יותר משליש מאזרחי ישראל אינם מחוסנים – עם מה נאלצים להתמודד הסטודנטים שמסרבים להתחסן? "הגבלת התו הירוק פוגעת לי בחיי היום יום ומאלצת אותי להתחסן בניגוד לרצוני", טוען אחד מהם

כתבה: שני בובלי // ערכה: יובל כהן

את שנת הלימודים סטודנטים לא מחוסנים פתחו מעט שונה מאלו המחוסנים. כל סטודנט לא-מחוסן צריך להציג בשערי האוניברסיטה בדיקה שלילית לקורונה. את הבדיקה השלילית אפשר לעשות בשתי דרכים: בדיקה שעולה 52 שקלים דרך מד"א – התוצאה מגיעה לנייד לאחר רבע שעה מלקיחת הדגימה אך הבדיקה תקפה ל-24 שעות. האפשרות השנייה היא בדיקה דרך פיקוד העורף. הבדיקה היא חינמית ותקפה ל- 72 שעות, אך התורים אליה ארוכים והתוצאה מגיעה בין 24 ל48 שעות.

סטודנטים רבים כעסו על האפליה בין מחוסנים ולא מחוסנים והתאגדו לקבוצה אחת. משיחות עם סטודנטים שאינם מחוסנים עולה כי כיום באוניברסיטת אריאל חיי השגרה פועלים על פי חוקי התו הירוק. דבר זה מעורר מחלוקת רבה בין סטודנטים רבים.

"אני לא חלק ממתנדי החיסונים, אני מאמינה בקורונה אבל אני חושבת שאין מספיק מידע על תופעות הלוואי של החיסון ולכן בחרתי לא להתחסן". מספרת מאיה, סטודנטית שנה ב' לאדריכלות באוניברסיטת אריאל. "בשביל שאני אקבל תו ירוק אני צריכה לעשות בדיקת מד"א כל יום שעולה לי כסף או בדיקת PCR שהיא חינמית ולכן אני בוחרת לעשות בדיקה שלא עולה לי כסף כי להוציא כל יום על בדיקה זה לא ראלי לסטודנט. הבעיה היא שהתשובה מגיעה רק 48 שעות אחרי לקיחתה ולכן נשאר לי רק 24 שעות להשתמש בה כשהיא עוד בתוקף ולכן אני כל יום צריכה ללכת לעשות בדיקה, לעמוד בתור הארוך, לקבוע תור לבדיקה, להפסיד שעות לימוד או עבודה".

החיסון לקורונה הגיע לאחר כשנה בצל המגפה, ושינה את תמונת המצב אחרי סגרים ארוכים וקורבנות רבים: מספר החולים ירד, קצב הדבקה הואט ועולם הצליח לחזור לשגרה. אך מהירות הוצאת החיסון והחובה להתחסן (במספר מדינות) גררה אין ספור מתנגדי חיסונים בעולם.

בישראל מחסנים את האוכלוסייה בחיסונים של פייזר ומודרנה שאושרו על ידי ה-FDA. החיסון עצמו מורכב רק מחלבון ספציפי של הנגיף וזאת על מנת לא לחשוף את המתחסן לנגיף השלם. החיסון אינו מגן באופן מלא על המתחסן ולמרות קבלת החיסון אפשר להידבק שוב, אבל בסיכוים נמוכים יותר של הגעה למצב של חולי קשה או חלילה מוות.

במדינת ישראל החליטו לחסן ילדים מתחת לגיל 12, עד היום חוסנו ילדים בני 12 ומעלה כאשר בהתחלה התמקדו על קבוצות בסיכון. החיסון אינו חד-פעמי אלא הוא יעיל למשך חצי שנה ולכן כל חצי שנה בערך אנחנו צריכים ללכת להתחסן שוב. בישראל עד היום האזרחים שבחרו להתחסן קיבלו שלוש מנות של חיסון כאשר את המנה השלישית נתנו לפני מספר חודשים ועדיין לא יודעים לכמה זמן היא אפקטיבית. חשוב לציין שכיום 62.5% תושבים ישראלים התחסנו בשתי המנות. יעילות החיסון היא לא במאת האחוזים אלא החיסון מפחית את החומרה של קבלת הנגיף לקל ובינוני (ברוב המקרים). ממחקרים באינטרנט עולה כי גם לאחר החיסון אדם יכול להמשיך את הפצת הנגיף לאחרים למרות שהוא בעצמו לא יהיה חולה.

משיחה עם קבוצת מתנגדי החיסונים גיליתי שיש להם קבוצת וואטסאפ פעילה תחת השם "חירות ושוויון באריאל" שבה הם מעלים עדכונים שוטפים לגבי השינויים על תו הירוק ובנוסף רובם אף הולכים להפגנות ענק תחת הסיסמא "תו ירוק=כתם שחור".

ירון, סטודנט להנדסה: "אני בוחר שלא להתחסן. זה לא משנה למה, כמה ואיך. אנחנו במדינה דמוקרטית וזאת זכותי המלאה להחליט על הגוף שלי. הגבלת התו הירוק פוגעת לי בחיי היום יום ומאלצת אותי להתחסן בניגוד לרצוני, אז איפה הדמוקרטיה פה? איפה אפשרות ההחלטה של עצמי על גופי".

נעמה, סטודנטית באוניברסיטת אריאל, טוענת כי היא משלמת שכר אוניברסיטאי כמו כל סטודנט וכועסת על האפליה: "למה ההחלטה שלי לא להתחסן מגבילה אותי אם אני משלמת את אותו שכר לימוד, ואמורה להיות שווה כמו כל סטודנט אחר?". היא מוסיפה כי "אם החיסון לא יעיל במאת האחוזים וגם אני יכולה להידבק ולהדביק וגם מחוסן יכול להידבק ולהדביק אז מה ההבדלים בינינו? למה הוא לא צריך להציג בדיקה בכניסה ואני כן?"

היא לא מגדירה את עצמה כערביה, נולדה בלבנון ודוברת ערבית. סנוו אייט, נוצריה בת למשפחת צד"ל מדברת על הקליטה בארץ, חווית הלימודים באוניברסיטה ישראלית לצד יהודים וערבים, ושמירה על התרבות והזהות לאורך השנים

כתבה:מיכל עמיצור / ערכה: הודיה גרוס

סנוו אייט יונס (22), סטודנטית שנה א' לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל בשומרון. נוצריה לבנונית, בת למשפחת צד"ל המתגוררת במעלות. סנוו היא הדוגמה החיה לשילוב ומגוון הסטודנטים הלומדים באריאל. היא משמשת כנציגת שנתון של המסלול שלה באוניברסיטה. בעוד שבארץ מולדתה מתקיימת מחאת אזרחים שרוצים שינוי, היא פועלת כאן כדי לגשר בין הלאומים השונים.

"בשנת 2000 עלינו לארץ, כל מי שגר בישראל והוא לבנוני היה חלק מצבא דרום לבנון, צד"ל, מלבד יהודים לבנונים שניצלו את ההזדמנות ועלו איתנו לישראל". עד שנת אלפיים, ברצועת הביטחון הצפונית של ישראל היו כשלושים וחמישה מוצבים של מיליציה צבא דרום לבנון שפעלו בשיתוף פעולה עם ישראל. לאחר הנסיגה מלבנון, כ-6000 חיילי צד"ל, חששו מטבח שיעשה בהם על ידי ארגון חזבאללה ותומכיהם ועברו את הגבול לישראל תוך שהשאירו את רכושם ומשפחתם מאחוריהם. רובם התיישבו ביישובי הצפון הגדולים: נהריה, מעלות, קריית שמונה, טבריה, כרמיאל וצפת.

"נולדתי בלבנון, אמא שלי בחרה לי שם סנוו אייט, הפירוש של זה שלג לבן. זה היה בשביעי לראשון, באותו זמן ירד שלג בלבנון, והייתי תינוקת לבנה ובהירה. כשעליתי לארץ הייתי בת 3, אבל אני זוכרת את הכל. בהתחלה כולם הגיעו לצפון הארץ, מטולה, קיבוץ שלומי, והכנרת. היה הרבה בלבול, מה יעשו איתנו איך יחלקו את הקהילה. איפה נתיישב, כמה זמן נשהה והאם נחזור או לא נחזור? היה בלאגן גם פה וגם בלבנון".

רוב אנשי צד"ל שהגיעו לארץ הם נוצרים, מעט מוסלמים וקצת דרוזים. לאנשי צד"ל ניתנה האופציה להגר גם למדינות נוצריות שרצו לקלוט אותם ופתחו את שעריהן, היו רבים שהיגרו לחו"ל וכמו כן נותרו קהילות גדולות של אנשי צד"ל בצפון הארץ.

"כשהגענו לארץ לערבים במדינה היה קושי לקבל אותנו, באותה תקופה עוד לא היה כל כך אנשים ערביים ציוניים. כולם היו אנטי. זה לא כמו היום שיש יותר מקום לדיבור ולשיח. אז הם ראו בנו גם כסוג של אוייבים ובוגדים ששיתפנו פעולה עם צה"ל וישראל". לאחר כמה מקרים בודדים של התנקליות שונות המדינה הבינה שיש צורך ליישב את קהילות צד"ל בין יהודים וכך משפחתה של סנוו הגיעה לעיר מעלות. על אף ההתיישבות בקרב היהודים בבית המשיכו את המסורת. "כל הזמן מספרים לנו למה עלינו, איך עלינו, את כל הסיפור. גם מבחינת חתונה וכאלה כשאת גודלת, ההורים משדרים סוג של אל תתחתנו עם ערבים, עדיף עם לבנונים, אין לנו נגיד בעיה עם יהודים וכאלה, אפילו יש צד"ל שהתגיירו. לא הרבה אבל אין בעיה".

הקליטה והשהות בארץ לא הייתה פשוטה לכולם. "כשהיינו בלבנון היה כל מיני דרגות, צה"ל גייס כל אחד לתפקיד אחר, נגיד לאבא שלי היה תפקיד מאוד בכיר לעומת אבא של מישהי אחרת. כשהגענו לארץ חלק מהלבנונים חולקו למשרד הביטחון, וחלק תחת משרד הקליטה. כל אחד קיבל כסף ותקציב מחיה בהתאם. נגיד אבא שלי היה מפקד אלוף משנה ביחידה סודית 504 בזכות זה קיבלנו בית מהמדינה, והוא על שמנו. 

ההורים מקבלים פנסיות, קצבאות, הכל. כאילו הוא עדיין בצבא. בעצם המדינה אחראית עלינו עד הדור השלישי. זאת אומרת עד הילדים שלי המדינה דואגת לנו. הם גם נותנים כסף למי שחוזר. סכום כספי, סוג של עידוד כזה שתחזרי, אבל מצד שני אנחנו גם עוזרים לך, את תעשי את הבחירה. את רוצה להיות ישראלית או שאת רוצה לחזור ולהיות לבנונית?" גם חברים וחלק ממשפחתה חזרו ללבנון. "יש לי קרובי משפחה שחזרו ללבנון, יש לי דודה שהיגרה לאוסטרליה בזכות הדבר הזה. דודה אחרת שחזרה ללבנון ואז הגרה משם לאיטליה".

בקרת בלבנון מאז?

"לא, אסור לנו. מי שרוצה לחזור עושה החלטה גורלית שזה לחזור לנצח. אנחנו מצפים שיהיה שלום. חלק הולכים לחו"ל. יש מלא לבנונים בחו"ל, בחו"ל יש לבנונים בערך פי שלוש מהאוכלוסיה בלבנון עצמה." מעבר למשפחה שחזרה נותרו שם מאחור גם הסבים והסבתות משני הצדדים, דודים ודודות. הם מתקשרים דרך טלפון, ונפגשים הרבה בחו"ל, באיטליה, קפריסין, ועוד מדינות אליהן הם טסים במשך השנה.

מאז שעלו ארצה התפצלו קהילות הצד"ל בצפון, "הקהילה של הצד"לניקים מקורבים אחד לשני ועם הזמן נטמענו עם היהודים. רב הצד"ל מעדיפים לגדל את הילדים שלהם בין יהודים. מגיל קטן הייתי בגן של יהודים. למדתי באורט מעלות שזה בית ספר יהודי לכל דבר, הייתי בכותל, בקברי צדיקים. אני יודעת את הכל כמו כל תלמיד ישראלי" היא מספרת. לאחר התיכון התגייסה כמו כל אזרח ישראלי לצה"ל. היא שירתה בשח"ם ,המשטרה הכחולה, והייתה עוזרת של ראש משרד התנועה. לאחר השירות הצבאי היא החליטה שהיא רוצה ללמוד אדריכלות באוניברסיטת אריאל.

"אומרים שאנשים שחוו הרבה תרבויות יש לנו משהו אקסטרה כזה. לי יש נטייה לקלוט שפות". היא דוברת אנגלית, ערבית, ועברית כמובן, קצת צרפתית וחלק ממשפחתה יודעים איטלקית. "אחותי הבכורה למדה באיטליה. אנשים שעברו שינויים בגיל קטן קל להם להסתגל. אם נגיד תזרקי אותי עכשיו איפשהו אני ישר מסתגלת". היא דוברת את השפה הערבית אבל במבטא אחר "קוראים לזה להג אחר, להג לבנוני. נגיד אם אני ידבר עם ערבים באוניברסיטה ישר יגידו לי 'אה את לבנונית'. בערבים ישר את יכולה לזהות. נגיד אצלנו יש מבטא יותר חלקלק מתפנק כזה. אנחנו האשכנזים של הערבים". למרות שבלבנון עם הזמן יש ריבוי של המוסלמים מקורה היא בנצרות. לבנון קיבלה את העצמאות שלה מצרפת, וצרפת נתנה את הריבונות לנוצרים. משמעות הדבר היא שהנשיא יהיה נוצרי. "אצלנו זה נשיאותי לא פלמנטרי כמו בארץ, ממשלתי. הנשיא מחליט הכל והראש ממשלה הוא הדמות הנציגותית. אז המוסלמים רוצים שהם ישלטו, במיוחד כיום שהם רוצים לאסלם את כל העולם. הם מאוד רוצים להשפיע בלבנון ושהיא תהפוך להיות יותר ערביה". לדבריה בחיי היומיום של הלבנונים אין סממנים ערביים כל כך.

החלום של סנוו תמיד היה להיות אדריכלית, משהו מצליח וגדול.  "הכרתי פה אנשים לפני שבאתי ללמוד כאן. בהתחלה רציתי ללמוד באיטליה, ואז מה שהכריע זה שלא רציתי להרחיק את עצמי מהמשפחה וההורים, כי התא המשפחתי אצלנו מאוד חשוב. אמרתי אני אצליח פה בשפה העברית ואז עם הזמן אני יעבוד בחו"ל. כי אם אני אצליח פה אז זה לא משנה באיזה שפה אני אעבוד. אני שמחה שבחרתי באריאל, באמת. המערכת מאוד מסודרת, נותנים לך יחס אישי. יש מענה ואכפתיות. המרצים של אדריכלות מושלמים".

בשנה שעברה היא החלה ללמוד במכינה לקראת התואר, בעקבות כך ובשל ההיכרות עם האנשים, היא חוותה נחיתה רכה יותר לשנת הלימודים. בתחילת השנה נבחרה סנוו להיות נציגת שנתון של השנה שלה באדריכלות. "התחברתי מאוד לכולם, ואני בן אדם מאוד אחראי ומסודר, אני אוהבת לטפל בדברים, וגם אני מבינה את שני הצדדים את הערבים ואת היהודים אז אני חושבת שהתפקיד הולם את זה. אז הייתי צריכה לעבור ראיון אצל טל הנציג של הפקולטה. בעקבות זה היה לי יותר אכפת"

שנה שעברה במהלך היותה במכינה היא התגוררה במעונות הסטודנטים, "עזבתי בחופש ועכשיו אני ברשימת המתנה אז אני גרה פה בדירה באריאל. אבל לא קשה לי להסתגל זה סבבה מבחינתי". כאשר היא גרה במעונות היא גרה עם בנות יהודיות "כתבתי שאין לי בעיה להיות עם כל אחד. באמת הסתדרתי מעולה ואנחנו עד היום בקשר".

סנוו מאוד חברותית, לא רק בפקולטה שלה באדריכלות, "אני יושבת בספריה וכולם יגידו לי שלום למרות שיש אנשים שאני לא מכירה". אולם, לא כך היה מההתחלה. "כשהגעתי לאריאל חיפשתי עבודה והגעתי ליישוב איתמר, רציתי לעבוד שם במעון. חבר שלי אמר לי בואי נבדוק רגע במפה איפה זה, כשראה שזה באזור נובלס הוא אמר לי 'את הזויה איך את הולכת לשם'. העובדת משם אמרה לי שיש קו אוטובוס לשם אז אמרתי לו שהוא סתם מגזים. בדרך הבנתי על מה הוא דיבר, הגעתי לשם והעובדת שאלה אותי מי אני, מאיפה הגעתי, ואם אני רוסיה? לא ידעתי אם להגיד לה שאני צד"לניקית, חששתי שהיא לא תדע מה זה. ורק התחלתי ולא רציתי שהיא תפטר אותי מדי, אז אמרתי לה כן אני רוסיה. בסוף לא המשכתי לעבוד שם כי זה היה רחוק אבל הן באמת היו מקסימות. החלטתי אחרי שבועיים שזה לא מתאים לי".

בשנה הראשונה שלה באריאל היא כמעט ולא דיברה בערבית, "לא ידעו שאני לבנונית או שאני דוברת ערבית, עם הזמן אנשים שומעים ומגלים. היום כולם מכירים אותי ויודעים. היום אני לא יכולה להסתיר את זה". החשש לדבר את השפה הייתה מכך שלא ידעה מול מי היא עומדת "אנחנו קרובים לאנשים שהם כן אוייבים בסופו של דבר, לכן רציתי להכיר כמה שפחות ערבים במיוחד אם אני יודעת שהם אנטי ישראל".

עם זאת השילוב שלה באריאל לא היה קשה במיוחד, "בגלל שאני לבנונית וצד"לניקית אני לא מרגישה בכלל הבדל, כי אני מגיל קטן אני חיה בין יהודים, שכנים שלי יהודים, בשישי הם קוראים לי להדליק את הדוד או אם נקטע להם החשמל. יש לי שכנים שהם חרדים נורא. ובכיפור אני רגילה שהעיר מושבתת ואנחנו יוצאים ומברכים אותם. אני חיה כל הזמן בין יהודים. זה כמו יהודים שחיים בחו"ל אז נכון שהם בין נוצרים אבל הם מכבדים. הם לא מסתכלים עליך בצורה מוזרה. גם המבטא שלי לא מסגיר אז אנשים לא יודעים. אנשים שפוגשים אותי בהתחלה לא ידעו שאני לבנונית. כשלא יודעים מה את אז ברושם הראשוני התייחסו אלייך כאל מי שאת, ועם הזמן שאני אגיד לך שאני לבנונית את לא תגידי אה היא ככה וככה, אז זה מאוד עוזר לי".

על אף השייכות והחיבור בין העולמות עדיין חסר לה המקום שלה. סנוו היא לא הצד"לניקית היחידה באוניברסיטה, כיום יש עוד שני סטודנטים נוספים בני משפחות צד"ל. "כל הזמן תהייתי כמה נוצרים יש באוניברסיטה. במיוחד אני כי אכפת לי". היא טוענת כי באוניברסיטה יש ייצוג לדרוזים ועושים מפגשים למגזר, לסטודנטים המוסלמים עושים משהו לחג הרמדאן. "אני לא יודעת מה כמות הנוצרים שיש ואם יש תקציב לזה. אבל נשמח שיתייחסו גם אלינו, ואני בטוחה שאני לא הנוצריה היחידה. יש גם רוסים שאנחנו לא יודעים עליהם, או כאלה שמגיעים מחו"ל. אז שיהיה ערב חגיגי כזה, של חג המולד, מסיבה, להראות סממנות לזה. ניסיתי לברר איזה חגים מותר לנו להחסיר כי אנחנו לא יודעים".

על אף ההשתלבות הטבעית לא נעשה כל צעד בעת הרישום לאוניברסיטה כלפי היותה נוצריה. "אם הייתי מגיעה לא כלבנונית רגילה אלא כנוצריה, אז יש פחדים וקשיים. חשוב שיושבים אחד על אחד לייעוץ באוניברסיטה יגידו את הזכויות שהאוניברסיטה נותנת בחגים, שידברו אליך כנוצריה. שהסטודנט ידע שיש פה מישהו שדואג לו, זה גם מקל על הלימודים. אני בן אדם שאוהב לחפש ולדעת, אבל יש אנשים שלא יודעים בכלל לחפש, אז הם מאוד מתקשים. אם האוניברסיטה היייתה למשל נותנת מספרים של נציגים, זה היה נותן יותר נחת".

להיותה צד"לניקית יש משמעות בזהות שלה, "בלבנון יש חשיבות לזה שאנחנו לא ערבים. כי לבנון ביסוד שלה היא הייתה תמיד נוצריה, והנוצרים בלבנון לא דיברו ערבית, הם דיברו לטינית, צרפתית. כשהגיע הכיבוש הערבי יש אנשים נוצרים שלקחו על עצמם את הערביות ואת השפה הערבית, ויש לבנונים נוצרים שלקחו על עצמם רק את השפה, את הערביות הם לא לקחו. הם נשארו לבנונים נוצרים, דוברי השפה הערבית, אבל אנחנו לא ערבים. בחיי היומיום שלנו אין לנו מגבלות של ערבים, קשה לנו ללכת אתם יד ביד. ככה גם באוניברסיטה אני מאוד שונה מהערבים. אנחנו מעדיפים לא להתערבב איתם, נמנעים להיכנס לשיחות פוליטיות כי זה יגמר בריב".

כשמגיעים לוויכוחים פוליטים היא תמיד אומרת את דעתה על דברים, אבל לא תופסת צד. "אני אומרת להם מגיע להם מדינה וגם לכם מגיעה מדינה לא יודעת איפה היא תהיה אבל באו נחיה את המציאות. אני לא קיצונית לשום צד. אני אומרת להם הינה אתם פה אוניברסיטה יש לכם פה חופש דת ועניינים". היא מדברת כמו מישהי מבחוץ. "יש לי את המדינה שלי אני פה כמו בתור אורחת, נכון אני אזרחית ישראלית 100%, אבל יש לי את הלאום שלי לבנון, אז מצידי ששניכם תגורו פה". היא מחשיבה את עצמה ליותר ציונית אך משתדלת שלא להקצין את זה. "הערבים פה חווים סוג של אובדן זהות, כבן אדם אני יודעת מה הזהות שלי אני לבנונית ואני יודעת להגיד אותה. אני גם לא מתביישת בה. הערבים יותר מפחדים להגיד את זהותם. לכן אני לא מורידה אותם, ושומרת על החברות בינינו".

איך את מגדירה את עצמך?

"אם ישאלו אותי מה אני, גם ערבים וגם יהודים וגם בחו"ל האמת אני אגיד שאני לבנונית. כי רוב הצד"לניקים שפה, נכון שאנחנו ציוניים, וחושבים שצריכים להיות פה יהודים, זה גם רשום לנו בברית החדשה, מגיע לכם הזכות להיות פה והכל. אבל מצד שני אני לבנונית, נולדתי שם, אני חייה את חיי היומיום שלי גם כלבנונית, שמרתי על השפה שלי, התרבות שלי. אפילו שנטמעתי בחברה הישראלית".

את הילדים שלה היא חולמת לגדל כלבנונים. "הייתי רוצה שהם יהיו לבנונים, שידברו את השפה הערבית במבטא הלבנוני, שידעו מה זה לבנון, שידעו את הסיפור שלי ואולי גם יהיו שם. מה הדת שלהם זה פחות משנה, אבל מה הלאום שלהם, כן זה חשוב לי, בעייני זה גאווה להיות לבנונית. שירגישו שהם בבית לבנוני, וגם אם הם יהיו בארץ זרה, אני לא אומרת שישראל זרה, היא הבית השני שלי. אני לבנונית אבל גם מאוד ישראלית". היא רואה בישראל כמדינה שפתחה לה פתח. "אני רוצה להישאר פה טוב לי פה כלכלית והכל ואני יכולה לאהוב את לבנון גם בלי להיות בתוכה. זה חשוב לקחת את הדברים הטובים מכל תרבות שאנחנו נמצאים בה. ולכן אני לא רואה שוני כל כך בין התרבות הלבנונית לישראלית, יש לנו את התא המשפחתי הדומה, הערבית והעברית שמאוד דומות".

היא טוענת שהלבנונים מתונים, ורק רוצים שקט. "בלבנון הזרם המוסלמי מאוד מתון. פה בישראל זה הסוני שזה זרם מאוד קשה, נגיד דאעש זה סונים. אבל בלבנון גם נסראללה הוא שייעה, נכון שהם בריב עם ישראל אבל זה לא כמו דאעש שרק רוצה להרוג. המוסלמים שם הם יותר מתונים, פחות דתיים, יותר ליברלים בחיי היומיום שלהם. מבלים, ורוקדים". רק לאחרונה עלו ההפגנות בלבנון בקריאה לעורר שינוי. "הם לא רוצים הרס, האנשים שם עשירים, ושמחים. יש שם שלוחות של אוניברסיטאות מהעולם, בתי חולים ברמה גבוהה אבל אם לך כסף אתה תמות. לכן יש רצון לשינוי. אם אומרים שבארץ יש בירוקרטיה בלבנון זה הרבה יותר, סבתא שלי שרצתה לטוס לקפריסין, שבוע וחצי עד שאישרו לה. לכן הרבה מהצעירים היגרו לארצות שונות ורוצים שינוי אמיתי".

את ההבדל בין המוסלמים באוניברסיטה לעומת הצפון היא מתארת כ"בני ברק" של האוכלוסייה הערבית מוסלמית. "יש פה אנשים שאני אומרת להם שאני נוצריה לבנונית והם לא יודעים מה זה, סבבה את נוצריה אבל את מדברת ערבית אז במה את שונה מאיתנו? יש להם הרבה יותר קיבעון". סנוו מספרת כי בחיים שלה היא לא חוות גזענות, אף פעם. "אני לא יודעת אם אני נציגת שנתון הראשונה שנוצריה, אבל לבנונית אני בטח הראשונה". דבר שכבר מראה על ההשתלבות שלה כחלק מהכלל. "אני גם עושה לק ג'ל, יש לי המון לקוחות ערביות ויהודיות. הערביות אמרו לי איזה כייף שיש לנו מישהי שמדברים איתה בערבית והיא מבינה אותנו".

בנוסף לכל מה שהיא עושה ופועלת, סנוו לוקחת חלק במלגת חונכות סטודנטים. ליווי לאנשים שיש להם קשיים בשפה בייחוד מדוברי ערבית. "אני עוזרת לסטודנטים בכתיבה מדעית, יש פה סטודנטים שאני יושבת איתם והם לא יודעים כלום". גם כנציגה היא מכירה בקשיים של הסטודנטים מהמגזר הערבי "באה אלי מישהי מהכיתה שלי ושאלה אותי 'אם אני רוצה להתפלל מה אני עושה?' אמרתי לה תקשיבי אני יכולה לברר לך אם יש מקום תפילה, אם לא יש את הקומה העליונה שאף אחד לא רואה את יכולה לשים נגיד שטיח ולהתפלל. המלצתי לה לשאול ערבים מוסלמים שפה הרבה שנים אם יש פה מקום תפילה בכללי, ובאמת לפי מה שהבנתי אין".

היא מספרת על קבוצת פייסבוק של סטודנטים ערבים מהאוניברסיטה, בקבוצה הסטודנטים מעלים קשיים שעולים להם במהלך הלימודים ותומכים אחד בשני, בין הנושאים שעלו בקבוצה היא מספרת על הקושי במעבר המחסומים. "אותי אישית לא עוצרים, ואם מציגים תעודה שהיית בצבא משחררים אותך מהר. אבל אני יודעת שיש הרבה מוסלמים שחוזרים הביתה ועוצרים אותם לבידוק בטחונים למשך שעה. זה סטודנטים עם אזרחות ישראלית אבל רק בגלל המראה הערבי שלהם עוצרים אותם. זה באמת עצוב, אתה בא לפה ללמוד, יש לך קשיי התמודדות והתהקלמות, וגם כשאתה יוצא בחזרה הביתה מקשים עליך. אני חושבת שאולי האוניברסיטה צריכה ליצור איזה שהוא הסכם או אישור לפתור את המצב".

בקרוב יחגגו הנוצרים את חג המולד והשנה החדשה, אך לא ברור מה המשמעות לכך מבחינת האוניברסיטה. "ביררתי מול המגזר הערבי, ובנתיים מה שהשיבו לי שהם גם מבררים מול המדינה מה החוק של המל"ג. ניסיתי להסביר לה מה עדיף, כי אין להם נציג נוצרי, יש להן נציגות מוסלמיות. אני ספציפית משהו מיוחד שאני לא ערביה אני לבנונית נוצריה, ואני רוצה שיהיה לי ייצוג לאו דווקא ערבי, שמישהו ידע על החגים שלנו".

הקושי הוא לא רק בייצוג, היא מסבירה שיש גם קשיים של מרחק. "רוב הנוצרים שפה הם מהצפון, אם מישהו רוצה לנסוע הוא צריך להגיע לערב חג. עזבי את המל"ג, מטעם האוניברסיטה אני צריכה את האישור. כי זה לא שאני באוניברסיטה בחיפה שזה חצי שעה נסיעה. זה 3 שעות נסיעה". אין לה תלונות כלפי מישהו מסויים אך היא מבקשת עזרה, "מעטים האנשים שבאמת אכפת להם מכולם. זה משהו אנושי כזה אין מה לעשות כל אחד דואג לעצמו, אבל אם יש נציג לכל מגזר, צריך שיהיה גם נוצרי כי לדעתי המגזר הזה היום מתפספס. גם שנה שעברה הייתי פה וזה לא עלה, וגם השנה החג מתקרב וזה לא נראה באופק".

מאת משה דואק

זה לא סוד שהשכונות הערביות במזרח ירושלים הן אזור הצללים של העיר. ריאיון עם ג'מאל קרקי, תושב אבו טור בירושלים, קצת על בירוקרטיה והרבה על הפער בין ירושלים של מעלה, לבין אל-קודס של מטה

הכל התחיל בסוף מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה מידי הירדנים את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. ישראל סיפחה אליה את שכונות מזרח העיר, אך בשונה ממי שנקראים ערביי 48' – תושבי השטחים שנכבשו במלחמת השחרור –  ערביי מזרח ירושלים לא קיבלו אזרחות מלאה כמו אחיהם בשאר המדינה, אלא קיבלו מעמד תושבות בלבד.

כדי להבין ולמנות את הבעיות השונות, חשוב להתחיל בחינוך. מכיוון שלתושבי מזרח העיר יש גם אזרחות ירדנית (הודות לכוח הכובש הקודם) הם יכולים לבחור בין בית ספר פלסטיני עבור ילדיהם לבין בית ספר ישראלי מטעם העירייה. "כשאני הייתי ילד, בתי הספר של העירייה לא היו טובים, אולי היום זה שונה", מספר ג'מאל קרקי, בן 26 מאבו טור. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פלסטיני כי הייתה רמה הרבה יותר גבוהה".

ומה הבעיה בעצם?
"מה שלא מספרים לך זה שעם הבגרות הירדנית שאתה מקבל אתה לא יכול לעשות כלום. כשרציתי ללמוד במכללה למנהל הייתי צריך לעשות את כל הבגרות הישראלית. אזרחות, תנ"ך".

כמו רבים מערביי מזרח ירושלים, גם קרקי לא הבין את המציאות שבה הוא חי עד שיצא למערב העיר והתחיל לעבוד. בגיל 17 הוא התחיל לעבוד במסעדה בעיר בתור שוטף כלים והתקדם לתפקיד שף במסעדה. הוא עבד שם במשך שמונה שנים, בזמן זה הוא למד עברית כמעט מאפס והצליח להיכנס בדלת האחורית אל הישראליות שאותה לא הכיר כילד. השנה הוא פתח עסק ללימוד ערבית והוא מלמד קבוצה של ישראלים מדי שבוע במועדון "המפעל" בעיר. הקשיים בהם הוא נתקל נחלקים לבירוקרטיה, ניידות, חוסר משילות וכמובן, משטרה.

יש לך תחבורה ציבורית?
"לא אגד, נגיד, מפה לבית שלי באבו טור אין אוטובוס".

יש את האוטובוס של השכנות הערביות.
"אז הוא לא מגיע לפה. אין אוטובוס ערבי שעובר פה. יש רק מאבו טור לשער שכם, או הפוך. אני צריך להגיע קודם כל מהבית לשער שכם או הפוך, ואז משם לצאת לכל מקום אחר בירושלים. ולהגיע מאבו טור לשער שכם זה המון זמן. אם אני מגיע מהבית לעמק רפאים, ברכב זה 10 דקות. אבל באוטובוס זה יכול להיות שעה וחצי. זה להגיע לשער שכם, ואז לעלות למרכז העיר ומשם עוד אוטובוס. עדיף לי כבר לעלות ברגל ולהגיע".

כמה זמן זה ברגל מהבית לדרך חברון?
"20 דקות לפחות. אבל זו עלייה קשוחה. כשאתה צעיר זה אפשרי. אנשים שתלויים בתחבורה הציבורית, או שהם בפקקים או שהם מבלים רוב היום בתחבורה".

ואז בעצם יש יותר נתק בין הערבים במזרח העיר לבין שאר התושבים?
"נגיד. אתה רואה שיש הרבה ערבים באוטובוסים של אגד אבל זה עדיין מסתבך. אנשים מבינים שהם חייבים לצאת אתה חייב להגיע לעיר ואין לך איך".

כמו שקשה להתנייד בעזרת תחבורה ציבורית ולצאת מהשכונות הערביות, המדינה מקשה על תושבי מזרח ירושלים גם לצאת מהארץ.

אין לך דרכון כמו שלי יש
"אני יכול להוציא תחליף, תעודת מעבר, שזה לחמש שנים במקום עשר".

וזה עובד כמו דרכון?
"לא. אתה צריך ויזה לכל מקום. נגיד יש לי דרכון ירדני וזה יכול להכניס אותי למקומות מסוימים. אם אני רוצה לטוס לתאילנד, אני הולך לקונסוליה ומבקש אשרת כניסה. אני משלם כסף כדי שהם יבדקו אם אני יכול בכלל להיכנס לתאילנד, שלא כמו דרכון ישראלי שאתה מקבל ויזה במקום. בירדן, גם עם תעודת המעבר אני יכול להיכנס רגיל".

כי מבחינתם אתה בן אדם. לא מחבל פוטנציאלי
"בדיוק".

יש דיון ציבורי מתמיד, אם לספח עד הסוף את מזרח העיר ולהעניק אזרחות, או לשים גם שם גדר כי הערבים לא רוצים להיות חלק. מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
"לא שואלים אותי. הם כאילו…הממשלה מחליטה והכל קורה".

אותך זה מעניין מה יקרה?
"תשמע, אם לא שאלו אותי עד היום אז פחות מעניין אותי אבל כן אכפת לי שיהיה יותר סדר. שהבנאדם ידע איפה הוא חי ולמה הוא חי במדינה שהוא חי בה. יש פה חוסר ודאות".

אתה מרגיש שאתה חי במדינת ישראל?
"אני מרגיש שאני חי במדינה שלא שייכת לאף אחד. שלושה עמים רבים עליה אבל בסופו של דבר אני רואה שאני חי במדינת ישראל. זה כן ולא".

אני שואל האם הקונפליקט הזה מתבטא רק מצד השלטון. "בפועל מה שקורה זה שמדינת ישראל שולטת. אף אחד אחר לא שולט בה חוץ מ…זה לא פייר. כי זה כמו שתשים שני אנשים שונים שיחיו אחד עם השני. זה פשוט לא יעבוד כשהם כל כך שונים".

מה שבולט בקרקי, זה שבעצם הוא לא בולט בכלל. העברית שלו מצוינת, יותר טובה מהרבה ישראלים וקשה עוד יותר לשמוע ממנו מבטא ערבי כשהוא מדבר. המילים היחידות שאנחנו מחליפים בערבית הם רק כאשר אני פונה בערבית. מחוץ לתל אביב, אנשים כמוהו חריגים בנוף הישראלי, במיוחד הירושלמי. עיר שמצד אחד יהודים וערבים עובדים יחד במקומות רבים אך תמיד נשמרת איזושהי הפרדה. הפרדה התלויה בתרבות, שפה, זרות, ולפעמים גם פחד.

התערבת בחברה הישראלית, אתה יודע לדאוג לעצמך
"כן, כי הייתי פתוח".

ולמרות שכל החיים אתה נתקל במחסומים אתה לא מחפש אשמים, לא "מתקרבן"
"אני יודע איך להתגבר עליהם, למדתי איך. אני מעלים עין, מה שזה נקרא".

למה?
 "כי אני לא יכול להכנס לתוך החרא עמוק, ואז קשה לצאת מזה. אני לא צודק אף פעם, לא משנה מה אני אגיד, בתור אזרח שחי פה".

מה זאת אומרת?
"שאני לא אמין. איך אסביר. אם אתה רוצה להגיד משהו אז לך יאמינו יותר ממני, כי אתה יהודי ואני ערבי, מהבחינה הזאת".

ואתה מסוגל לחיות בתוך זה?
"ולדעת את זה".

אם נחזור רגע לוויכוח הפוליטי בנוגע לעתיד הריבונות במזרח ירושלים, אי אפשר להפריד בין זה לבין הרווחה במזרח העיר. מצד אחד הערבים בירושלים בהחלט חיים בתנאים פחות טובים משאר העיר. הכבישים שבורים, אין מדרכות והתשתיות רעועות. רבים חשים התנכלות מהמשטרה והזנחה מהעירייה. מצד שני, הערבים יודעים שאם הם היו נתונים לשלטון פלסטיני, מצבם לא היה משתפר פלאים.

אתה משתדל לחיות רגיל, לא חי במחסומים. אני מניח שהרבה אנשים לא חיים בתודעה שלך. אנשים שכן חושבים על ההבדלים. שלא דואגים להם. למה שיהיו בסדר עם העירייה? מה מבדיל אותך מאחרים?
"כי אני חושב שאנשים אחרים לא מסוגלים לבנות עירייה משלהם וליצור מדינה אחרת שהיא לא ישראל. זה לא הרבה אנשים, אבל זה מה שהם רוצים, בהחלט. היום אתה תשמע הרבה אנשים שיגידו יותר טוב לנו לחיות במדינת ישראל, כרגע אנחנו ערבים בירושלים. המצב שלהם טוב משל הפלסטינים".

יחסית לערבים, כן. אחרים אבל יחסית ליהודים?
"זה תמיד יהיה יחסית. תמיד".

ואתה אומר אנשים מוכנים לחיות עם היחסי הזה כי, האופציה האחרת היא פחות טובה?
"בדיוק, כן".

 זה נראה כאילו..
"זה פתטי, זה לא הגיוני, זה אפל. זה ממש אפל. למה שאני אגיד, טוב, אני חי טוב, כי הם לא חיים טוב. אני לא חי טוב והם לא חיים טוב, מה זה משנה איפה אני חי ואיפה הם חיים. אתה מבין?"

 זה שאתה חי יותר טוב מאחרים לא אומר שאתה בעצמך חי טוב.
"בדיוק. בכללי, אני אולי חי טוב אבל יש קשיים בדרך שצריך להתגבר עליהם, כמו שאמרתי. אני התגברתי על הקשיים".

לא משנה כמה ערבי יצליח, יתערב בחברה, ויהיה ישראלי מכל בחינה, בסוף המשטרה תמיד תראה אותו בעין חשדנית. קרקי כבר חי עם העובדה שלא משנה לאן ילך, ישר הוא מסומן כמחבל פוטנציאלי, או מישהו שבא לעשות צרות. אבל דווקא מה שבאמת מפריע לחיי היומיום זה הדברים ה"קטנים" יותר לכאורה. איך שהמשטרה בוחרת להתנהל מראש בתוך השכונות הערביות. בכל רחבי ירושלים אין פקחים ושוטרים שמחלקים דו"חות שבת. חוץ מבשכונות הערביות. שם, יכולים להתעורר תושבים בבוקר עם רחוב שלם של דו"חות חניה. למעשה יש איפה ואיפה שמבצעת מערכת האכיפה של ירושלים.

למה? כי זה ערבים ואנחנו יכולים? זה יותר קל לנו ליפול עליהם?
"אני חושב שהם חושבים שערבים עושים מלא בלאגן וככה לומדים לא לעשות בלאגן. להעניש".

מה האפקט שזה באמת עושה?
"כלום. יש דברים שמשתנים, תלוי איפה שהם באמת צודקים ויש דברים שהם סתם. דוגמא עליי, עצרתי באחד החגים בסוכות, עצרתי בכספומט במזרח העיר על המדרכה, שנייה אחת, בום. השוטר עבר, רק צילם את האוטו שלי מהאוטו שלו, לא ראיתי דו"ח, זה הגיע אלי בדואר".

לא הייתה שום הצדקה לזה?
"כלום, שום הצדקה. היו עוד אנשים שעמדו שם".

ערערת על זה?
"לא. אני לא טוב בדברים האלה".

סיכמנו שהוא יעביר אליי את פרטי הדו"ח ואני אעזור לו עם הערעור. כולנו הרי קיבלנו דו"חות שלא בצדק ולבטל אותם זה לא כזה סיפור. אבל מכיוון שערבים שהשפה העברית לא טבעית עבורם, כל שכן קריאה וכתיבה, הקושי שלהם להתנהל בטופסולוגיה וכתיבת מכתבים לרשויות קשה במיוחד.

מה השוטר חושב, "בגלל שהוא ערבי עכשיו אני אתן לו דו"ח ואעמיד אותו במקום מראש"?
"כן, בדיוק. זה יכול לקרות. אני מעלים עין, מתעלם. אני בא בדיוק בגישה הזאת שגם ככה הכל מעפן וכולם אחד על השני. אז אני אבוא נגדם. מה נגדם? בקטע הכי טוב. אני לא אשחק את המשחק שלהם, אני לא אשחק שום משחק, אני אבוא אמיתי עם עצמי. וזה לא תמיד עובד".

אני לא יודע למה באמת מחליטים שלא להחליט בנושא מזרח ירושלים. ייתכן שיש אינטרס פוליטי שקשור ליחסים עם הרשות הפלסטינית, ייתכן שזה בשל חילוקי דעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. מה שבטוח, זה שמהלימבו הזה סובלים הערבים תושבי מזרח ירושלים שכל חטאם היה להיוולד באחד המקומות הנפיצים בעולם.

אין מנוס מלהתייחס לטרור שיצא ממזרח העיר בשנים האחרונות, בעיקר מהשכונות המבודדות והקשוחות יותר, כגון ג'בל מוכבר ושועפט. אבל העניין הוא לחפש אשמים או מה הביצה ומה התרנגולת. בסופו של יום, ג'מאל קרקי מייצג ציבור עצום שרק רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה שתסכים לקבל אותם ככאלה. ירושלים היא לא הסיפור של הסכסוך והיא לא דומה ליחסים בין יהודים לערבים בשאר שטחי ישראל. היא נקראת עיר שחוברה לה יחדיו, וכזאת היא צריכה להיות.

מאת אלישבע וייס

בתור סטודנטים, לעיתים אנחנו מתלוננים יותר מדי, אבל במקרה של יוקר המחיה חשבון הבנק שלנו מעיד שיש אמת מאחורי הקיטורים. בין כל המטלות, העבודות והמבחנים, אנחנו הסטודנטים מתקשים להקדיש זמן למשרה מסודרת ועוד כזאת שתכניס לנו מספיק בשביל לכסות את שכר הדירה

החיים הסטודנטיאליים כוללים הרבה הוצאות על מגוון תחומי חיים. לדוגמא תחבורה ציבורית, בריאות, שכר לימוד, תקשורת, הוצאות מחיה כמו מזון והרשימה רק ממשיכה. אבל במקום הראשון והגאה עומד לו מחיר הדיור. התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית פרסמה השנה סקר שממנו עולה כי ההוצאה החודשית השלישית בגודלה בקרב הסטודנטים היא על נסיעות (750 ₪), ההוצאה החודשית השנייה בגודלה היא על מזון (1,052 ₪) ואילו ההוצאה החודשית המשמעותית ביותר הינה על דיור – עם 2,348 ₪ בחודש.

כפתרון אפשרי, המוסד להשכלה גבוהה מעמיד לרשות הסטודנטים הלומדים בו, בדרך כלל תמורת מחיר מסובסד, מקום מגורים במעונות סטודנטים שנועדו לאפשר לסטודנטים מקום מגורים זולים סמוך לאוניברסיטה. אבל אם נסתכל מקרוב נראה כי באוניברסיטת אריאל בהשוואה לאוניברסיטת בן-גוריון ואוניברסיטת חיפה, מעונות הסטודנטים באוניברסיטת אריאל אינם כה זולים ואפילו מצטיירים כיקרים.

המחיר למעונות במגורי-קבע באריאל עומד על 1390 ₪ לחדר בודד בדירה של שני שותפים, כאשר באותה הדירה בחיפה המחיר עומד על  850 ₪ – פער שעומד על 540 ₪. נראה שגם הקרוואנים, שנועדו להיות זולים יותר, אינם משתווים למחירים של האוניברסיטאות האחרות. המחיר למיטה בחדר לשניים בבן-גוריון עומד על 574 ₪ בלבד בעוד שהמחיר לקרוואן עומד על 605 ₪.

* המחירים נלקחו מאתרי האוניברסיטאות
** המחירים אינם כוללים תוספות כגון אינטרנט, חשמל, אבטחה ומים

אם כך, נשאלת השאלה ממה נובע הפער. הרי האוניברסיטה טוענת שהיא "עושה מאמץ לאפשר לכל סטודנט לגור בקריית המעונות". האם אלה מחירי הדיור באריאל שמרקיעים שחקים ומשפיעים על המחיר? כנראה שלא: המחיר הממוצע (לפי אתר דירה10) לשותף בדירה של שניים, במרחק 15-30 דקות הליכה מהאוניברסיטה, עומד על 1,325 ₪. והמחיר הממוצע של דירה במרחק של 0-8 דקות הליכה מהאוניברסיטה עומד על כ-1,545 ₪. חשוב להדגיש שהפערים בין מחירי הדירות למחירי המעונות אינם כה גדולים ועומדים על 155 ₪ שקלים במקסימום. אך התמורה אותה מקבל הסטודנט היא בהחלט שונה! בעוד שבדירה שכורה בדרך כלל יש תחושת נינוחות הנובעת ממטבחון מרווח, חדר גדול וסלון לארח. במעונות יש תחושת מחנק, המטבחון והסלון כמעט ולא קיימים ובחדרי השינה בקושי יש מקום למיטה עצמה.

כך שאין פלא שמכלל הסטודנטים באריאל, רק אחוז מועט בוחרים לגור במעונות. אמנם כרגע המעונות בתפוסה מלאה, אך מצב זה כנראה ישתנה. הרי הנתונים מעלים כי לא משתלם לסטודנט להתגורר במעונות. וכל זה בלי לציין את הסרבול בלהגיש בקשה להתגורר שם ואת התנאים (שלפעמים אפשר להגדירם כתת-תנאים). אז קראנו את השלט "מעון להשכיר" ואכן המיקום נאה, השכנים שסובבים נחמדים וחביבים גם הם, אפילו מחירי הבירות והאוכל אינם כה רעים, אבל המחיר… המחיר איננו נאה בעינינו ואינו מסביר פנים כלל. לכן כרגע אנו נגור ממול ב"דירה להשכיר" או שנישאר בכלל אצל ההורים.

עשרות פעילים מתנועת "אם תרצו" הפגינו נגד מרצים שבאו מכל רחבי הארץ על מנת להפגין נגד "חוק אוניברסיטת אריאל" שמטרתו לקבוע כי המוסד האקדמי יפעל תחת המל"ג הארצי

פעילי תנועת "אם תרצו" באוניברסיטת אריאל יצאו אתמול (יום ו') להפגין  מול מספר מרצים מאוניברסיטאות שונות ברחבי הארץ, אשר באו להפגין נגד ההכרה באוניברסיטת אריאל. הרקע להפגנת המרצים בא לאחר שבשבוע שעבר אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הצעת התיקון לחוק המל"ג, המכונה חוק אריאל. המפגינים תכננו את ההפגנה כך שתתקיים במקביל ליום הפתוח באוניברסיטה.

קודם לכן התפרסמה באתר "האקדמאים הישראלים למען שלום" קריאה למרצים הפעילים בתא לבוא ולהפגין נגד הצעת החוק מול האוניברסיטה: "החלטנו לפעול על מנת להזכיר לציבור הישראלי בכלל, ולאקדמיה הישראלית והסטודנטים הישראלים בפרט, את העובדה שאריאל איננה חלק ממדינת ישראל אלא נמצאת תחת שלטון צבאי, על כל המשתמע מכך תזכורת כזו תעודד רבים וטובים באקדמיה המרגישים בודדים במאבקם נגד אוניברסיטה זו". במקביל, פעילי "אם תרצו" באוניברסיטה קראו לפעילים ולסטודנטים לבוא ולמחות נגד המפגינים: "אנו סטודנטים שאכפת להם, קוראים לכם לבוא להשתתף אתנו ולעמוד כנגד. אנחנו לא מחפשים להתלהם כמותם, אנחנו מחפשים לעמוד מול, להראות סולידריות של הסטודנטים מכל גוני הקשת, להניף דגלי ישראל ולקרוא לכך שלא יכניסו פוליטיקה לאקדמיה".

יש לציין שמלבד כשבעה עד תשעה מרצים לא הופיעו יותר מפגינים מהשמאל. מנגד יצאו למחות כמה עשרות סטודנטים ופעילים בתנועת "אם תרצו" נגד המפגינים. ההפגנות עברו בשקט יחסי כך שניתן לומר שאילולא כוחות המשטרה והביטחון שהתייצבו שם למקרה אשר בו יופר הסדר, כמעט שלא ניתן היה להבחין במפגינים. גם אמצעי התקשורת לא מצאו עניין רב בהפגנה, ולא באו לסקר אותה. ד"ר ניר גוב ממכון ווייצמן, ממארגני הפגנת המרצים,  ניסה להסביר מדוע לא הופיעו עוד מרצים להפגנה: "אמנם קיוויתי ליותר אנשים, אני יודע שפרופסורים ברובם אנשים יותר מבוגרים ובימי שישי לנסוע רחוק עד לאריאל זה קשה".

שרון זקס, פעיל ב"אם תרצו" וסטודנט באוניברסיטה העברית, הגיע מרעננה: "מאוד מפריע לי שבאים לפה פרופסורים ואומנים ומשכילים, על מנת לקרוא להחרים מבחינה כלכלית ותרבותית אוניברסיטה שהיא חלק מישראל בכל הסדר עתידי. אריאל הינו אזור שהוא בקונצנזוס בכל מפלגה, זה לא לגיטימי ולא במקום", אומר שרון. כמו שרון באו עוד סטודנטים רבים מרחבי הארץ כדי לבוא ולתמוך בזכותה של אוניברסיטת אריאל.

חוק אוניברסיטת אריאל בא להסדיר את אוניברסיטת אריאל במל"ג הארצי. עד כה חוק המועצה להשכלה גבוהה חל רק על מוסדות לימוד שבתוך הקו הירוק. בשנת 1992, בעקבות הצורך להכיר במכללת אריאל דאז כמוסד עצמאי אשר יכול להעניק תואר אקדמאי, הוקם מל"ג יו"ש תחת חסותו של אלוף פיקוד מרכז. כתוצאה מכך נוצר מצב בו הגוף המפקח על המוסדות להשכלה גבוהה אשר מעבר לקו הירוק הינו גוף נפרד מהמל"ג הארצי. עובדה זו מפלה את האוניברסיטה, שכן אינה יכולה לזכות בכל התנאים העומדים לרשותו של מוסד שנהנה מחסות של המל"ג הארצי. בנוסף התברר כי בעקבות העובדה שחוק המל"ג אינו חל מעבר לקו הירוק אף בית חולים לא יוכל לעבוד עם המתמחים אשר עתידים ללמוד בפקולטה לרפואה, אותה האוניברסיטה מתכוונת לפתוח כבר במהלך 2019. הצעת התיקון לחוק, שכאמור הועברה בקריאה ראשונה, באה להחיל את חוק המל"ג הארצי אף על מוסדות שמעבר לקו הירוק, ולביטולה של מל"ג יו"ש כך שאוניברסיטת אריאל תהא שקולה לכל אוניברסיטה אחרת.

החוק שהוגש על-ידי ח"כ שולי מועלם (הבית היהודי), וח"כ יעקב מרגי (ש"ס) הועבר לוועדת החינוך של הכנסת בראשות ח"כ מרגי. הוא צפוי לעבור בקריאה שנייה ושלישית, שכן אין לחוק מתנגדים בקואליציה ואף יש לו תומכים רבים בקרב ספסלי האופוזיציה. אם החוק אכן יעבור, תסתיים אחת ולתמיד סאגה בת כמה עשורים סביב מעמדו של המוסד האקדמי.

יו"ר תנועת "אם תרצו" מתן פלג סיכם את המחאה ואמר כי "אנו עדים שוב ושוב לניסיונות של מרצים אנטי-ציוניים באקדמיה הישראלית לקדם חרם מבפנים, נגד האקדמיה ונגד החברה בכלל. מי שחותר למנוע את החלת החוק הישראלי על אוניברסיטת אריאל הוא  אנטי דמוקרט ואנטי ציוני". ראם פרנג'י, ראש תא "אם תרצו" באוניברסיטת אריאל, הודה לכל הסטודנטים והפעילים מכל רחבי הארץ אשר באו לתמוך ולמחות נגד המפגינים.