רוני לוי מנסה להבין למה הימין מדיר את עצמו מהכיכר, אביחי מולדובן חושב שמאחורי ההפגנות יש מניע שבוחרים להסתיר מאיתנו

לצדק יש רק צד אחד // רוני לוי

במוצאי שבת האחרון נמשכה לה הפגנת השחיתות בתל אביב, אליה כרגיל התאספו המונים וקראו נגד השחיתות שלכאורה הולכת וגוברת בממשלה. מה שצובט בלב הוא שאל ההפגנה מגיעים רק אנשים אשר מזוהים עם הצד המרכז-שמאל של המפה הפוליטית. הצד הימני של המפה, ניסה לארגן הפגנה משל עצמו בירושלים, שם הם ניסו להיות בעד ניקיון הכפיים, אך הניסיון נכשל בגדול והשאיר צביטה קטנה בלב ושאלה אחת גדולה, מדוע הימין לא מתנגד לשחיתות?

התשובה לשאלה הגדולה היא החשש בימין לאבד את השלטון. נכון, אחד ממנהיגי ההפגנה, אלדד יניב, כבר אמר כי יש בהפגנה משהו פרסונלי כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אך בסיסה של ההפגנה עומד על ניקיון כפיים והפסקת השחיתות בדרגים הגבוהים, שכן אמורים להוות דוגמה ומופת לכל אזרח במדינה. לכן, במידה ואכן יוגש כתב אישום נגד נתניהו והוא ילך הביתה כפי שאנו מצפים מאיש במעמדו לעשות, אז העם ילך לבחירות וכשנתניהו כבר לא בראשות הליכוד, הקלפים נפתחים ומזה בדיוק חוששים בימין.

דבר נוסף שמרתיע את אנשי הימין מהפגנת השחיתות הוא העובדה שההפגנה פוליטית. ברור שהיא פוליטית, איך עושים שינוי חברתי בלי זה? גם הפגנת האוהלים המפורסמת הייתה פוליטית ועדיין המונים יצאו החוצה לרחובות ועזבו את בתיהם. הגיע זמנם של הימנים להבין שפוליטיקה מעורבת בכל דבר וכדי לתקן צריך לצאת ולעשות. בינתיים הם בוחרים רק לשבת בצד וזה נראה ממש לא טוב. בנוסף, חשוב לציין שההפגנה לא הגדירה את עצמה בצד פוליטי מסוים ואף היה ניתן למצוא בין נואמים שהגיעו את הרב יובל שרלו שאמר: "הימין ייפול אם לא יילחם בשחיתות". הרב שרלו היה מהבודדים שמשתייך בדעותיו לצד הימני והגיע, אך גם הוא ספג ביקורות קשות ואף "זכה" לשיימינג ברשתות החברתיות.

המונים בהפגנת השחתיות, רק איפה הימים? (visual hunt)

דבר נוסף אשר מתקשר ישירות אל הנושא הקודם, הוא החשיבה בימין כי אל ההפגנות האלו מגיעים ומובילים אותם אנשים קיצוניים, אשר כל מטרתם היא הטיית הכף הפוליטי לחלוטין ואף המילה הסטה נכנסה בין השורות. דברים אלו לא נכונים, בהפגנה בכיכר הבימה אכן הגיעו אנשים קיצונים, אם הנתון הזה אי אפשר להתווכח ואף ראינו לראשונה את מיצג הגיליוטינה שגרר שלל תגובות שליליות, אלא שזו מטרתם של אותם קיצונים, הם כן רק כדי להרוס ולהזיק, החוכמה היא לראות את התמונה הגדולה דרך עיניים אובייקטיביות ולהבין דבר ברור, האנשים שיוצאים בכל מוצאי שבת לכיכר, הם אזרחים שמאסו בשחיתות הפוליטית.

הדבר האחרון שעולה מכישלון הפגנת הימין בירושלים, היא ההתייחסות אליה זוכות ההפגנות בפני הממשלה. ראש הממשלה נתניהו יצא כבר בהפגנה הראשונה ואמר לכולם שהכל במטרה לפגוע בו ובאשתו. מיד לאחר מכן החלה סדרת ניסיונות להביא לחוקים פרסונליים שאמורים להגן על נתניהו ורעייתו, מה שהוביל להעברת המחאה מפתח תקווה לתל אביב. אנשי הציבור הימנים לא מעודדים את קול העם ומנסים להשתיק אותו ובכך יוצרים מן תחושה שיש להם מה להסתיר מאיתנו, מה שהופך את המחאה לרלוונטית יותר מהכול.

בשורה התחתונה ההפגנות יימשכו ואנשים רבים ימשיכו להגיע מידי מוצ"ש אל כיכר הבימה כדי לזעוק את זעקתו של העם כנגד השחיתות. הצד הימני במפה הפוליטית יצטרך לקבל החלטה חשובה, האם להצטרף להפגנות כמו הרב שרלו ולהבין שמדובר בניסיון צודק להפסיק עם השחיתות שהולכת וגוברת בממשלה מיום ליום, או להמשיך לעצום את העיניים ולהיגרר אחרי נבחרי הציבור המאכזבים.

שלטון הנרטיב // אביחי מולדובן

לפני מספר שבועות, שאלה אותי אישה שהשתתפה בהפגנות כנגד השחיתות בתל אביב, "מדוע אתה לא בא להפגנה במוצאי שבת? מדוע אתם הציבור הדתי-לאומי לא מוחה נגד השחיתות במדינה ולוקח חלק בהפגנות?". היא סיימה במשפט הקנוני הבא – "הרי זה לא משנה למי אנחנו מצביעים בבחירות, לכולנו צריך להיות אכפת שיש שחיתות שלטונית, זה מזיק". האמת לא ידעתי אם לחייך מפער התפיסות או מחוסר המודעות המשווע.

באופן הכי ברור, אין לי או לציבור שאני בא ממנו מה לחפש בהפגנות מהסוג הזה. ולא כי כולנו עסוקים עד מעל הראש בשטיפת כלים מסעודות השבת, בשביל זה יש מדיח. הצועדים לקול שאגות "מושחתים נמאסתם", "די לציונות" או סתם מרימים מייצגי גיליוטינות לכיף בשדרות רוטשילד, דואגים להשתיק ולהתעלם מהנרטיב הברור שהם מנסים שבוע שבוע לקדש במקדש המוסר הכפול.

לא טהרנות השלטון מעסיקה אותם ולא הרצון ליישם את שלטון החוק בדמות תמיכה במערכת המשפטית. זה מה שהם דואגים למכור לכולנו באולפנים הנוצצים ובכותרות האדומות. השבועות האחרונים התאפיינו ברצון אובססיבי, דורסני ויש שיאמרו אף משיחי כפרפרזה לאמירתו של משה יעלון בשעתו כשר הביטחון כנגד מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, לקבוע עובדות בשטח גם אם הן רחוקות מהאמת. אותה אמת שמחנה המפגינים מעדיף לשכוח או להדחיק.

ראש הממשלה בינימין נתניהו (visual hunt)

המחאות שמתארגנות בשדרה ולאחרונה מתמעטות ומתרכזות בעיקר בכיכר הבימה מבטאות נרטיב פוליטי ברור. צריך לקרוא לתינוק בשמו. הן לא מחאות אקראיות שרוח המוסר הטהור עוטף אותן, אלא ניסיון ברור וסיסטמטי של מחנה השמאל לשנות את המאזן הפוליטי במדינה ולחולל מהפכה שקטה בדמות ניקיון אורוות או החלפת שלטון. לאותה הגמוניית שמאל שהייתה רגילה לנצח שנים על כל מוקדי הכוח במדינה, קשה לקבל את הכרעת הבוחר שקבע באופן דמוקרטי כי הוא מעוניין בשלטון בעל עמדות שונות ממנה ולכן הוא בוחר לשנות את הכללים שהוא בעצמו קידם כל השנים.

הוא ייסע בו-זמנית בכביש דו-סטרי. מצד אחד ימחה על "השחיתות המוסרית" וידמע על "מות הדמוקרטיה", אך מצד שני ישכח סלקטיבית מקרי שחיתות שהיו בעבר כשאותו מחנה לא זעק על עצם קיומם או השתדל להעלים עין באופן מכוון כדי לקדם את ענייניו ואת תפיסת עולמו. מצד אחד הוא הוא יטען שיש חשיבות למחאה וחופש ביטוי אבל מהצד השני רק כלפי מה שהוא חושב ש"נכון" ו"צודק". מוסר כפול כבר אמרתי? שחיתות שלטון מפא"י, הסכם המיצובישי שהעביר את הסכם אוסלו, אתרוג פוליטי ותקשורתי לשרון בפרשת האי- היווני ותוכנית ההתנתקות. הדוגמאות הנ"ל הן רק טיפה בים. למה אז לא זכור לי שמישהו זעק ומחה בכזאת הפגנתיות כמו שנראה במחוזותינו כעת?!

יותר מעצם קיומו של שלטון ימין, דעתו של השמאל הישראלי נטרפת מעצם קיומו של ראש הממשלה נתניהו ומשפחתו ולכן הוא פותח בקמפיין מתוזמן ומגמתי כנגדו. כל החוקים נשברים כדי לקדש את המטרה העליונה. משטרת מחשבות בתקשורת ודורסנות משפטית יהיו מנת חלקם. הם ירתמו את העגלה לפני הסוסים. האיש, כ"מייצג השחיתות" כביכול, יהיה אשם תחילה עד שתוכח חפותו.

נתניהו הוא איש ערכי ועתיר זכויות, אך גם נתון לביקורת לגיטימית ואף חריפה כנגד התנהלותו הפרטית כאיש ציבור וכנגד עמדותיו בנושאים שונים שעל סדר היום. אך לא להתבלבל. נתניהו הוא לא לשון המאזניים ואבן הבוחן בשיח הפוליטי הישראלי. נוח לקחת את כל הדיון לתוך שבלונה פרסונלית ולחשוב שנתניהו הוא מרכז הבעיה, אלא שבפועל הוא רק סימפטום להלך הרוח. שחיתות היא דבר מסואב ופסול שיש לדחות על הסף, אבל לא שכופים אותה על מחנה מסוים, בטוח עוד לפני שהתפרסמה המלצה כלשהי או כתב אישום על אדם או פרשה מסוימת. השיח הפוליטי במדינה יהיה לגיטימי כאשר המחנה שזועק "מוסר" בקרן הרחוב, יעשה עם עצמו בדק בית תחילה למידת יושרו והגינותו.

עם מי אתם מסכימים? כתבו לנו בתגובות

מאת דביר נווה

מעמדו של הקנאביס הולך ומשתנה בשלל מדינות ברחבי העולם, והמגמה לא פוסחת גם על ישראל. המפץ התודעתי והתאוצה שצברה "טלגראס" הפכו את הפרח הירוק לנוכח וזמין מתמיד, למורת רוחו של השר לביטחון פנים גלעד ארדן ולעיניה המשתאות של המשטרה. 2018 – שנת הלגליזציה?

כחצי שנה חלפה מאז אותו בוקר היסטורי לשוחרי העשב הירוק בישראל בו הכריז השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, כי מדינת ישראל עוברת למדיניות אותה כינה "אי הפללה באחריות”. ממרחק של כחצי שנה, אפשר להביט אחורה ולקבוע די בביטחון שהקמפיין והניסיון לשנות את התפישה השלילית כלפי קנאביס בקרב מערכת החוק והדרג הפוליטי – נחלו כישלון צורב. כשלונות פוליטיים אינם זרים לצרכני הקנאביס בישראל. כבר כמה מערכות בחירות רצופות שקולם של אלפי אזרחים "מתבזבז" למעשה בהצבעה למפלגת "עלה ירוק" שלא עברה מעולם את אחוז החסימה. גם תהליכים פנימיים וניסיון ארוך שנים לעשות נפשות בוועדות הכנסת לא הועילו במאום ולא שינו את מעמדו של הקנאביס בישראל.

נוכח אי היכולת לתרגם לכוח פוליטי את זעקתם של עשרות אלפי – ואולי מאות אלפי – ישראלים, החליט ציבור המעשנים שהוא מואס במדיניות המיושנת הארכאית הנהוגה בישראל. כך, למעשה, נולדה "טלגראס", הנשענת על אפליקציית המסרים הפופולארית "טלגרם". מהיום בו החלה לפעול, הפך הקנאביס בישראל לזמין ונגיש מאי פעם, למגינת לבם ולעיניהם המשתאות של מערכת אכיפת החוק. כך, במחי אפליקציה אחת, נותצו ונשברו כל כללי המשחק שהיו נהוגים טרם "טלגראס" והקנאביס הפך לנוכח מאי פעם בחיינו. בכדי לסבר את האוזן, ההערכות הזהירות ביותר מדברות על כך שב"טלגראס" מתקיימות בכל יום מאות עסקאות בשווי של מאות אלפי שקלים. הקנאביס, כנראה, כאן כדי להישאר.

הדרך ללגליזציה עוברת בכנסת

אך אליה וקוץ בה. "טלגראס" אולי הצליחה לחולל מהפכה צרכנית, אולם היא מעולם לא התיימרה לטפל בבעיה המרכזית של צרכן הקנאביס הישראלי: הפחד מפני זרועות החוק. החשש שמא שקית נשכחת או ג'וינט אחד קטן עלולים להוביל לסיבוך מיותר ולא נעים מול משטרת ישראל והסביבה עדיין לא הוסר, יש הטוענים אף התעצם נוכח מודל אי ההפללה של ארדן, שחושף מעתה את צרכני הקנאביס לסנקציות כספיות.

הרישום הפלילי אמנם ירד מהפרק, אך המודל החדש שמקדם ארדן ממשיך את הקו העקרוני שהיה נהוג בעבר ואינו מסיר למעשה את עננת האשם והפשע שאופפים – ולא בצדק – את הקנאביס. זוהי עמדתו המוצהרת של ארדן, אחד מוותיקי המנגדים לצמח הירוק. קשה להפריז במידת אחריותו של השר ארדן לכך שצרכני הקנאביס עדיין מסתובבים בחשש מה במדינת ישראל. בידיו של ארדן – מכוח תפקידו וסמכויותיו כשר לביטחון פנים – נתונה הסמכות ומצויה היכולת להורות למשטרה לעזוב במנוחה סטודנטים בפאב שמעשנים סיגריה בצבע הלא נכון.

נוכח עברו הציבורי של גלעד ארדן, בו כיהן בין היתר תקופה כיו"ר עמותת "אל-סם", תרחיש בו הוא משנה לפתע את דעתו  ומתייצב לצד גדי וילצ'רסקי נשמע מופרך בואכה בלתי אפשרי. ארדן, האיש שעל-פיו תישק לגליזציה, מקפיד להזכיר כמעט בכל ריאיון שלו בהקשרי קנאביס מקרי קיצון אליהם נחשף ב"אל-סם". בכלל, ארדן ודואג להביע באופן נחרץ את עמדתו העקרונית: לא ללגליזציה של סמים קלים במדינת ישראל.

רק הליכוד יכול

צרכני הקנאביס בישראל הצמאים לשינוי כנראה לא יקבלו את מבוקשם כל עוד ההחלטה נתונה בידי השר ארדן, אך נדמה כי תפנית בעלילה אינה רחוקה כפי שנדמה. ממשלת ישראל הנוכחית, שמכהנת למעלה משנתיים, תתפזר – בהנחה ותשלים את כהונתה – בעוד כשנתיים ומדינת ישראל תלך למערכת בחירות, לאחריהן צפויים חילופי גברי במשרד הפנים. ארדן אגב, הצהיר לפני כחודשיים שמשרד החינוך הוא משאת נפשו, ובתסריט מסוים הוא עשוי אף להתמודד על ראשות הממשלה.

מחליפו של ארדן בתפקיד השר הממונה על המשטרה, בהנחה הסבירה שיתקדם לתפקיד שר בכיר יותר, עשוי להגיע מתוך מפלגה אחרת שאיננה "הליכוד". ואמנם, מסורתית הליכוד מעדיפה להשאיר בידיה את התיק לביטחון פנים, כך עשתה במשך רוב שנותיה בשלטון בעשרים השנה האחרונות.  ארבע אופציות מעניינות מתוך מפלגת הליכוד עשויות לעמוד בראשות המשרד לביטחון פנים בעוד כשנתיים. השרה רגב, השרה גמליאל, סגנית השר ציפי חוטובלי וחברת הכנסת שרן השכל.

על אף פעולותיה הפרלמנטריות של השכל בנושא הקנאביס, סיכוייה להתמנות לשרה נמוכים משל גמליאל ורגב לאור הוותק של השרות. מאותה סיבה, אולי במידה פחותה, גם סיכוייה של חוטובלי לקבל את המינוי נמוכים למדי. ועם זאת, השכל, שנתמכת על-ידי קבוצות לחץ ליברליות בליכוד כגון "הליכודניקים החדשים" ו"ליברלים בליכוד", עשויה עוד להפתיע, תלוי במיקום אליו תתברג בפריימריז ובמידת התעצמותם של "הליכודניקים החדשים" שפקדו למעלה מ-13,000 מתפקדים ותומכים בה אישית. בניגוד לארדן, השרות רגב וגמליאל תומכות שתיהן במדיניות חדשה ומקלה בהרבה מזו הנהוגה כיום במדינת ישראל, ולא מן הנמנע כי אחת מהן תהיה לבסוף זו שתיכנס לנעליו של ארדן לאחר הבחירות הבאות.

שלושה שרים מכהנים נוספים מתוך הליכוד, שעשויים אף הם להיכנס אל המשרד לביטחון פנים הם השרים זאב אלקין, יריב לוין ואיוב קרא. אלקין ולוין מיישרים קו עם ארדן בכל הקשור לפקודת הסמים, ובמידה וייכנסו לנעליו הם צפויים להמשיך את המדיניות השמרנית והנוקשה כלפי מעשני הקנאביס. איוב קרא, לעומת זאת, דיבר לאחרונה על התועלות הרפואיות של קנאביס והתועלות שבייצוא הצמח, אך סיכוייו להיות זה שיחליף את ארדן נמוכים משמעותית מקודמיו.

לשבור את קשר השתיקה

שרים, סגני שרים וחברי כנסת נוספים ב"ליכוד" כגון ישראל כ"ץ, ז'קי לוי וצחי הנגבי נזהרים ושומרים על מעטה עמימות מסוים בכל הקשור לעמדתם בנושא, וזו כשלעצמה תופעה אשר כמעט וחלפה מן העולם  יותר ויותר נבחרי ציבור, בישראל ובכל העולם, הבינו שהגיעה העת לשבור את הטאבו ולייצר מודל חדש ומעודכן שיתאים לרוח התקופה ולצרכי הציבור, שכידוע לא מתרגש במיוחד מאזהרות הרשות למלחמה בסמים. ההבנה שיש להקשיב לרחשי הציבור ולשנות את החוק הקיים על מנת להתאימו למצב הנוכחי מחלחלת אט אט במערכת הפוליטית ולא מן הנמנע ש-2018 תביא עמה את המשיח על החמור הירוק.