כתב : אביב פורת | עורכת רבקה שורק

פולין מתמודדת כיום עם הגל השני של הקורונה, עם שיאים ברמת התחלואה ובמספר המתים. אך למרות המצב הקשה כתוצאה מהנגיף, הנושא הכי בוער בסדר היום של פולין הוא חוק ההפלות השנוי במחלוקת, נשות פולין יצאו למאבק על אופי המדינה הקתולית והשמרנית ביותר באירופה

היום ברחבי מוקדים בפולין, עשרות אלפי מפגינים מחו על החלטת בית המשפט החוקתי הפולני לאסור על הפלות. חוק זה מבטא את המגמה המתמשכת בפולין בשנים האחרונות, שבה ערכים קתולים רדיקלים נכנסו לחיים ולשיח הפולני. האוכלוסייה המרכזית שהפגינה היו תנועות הנשים.

המפגינות נשאו שלטים שעליהם נכתב בין השאר: "מספיק", "אני לא אהיה הקדושה המעונה שלכם" ו"אני רוצה בחירה, לא טרור". ההפגנות התקיימו בעשרות ערים ויישובים, בהתאם להגבלות הקורונה.   

"אני מעדיפה למות מאשר להיות אישה לא חופשיה שאינה יכולה להחליט על גופה" אמרה פטרושקה פופלבסקי מפגינה שהפגינה בורשה. "אני לא אשן ולא אנוח עד שההחלטה תבוטל" אמר מרקין דובגלבסקי.

החלטת בית המשפט הפולני ביום חמישי, גרמה להתנגדות מאסיבית לכנסייה הקתולית בפולין שקשורה לממשלה השמרנית של מפלגת "המחוק והצדק". החלטת בית המשפט היא אבסולוטית ובית המשפט דחה את האפשרות לערעור בנושא. צעד זה גרם לביקורת חריפה נגד מפלגת הימין הקיצוני " החוק והצדק". המפלגה מושתת על ערכים מסורתיים וזה מה שהבטיחה לקדם לבוחרים שלה.

חוקי ההפלות בעקבות ההחלטה ניהיו נוקשים בהרבה מבעבר, פולין אף תאסור מקרים שבהם מתגלים מומים בעוברים, הפלות יקבלו אישור רק במקרים של אונס, גילוי עריות או סכנה לשלום האישה. מתנגדי ההחלטה, אומרים שבית המשפט פועל בשם מפלגת השלטון, שבעבר ניסתה לקדם הגבלות על הפלות, אך חזרה בה לאור הזעם הציבורי, מפלגת "החוק והצדק" מכחישה את הטענה הזאת.

המתנגדים לפסיקה טוענים שהיא תסכן חיי נשים הרות, התומכים מנגד שהיא תתן חיים והזדמנות שווה לעוברים שאובחנו עם תסמונת דאון. בפולין הסטטיסטיקה אומרת שתופעת ההפלות אינה נפוצה בכלל בפולין. פחות מאלפיים הפלות לפי החוק קורות, רובן קשורות לאבחון של מומים בעוברים. בגלל מדיניות נוקשה ממילא של נושא ההפלות, התפתחה מחתרת לביצוע הפלות. לפי ארגוני נשים במדינה מספר ההפלות של הפולניות שמתבצע בניגוד לחוק – או בחו"ל – מגיע ל-200,000.

פולין חברה באיחוד האירופי, ולממשלה השמרנית שלה יש מחלוקות קשות עם האיחוד. פעילות בית המשפט החוקתי היא חלק מהרפורמה שמבצעת הממשלה הפולנית במערכת המשפט – רפורמה שלטענת האיחוד האירופי חותרת תחת שלטון החוק באמצעות בתי משפט בעלי נטייה פוליטית.

ההפגנות בפולין קורות בזמן הגל השני של הקורונה. פולין דיווחה היום על 10,241 נדבקים חדשים בנגיף. ביום שישי נרשם שיא יומי – 13,632 נדבקים. הממשלה ניסתה לעצור את ההפגנות לאור מצב התחלואה במדינה.

רוב ההפגנות היום לא היו אלימות, ובמדינה דיווחו רק על עימותים בודדים עם שוטרים. כמה כלי תקשורת דיווחו שהשוטרים הביעו תמיכה במפגינות. ראש הסגל של ראש הממשלה מטאוש מורבייצקי אמר כי "מה שקורה בימים האחרונים לא מקובל לחלוטין. מפרים את חוקי המגפה". הפגנות על החלטת בית המשפט מתקיימות בימים האחרונים גם בסמוך לביתו של מנהיג מפלגת השלטון, ירוסלב קצ'ינסקי, שגר בשכונת יוקרה בוורשה.

הפרלמנט הפולני אמור לדון מחר בהשפעה של פסיקת המשפט החוקתי על תוכנית הסיוע של הממשלה למשפחות עם ילדים בעלי מוגבלויות.

הגיע הזמן לחשבון נפש על המצב הפוליטי בישראל. הפכנו שאננים אל מול יציאה לבחירות חוזרות ונשנות. אם נמשיך במצב כפי שהיה עד כה, ייתכן שנמצא את עצמנו בעוד שנה מהיום במדינה בבחירות מתמשכות

כתבה: מיכל עמיצור / ערכה: הודיה גרוס

אתם לא היחידים שמרגישים בלופ חוזר, אזרחי ישראל כבר מאסו בקמפיינים של בחירות. הסתה, בושם פשיזם, גילוח שפם, רק לא ביבי, מה לא היה לנו בקמפיינים מגוונים ומתובלים שנאה והסתה כלפי כל מגזר במדינה כה קטנה. כמה שיסוע, פילוג, וממשלת אחדות אחת שתלינו בה יותר מדי תקוות שווא. 

בבחירות אפריל הריצו בדיחות על כך שניפגש עוד כמה חודשים לבחירות חוזרות, לא שיערנו שזה יקרה בתוך חודשיים. בבחירות השניות שהתקיימו, כבר הכל היה קל ומוכר יותר, ובכל זאת גם אז הייתה הרגשה שפתרון לא יהיה פה. בסיום ספירת הקולות, בתור לוועדה המרכזית כתבתי בפייסבוק על החוויה להיות מזכירת קלפי בפעם השנייה. "בבחירות הקודמות אמרתי לעצמי שאני לא עושה את זה עוד פעם. מה גרם לי לעשות זאת שוב? אולי הכסף, אולי טוהר הבחירות, אבל מה שבטוח אולי ניפגש לפעם שלישית גלידה. אז אם אתם מתכננים משהו בזמן הקרוב דברו איתי.. והגלידה עליכם". זה לא היה מופרך, רק עניין של זמן.

לקראת הודעת נשיא המדינה, ראובן ריבלין, על העברת המנדט לידי הכנסת, חילקה דוברות בית הנשיא גלידות. אמנם בדוברות לקחו את המצב בהומור, אך מדינת ישראל מצויה בפלונטר עמוק. ייתכן, כי בסיום 21 הימים הנוספים של המנדט בכנסת פנינו למערכה שלישית במספר, וכל זה בלי לקחת בחשבון את הבחירות המוניציפליות שחלו גם הן בפאתי 2019.

אנו נמצאים בתקדים היסטורי במדינת ישראל, כאשר בבחירות השניות שהתרחשו בספטמבר שברו שיא שלא קרה מעולם במדינה, בחירות בפעם השלישית הן שיא השיאים. דווקא בזמן זה, עלינו לעשות חשבון נפש על המצב הפוליטי בישראל. ימין, שמאל, ערבים, חרדים. כל הפסיפס היוצר את החברה הישראלית, המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. אם נמשיך במצב כפי שהיה עד כה יתכן שנמצא את עצמנו בעוד שנה מהיום במדינה בבחירות מתמשכות.

מדברים רבות על המחיר הכלכלי שעולה לנו הציבור עבור כל מערכת בחירות, אך שוכחים את המחיר החברתי הכבד היוצר ומעמיק את השסע בחברה הישראלית. הפכנו שאננים אל מול יציאה לבחירות מחודשות. במקום להבין שהסיטואציה אינה סבירה, כל צד בוחר שלא להתפשר, מוחא כנגד יריבו הפוליטי, ומסרב לקחת אחריות למציאות שבה אנו נמצאים.

זה לא עניין של ימין או שמאל, ההפך. ישיבה על הגדר לא מועילה במדינת ישראל, יש צורך לבחור צד. תהיה ימין, תהיה שמאל, אבל תבחר צד. זה בדיוק העניין שבגללו הציבור הישראלי יצא שוב לבחירות. ישנו אחד שלא בוחר צד, כולכם יודעים את שמו, בוחר שלא לבחור ומשאיר את שני הצדדים נתונים לגחמותיו. בבחירות האחרונות ניסו הקמפיינים לטשטש את הזהות של כל צד, ליברלים, מכילים, ובקיצור לא ברורים. ההצעה ליציאה לבחירות ישירות לראשות הממשלה לא תפתור את המצב. ניהול מדינה בסוף תלויה בהרכבת ממשלה, העברת תקציבים, ואישור חוקים. לכל מפלגה בת שלוש מנדטים וקצת יש כוח כל כך גדול ובר השפעה עד כדי הפלת ממשלה, אנו נמצאים בנקודת משבר. נכון, יש עניין לייצוג מיעוטים במדינה, אך עם זאת החברה הישראלית מורכבת מפסיפס אנושי מגוון אשר בחיי היומיום מצליחים להסתדר יחד. עד כה 73 שנה הצליחו במדינת ישראל להקים ממשלות, לקשור קשרים, להעביר חוקים, זה ניתן גם כיום. אין לנו את הפריבילגיה להמשיך את המצב כמו שהוא.

כיצד ישפעו אחוזי ההצבעה בבחירות בפעם השלישית, עוד לא ניתן לדעת. בין אם הבחירות יתקיימו ביום חורפי המתאים לימי מרץ ובין אם ביום קיצי המתאים לבילוי בים, בשביל לשכנע את הציבור ללכת לבחור בפעם השלישית יהיה על המועמדים להציע פתרון, כזה שלא יביא אותנו לבחירות נוספות. בבחירות האחרונות שנערכו בספטמבר אחוז ההצבעה עמד על 69.4% מצביעים, כאשר בבחירות שנערכו באפריל אחוז ההצבעה עמד על 67.9% גידול של 1.5% במספר המצביעים. ייתכן כי בחירות חוזרות יביאו להצבעת מחאה, מעין בקשה של הציבור לסיים עם הסאגה אליה הוא נכנס ללא רצונו, אך אין כל הבטחה שאחוז זה יגדל או יישמר כפי שהוא.

דמוקרטיה היא שלטון העם, בחירות בפעם בשלישית לא בהכרח ישנו את דברו. הגיע העת שמנהיגי העם יבינו זאת ויעשו הכל על מנת להימנע מבחירות חוזרות. כמו כן, השאננות וקריאה לבחירות בפעם השלישית מראה גם היא על תודעה המוטעת בקרב הציבור, אנחנו נוטים לשכוח שמעבר לדיון האידיאולוגי יש פה מדינה שצריך לנהל. ואולי השאלה שצריכה להעסיק אותנו היא באיזה טעם, שוקו או וניל? ימים יגידו.

תחושת ניצחון בקרב תושבים וראשי רשויות ביהודה ושומרון אחרי הצהרת ארה"ב על כך שההתנחלויות ביהודה ושומרון לא מפרות את החוק הבינלאומי. אבל יש מי שמצנן את ההתלהבות: "על מה כל המהומה? מדובר בקמפיין בחירות של טראמפ ותו לא"

כתב: לירם מורדכי לוי / ערך: שמואל מוהיני

ביום שני, 18.11, הודיע שר החוץ האמריקני, מייק פומפאו, כי ממשל טראמפ משנה את מדיניותו בנוגע להתנחלויות ביהודה ושומרון וקובע כי הן אינן מנוגדות לחוק הבינלאומי.

החלטת ארה"ב לרכך את עמדתה בנושא התקבלה בביקורת במדינות שונות. הושמעה הערכה כי העמדה האמריקנית החדשה, לפיה קיום ההתנחלויות לא סותר את החוק הבינלאומי, מחסלת את הסיכוי לפתרון שתי מדינות. כל זאת לאחר שהבהיר שר החוץ האמריקאי פומפאו, כי אין שינוי במעמד השטחים, עליו יצטרכו לדון ישראל והפלסטינים. מהלך זה מצטרף לשלל מהלכים של ממשל טראמפ לטובת ישראל.

"ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, אמר 'גם המובן מאליו צריך שיאמר לפעמים'. ההתיישבות היא עובדה חיה בשטח וזוהי העת להמשיך ולפתח אותה'", אמר לנו ראש עיריית אריאל, אליהו שבירו. "אני מברך את הנשיא טראמפ על ההכרה הנכונה וההיסטורית בהתיישבות, זו התשובה המוחלטת להחלטה המופרכת של האיחוד האירופאי לסימון מוצרים מיהודה ושומרון".

רק לפני שבועיים קבע בית הדין הגבוה לצדק של האיחוד האירופי בלוקסמבורג שכל המדינות החברות באיחוד חייבות לסמן מוצרים שמקורם בהתנחלויות או ברמת הגולן בצורה ברורה ולציין את מקור המוצרים מההתנחלויות. משרד החוץ הישראלי דחה בתוקף את ההחלטה וטען כי "בית המשפט נגרר לקמפיין פוליטי".

ניכר כי האווירה לא מאוד שונה ברחובות אך כן מורגש בקרב תושבי האזור כי יש שינוי. "אני מרגישה יותר שייכת מתמיד", אמרה לנו תושבת מטה בנימין, "הנשיא טראמפ אוהב את ישראל, רואים זאת במעשים שלו עבורנו. זו החלטה משנת גורל, אני רק מקווה שראשי המועצות יידעו לנהוג בתבונה בכדי למנף את ההחלטה הזו".

"אולי ההחלטה של הממשל האמריקני תשנה את ההחלטה הבזויה של האיחוד האירופי ולתת יד לחרם הנוראי הגובר על ישראל", הגיב בעל מפעל מקומי המייצא את מוצריו לחו"ל. "אין מה לומר, ההחלטה הזו פשוט שינתה את העסקים, הפגיעה מתחילה להיות מורגשת, אנחנו צופים ירידה דרמטית יותר במכירות אבל מקווים שזה ייבלם בזכות הצהרת טראמפ".

"זוהי החלטה דרמטית ואנו מברכים את כל העוסקים במלאכה", הגיב ראש מועצת יש"ע, דוד אלחייני, שנבחר לתפקיד בתחילת החודש. "עכשיו זה ברור לכולם – יהודה, שומרון ובקעת הירדן הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל".

ישראל גנץ, יו"ר מטה בנימין הגיב גם הוא: "זה הוא צעד גדול לריבונות, עכשיו הגיע הזמן שממשלת ישראל תכריז על החלת הריבונות והחוק הישראלי ביהודה ושומרון. מדובר במציאות שלא תיאמן, ברשות הפלסטינית פורצים כבישים, מפתחים תשתיות, בונים בתי ספר ואף אחד לא עוצר בעדם. אני מקווה שהחלטת הממשל האמריקאי תביא לשינוי מהותי גם במדיניות הפנימית".

בתוך כל התשובות שמענו גם קולות שטוענים כי מדובר בהצהרה דקלרטיבית ואף מתנגדים אליה בכל תוקף. "חוץ מקצת הצגה לטלוויזיה אני לא רואה איך זה בדיוק יתרום לנו", אמר לנו תושב ותיק מאריאל. "אני באופן אישי לא הבנתי על מה כל המהומה. איך לא ראיתם שמדובר בקמפיין בחירות של טראמפ ותו לא".

מאת משה סלע

יאיר לפיד לא מוכן שמפלגתו תשב בקואליציה עם החרדים וכניסה נוספת לממשלה בראשות נתניהו אינה על הפרק. ממפלגתם החדשה של בנט ושקד, דרך בני גנץ ועד המחנה הציוני – הכוחות הפוליטיים שעתידים להשאיר את "יש עתיד" באופוזיציה לקדנציה נוספת

ב-9 באפריל ייערכו בישראל הבחירות לכנסת ה-21. אחת המפלגות שצפויה לאבד מכוחה בבחירות, לאור התנודות הפוליטיות האחרונות, היא יש עתיד בראשותו של יאיר לפיד.

יש עתיד היא מה שמכונה בלקסיקון הפוליטי "מפלגת אווירה". גם מי שמאד אוהב אותה ומתחבר אליה, לא יתאבד עליה, לא ילך איתה באש ובמים. ביטחוניסטים? יש להם את מפלגתו ההולכת ומתגבשת של בני גנץ, "חוסן לישראל". דתיים? יש את הבית היהודי שמייצג.

ימניים? אין בכלל על מה לדבר, לשם כך קיימות מפלגות הליכוד, הבית היהודי והמפלגה החדשה של נפתלי בנט ואיילת שקד: "הימין החדש". לפיד למעשה נלחם על אותם "קולות צפים", גם מצביעי ליכוד וגם מצביעי המחנה הציוני. אלה עם נטייה למרכז, שמאסו במפלגת האם ומחפשים שינוי בהרכב נבחרי הציבור.

יש עתיד צופה אל בחירות 2019 תוך שהיא שמה לב למפה הפוליטית הנוכחית, ומבינה שמקומה כנראה באופוזיציה. לפיד די "שרף" עצמו מול החרדים. אף מפלגה חרדית שמכבדת את עצמה כנראה לא תשב איתו. חוק הגיוס, עליו כל כך נלחם ושבגללו בסופו של דבר פוזרה הכנסת (גם אם היו טריגרים אחרים שקדמו לפיזור), הוא חוק הדגל שלו, מייצג אותו לטוב ולרע, אך באשר לישיבה בקואליציה עם חרדים – בעיקר לרע.

אז אם נצא מנקודת הנחה שלפיד והחרדים לא יישבו יחדיו בקואליציה, אולי הוא יוכל לשבת בקואליציה בלעדיהם? כנראה שלא. על-פי הסקרים האחרונים, נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. נכון, הוא ספג מכה פוליטית קלה בכנף עקב המצב בדרום, גל הפיגועים האחרון וה"מבצע" הצבאי בצפון, אך הוא עדיין מקבל סביב ה-30 מנדטים ולא נראית אלטרנטיבה באופק.

בנימין נתניהו לא יתאמץ יותר מדי בשביל להכניס את לפיד לקואליציה איתו. אם זה יבוא בטוב לשאר השותפים הקואליציוניים הוא ישקול זאת, אבל לא יתאבד על זה.

אם כך, עם ביבי המצב צולע ועם החרדים המצב די אבוד. מה שמשאיר את לפיד דווקא בידם של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ ושות'. טרם שמענו מגנץ מהן עמדותיו אך ניתן להעריך שירצה להיות חלק מקואליציית ימין, מה שכנראה יקרה. גנץ, על-פי הסקרים גורף מספר מנדטים דו-ספרתי  ויכול להיות שיצליח להפתיע את כולם עם עשרים מנדטים ביום מעולה שלו. כל קואליציה תשאף שמפלגתו של גנץ – עם כוחו הגובר ומתהווה כשובר השוויון – תהיה חלק ממנה. אם גנץ יחליט להיות חלק מקואליציית בנט-ביבי-חרדים סביר להניח שלפיד לא ימצא את ידיו ורגליו בקואליציית ימין-דתית שכזו ויעדיף להמשיך מספסלי האופוזיציה. מצד שני, אם גנץ יפתיע את כולם יחליט שהוא שובר שמאלה, לפיד עשוי למצוא עצמו בקואליציית שמאל. קואליציה שיהיו שותפים בה גנץ, המחנ"צ ואולי גם כחלון.

הבעיה העיקרית של לפיד היא שאין לו אג'נדה ברורה. עם כל הכבוד לחוק הגיוס, זהו חוק שהיווה עבורו כלי פוליטי בלבד.

הניסיון לשווק פוליטיקה נקייה לציבור טפח על פניו פעם אחר פעם. לפיד גם צבר כמה מהלומות, המפורסמת כשהתגלה שח"כ יעקב פרי שיקר אודות שירותו הצבאי ונאלץ להתפטר. הערתו המיזוגינית של ח"כ אלעזר שטרן למירי רגב, אותה לא גינה לפיד, גם כן לא הוסיפה לו נקודות זכות. עושה רושם שלפיד צריך להמציא עצמו מחדש כדי להיות שווה יותר מארבע עשר מנדטים, מה שהסקרים מעניקים לו כרגע. אמנם זו כמות לא רעה, אך כזו שתשאיר  את לפיד בפאוזה שמוכרת לו היטב, באופוזיציה.

מאת אלעד כרמיאל

המהלך הפוליטי של הקמת מפלגת "הימין החדש" בראשות נפתלי בנט ואיילת שקד הוביל לכך שעל פי הסקרים מפלגת הבית היהודי עוברת בקושי את אחוז החסימה. וגם: רשימת המועמדים הפוטנציאליים למפלגה החדשה

נפתלי בנט ואיילת שקד הטיל פצצה פוליטית במוצאי שבת כאשר הודיעו לציבור הבוחרים על עזיבת מפלגת הבית היהודי והקמה של מפלגה חדשה בשם "הימין החדש". הודעה זו הפתיעה עיתונאים ופוליטיקאים רבים, כאשר השאלה המרכזית היא למה זה כדאי לבנט ושקד? מה היא הבעייתיות במפלגה אשר מעמדה יציב בפני הציבור, כמו גם עמדותיה. מפלגה עם קהל בוחרים שהעמיד את הבית היהודי על כעשרה מנדטים בסקרים.

הסיבה הרשמית לפרישתם של שקד ובנט מהבית היהודי, היא דעתם של השניים שמפלגת הבית היהודי איבדה את כוחה להשפיע: "ראש הממשלה נתניהו הבין שהציונות הדתית יושבת בכיס שלו ושתמיד הם ילכו איתו", אמר בנט. דברים אלו מתייחסים בעיקר לבחירות האחרונות כאשר ראש הממשלה "שאב" את המנדטים של הבית היהודי ושיכנע רבים בציונות הדתית להצביע ליכוד מתוך סכנה לשלטון הימין. אך מתחת לפני השטח ישנן מספר סיבות נוספות שגרמו לבנט ושקד להקים את המפלגה החדשה.

ראשית, התכנון הידוע מראש של בנט ושקד היה להיות מפלגת שלטון ולהנהיג את המדינה, דבר כזה איננו מתאפשר מתוך מפלגה סקטוריאלית כמו הבית היהודי. דרכם של בנט ושקד בפוליטיקה התחילה במפלגה נפרדת, ביחד עם הרב רונצקי ז"ל, רק לאחר יוזמה ושכנוע מצד אורי אורבך ז"ל (אז שר במפד"ל), הגיע בנט למפד"ל, ניצח בפריימריז ובעצם הקים את מפלגת הבית היהודי.

בהתחלה זאת הייתה הצלחה כבירה, הבית היהודי שבר שיא והגיע ל-12 מנדטים בבחירות, אמנם ביחד עם האיחוד הלאומי אך עדיין זהו הישג מרשים. בבחירות 2015, כאמור, הייתה כבר ירידה משמעותית והבית היהודי זכה ל-8 מנדטים בלבד. כעת, לאחר הסתכלות על העבר, מבינים בנט ושקד שאם הם רוצים להגיע להנהגת המדינה אי אפשר לעשות את זה מתוך הבית היהודי. אמנם מאז ומעולם התכנון היה להתחרות על הנהגת המדינה רק לאחר פרישת ראש הממשלה נתניהו, אך עכשיו כולם מבינים שיום זה מתקרב, וכמו שאמרה השרה שקד בוועידת כלכליסט – "אני מעריכה שהקדנציה הבאה היא האחרונה של נתניהו".

להישאר עם האיחוד הלאומי בבחירות הקרובות או לרוץ בנפרד?

אליאב סמואל, חבר מרכז הבית היהודי ואחד המקורבים לרב צפניה דרורי אשר הוא מזקני רבני הציונות הדתית ואחד הקולות המשפיעים בציבור הדתי לאומי, מספר על התייעצות בשבוע שעבר, עוד לפני ההכרזה על המפלגה החדשה, בין בנט לרב דרורי.

בשיחה שאל בנט את הרב דרורי האם צריך להישאר עם האיחוד הלאומי בבחירות הקרובות או לרוץ בנפרד. האיחוד הלאומי היא מפלגה אחרת שרצה בשותפות עם המפד"ל, אך  מתחת לפני השטח יש המון מתחים וכעסים בין שתי המפלגות. מעבר למתחים ולמחלוקות האידאולוגיות הבעייתיות המרכזית נובעת מהפריימריז, בעוד שחברי המפד"ל צריכים להתחרות בפריימריז על מנת להשיג מקום גבוה ברשימה, מה שיקנה להם מקום בכנסת הבאה. באיחוד הלאומי אין פריימריז, חברי המרכז בוחרים את היו"ר, את המתמודדים ויש להם שיריון ברשימת הבית היהודי. דבר זה הוביל לכעס גדול בקרב חברי המפד"ל  שלא מבינים את ההיגיון בסיפור הזה.

בשיחה עם הרב דרורי סיפר בנט שהאיחוד הלאומי דורש שיריון לנציג שלהם על כל שני מתמודדים, כלומר רשימת הבית היהודי תהיה מורכבת ביחס של: שני חברי המפד"ל על כל חבר אחד מהאיחוד הלאומי. בנוסף דרשו חברי האיחוד הלאומי להיות שותפים בישיבת ראשי מפלגות הקואליציה. דבר זה הכעיס את בנט שטען שהבית היהודי היא מפלגה אחת, ולכן רק היו"ר צריך להיות נוכח בישיבה. בסיומה של השיחה אמר הרב דרורי לבנט שלדעתו עדיף לרוץ בנפרד מהאיחוד הלאומי. יכול להיות שזה מה שהוביל בין היתר את בנט ושקד להקים מפלגה חדשה. הרי אם חברת הכנסת שולי מועלם הצטרפה למפלגה החדשה, וחבר הכנסת ניסן סלומינסקי החליט לפרוש מן החיים הפוליטים, כך לפי הדיווחים, אז נשארו רק חבר הכנסת אלי בן דהן ומוטי יוגב.

"בנט לא יביא הפעם שיריון מבחוץ"

בעוד שהרב אלי בן דהן מפריע כנראה לדימוי הפתוח והמכיל שבנט רוצה להשיג כמפלגת שלטון לא קיצונית, הסיפור המעניין הוא ח"כ מוטי יוגב. בתשובה לשאלה איזה שיריונים יביא בנט למפלגה, ענה סמואל שלדעתו בנט לא יביא הפעם שיריון מבחוץ כי כל שיריון אומר למעשה שאחד מחברי הכנסת הנוכחים לא ייכנס לכנסת הבאה, והוסיף סמואל, שרק במקרה שמוטי יוגב יגיע למקום נמוך בפריימריז יביא בנט שיריון כדי לדחוק את מוטי יוגב החוצה, כי "הם ממש שונאים אחד את השני". דוגמא נוספת לזה ניתן לראות בקריאה של מוטי יוגב לפטר את בנט ושקד מתיקי החינוך והמשפטים, קריאה שעוררה זעם בקרב חברי הבית היהודי הנותרים, שלא אהבו בלשון המעטה את הדרישה של יוגב, וכמו שאמר חבר הכנסת אלי בן דהן "הדרישה של יוגב לא אחראית ולא מייצגת. איננו עוסקים בנקמנות, יש לנו אחריות ממלכתית וחשוב שתהיה המשכיות לעבודת השרים במשרדים עד לבחירות".     

מפלגת הימין החדש צופה (לפי הסקרים הראשונים שנערכו לאחר ההכרזה) למספר של בין-6 ל-14 מנדטים. את הסקר שנתן למפלגה 14 מנדטים צריך לקחת בערבון מוגבל מכיוון שסקר זה נערך על ידי חברת Direct Polls שבבעלות עד המדינה שלמה פילבר וצוריאל שרון. ערבון מוגבל מכיוון שעל פי פרסום באתר 'וואלה' החברה עובדת עם נפתלי בנט ואיילת שקד. פילבר ושרון עבדו בבחירות האחרונות עם הליכוד ואחראים על הניצחון המפואר ב-2015. העובדה שפילבר, שכזכור משמש עד מדינה נגד ראש הממשלה נתניהו, עובד עם נפתלי בנט ואיילת שקד בוודאי מכעיסה מאוד את ראש הממשלה. מי שעוד עובד עם בנט ושקד ועל פי הדיווחים רקם את התוכנית להקמת המפלגה החדשה הוא משה קלוגהפט, יועץ אסטרטגי מוכר שכבר עבד בשנים הקודמות עם בנט.

נשאלת השאלה אם כן, מי יהיו חברי מפלגת הימין החדש. בנט ושקד הצהירו שהיא תהיה מורכבת מחמישים אחוז דתיים וחמישים אחוז חילונים. דורון אלמוג, עופר וינטר, אביגדור קהלני, ינון מגל, נדב אבוקסיס, חיים זיכרמן, עירית לינור, קובי אריאלי, מרים פרץ, מייקל אורן, יערה ישורון ואברי גלעד הם רק חלק מהשמות שהוזכרו כאופציה להצטרפות למפלגה. באתר 'סרוגים' נערך סקר מי צריך לקבל שיריון ולהצטרף למפלגה, שם נבחר אברי גלעד שמסר "אני לא מעוניין, זה מאוד מחמיא לי כמובן אך אני לא מעוניין, אני אוהב את העבודה שלי ואת החיים שלי".

מצב הבית היהודי לאחר העזיבה

לפי סקרים, מפלגת הבית היהודי עוברת בקושי את אחוז החסימה, דבר שבוודאי מדאיג את חברי המפלגה מאוד, אם כי חשוב לזכור שייתכנו עוד שינויים וריצות משותפות. הדבר הראשון שיצטרכו להחליט לגביו במפלגה הוא מי יהיה היו"ר לאחר פרישת  בנט. חוקת המפלגה קובעת שיש לקיים בחירות לתפקיד היו"ר תוך 60 יום. כרגע בורסת השמות כוללת את חבר הכנסת אלי בן דהן, ח"כ מוטי יוגב, ח"כ בצלאל סמוטריץ', ח"כ אורי אריאל, שר שלום ג'רבי, שהיה עד לפני מספר שבועות מנכ"ל רשות השירות הלאומי-אזרחי, ואביחי בוארון, שהיה ראש מטה המאבק נגד פינוי עמונה.

בנוסף ישנן מספר מפלגות מהצד הימני של המפה הפוליטית שהוזכרו כאופציונליות לרוץ ביחד עם הבית היהודי. בינהם ניתן למצוא את מפלגת יחד של אלי ישי, שהתמודדה בבחירות האחרונות אך לא עברה את אחוז החסימה, מפלגת "עוצמה יהודית" בראשות איתמר בן גביר וברוך מרזל שגם היא לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 2015, ומפלגת "זהות" בראשות משה פייגלין.  מעולם לא נכנסו מפלגות אלו לבדן לכנסת, ולכן אם לא יהיה איחוד, מדובר בזריקת אלפי קולות שהיו יכולים לעזור לימין, לטימיון. זאת הסיבה שנתניהו ניסה עד הרגע האחרון להוריד את אחוז החסימה, אך לא הצליח.

מאת משה דואק

זה לא סוד שהשכונות הערביות במזרח ירושלים הן אזור הצללים של העיר. ריאיון עם ג'מאל קרקי, תושב אבו טור בירושלים, קצת על בירוקרטיה והרבה על הפער בין ירושלים של מעלה, לבין אל-קודס של מטה

הכל התחיל בסוף מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה מידי הירדנים את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. ישראל סיפחה אליה את שכונות מזרח העיר, אך בשונה ממי שנקראים ערביי 48' – תושבי השטחים שנכבשו במלחמת השחרור –  ערביי מזרח ירושלים לא קיבלו אזרחות מלאה כמו אחיהם בשאר המדינה, אלא קיבלו מעמד תושבות בלבד.

כדי להבין ולמנות את הבעיות השונות, חשוב להתחיל בחינוך. מכיוון שלתושבי מזרח העיר יש גם אזרחות ירדנית (הודות לכוח הכובש הקודם) הם יכולים לבחור בין בית ספר פלסטיני עבור ילדיהם לבין בית ספר ישראלי מטעם העירייה. "כשאני הייתי ילד, בתי הספר של העירייה לא היו טובים, אולי היום זה שונה", מספר ג'מאל קרקי, בן 26 מאבו טור. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פלסטיני כי הייתה רמה הרבה יותר גבוהה".

ומה הבעיה בעצם?
"מה שלא מספרים לך זה שעם הבגרות הירדנית שאתה מקבל אתה לא יכול לעשות כלום. כשרציתי ללמוד במכללה למנהל הייתי צריך לעשות את כל הבגרות הישראלית. אזרחות, תנ"ך".

כמו רבים מערביי מזרח ירושלים, גם קרקי לא הבין את המציאות שבה הוא חי עד שיצא למערב העיר והתחיל לעבוד. בגיל 17 הוא התחיל לעבוד במסעדה בעיר בתור שוטף כלים והתקדם לתפקיד שף במסעדה. הוא עבד שם במשך שמונה שנים, בזמן זה הוא למד עברית כמעט מאפס והצליח להיכנס בדלת האחורית אל הישראליות שאותה לא הכיר כילד. השנה הוא פתח עסק ללימוד ערבית והוא מלמד קבוצה של ישראלים מדי שבוע במועדון "המפעל" בעיר. הקשיים בהם הוא נתקל נחלקים לבירוקרטיה, ניידות, חוסר משילות וכמובן, משטרה.

יש לך תחבורה ציבורית?
"לא אגד, נגיד, מפה לבית שלי באבו טור אין אוטובוס".

יש את האוטובוס של השכנות הערביות.
"אז הוא לא מגיע לפה. אין אוטובוס ערבי שעובר פה. יש רק מאבו טור לשער שכם, או הפוך. אני צריך להגיע קודם כל מהבית לשער שכם או הפוך, ואז משם לצאת לכל מקום אחר בירושלים. ולהגיע מאבו טור לשער שכם זה המון זמן. אם אני מגיע מהבית לעמק רפאים, ברכב זה 10 דקות. אבל באוטובוס זה יכול להיות שעה וחצי. זה להגיע לשער שכם, ואז לעלות למרכז העיר ומשם עוד אוטובוס. עדיף לי כבר לעלות ברגל ולהגיע".

כמה זמן זה ברגל מהבית לדרך חברון?
"20 דקות לפחות. אבל זו עלייה קשוחה. כשאתה צעיר זה אפשרי. אנשים שתלויים בתחבורה הציבורית, או שהם בפקקים או שהם מבלים רוב היום בתחבורה".

ואז בעצם יש יותר נתק בין הערבים במזרח העיר לבין שאר התושבים?
"נגיד. אתה רואה שיש הרבה ערבים באוטובוסים של אגד אבל זה עדיין מסתבך. אנשים מבינים שהם חייבים לצאת אתה חייב להגיע לעיר ואין לך איך".

כמו שקשה להתנייד בעזרת תחבורה ציבורית ולצאת מהשכונות הערביות, המדינה מקשה על תושבי מזרח ירושלים גם לצאת מהארץ.

אין לך דרכון כמו שלי יש
"אני יכול להוציא תחליף, תעודת מעבר, שזה לחמש שנים במקום עשר".

וזה עובד כמו דרכון?
"לא. אתה צריך ויזה לכל מקום. נגיד יש לי דרכון ירדני וזה יכול להכניס אותי למקומות מסוימים. אם אני רוצה לטוס לתאילנד, אני הולך לקונסוליה ומבקש אשרת כניסה. אני משלם כסף כדי שהם יבדקו אם אני יכול בכלל להיכנס לתאילנד, שלא כמו דרכון ישראלי שאתה מקבל ויזה במקום. בירדן, גם עם תעודת המעבר אני יכול להיכנס רגיל".

כי מבחינתם אתה בן אדם. לא מחבל פוטנציאלי
"בדיוק".

יש דיון ציבורי מתמיד, אם לספח עד הסוף את מזרח העיר ולהעניק אזרחות, או לשים גם שם גדר כי הערבים לא רוצים להיות חלק. מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
"לא שואלים אותי. הם כאילו…הממשלה מחליטה והכל קורה".

אותך זה מעניין מה יקרה?
"תשמע, אם לא שאלו אותי עד היום אז פחות מעניין אותי אבל כן אכפת לי שיהיה יותר סדר. שהבנאדם ידע איפה הוא חי ולמה הוא חי במדינה שהוא חי בה. יש פה חוסר ודאות".

אתה מרגיש שאתה חי במדינת ישראל?
"אני מרגיש שאני חי במדינה שלא שייכת לאף אחד. שלושה עמים רבים עליה אבל בסופו של דבר אני רואה שאני חי במדינת ישראל. זה כן ולא".

אני שואל האם הקונפליקט הזה מתבטא רק מצד השלטון. "בפועל מה שקורה זה שמדינת ישראל שולטת. אף אחד אחר לא שולט בה חוץ מ…זה לא פייר. כי זה כמו שתשים שני אנשים שונים שיחיו אחד עם השני. זה פשוט לא יעבוד כשהם כל כך שונים".

מה שבולט בקרקי, זה שבעצם הוא לא בולט בכלל. העברית שלו מצוינת, יותר טובה מהרבה ישראלים וקשה עוד יותר לשמוע ממנו מבטא ערבי כשהוא מדבר. המילים היחידות שאנחנו מחליפים בערבית הם רק כאשר אני פונה בערבית. מחוץ לתל אביב, אנשים כמוהו חריגים בנוף הישראלי, במיוחד הירושלמי. עיר שמצד אחד יהודים וערבים עובדים יחד במקומות רבים אך תמיד נשמרת איזושהי הפרדה. הפרדה התלויה בתרבות, שפה, זרות, ולפעמים גם פחד.

התערבת בחברה הישראלית, אתה יודע לדאוג לעצמך
"כן, כי הייתי פתוח".

ולמרות שכל החיים אתה נתקל במחסומים אתה לא מחפש אשמים, לא "מתקרבן"
"אני יודע איך להתגבר עליהם, למדתי איך. אני מעלים עין, מה שזה נקרא".

למה?
 "כי אני לא יכול להכנס לתוך החרא עמוק, ואז קשה לצאת מזה. אני לא צודק אף פעם, לא משנה מה אני אגיד, בתור אזרח שחי פה".

מה זאת אומרת?
"שאני לא אמין. איך אסביר. אם אתה רוצה להגיד משהו אז לך יאמינו יותר ממני, כי אתה יהודי ואני ערבי, מהבחינה הזאת".

ואתה מסוגל לחיות בתוך זה?
"ולדעת את זה".

אם נחזור רגע לוויכוח הפוליטי בנוגע לעתיד הריבונות במזרח ירושלים, אי אפשר להפריד בין זה לבין הרווחה במזרח העיר. מצד אחד הערבים בירושלים בהחלט חיים בתנאים פחות טובים משאר העיר. הכבישים שבורים, אין מדרכות והתשתיות רעועות. רבים חשים התנכלות מהמשטרה והזנחה מהעירייה. מצד שני, הערבים יודעים שאם הם היו נתונים לשלטון פלסטיני, מצבם לא היה משתפר פלאים.

אתה משתדל לחיות רגיל, לא חי במחסומים. אני מניח שהרבה אנשים לא חיים בתודעה שלך. אנשים שכן חושבים על ההבדלים. שלא דואגים להם. למה שיהיו בסדר עם העירייה? מה מבדיל אותך מאחרים?
"כי אני חושב שאנשים אחרים לא מסוגלים לבנות עירייה משלהם וליצור מדינה אחרת שהיא לא ישראל. זה לא הרבה אנשים, אבל זה מה שהם רוצים, בהחלט. היום אתה תשמע הרבה אנשים שיגידו יותר טוב לנו לחיות במדינת ישראל, כרגע אנחנו ערבים בירושלים. המצב שלהם טוב משל הפלסטינים".

יחסית לערבים, כן. אחרים אבל יחסית ליהודים?
"זה תמיד יהיה יחסית. תמיד".

ואתה אומר אנשים מוכנים לחיות עם היחסי הזה כי, האופציה האחרת היא פחות טובה?
"בדיוק, כן".

 זה נראה כאילו..
"זה פתטי, זה לא הגיוני, זה אפל. זה ממש אפל. למה שאני אגיד, טוב, אני חי טוב, כי הם לא חיים טוב. אני לא חי טוב והם לא חיים טוב, מה זה משנה איפה אני חי ואיפה הם חיים. אתה מבין?"

 זה שאתה חי יותר טוב מאחרים לא אומר שאתה בעצמך חי טוב.
"בדיוק. בכללי, אני אולי חי טוב אבל יש קשיים בדרך שצריך להתגבר עליהם, כמו שאמרתי. אני התגברתי על הקשיים".

לא משנה כמה ערבי יצליח, יתערב בחברה, ויהיה ישראלי מכל בחינה, בסוף המשטרה תמיד תראה אותו בעין חשדנית. קרקי כבר חי עם העובדה שלא משנה לאן ילך, ישר הוא מסומן כמחבל פוטנציאלי, או מישהו שבא לעשות צרות. אבל דווקא מה שבאמת מפריע לחיי היומיום זה הדברים ה"קטנים" יותר לכאורה. איך שהמשטרה בוחרת להתנהל מראש בתוך השכונות הערביות. בכל רחבי ירושלים אין פקחים ושוטרים שמחלקים דו"חות שבת. חוץ מבשכונות הערביות. שם, יכולים להתעורר תושבים בבוקר עם רחוב שלם של דו"חות חניה. למעשה יש איפה ואיפה שמבצעת מערכת האכיפה של ירושלים.

למה? כי זה ערבים ואנחנו יכולים? זה יותר קל לנו ליפול עליהם?
"אני חושב שהם חושבים שערבים עושים מלא בלאגן וככה לומדים לא לעשות בלאגן. להעניש".

מה האפקט שזה באמת עושה?
"כלום. יש דברים שמשתנים, תלוי איפה שהם באמת צודקים ויש דברים שהם סתם. דוגמא עליי, עצרתי באחד החגים בסוכות, עצרתי בכספומט במזרח העיר על המדרכה, שנייה אחת, בום. השוטר עבר, רק צילם את האוטו שלי מהאוטו שלו, לא ראיתי דו"ח, זה הגיע אלי בדואר".

לא הייתה שום הצדקה לזה?
"כלום, שום הצדקה. היו עוד אנשים שעמדו שם".

ערערת על זה?
"לא. אני לא טוב בדברים האלה".

סיכמנו שהוא יעביר אליי את פרטי הדו"ח ואני אעזור לו עם הערעור. כולנו הרי קיבלנו דו"חות שלא בצדק ולבטל אותם זה לא כזה סיפור. אבל מכיוון שערבים שהשפה העברית לא טבעית עבורם, כל שכן קריאה וכתיבה, הקושי שלהם להתנהל בטופסולוגיה וכתיבת מכתבים לרשויות קשה במיוחד.

מה השוטר חושב, "בגלל שהוא ערבי עכשיו אני אתן לו דו"ח ואעמיד אותו במקום מראש"?
"כן, בדיוק. זה יכול לקרות. אני מעלים עין, מתעלם. אני בא בדיוק בגישה הזאת שגם ככה הכל מעפן וכולם אחד על השני. אז אני אבוא נגדם. מה נגדם? בקטע הכי טוב. אני לא אשחק את המשחק שלהם, אני לא אשחק שום משחק, אני אבוא אמיתי עם עצמי. וזה לא תמיד עובד".

אני לא יודע למה באמת מחליטים שלא להחליט בנושא מזרח ירושלים. ייתכן שיש אינטרס פוליטי שקשור ליחסים עם הרשות הפלסטינית, ייתכן שזה בשל חילוקי דעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. מה שבטוח, זה שמהלימבו הזה סובלים הערבים תושבי מזרח ירושלים שכל חטאם היה להיוולד באחד המקומות הנפיצים בעולם.

אין מנוס מלהתייחס לטרור שיצא ממזרח העיר בשנים האחרונות, בעיקר מהשכונות המבודדות והקשוחות יותר, כגון ג'בל מוכבר ושועפט. אבל העניין הוא לחפש אשמים או מה הביצה ומה התרנגולת. בסופו של יום, ג'מאל קרקי מייצג ציבור עצום שרק רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה שתסכים לקבל אותם ככאלה. ירושלים היא לא הסיפור של הסכסוך והיא לא דומה ליחסים בין יהודים לערבים בשאר שטחי ישראל. היא נקראת עיר שחוברה לה יחדיו, וכזאת היא צריכה להיות.

מאת שרה מי-מרום

חברי כנסת מארבע מפלגות השתתפו בפאנל פוליטי באוניברסיטת אריאל. ח"כ מיקי לוי: "ישראל נמצאת כל שנה בחוב של 8 מיליארד שקלים". ח"כ עזריה תמכה בו בעניין התקציב לגמלאי המשטרה: "משטרה חזקה זאת משטרה טובה". ח"כ פורר: "המחיה בישראל יקרה, זה לא נורמלי"

חברי הכנסת מיקי לוי (יש עתיד), רחל עזריה (כולנו), עודד פורר (ישראל ביתנו) ואיילת נחמיאס (המחנה הציוני) השתתפו אמש (יום ג') בפאנל פוליטי באוניברסיטת אריאל והשיבו לשאלות הסטודנטים. הפאנל התקיים בשיתוף עם אגודת הסטודנטים באוניברסיטת אריאל והנחתה אותו ד״ר חן פרידברג, מרצה במחלקה ללימודי מזרח תיכון. חברי הכנסת ענו שאלות הסטודנטים שעסקו בנושאי דיור, תקציב המדינה, זכויות הנכים, הטבות מס ושלל נושאים נוספים.

״עד לפני כמה שנים הנושא הזה לא היה 'אישיו'. החברה הישראלית עוברת תהליך טוב ומשמעותי״, אמרה ח"כ עזריה, חברה בוועדת הכספים, בנושא יוקר המחיה במדינה. ח״כ פורר, חבר בוועדת הכספים ובוועדת החינוך, הוסיף: ״המחיה במדינת ישראל הפכה ליקרה בשנים האחרונות, זה לא נורמלי בכל קנה מידה. יש מצב שבונים פחות ממה שצריך ונוצר פער, העניין מחייב ועדת חקירה פרלמנטרית".

ח״כ פורר הציג את המלצותיו להפחתת יוקר המחיה שכללו הפחתת הרגולציה לעסקים שתוביל להורדת מחירי המוצרים והחלת חוק חינוך חובה כבר מגילאי המעונות. ח"כ מיקי לוי אמר: "יש בעיה בחישוב תקציב המדינה. לישראל אין קשרי מסחר טובים בין מדינות כמו בעסקים באירופה וזה יוצר מגבלה. כל שנה יש לישראל חובות של כשמונה מיליארד שקלים, היא מלווה כספים עם ריבית שאין לה מאיפה להחזיר. הפתרון הוא אוטומטיזציה ומחשוב".

עוד דנו חברי הכנסת בקושי הסטודנטים לממן את חייהם בזמן הלימודים (מעונות, מחייה ושכר לימוד) והקושי בהתחלת החיים שאחרי הלימודים עם שכבת הגנה כלכלית. ח״כ נחמיאס אמרה כי מפלגתה תדאג לבניית מעונות נוספים לסטודנטים והוסיפה כי כיום יש מחסור בכ-8,000 עובדים במשק הישראלי והמדינה כלל אינה ערוכה לכך. היא הדגישה כי העבירה חוק להעלאת מספר ימי החופשה במקומות העבודה כתמריץ. כחלק מניסיון להקל על סטודנטים, הסכימו חברי הכנסת שיש צורך בהוספת הטבות כמו הטבות נוספות למשרתי המילואים.

בעניין העברת הכספים לגמלאי המשטרה ענה ח"כ לוי, לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה, לשאלת הסטודנט: "מגיע להם, ישראל תשלם יותר על השעות הנוספות של השוטרים. ב-2008 צה"ל קיבל תוספת והשוטרים לא קיבלו העלאה, לא השוו את שכרם של השוטרים לצבא". ח"כ עזריה תמכה בדבריו ואמרה: "אנחנו צריכים משטרה חזקה. תמיד שמים קודם כל את הצבא אבל המשטרה חשובה ואני מאחלת שלעולם לא נאלץ להצטרך למשטרה ונראה כמה היא קריטית. כסף למשטרה זה חיובי בעיניי, משטרה חזקה זה משטרה טובה".

ח"כ פורר ענה לשאלת סטודנטית בשאלת חוסר הארגון של משרד החינוך בנוגע לחינוך פיננסי, והציג את הבעייתיות הקיימת במשרד החינוך: "מערכת החינוך צריכה לשנות כיוון ולתת כלים ולא לתת ידע".

בנוגע לשאלה של אחת הסטודנטיות על עזרה לנכים אמרה ח"כ עזריה כי הועלה התקציב המחולק לנכים אך ישנה בעייתיות בקריטריונים שעל פיהם יחולק הכסף, והוסיפה: "השוק זקוק לאנשים עם מוגבלויות ולאנשים שלא נמצאים בשוק העבודה: חרדים ואנשים מאוכלוסיות מוחלשות. המהפכה הבאה בתעסוקה תקרה באמצעות הנכים".

בעיית התעשייה הישראלית מוכרת לכל חברי הכנסת. הח"כים הציגו את הבעיה וטענו שהמדינה שולחת בעלי מפעלים להתמקם ברחבי הארץ ולטענתם "שוכחת" אותם. ח"כ עזריה הציגה כדוגמא את בניית המנהרות בכניסה לירושלים וטענה כי המדינה העדיפה לקחת חברה סינית על חברה ישראלית. ח"כ נחמיאס הוסיפה כדוגמא את תעשיית האוטובוסים וטענה כי מפעלים בארץ נסגרים כיוון שחברות התחבורה קונות רכבים מחברות בחו"ל.

לסיכום אמרה ח"כ נחמיאס כי קיים קונצנזוס לגבי מעמדה של אריאל: "הגעתי לאוניברסיטת אריאל מבטאת אמירה: אין מחלוקת סביב הלגיטימציה של אוניברסיטת אריאל".

מאת טל סבג

מגיש החדשות התארח ברדיו "קול אחר" של אוניברסיטת אריאל, דיבר על העידן שאחרי פיצול ערוץ 2, סיפר על הגישה הממלכתית שבה הוא דוגל – וגם נתן טיפ לסטודנטים שרוצים להשתלב בתעשייה: "תשקיעו במה שאתם אוהבים"

בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל מתקיימים מדי חודש "מפגשים עם התעשייה", שבמסגרתם מגיעים לפאנלים אנשים מהתעשייה, עיתונאים ומובילי דעת קהל. המפגש האחרון נערך בהשתתפות דני קושמרו, מגיש אולפן שישי, אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות, ותמר אלמוג, מגישה בכאן 11. הפאנל עסק בעתיד החדשות בישראל בעקבות ריבוי הערוצים והתמורות שעוברות על עולם העיתונות בעידן הנוכחי.

בראיון שהעניק קושמרו לרדיו "קול אחר", שאותו מפעילים הסטודנטים, הוא התייחס לערך העיתונאי שאולי כבר לא קיים בעידן האינטרנט והניידים החכמים. לדבריו, הוא רואה במהדורה שהוא והמערכת מייצרים המקום היחיד שבו לעיתונאי יש מהימנות גבוהה. בפייסבוק ובוווטסאפ, הוא סבור, אין אפשרות לתת לציבור מידע שהוא אמין ב-100 אחוז.

ממלכתיות היום היא מילה גסה, ואולי בעידן שלנו זה מושג שהולך ונרמס. נשאלת השאלה איזה מקום יש כיום למגיש בכיר להתבטא באופן חופשי, במיוחד בימים בהם אנחנו ניזונים מהרשתות החברתיות? קושמרו מספר כי הוא משתדל לשמור על איפוק ולהישאר מאוזן עד כמה שניתן.

כשנשאל כיצד השפיע פיצול ערוץ 2 על העבודה העיתונאית בחברת החדשות השיב כי "מה שהשתנה הוא רק האולפן, שכיום הוא מאובזר ומעוצב בסגנון החדיש ביותר בישראל. השינוי היחידי שקרה הוא שיש יותר רייטינג בעקבות ריבוי הצופים משני הערוצים, ולא בטוח שזו הייתה כוונת המחוקק או הרגולטור".

בעוד כשלוש שנים אמורה לקום חברת חדשות נוספת. קושמרו הביע מורת רוח מהמהלך: "גם לאיש עסקים שמשקיע לא סביר שהרגולציה שלו תשתנה כל תקופת זמן מסוימת. וזה לא משנה אם אתה מוכר קולה, או להבדיל חדשות. לצערי זה המצב במדינתנו".

לסיום נשאל קושמרו על ידי הסטודנטיות הצעירות מה הטיפ שלו למי שרוצה להשתלב בתעשייה בעתיד. נזכיר כי קושמרו החל את דרכו העיתונאית בחברת החדשות בגיל 33, מאוחר ביחס לגל"צניקים שמגיעים בגיל 21. העצה הכי טובה שהוא יכול לתת היא "ללכת עם הלב, להשקיע במה שאתה טוב. כדי להצליח יש כל כך הרבה פלטפורמות אפשריות ולא חייב ללכת על המדיום הממסדי".