כן ולא".

אני שואל האם הקונפליקט הזה מתבטא רק מצד השלטון. "בפועל מה שקורה זה שמדינת ישראל שולטת. אף אחד אחר לא שולט בה חוץ מ…זה לא פייר. כי זה כמו שתשים שני אנשים שונים שיחיו אחד עם השני. זה פשוט לא יעבוד כשהם כל כך שונים".

מה שבולט בקרקי, זה שבעצם הוא לא בולט בכלל. העברית שלו מצוינת, יותר טובה מהרבה ישראלים וקשה עוד יותר לשמוע ממנו מבטא ערבי כשהוא מדבר. המילים היחידות שאנחנו מחליפים בערבית הם רק כאשר אני פונה בערבית. מחוץ לתל אביב, אנשים כמוהו חריגים בנוף הישראלי, במיוחד הירושלמי. עיר שמצד אחד יהודים וערבים עובדים יחד במקומות רבים אך תמיד נשמרת איזושהי הפרדה. הפרדה התלויה בתרבות, שפה, זרות, ולפעמים גם פחד.

התערבת בחברה הישראלית, אתה יודע לדאוג לעצמך
"כן, כי הייתי פתוח".

ולמרות שכל החיים אתה נתקל במחסומים אתה לא מחפש אשמים, לא "מתקרבן"
"אני יודע איך להתגבר עליהם, למדתי איך. אני מעלים עין, מה שזה נקרא".

למה?
 "כי אני לא יכול להכנס לתוך החרא עמוק, ואז קשה לצאת מזה. אני לא צודק אף פעם, לא משנה מה אני אגיד, בתור אזרח שחי פה".

מה זאת אומרת?
"שאני לא אמין. איך אסביר. אם אתה רוצה להגיד משהו אז לך יאמינו יותר ממני, כי אתה יהודי ואני ערבי, מהבחינה הזאת".

ואתה מסוגל לחיות בתוך זה?
"ולדעת את זה".

אם נחזור רגע לוויכוח הפוליטי בנוגע לעתיד הריבונות במזרח ירושלים, אי אפשר להפריד בין זה לבין הרווחה במזרח העיר. מצד אחד הערבים בירושלים בהחלט חיים בתנאים פחות טובים משאר העיר. הכבישים שבורים, אין מדרכות והתשתיות רעועות. רבים חשים התנכלות מהמשטרה והזנחה מהעירייה. מצד שני, הערבים יודעים שאם הם היו נתונים לשלטון פלסטיני, מצבם לא היה משתפר פלאים.

אתה משתדל לחיות רגיל, לא חי במחסומים. אני מניח שהרבה אנשים לא חיים בתודעה שלך. אנשים שכן חושבים על ההבדלים. שלא דואגים להם. למה שיהיו בסדר עם העירייה? מה מבדיל אותך מאחרים?
"כי אני חושב שאנשים אחרים לא מסוגלים לבנות עירייה משלהם וליצור מדינה אחרת שהיא לא ישראל. זה לא הרבה אנשים, אבל זה מה שהם רוצים, בהחלט. היום אתה תשמע הרבה אנשים שיגידו יותר טוב לנו לחיות במדינת ישראל, כרגע אנחנו ערבים בירושלים. המצב שלהם טוב משל הפלסטינים".

יחסית לערבים, כן. אחרים אבל יחסית ליהודים?
"זה תמיד יהיה יחסית. תמיד".

ואתה אומר אנשים מוכנים לחיות עם היחסי הזה כי, האופציה האחרת היא פחות טובה?
"בדיוק, כן".

 זה נראה כאילו..
"זה פתטי, זה לא הגיוני, זה אפל. זה ממש אפל. למה שאני אגיד, טוב, אני חי טוב, כי הם לא חיים טוב. אני לא חי טוב והם לא חיים טוב, מה זה משנה איפה אני חי ואיפה הם חיים. אתה מבין?"

 זה שאתה חי יותר טוב מאחרים לא אומר שאתה בעצמך חי טוב.
"בדיוק. בכללי, אני אולי חי טוב אבל יש קשיים בדרך שצריך להתגבר עליהם, כמו שאמרתי. אני התגברתי על הקשיים".

לא משנה כמה ערבי יצליח, יתערב בחברה, ויהיה ישראלי מכל בחינה, בסוף המשטרה תמיד תראה אותו בעין חשדנית. קרקי כבר חי עם העובדה שלא משנה לאן ילך, ישר הוא מסומן כמחבל פוטנציאלי, או מישהו שבא לעשות צרות. אבל דווקא מה שבאמת מפריע לחיי היומיום זה הדברים ה"קטנים" יותר לכאורה. איך שהמשטרה בוחרת להתנהל מראש בתוך השכונות הערביות. בכל רחבי ירושלים אין פקחים ושוטרים שמחלקים דו"חות שבת. חוץ מבשכונות הערביות. שם, יכולים להתעורר תושבים בבוקר עם רחוב שלם של דו"חות חניה. למעשה יש איפה ואיפה שמבצעת מערכת האכיפה של ירושלים.

למה? כי זה ערבים ואנחנו יכולים? זה יותר קל לנו ליפול עליהם?
"אני חושב שהם חושבים שערבים עושים מלא בלאגן וככה לומדים לא לעשות בלאגן. להעניש".

מה האפקט שזה באמת עושה?
"כלום. יש דברים שמשתנים, תלוי איפה שהם באמת צודקים ויש דברים שהם סתם. דוגמא עליי, עצרתי באחד החגים בסוכות, עצרתי בכספומט במזרח העיר על המדרכה, שנייה אחת, בום. השוטר עבר, רק צילם את האוטו שלי מהאוטו שלו, לא ראיתי דו"ח, זה הגיע אלי בדואר".

לא הייתה שום הצדקה לזה?
"כלום, שום הצדקה. היו עוד אנשים שעמדו שם".

ערערת על זה?
"לא. אני לא טוב בדברים האלה".

סיכמנו שהוא יעביר אליי את פרטי הדו"ח ואני אעזור לו עם הערעור. כולנו הרי קיבלנו דו"חות שלא בצדק ולבטל אותם זה לא כזה סיפור. אבל מכיוון שערבים שהשפה העברית לא טבעית עבורם, כל שכן קריאה וכתיבה, הקושי שלהם להתנהל בטופסולוגיה וכתיבת מכתבים לרשויות קשה במיוחד.

מה השוטר חושב, "בגלל שהוא ערבי עכשיו אני אתן לו דו"ח ואעמיד אותו במקום מראש"?
"כן, בדיוק. זה יכול לקרות. אני מעלים עין, מתעלם. אני בא בדיוק בגישה הזאת שגם ככה הכל מעפן וכולם אחד על השני. אז אני אבוא נגדם. מה נגדם? בקטע הכי טוב. אני לא אשחק את המשחק שלהם, אני לא אשחק שום משחק, אני אבוא אמיתי עם עצמי. וזה לא תמיד עובד".

אני לא יודע למה באמת מחליטים שלא להחליט בנושא מזרח ירושלים. ייתכן שיש אינטרס פוליטי שקשור ליחסים עם הרשות הפלסטינית, ייתכן שזה בשל חילוקי דעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. מה שבטוח, זה שמהלימבו הזה סובלים הערבים תושבי מזרח ירושלים שכל חטאם היה להיוולד באחד המקומות הנפיצים בעולם.

אין מנוס מלהתייחס לטרור שיצא ממזרח העיר בשנים האחרונות, בעיקר מהשכונות המבודדות והקשוחות יותר, כגון ג'בל מוכבר ושועפט. אבל העניין הוא לחפש אשמים או מה הביצה ומה התרנגולת. בסופו של יום, ג'מאל קרקי מייצג ציבור עצום שרק רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה שתסכים לקבל אותם ככאלה. ירושלים היא לא הסיפור של הסכסוך והיא לא דומה ליחסים בין יהודים לערבים בשאר שטחי ישראל. היא נקראת עיר שחוברה לה יחדיו, וכזאת היא צריכה להיות.

עשרות פעילים מתנועת "אם תרצו" הפגינו נגד מרצים שבאו מכל רחבי הארץ על מנת להפגין נגד "חוק אוניברסיטת אריאל" שמטרתו לקבוע כי המוסד האקדמי יפעל תחת המל"ג הארצי

פעילי תנועת "אם תרצו" באוניברסיטת אריאל יצאו אתמול (יום ו') להפגין  מול מספר מרצים מאוניברסיטאות שונות ברחבי הארץ, אשר באו להפגין נגד ההכרה באוניברסיטת אריאל. הרקע להפגנת המרצים בא לאחר שבשבוע שעבר אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הצעת התיקון לחוק המל"ג, המכונה חוק אריאל. המפגינים תכננו את ההפגנה כך שתתקיים במקביל ליום הפתוח באוניברסיטה.

קודם לכן התפרסמה באתר "האקדמאים הישראלים למען שלום" קריאה למרצים הפעילים בתא לבוא ולהפגין נגד הצעת החוק מול האוניברסיטה: "החלטנו לפעול על מנת להזכיר לציבור הישראלי בכלל, ולאקדמיה הישראלית והסטודנטים הישראלים בפרט, את העובדה שאריאל איננה חלק ממדינת ישראל אלא נמצאת תחת שלטון צבאי, על כל המשתמע מכך תזכורת כזו תעודד רבים וטובים באקדמיה המרגישים בודדים במאבקם נגד אוניברסיטה זו". במקביל, פעילי "אם תרצו" באוניברסיטה קראו לפעילים ולסטודנטים לבוא ולמחות נגד המפגינים: "אנו סטודנטים שאכפת להם, קוראים לכם לבוא להשתתף אתנו ולעמוד כנגד. אנחנו לא מחפשים להתלהם כמותם, אנחנו מחפשים לעמוד מול, להראות סולידריות של הסטודנטים מכל גוני הקשת, להניף דגלי ישראל ולקרוא לכך שלא יכניסו פוליטיקה לאקדמיה".

יש לציין שמלבד כשבעה עד תשעה מרצים לא הופיעו יותר מפגינים מהשמאל. מנגד יצאו למחות כמה עשרות סטודנטים ופעילים בתנועת "אם תרצו" נגד המפגינים. ההפגנות עברו בשקט יחסי כך שניתן לומר שאילולא כוחות המשטרה והביטחון שהתייצבו שם למקרה אשר בו יופר הסדר, כמעט שלא ניתן היה להבחין במפגינים. גם אמצעי התקשורת לא מצאו עניין רב בהפגנה, ולא באו לסקר אותה. ד"ר ניר גוב ממכון ווייצמן, ממארגני הפגנת המרצים,  ניסה להסביר מדוע לא הופיעו עוד מרצים להפגנה: "אמנם קיוויתי ליותר אנשים, אני יודע שפרופסורים ברובם אנשים יותר מבוגרים ובימי שישי לנסוע רחוק עד לאריאל זה קשה".

שרון זקס, פעיל ב"אם תרצו" וסטודנט באוניברסיטה העברית, הגיע מרעננה: "מאוד מפריע לי שבאים לפה פרופסורים ואומנים ומשכילים, על מנת לקרוא להחרים מבחינה כלכלית ותרבותית אוניברסיטה שהיא חלק מישראל בכל הסדר עתידי. אריאל הינו אזור שהוא בקונצנזוס בכל מפלגה, זה לא לגיטימי ולא במקום", אומר שרון. כמו שרון באו עוד סטודנטים רבים מרחבי הארץ כדי לבוא ולתמוך בזכותה של אוניברסיטת אריאל.

חוק אוניברסיטת אריאל בא להסדיר את אוניברסיטת אריאל במל"ג הארצי. עד כה חוק המועצה להשכלה גבוהה חל רק על מוסדות לימוד שבתוך הקו הירוק. בשנת 1992, בעקבות הצורך להכיר במכללת אריאל דאז כמוסד עצמאי אשר יכול להעניק תואר אקדמאי, הוקם מל"ג יו"ש תחת חסותו של אלוף פיקוד מרכז. כתוצאה מכך נוצר מצב בו הגוף המפקח על המוסדות להשכלה גבוהה אשר מעבר לקו הירוק הינו גוף נפרד מהמל"ג הארצי. עובדה זו מפלה את האוניברסיטה, שכן אינה יכולה לזכות בכל התנאים העומדים לרשותו של מוסד שנהנה מחסות של המל"ג הארצי. בנוסף התברר כי בעקבות העובדה שחוק המל"ג אינו חל מעבר לקו הירוק אף בית חולים לא יוכל לעבוד עם המתמחים אשר עתידים ללמוד בפקולטה לרפואה, אותה האוניברסיטה מתכוונת לפתוח כבר במהלך 2019. הצעת התיקון לחוק, שכאמור הועברה בקריאה ראשונה, באה להחיל את חוק המל"ג הארצי אף על מוסדות שמעבר לקו הירוק, ולביטולה של מל"ג יו"ש כך שאוניברסיטת אריאל תהא שקולה לכל אוניברסיטה אחרת.

החוק שהוגש על-ידי ח"כ שולי מועלם (הבית היהודי), וח"כ יעקב מרגי (ש"ס) הועבר לוועדת החינוך של הכנסת בראשות ח"כ מרגי. הוא צפוי לעבור בקריאה שנייה ושלישית, שכן אין לחוק מתנגדים בקואליציה ואף יש לו תומכים רבים בקרב ספסלי האופוזיציה. אם החוק אכן יעבור, תסתיים אחת ולתמיד סאגה בת כמה עשורים סביב מעמדו של המוסד האקדמי.

יו"ר תנועת "אם תרצו" מתן פלג סיכם את המחאה ואמר כי "אנו עדים שוב ושוב לניסיונות של מרצים אנטי-ציוניים באקדמיה הישראלית לקדם חרם מבפנים, נגד האקדמיה ונגד החברה בכלל. מי שחותר למנוע את החלת החוק הישראלי על אוניברסיטת אריאל הוא  אנטי דמוקרט ואנטי ציוני". ראם פרנג'י, ראש תא "אם תרצו" באוניברסיטת אריאל, הודה לכל הסטודנטים והפעילים מכל רחבי הארץ אשר באו לתמוך ולמחות נגד המפגינים.

רוני לוי מנסה להבין למה הימין מדיר את עצמו מהכיכר, אביחי מולדובן חושב שמאחורי ההפגנות יש מניע שבוחרים להסתיר מאיתנו

לצדק יש רק צד אחד // רוני לוי

במוצאי שבת האחרון נמשכה לה הפגנת השחיתות בתל אביב, אליה כרגיל התאספו המונים וקראו נגד השחיתות שלכאורה הולכת וגוברת בממשלה. מה שצובט בלב הוא שאל ההפגנה מגיעים רק אנשים אשר מזוהים עם הצד המרכז-שמאל של המפה הפוליטית. הצד הימני של המפה, ניסה לארגן הפגנה משל עצמו בירושלים, שם הם ניסו להיות בעד ניקיון הכפיים, אך הניסיון נכשל בגדול והשאיר צביטה קטנה בלב ושאלה אחת גדולה, מדוע הימין לא מתנגד לשחיתות?

התשובה לשאלה הגדולה היא החשש בימין לאבד את השלטון. נכון, אחד ממנהיגי ההפגנה, אלדד יניב, כבר אמר כי יש בהפגנה משהו פרסונלי כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אך בסיסה של ההפגנה עומד על ניקיון כפיים והפסקת השחיתות בדרגים הגבוהים, שכן אמורים להוות דוגמה ומופת לכל אזרח במדינה. לכן, במידה ואכן יוגש כתב אישום נגד נתניהו והוא ילך הביתה כפי שאנו מצפים מאיש במעמדו לעשות, אז העם ילך לבחירות וכשנתניהו כבר לא בראשות הליכוד, הקלפים נפתחים ומזה בדיוק חוששים בימין.

דבר נוסף שמרתיע את אנשי הימין מהפגנת השחיתות הוא העובדה שההפגנה פוליטית. ברור שהיא פוליטית, איך עושים שינוי חברתי בלי זה? גם הפגנת האוהלים המפורסמת הייתה פוליטית ועדיין המונים יצאו החוצה לרחובות ועזבו את בתיהם. הגיע זמנם של הימנים להבין שפוליטיקה מעורבת בכל דבר וכדי לתקן צריך לצאת ולעשות. בינתיים הם בוחרים רק לשבת בצד וזה נראה ממש לא טוב. בנוסף, חשוב לציין שההפגנה לא הגדירה את עצמה בצד פוליטי מסוים ואף היה ניתן למצוא בין נואמים שהגיעו את הרב יובל שרלו שאמר: "הימין ייפול אם לא יילחם בשחיתות". הרב שרלו היה מהבודדים שמשתייך בדעותיו לצד הימני והגיע, אך גם הוא ספג ביקורות קשות ואף "זכה" לשיימינג ברשתות החברתיות.

המונים בהפגנת השחתיות, רק איפה הימים? (visual hunt)

דבר נוסף אשר מתקשר ישירות אל הנושא הקודם, הוא החשיבה בימין כי אל ההפגנות האלו מגיעים ומובילים אותם אנשים קיצוניים, אשר כל מטרתם היא הטיית הכף הפוליטי לחלוטין ואף המילה הסטה נכנסה בין השורות. דברים אלו לא נכונים, בהפגנה בכיכר הבימה אכן הגיעו אנשים קיצונים, אם הנתון הזה אי אפשר להתווכח ואף ראינו לראשונה את מיצג הגיליוטינה שגרר שלל תגובות שליליות, אלא שזו מטרתם של אותם קיצונים, הם כן רק כדי להרוס ולהזיק, החוכמה היא לראות את התמונה הגדולה דרך עיניים אובייקטיביות ולהבין דבר ברור, האנשים שיוצאים בכל מוצאי שבת לכיכר, הם אזרחים שמאסו בשחיתות הפוליטית.

הדבר האחרון שעולה מכישלון הפגנת הימין בירושלים, היא ההתייחסות אליה זוכות ההפגנות בפני הממשלה. ראש הממשלה נתניהו יצא כבר בהפגנה הראשונה ואמר לכולם שהכל במטרה לפגוע בו ובאשתו. מיד לאחר מכן החלה סדרת ניסיונות להביא לחוקים פרסונליים שאמורים להגן על נתניהו ורעייתו, מה שהוביל להעברת המחאה מפתח תקווה לתל אביב. אנשי הציבור הימנים לא מעודדים את קול העם ומנסים להשתיק אותו ובכך יוצרים מן תחושה שיש להם מה להסתיר מאיתנו, מה שהופך את המחאה לרלוונטית יותר מהכול.

בשורה התחתונה ההפגנות יימשכו ואנשים רבים ימשיכו להגיע מידי מוצ"ש אל כיכר הבימה כדי לזעוק את זעקתו של העם כנגד השחיתות. הצד הימני במפה הפוליטית יצטרך לקבל החלטה חשובה, האם להצטרף להפגנות כמו הרב שרלו ולהבין שמדובר בניסיון צודק להפסיק עם השחיתות שהולכת וגוברת בממשלה מיום ליום, או להמשיך לעצום את העיניים ולהיגרר אחרי נבחרי הציבור המאכזבים.

שלטון הנרטיב // אביחי מולדובן

לפני מספר שבועות, שאלה אותי אישה שהשתתפה בהפגנות כנגד השחיתות בתל אביב, "מדוע אתה לא בא להפגנה במוצאי שבת? מדוע אתם הציבור הדתי-לאומי לא מוחה נגד השחיתות במדינה ולוקח חלק בהפגנות?". היא סיימה במשפט הקנוני הבא – "הרי זה לא משנה למי אנחנו מצביעים בבחירות, לכולנו צריך להיות אכפת שיש שחיתות שלטונית, זה מזיק". האמת לא ידעתי אם לחייך מפער התפיסות או מחוסר המודעות המשווע.

באופן הכי ברור, אין לי או לציבור שאני בא ממנו מה לחפש בהפגנות מהסוג הזה. ולא כי כולנו עסוקים עד מעל הראש בשטיפת כלים מסעודות השבת, בשביל זה יש מדיח. הצועדים לקול שאגות "מושחתים נמאסתם", "די לציונות" או סתם מרימים מייצגי גיליוטינות לכיף בשדרות רוטשילד, דואגים להשתיק ולהתעלם מהנרטיב הברור שהם מנסים שבוע שבוע לקדש במקדש המוסר הכפול.

לא טהרנות השלטון מעסיקה אותם ולא הרצון ליישם את שלטון החוק בדמות תמיכה במערכת המשפטית. זה מה שהם דואגים למכור לכולנו באולפנים הנוצצים ובכותרות האדומות. השבועות האחרונים התאפיינו ברצון אובססיבי, דורסני ויש שיאמרו אף משיחי כפרפרזה לאמירתו של משה יעלון בשעתו כשר הביטחון כנגד מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, לקבוע עובדות בשטח גם אם הן רחוקות מהאמת. אותה אמת שמחנה המפגינים מעדיף לשכוח או להדחיק.

ראש הממשלה בינימין נתניהו (visual hunt)

המחאות שמתארגנות בשדרה ולאחרונה מתמעטות ומתרכזות בעיקר בכיכר הבימה מבטאות נרטיב פוליטי ברור. צריך לקרוא לתינוק בשמו. הן לא מחאות אקראיות שרוח המוסר הטהור עוטף אותן, אלא ניסיון ברור וסיסטמטי של מחנה השמאל לשנות את המאזן הפוליטי במדינה ולחולל מהפכה שקטה בדמות ניקיון אורוות או החלפת שלטון. לאותה הגמוניית שמאל שהייתה רגילה לנצח שנים על כל מוקדי הכוח במדינה, קשה לקבל את הכרעת הבוחר שקבע באופן דמוקרטי כי הוא מעוניין בשלטון בעל עמדות שונות ממנה ולכן הוא בוחר לשנות את הכללים שהוא בעצמו קידם כל השנים.

הוא ייסע בו-זמנית בכביש דו-סטרי. מצד אחד ימחה על "השחיתות המוסרית" וידמע על "מות הדמוקרטיה", אך מצד שני ישכח סלקטיבית מקרי שחיתות שהיו בעבר כשאותו מחנה לא זעק על עצם קיומם או השתדל להעלים עין באופן מכוון כדי לקדם את ענייניו ואת תפיסת עולמו. מצד אחד הוא הוא יטען שיש חשיבות למחאה וחופש ביטוי אבל מהצד השני רק כלפי מה שהוא חושב ש"נכון" ו"צודק". מוסר כפול כבר אמרתי? שחיתות שלטון מפא"י, הסכם המיצובישי שהעביר את הסכם אוסלו, אתרוג פוליטי ותקשורתי לשרון בפרשת האי- היווני ותוכנית ההתנתקות. הדוגמאות הנ"ל הן רק טיפה בים. למה אז לא זכור לי שמישהו זעק ומחה בכזאת הפגנתיות כמו שנראה במחוזותינו כעת?!

יותר מעצם קיומו של שלטון ימין, דעתו של השמאל הישראלי נטרפת מעצם קיומו של ראש הממשלה נתניהו ומשפחתו ולכן הוא פותח בקמפיין מתוזמן ומגמתי כנגדו. כל החוקים נשברים כדי לקדש את המטרה העליונה. משטרת מחשבות בתקשורת ודורסנות משפטית יהיו מנת חלקם. הם ירתמו את העגלה לפני הסוסים. האיש, כ"מייצג השחיתות" כביכול, יהיה אשם תחילה עד שתוכח חפותו.

נתניהו הוא איש ערכי ועתיר זכויות, אך גם נתון לביקורת לגיטימית ואף חריפה כנגד התנהלותו הפרטית כאיש ציבור וכנגד עמדותיו בנושאים שונים שעל סדר היום. אך לא להתבלבל. נתניהו הוא לא לשון המאזניים ואבן הבוחן בשיח הפוליטי הישראלי. נוח לקחת את כל הדיון לתוך שבלונה פרסונלית ולחשוב שנתניהו הוא מרכז הבעיה, אלא שבפועל הוא רק סימפטום להלך הרוח. שחיתות היא דבר מסואב ופסול שיש לדחות על הסף, אבל לא שכופים אותה על מחנה מסוים, בטוח עוד לפני שהתפרסמה המלצה כלשהי או כתב אישום על אדם או פרשה מסוימת. השיח הפוליטי במדינה יהיה לגיטימי כאשר המחנה שזועק "מוסר" בקרן הרחוב, יעשה עם עצמו בדק בית תחילה למידת יושרו והגינותו.

עם מי אתם מסכימים? כתבו לנו בתגובות