מאת בת-אל ווחניש

הוא היה נער בסיכון שיכל להגיע בקלות ובמהירות למקומות השפלים ביותר, אבל ממש ברגע האחרון הוא הבין שדרוש שינוי, תפס עצמו בידיים וכיום הוא מסיים שירות צבאי כקצין מוערך מאוד. תכירו את מאיר לדרמן

"זה התחיל כמכיניסט, הייתי צריך להוכיח את עצמי לתקופה של שלושה חודשים על פי חוק, אחרי ששפטו אותי על משהו שעשיתי, אז נרשמתי למכינה קדם-צבאית. אחרי כמה חודשים יצאנו לסדרת שטח בנגב שבה היינו צריכים 'לשרוד' כמה ימים במדבר בתת תנאים. לאחר שלושה ימים נשברתי, רציתי לברוח משם ולחזור הביתה. ברחתי. כשהמדריך שם לב הוא הציב אולטימטום ואמר לכל החברה שעד שהם לא מחזירים אותי למסלול הם יורדים למצב שתיים. החברים, אחד אחרי השני, רצו אליי וביקשו שאחזור לקבוצה. שם הבנתי שאני חלק ממשהו והרגשתי שייך. הרגשתי שסוף סוף יש מישהו שתופס אותי ויכול לדחוף אותי קדימה מבלי שאפול למקומות האפלים שכבר הייתי בהם".

זהו מאיר לדרמן, מטר שמונים של כוח רצון ומוטיבציה. הוא נולד וגדל בירושלים עד גיל חמש ומשם עבר עם משפחתו לבית שמש. כיום הוא בן 24, משתחרר בקרוב משירות משמעותי מאוד בצבא עם סיפור חיים מעניין מאוד שיכול לתת הרבה מוטיבציה לכל אחד. 

השנה מסתיימת בקרוב ואיתה מגיעים הסיכומים השנתיים של אחוזי הגיוס לצה"ל. מול אחוזי הגיוס שהולכים ויורדים, לדרמן הוא דוגמה מצוינת לנער מבית דתי-חרדי שהתגייס לשירות משמעותי בצה"ל ולא ויתר למרות כל הקשיים בדרך, והיו לא מעט. כיום הוא מנסה לתת השראה ודוגמא אישית לכל הנערים שהיו או שנמצאים במקום שהוא היה לפני כמה שנים בודדות ומספר על השינוי המהותי שעבר בחייו.

מאיר, איזה ילד היית?
"האמת שעד גיל עשר הייתי ילד ממש טוב, אפילו קצת חנון. הייתי ממושמע, לא עושה יותר מידי שטויות. ההורים שלי חינכו אותי שתמיד כשיש מכות לא צריך להחזיר אז אולי הייתי 'ילד כאפות כזה', בעיקר תלמיד טוב ובערך מגיל 10 נמאס לי להיות 'פראייר' אז הפסקתי להתעניין בבית ספר ופחות להשקיע".

ואז?
"מגיל 12 התחלתי לברוח מהבית ספר ולהתחבר לחבר'ה הפחות טובים בשכונה, עדיין עם פאות קטנות מאחורי האוזן, לאט לאט התחילו להבין שאני לא מסתדר עם מסגרות ושלחו אותי לכל מיני פנימיות, שגם משם הייתי בורח אחרי יומיים וחוזר הביתה. כל פעם מחדש הייתי נפגש עם קצין נוער שהיה שולח אותי לנסות פנימייה אחרת".

שם החלה הידרדרות?
"הפעם הראשונה שעצרו אותי לחקירה הייתה בגיל 12, זה היה עדיין שלב שהיה אפשר להגדיר אותי כילד טוב. עצרו אותי בתחנת משטרה והפרידו אותי מאמא שלי לחדר נפרד שבו שמו לי אזיקים על הידיים והתחילו לתת לי סטירות. בדקות לפני שזה קרה המתנתי עם אמא שלי בתחנה וראיתי שם על הקיר את הערכים של המשטרה ופשוט מאותו רגע התחלתי לשנוא שוטרים, שם גרמו לי להרגיש עבריין באמת, בראש הייתי בטוח שאני בתחתית ושמכאן אין לי לאן לעלות".

מאיזו משפחה אתה מגיע?
"אפשר להגדיר את המשפחה שלי חרדית-דתית לאומית, תשעה אחים ואחיות".

ואיך קיבלו אותך?
"ההורים תמיד תמכו בי והיו לצידי אבל מאז שהתחלתי ממש להידרדר לא היה מי שיתפוס אותי חזק ויישר אותי, זה גיל שאתה מורד. לאבא שלי גילו את מחלת הסרטן באותה תקופה אז אפשר לומר שנעלם ממני הפוקוס ובתור ילד שברח מכל מסגרת אפשרית פשוט ניסיתי לשרוד. בגיל 16 היה שלב שרציתי לעזוב את הבית לירושלים, ההורים שלי הבינו שאם זה קורה אני כנראה אגיע למקומות מאוד אפלים ומסוכנים, וזאת היתה אחת הנקודות היחידות שהם הצליחו לתפוס אותי חזק ולמנוע ממני עוד הידרדרות".

 איפה התחיל השינוי?
"בגיל 17 וחצי עצרו אותי, היתה לי אז חברה, חקרו אותי על משהו שעשיתי כשהיא הייתה איתי ובתור ילד ניסיתי ישר להכחיש אז השוטרים רצו לזמן גם אותה לחקירה. באותו רגע הבנתי שהדברים שאני עושה פוגעים לא רק בי אלא גם באנשים שהכי קרובים אליי ושאני אוהב, פשוט הודיתי על כל מה שעשיתי וגם על דברים שלא עשיתי, הייתי במעצר כמה ימים ואחר כך החלטתי שאני צריך לברוח מהשכונה שמדרדרת אותי אז נרשמתי למכינה קדם-צבאית, הגעתי לשם ערס קטן ושונה מכולם אבל במבט לאחור אפשר להגיד שמהנקודה הזאת התחיל השינוי".

במכינה הוא שהה שנה וחצי ומשם ידע שהכיוון הוא להתגייס לקרבי, אך כמו כל נער עם עבר פלילי הוא ידע שיהיו הרבה בעיות בגיוס ובתפקיד שאליו הוא רוצה להתגייס.

איך התחיל השירות הצבאי?
"הייתי מאוד החלטי בבקו"ם ואמרתי שאני רוצה להתגייס לקרבי, אמרו לי שזה יקרה וקבעו לי תאריך גיוס. לפי התאריך כבר הבנתי שזה לא הולך להיות קל, כי הוא היה שונה מכל החברים שלי שאמורים להתגייס לתפקידי לוחמה. בגיוס אמרו לי שאני לא יכול להיות לוחם כי יש לי 'קשיי הסתגלות' וגם אם אני רוצה את זה ממש הם לא יכולים לשבץ אותי ללוחמה אז שלחו אותי להיות תומך לחימה בנח"ל".

קיבלת את זה?
"ממש לא! במשך שנה שלמה כתומך לחימה נלחמתי מול המג"ד שלי לצאת לתפקיד קרבי ולא וויתרתי. הייתי צריך לעבור תהליך כדי להוכיח את עצמי אז היו כמה פגישות עם הקב"ן והייתי חייל טוב ואחרי שנה אישרו לי לצאת לגיבוש צנחנים, שאחריו הודיעו לי שהתקבלתי ואני צריך להתחיל מחדש את שרשרת החיול כלוחם".

באיזה גיל סיימת הכשרה והפכת ללוחם?
"וואו, זה היה אחרי איזה שנתיים של שירות צבאי, סביב גיל 21".

למה בכלל להתעקש על זה בגיל כזה? מאיפה המוטיבציה?
"קודם כל אני חושב שזה בא מהערכים שקיבלתי מהמכינה שלי, לתת את כל כולך לצבא ולמדינה, ובעיקר זה היה כדי להוכיח לעצמי שלא משנה מה אומרים או חושבים עליי אני יכול להוכיח להם מה אני שווה. אני חושב שבסופו של דבר הוכחתי שגם נער שבא מהמקומות הכי רדודים שיש יכול לנתב את הכוחות שלו בצורה חיובית ולהגיע הכי רחוק שהוא רוצה ולהיות אפילו טוב בזה, כי הכל תלוי בסוף לאן אתה מנתב את הכוחות שלך".

והיציאה לקצונה?
"רציתי לצאת לקורס מ"כים מוקדם אבל אישרו לי את זה רק אחרי שנה מאז שהתחיילתי כלוחם, וכבר בסוף הקורס הבנתי שאני רוצה לצאת לקצונה. שירתתי כסמל כמה חודשים ובמקביל הייתי במגעים עם המג"ד שלי בקשר ליציאה לקצונה, זה הגיע עד המח"ט ואחריי כמה חודשים הודיעו לי שאני יוצא ותמכו בי מאוד".

העריכו אותך בכל הדרך הזאת?
"בוודאי, מאוד האמינו בי, הייתי מצטיין פלוגתי בסוף הקורס מ"כים ובהמשך, עדיין כסמל, המג"ד זימן אותי לשיחה והודיע לי שנבחרתי להיות מצטיין נשיא בטקס הקרוב".

לדרמן שירת כמפקד מחלקה, בהמשך כסמ"פ וכיום הוא משרת כקצין מבצעים, כשבעוד חודשיים הוא משתחרר עם שאיפות גדולות לעתיד ועם הרבה מוטיבציה.

מי שמחטט לך בפרופיל יכול לראות שאתה כותב הרבה, אתה מנסה להעביר מסר מסויים?
"יש משפט ששמעתי הרבה בחיים שלי והוא 'כל מקום שאתה מגיע אליו, תשאיר אותו קצת יותר טוב ממה שהוא היה', ואני חושב שמה שאני מנסה לעשות זה בעיקר לתת השראה לחבר'ה שגדלו איתי או שנמצאים במקום שלי כדי שיבינו שהם מסוגלים אם הם קצת יסתכלו מחוץ לקופסה וישאפו".

אתה גם פורק רגשות או מחשבות?
"אני חי את התהליך שעברתי, אני שומע הרצאות מוטיבציה וקורא ספרים שמחזקים אותי, אז זה די בא לי באופן טבעי, אני חושב על משהו ומיד מתחיל לרשום וזה רץ לי".

אתה מצליח לשים לב אם יש אנשים שמושפעים ממך במציאות, מעבר לתגובות בפייסבוק?
"בטח. יש אנשים שכבר רואים בי סמכות ובאים להתייעץ איתי על כל מיני נושאים, שולחים לי הודעות ומעודדים אותי מאוד. אני מרגיש שמאוד גאים בתהליך שעברתי".

מה מוביל אותך בחיים?
"אני חושב שבעיקר הרצון לעשות טוב, זה אולי נשמע בנאלי אבל בסופו של דבר כשאתה עושה טוב לאחרים אתה עושה טוב לעצמך".

איפה אתה רואה  את עצמך עוד חמש שנים?
"אני כרגע עובד על הקמת מרכז צעירים בבית שמש, העיר שבה גדלתי, מרכז שתומך בנוער שמשתחרר מהצבא ומכווין אותם בתחום היזמות בשיתוף עם העירייה. אז אני מקווה שזה יצא לפועל ויתפתח עוד כמה שנים".

איך אתה מסכם?
"אם חשבתי שאני מגיע למכינה רק בשביל שלושה חודשים כדי לסגור את התיק, היום אני יודע שזה היה הצעד שהציל אותי ושינה לי את החיים".

מאת אביגיל ישועה

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעליים שמצא בפח או שמישהו פרסם בקבוצה בפייסבוק תמורת צנצנת עוגיות. הוא ישדר לך ווייב מרוחק עד שייזכר  שהיה המדריך שלך בבני עקיבא. ההנגאובר מאתמול לא ימנע ממנו להביע את דעתו בנושאים בוערים. מתוך המורכבות של העיר עמוסת הדעות, נוצרה תת-תרבות בועטת בעלת אופי מחתרתי, הסולדת מזיוף ומאמץ יתר – סצנת ההיפסטרים של ג'רוז

המונח היפסטר הגיח לחיינו בשנות ה-40 של המאה שעברה ומקורו מהמילה האנגלית hip (בעניינים) שהייתה נפוצה בסצנת הג'אז האלקטרונית שהתפתחה באותה התקופה. ההיפסטרים הראשונים היו בדרך כלל צעירים מהמעמד הבינוני אשר ניסו לחקות את אורח חייהם של נגני הג'אז שאותם העריצו. הסלנג הזהה, חוש האופנה הנון-קונפורמיסטי (כביכול) והשימוש בסמים היו חלק ממאפייני תת-התרבות, אשר קיבלה אספקטים מודרניים בשנות ה-90 של אותה המאה כשאומצו על ידי צעירים שבחרו באופן אקלקטי ומודע להיות חלק מתרבות הנגד הסולדת מהגדרות.

אוי מיי ג'רוז!

תופעת ההיפסטרים נחתה בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21, בדומה למאפיינים המוזיקליים והאופנתיים שנדמה לפעמים שנערכו בהעתק הדבק, גם עיקרון העיר הגדולה נשמר ותל-אביב הפכה לבירת ההיפסטרים המקומית. אולסטאר, פאוץ', קעקועים, פרצוף שאנן ומגניבות יתר, הפכו למאפיינים היפסטריים טיפוסיים שניתן לתארם בעדינות (לפחות בעיניי) כלא מחדשים ומעייפים למדי (2012 חלפה מזמן כפרה). לכן, ברוח הכתבה ובחשיבה היפסטרית הסולדת ממיינסטרים (היפ היפ!) החלטתי לבחון מה קורה כשיוצאים מבירת המגניבות ומגיעים לבירה האמיתית. בואו ניתן הרבה כבוד לעיר האורות והקרבות, היפה בנשים שעליה נכתב המשפט "יטס קומפליקייטד", ירושלים.

הקונפליקט התמידי סביב העיר ירושלים הוא מתכון בטוח לתופעות לוואי. בין המתח, הביקורות ואוויר ההרים נוצרה תופעה מעניינת של חברה המתפתחת מתוך מורכבות המאלצת אותה לשאוף להכרה עצמית. כחברה המכירה את מגבלותיה ומודעת ליתרונות, היא זוכה ביכולת לאמץ לעצמה טרנדים וסגנונות ללא הצורך להידמות למשהו אחר. אני לא יודעת אם המונח "היפסטר ירושלמי" התפתח דרך קנאות אותנטית או באי חשק למאמץ מיותר, אין לי מושג אם הסיבה לכך קשורה לבית הספר לאומניות "בצלאל" המקדש את השונות והרחבת האופקים, ואולי הוא בכלל נוצר עקב המצב המתוח המאלץ את החברה להיות "צ'יל" בכדי לשרוד. אך מה שכן אני יודעת, שבשנים האחרונות נוצר בירושלים זרם מעניין וחסר חוקיות ומסכות, זרם שבשונה ממקומות אחרים בעולם, לא נראה כשכפול של טרנד חולף אלא כתת-תרבות שנחתה כאן במטרה להישאר, גבירותיי ורבותיי – ההיפסטרים של ג'רוז.

קפה סירה, פרגמון, בסתת, מזקקה, הטיפה, קפה בצלאל, ובית אליאנס הם מקומות המאוכלסים בקביעות על ידי היפסטרים ירושלמים. "מה שמעניין זה השוני בין מקומות היציאה ההפסטריים בתל אביב  ובין ירושלים", אומר איתן שגר כרגע באירופה במסגרת חילופי סטודנטים. איתן נולד בירושלים ולפני תחילת לימודיו בעיר, החליט לעבור לתל אביב לתקופה. "מניסיוני, חיי הלילה בתל-אביב נועדו לאנשים שאין להם כוח לדבר עם חברים שלהם, הדינמיות, המוזיקה, הכל מאוד אינטנסיבי. בירושלים הברים מאפשרים שיח, יש המון פינות ישיבה ואפשר לשים לב שחבורות מגיעות לשם כדי לבלות יחד".

בתור אדם שמכיר את חיי הלילה בשתי הערים הגדולות בישראל, מה תאמר לאירופאים כשישאלו אותך על הסצנה הירושלמית?

"הפכתי לשגריר הרשמי של ירושלים (מגחך). אספר להם בעיקר על האווירה השלווה, תחשבי על זה כשאת בבר בירושלים ומתיישב לידך חרדי או ערבי, איש לא מרים גבה והכל זורם. הירושלמים חיים במציאות קשוחה המחייבת אותם להשלים עם מה שיש ולהיות סבבה עם זה, הניגוד בין המתח לרוגע יוצר אווירה מגניבה וייחודית לעיר השואפת לשינוי".

כשסיימנו את שיחת הטלפון הסתכלתי מסביבי ובבר הקטן, הממוקם ברחוב צדדי ישבו בצוותא ערבים, חילונים ודתיים כשלפתע עברה קבוצה של חיילים בכומתות אדומות.

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעלי צבא ישנות של אבא שלו, אפודה של הסבא מפולין ומשקפי שמש של קנדל ג'נר. קו האופנה הנוכחי הוא כמעט חסר הגדרה, למעט מכנה משותף מרכזי – צניעות. "כשאת הולכת בתל אביב את שואפת השראה מלבוש נועז, דראגס, בי, גייז הכל צבעוני ומוחצן. כשאת מסתובבת בירושלים כולם מכוסים ולובשים שחור לבן, לכן הראש שלנו התפתח בצורה מקבועת יותר", אומרת הגר.

שמרי (26) והגר (25) נולדו בשכונות שונות בירושלים וכיום הם גרים במרכז העיר ולומדים בבצלאל. "זה מתחלק בין אנשים שעוזבים את ירושלים ברגע שהם יכולים, לאלה שמפתחים אליה אהבה עיוורת", אומרת הגר ומוסיפה כי למרות שגדלה במשפחה חילונית משהו בתרבות נדבק בה והאינסטינקט הראשוני שלה הוא לבחור בבגדים צנועים יותר. כששאלתי אותם מניין מקבלים השראה לסגנון הלבוש שלהם (הוא הורס למדי) שמרי חייך ואמר "אני בעיקר משתדל לא לשלם על כלום, הז'קט (אדידס ישן) של אמא שלי. את החולצה מתחת מצאתי ברחוב, והשאר גרושים מיד שנייה, אם תשימי לב מכירות יד שנייה ממש חזקות בירושלים, ואם עורכים השוואה לחנויות יד שנייה באירופה, אפשר לשים לב שהחנות הירושלמית 'המציאון' היא לא טרנדית ומגניבה, אתה כנראה תמצא שם פונצ'ו של סבתא רבא שלך וחצאית בני עקיבא ועדיין הרבה אנשים קונים שם ובעצם ממשיכים ללבוש את העיר ולשמור על המשכיות מסוימת".

מכירות יד שנייה פורחות בעיקר בשבת, וכדי להבין יותר את כוונתם של שמרי והגר הלכתי לשושנה בר ברחוב שושן (5 דקות הליכה מהמקום שבו ערכנו את הריאיון) על מנת לפטפט עם דפנה, אשר עורכת מכירה בכל סוף שבוע. לאחר פשפוש מתמשך בקולקציה (סורי, חתול ושמנת😊) נזכרתי לשם מה הגעתי והתיישבתי עם דפנה על המדרכה.

את חושבת שהבגדים שאת מוכרת הם פחות חושפניים בגלל אופיה של העיר? שאלתי אותה כשהגיעה הבירה. "אני בוחרת את הבגדים לפי הטעם האישי שלי ושל חברותיי וכשחושבים על זה, אולי יש קשר, מכיוון שגדלנו פה. דרך המכירות אני יכולה לשים לב שירושלמים מאוד מתאמצים לפתח טעם אישי, אולי מבלי לשים לב חוסר היכולת להתלבש חשוף גרמה לאנשים לחפש תשומת לב בדרך אחרת ולכן הנועזות האופנתית פה מתפרשת שונה ממקומות אחרים ושמה דגש על ביטוי עצמי".

"גיי מאנדיי"

למרות הסטיגמה הרווחת, הקהילה הגאה היא חלק מרכזי מחיי הלילה של סצנת ההיפסטרים הירושלמית. "גיי מאנדיי", הליין העליז במרכז העיר, מתקיים כמעט בכל יום שני ובדומה לו גם הליין בנוקטורנו, מזקקה, פרדי למון, הווידאו ועוד רבים וטובים. אך בהתאם למה שציינתי קודם גם הקהילה הגאה עוברת פילטר ירושלמי ונאלצת להתאים עצמה לצביון העיר.

"יש בירושלים המון זוגות חד-מיניים, וזה מקום נהדר לזוגיות שאינה מוחצנת. לצערי לפעמים אני נתקלת בדעות פרימיטיביות אך אני מתמודדת איתן". ד' ור' הן זוג חד מיני שגר ברחוב לידי, ר' מספרת כי הבחירה לא לספר לאנשים מסוימים על זהותה המינית נובעת מבחירה אישית: "למרות הכל ירושלים היא המקום האהוב עליי ופה ואני מרגישה בבית, ככה שהיתרונות עולים על החסרונות". כששאלתי אותן על התקופה שלפני הזוגיות הרצינית הן חייכו אחת לשנייה ואמרו כמעט פה אחד: "מי שמחפש סטוצים שילך לתל אביב"

"אפשר להשתגע מכל המוכר הזה"

בסצנת ההיפסטרים הירושלמית כולם מכירים את כולם, מקומות היציאה המרכזיים (והמחתרתיים) מתפרסים על אותו הרדיוס במרכז העיר. לפעמים נדמה שהבחירה במקום מסוים נובעת מהעדפת חבורה מסוימת על פני אחרת (הרי ניתן לדעת איזה חבורה תשב איפה). "לפעמים אפשר להשתגע מכל המוכר הזה, תמיד אותם אנשים והכל אותו הדבר, ועדיין כשאני יוצאת ממסיבה ב-6 בבוקר במקום לאכול סרט אני הולכת לשבת ליד בית קפה מוכר, מחכה שייפתח ומסביבי יושבים אנשים שאני זוכרת במעורפל מאתמול בלילה, שמחכים כמוני שבית הקפה יפתח כדי להתאפס. אלו הרגעים שגורמים לי לא לרצות לעזוב את העיר לעולם", אומרת הגר ומחייכת לשמרי.

השעה אחת בצהריים ועליי כבר להגיש את הכתבה, זה היום הרביעי שבו לא הצלחתי להיפגש עם המרואיין המרכזי שלי בגלל שהוא בהנגאובר. "סורי בייב, יש לי צפצופים במוח", הייתה ההודעה שקיבלתי כל יום בגרסה מתחדשת. "מי אמר שאין חיי לילה בג'רוז?", הקלדתי לו חזרה.

מאת זאבי פילזר

זאבי פילזר חיפש פיצה אמריקאית אמיתית פה בארץ, נכנס ל"פיצריה אפרת" ומצא את עצמו בניו-יורק. כן, בגלל הפיצה, אבל לא רק בגללה

כצבר-אמריקאי גאה, כלומר בן לעולים מארה"ב, וכאחד שהתנסה בלא מעט פיצות בלא מעט מקומות במהלך חייו, חיפשתי פיצה אמריקאית אמיתית (בשונה מהאיטלקית, על כך ארחיב אולי בטור אחר) כאן בארץ. שאלתי כמה חברים לגבי העניין, ומיד נענו כולם ואמרו: "אתה חייב ללכת ל'פיצריה אפרת'! מרגישים שם כמו בניו יורק!". אז על אף שאני בספק אם הם ירדו לעומק שאלתי, החלטתי שאין כאן מה להפסיד, גמרתי אומר ושמתי פעמיי אפרתה.

אפרת נוסדה לפני כמעט 35 שנים והפיצריה הגיעה שנתיים אחריה- המסעדה הראשונה בעיר. מדובר בעסק משפחתי; היא נמצאת בבעלות משפחת גודמן, מראשונות המשפחות באפרת, ומרדכי, אב המשפחה, הוא אחד האנשים האהובים והמוכרים בעיר. הגעתי לשם בשעת ערב, כחצי שעה לפני הסגירה, וכבר בכניסה הבנתי על מה החברים מדברים. על הקיר מצד אחד תלוי ציור שבו "הסנדק", הלא הוא דון קורליאונה, מחזיק משולש פיצה ביד, ומצד שני תמונה של מרדכי עצמו משתתף במרתון ניו-יורק. ואם זה לא מספיק, שימו לב לדברים הבאים: במקרר המשקאות, לצד הקולה והספרייט, עומדים בגאון "אריזונה", "ד"ר פפר" ו"ד"ר בראון", משקאות אמריקאים מובהקים שלא פשוט למצוא בארץ. ליד המקרר ניצבת מכונת ברד, אבל לא ברד ישראלי שקונים בקיוסק ואחרי שתי שלוקים נשאר רק קרח, אלא "פריזי" אמריקאי רך ואמיתי. מתחת לברד יושב מקרר של גלידות של… נכון מאוד- "בן אנד ג'ריס"! ואם כל זה לא הספיק – שימו לב – הפיצריה מציעה גם דונאטס לקינוח! בקיצור, נזרקתי היישר לתפוח הגדול עוד לפני שבכלל הזמנתי את הפיצה.

לא היו לקוחות שישבו מסביב לשולחנות עת שנכנסתי, אולי עקב שעת הסגירה הקרבה ואולי בגלל ש"רוב האנשים מזמינים את הפיצה בטייק-אווי ולא נשארים לשבת", כפי שאומר לי אריק, יד ימינו של מרדכי שעובד בפיצריה כבר מעל לעשרים שנה. בין עבודת ההכנה על משטח המתכת לבין ההכנסה וההוצאה מהתנור, אריק מטפל בינתיים בהזמנה בטלפון. "כן גברתי, אני יודע שיותר יקר כאן מאשר ב'פיליפיצה' (פיצריה נוספת בצידה השני של אפרת), אבל הפיצה שלהם זו הפיצה שלהם והפיצה שלנו זו הפיצה שלנו! אני מבטיח לך שאם תטעמי תביני על מה אני מדבר, ואם אחר-כך לא תשתכנעי אז אני מחזיר לך את הכסף!". חתיכת התחייבות אריק נותן פה, מהסוג ששמור רק לאלו שבוטחים במוצר שלהם במאת האחוזים.

הזמנתי מגש רגיל, בלי תוספות. לעניות דעתי התוספות 'מסתירות' את הפיצה עצמה (לטוב ולרע), ועל כן אני אוהב את שלי חלקה כביום היוולדה. אז 69 שקלים עבור מגש רגיל בלי תוספות זה באמת לא זול, אבל הביטחון המוחלט של אריק בפיצה שלו לא הותיר לי מקום לחשוב פעמיים, ובעקבותיו ציפיותיי נסקו לשמיים. ומה הייתה התוצאה, תרצו לדעת? ובכן… הפיצה הטובה ביותר שאכלתי בחיי הייתה בונציה שבאיטליה (טוב, בכל זאת… ונציה), ובמקום השני ניצבת פיצריה אפרת. כן כן, לא פחות.

אני יכול לתאר את הפרטים הטכניים של הפיצה, כמו את הבצק העבה בדיוק במידה, את רוטב העגבניות המדהים שאת סוד הרכבו ראוי לשמור בכספת, את גבינת המוצרלה האמיתית והנהדרת שפוזרה בנדיבות ובדיוק מעוררי השראה או את מידת האפייה המושלמת – אך כל אלו רק יחטאו לאמת ויגרעו מערכה. צריך לטעום כדי להבין. אם במקום לבדו לא היה די בכדי לשאת אותי על כנפי רוח לניו יורק, אז הביס הראשון השליך אותי היישר אל מרכז הטיימס סקוור במנהטן. אריק צדק. הו, כמה שהוא צדק.

לצד הפיצה לגמתי ברד (מיודעינו הפריזי כמובן!) בטעמים תפוח ודובדבן (ניתן לשלב כמה טעמים בכוס אחת – עוד בונוס גדול!), ובסוף קינחתי עם דונאט צבעוני עם ציפוי בטעם קפה. תענוג. אריק סיפר לי שעד לא מזמן התפריט כלל גם צ'יפס וסושי, אבל ככל הנראה אלו קונספטים שהלקוחות פחות התחברו אליהם. ובאמת למה לקנות סושי בפיצריה כאשר הפיצה שלה כל כך טובה?

לסיכום, מצאתי את שאהבה נפשי. שועל פיצות ותיק ומנוסה שכמותי חווה מפיצות חדשות בעיקר אכזבות, אך בפיצריה אפרת לא רק שזכיתי לטעום את הפיצה השנייה הטובה ביותר שטעמתי מימיי, אלא גם זכיתי לטיול בחינם לתפוח הגדול. האכזבה היחידה הייתה בסוף, כשיצאתי החוצה ונזכרתי שאני עדיין בארץ.

כוסו: לדעת עבדכם הנאמן – הפיצה הטובה בארץ
כיסו: מגש רגיל – 69 ש"ח (10 למשולש), עם תוספות – 77 ש"ח (11 למשולש), ברד – גדלים שונים מ-5 ועד 15 ש"ח, דונאטס – 6 ש"ח לאחד (5 ב-25). יקר, אבל שווה כל אגורה
כסאו: מקומות ישיבה – בפנים ובחוץ, שירותים – יש, גישה לנכים – יש
כעסו: מעורר געוגועים עזים מדי לניו יורק

כתובת: מרכז מסחרי תאנה 1, אפרת
טלפון: 02-9931630
שעות פתיחה: א'-ה' – 11:30-22:00, ו' – 11:30-13:30, מוצאי שבת – 18:00-22:00
כשרות: מועצה דתית אפרת