מאת אלישבע וייס

בתור סטודנטים, לעיתים אנחנו מתלוננים יותר מדי, אבל במקרה של יוקר המחיה חשבון הבנק שלנו מעיד שיש אמת מאחורי הקיטורים. בין כל המטלות, העבודות והמבחנים, אנחנו הסטודנטים מתקשים להקדיש זמן למשרה מסודרת ועוד כזאת שתכניס לנו מספיק בשביל לכסות את שכר הדירה

החיים הסטודנטיאליים כוללים הרבה הוצאות על מגוון תחומי חיים. לדוגמא תחבורה ציבורית, בריאות, שכר לימוד, תקשורת, הוצאות מחיה כמו מזון והרשימה רק ממשיכה. אבל במקום הראשון והגאה עומד לו מחיר הדיור. התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית פרסמה השנה סקר שממנו עולה כי ההוצאה החודשית השלישית בגודלה בקרב הסטודנטים היא על נסיעות (750 ₪), ההוצאה החודשית השנייה בגודלה היא על מזון (1,052 ₪) ואילו ההוצאה החודשית המשמעותית ביותר הינה על דיור – עם 2,348 ₪ בחודש.

כפתרון אפשרי, המוסד להשכלה גבוהה מעמיד לרשות הסטודנטים הלומדים בו, בדרך כלל תמורת מחיר מסובסד, מקום מגורים במעונות סטודנטים שנועדו לאפשר לסטודנטים מקום מגורים זולים סמוך לאוניברסיטה. אבל אם נסתכל מקרוב נראה כי באוניברסיטת אריאל בהשוואה לאוניברסיטת בן-גוריון ואוניברסיטת חיפה, מעונות הסטודנטים באוניברסיטת אריאל אינם כה זולים ואפילו מצטיירים כיקרים.

המחיר למעונות במגורי-קבע באריאל עומד על 1390 ₪ לחדר בודד בדירה של שני שותפים, כאשר באותה הדירה בחיפה המחיר עומד על  850 ₪ – פער שעומד על 540 ₪. נראה שגם הקרוואנים, שנועדו להיות זולים יותר, אינם משתווים למחירים של האוניברסיטאות האחרות. המחיר למיטה בחדר לשניים בבן-גוריון עומד על 574 ₪ בלבד בעוד שהמחיר לקרוואן עומד על 605 ₪.

* המחירים נלקחו מאתרי האוניברסיטאות
** המחירים אינם כוללים תוספות כגון אינטרנט, חשמל, אבטחה ומים

אם כך, נשאלת השאלה ממה נובע הפער. הרי האוניברסיטה טוענת שהיא "עושה מאמץ לאפשר לכל סטודנט לגור בקריית המעונות". האם אלה מחירי הדיור באריאל שמרקיעים שחקים ומשפיעים על המחיר? כנראה שלא: המחיר הממוצע (לפי אתר דירה10) לשותף בדירה של שניים, במרחק 15-30 דקות הליכה מהאוניברסיטה, עומד על 1,325 ₪. והמחיר הממוצע של דירה במרחק של 0-8 דקות הליכה מהאוניברסיטה עומד על כ-1,545 ₪. חשוב להדגיש שהפערים בין מחירי הדירות למחירי המעונות אינם כה גדולים ועומדים על 155 ₪ שקלים במקסימום. אך התמורה אותה מקבל הסטודנט היא בהחלט שונה! בעוד שבדירה שכורה בדרך כלל יש תחושת נינוחות הנובעת ממטבחון מרווח, חדר גדול וסלון לארח. במעונות יש תחושת מחנק, המטבחון והסלון כמעט ולא קיימים ובחדרי השינה בקושי יש מקום למיטה עצמה.

כך שאין פלא שמכלל הסטודנטים באריאל, רק אחוז מועט בוחרים לגור במעונות. אמנם כרגע המעונות בתפוסה מלאה, אך מצב זה כנראה ישתנה. הרי הנתונים מעלים כי לא משתלם לסטודנט להתגורר במעונות. וכל זה בלי לציין את הסרבול בלהגיש בקשה להתגורר שם ואת התנאים (שלפעמים אפשר להגדירם כתת-תנאים). אז קראנו את השלט "מעון להשכיר" ואכן המיקום נאה, השכנים שסובבים נחמדים וחביבים גם הם, אפילו מחירי הבירות והאוכל אינם כה רעים, אבל המחיר… המחיר איננו נאה בעינינו ואינו מסביר פנים כלל. לכן כרגע אנו נגור ממול ב"דירה להשכיר" או שנישאר בכלל אצל ההורים.

מאת חיים גולדיטש

יחסיו של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך עם התקשורת במהלך כהונתו ידעו עליות ומורדות. אלו כמה מהצמתים החשובים בתקופתו במשטרה

שנת 2015, טלטלה קשה במשטרת ישראל לאחר מספר פרשות שחיתות וחקירות כנגד בכירים במשטרה. הבחירות לממשלה דוחות את ההחלטה על מינוי המפכ"ל ה-18 של המשטרה ורב-ניצב יוחנן דנינו מסיים את תפקידו לאחר הארכה של חודשיים ללא מחליף. השר לביטחון פנים הנכנס גלעד ארדן, ממנה את סגן המפכ"ל בנצי סאו למפכ"ל זמני עד שיחליט על מינויו של המפכ"ל הבא. ארדן, שנחוש לטפל בתדמית המשטרה שנפגעה ממלחמות הניצבים והפרשיות השונות, מחליט על מינוי מפכ"ל חיצוני למשטרת ישראל אשר לא גדל בשורות המשטרה. הוא מכריז על גל הירש כמועמדו הרשמי, החלטה אשר מזעזעת את כל שורות המשטרה ולא רק מפאת מינוי מפכ"ל חיצוני אלא מהסיבה שגל הירש הינו רק תת-אלוף, לכאורה בדרג נמוך יותר מהניצבים המקבילים לאלופים בצבא. בכירים רבים במשטרה מזדעקים כנגד המינוי, מה שרק מדרבן את ארדן למנות אדם חיצוני למפכ"ל הבא. אבל מינויו של גל הירש מסוכל במהלך הבדיקה של היועץ המשפטי וינשטיין בצעד תמוה שיוביל כעבור שנים להקימת ועדת חקירה פרלמנטרית.

ב-25 בספטמבר, לאחר הסאגה סביב מינויו של גל הירש, מכריז ארדן על מינויו של סגן ראש השב"כ רוני אלשיך למפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל. אלשיך, דתי לאומי, מתנחל עם 30 שנות מסתורין והילה מילא את רוב התפקידים בשב"כ ונחשב לאחד המוחות המבריקים ביותר של שירות הביטחון הכללי. הוא מוצנח למשטרת ישראל ועם מינויו נשמעים קולות המערערים על יכולתו של אדם שלא שירת בשורות המשטרה מעולם לנהל ארגון כה מסובך. עם כניסתו לתפקיד ב-3 בדצמבר מצהיר אלשיך: "אנחנו כאן כדי לשרת. תפקידנו לשרת את האזרח הנורמטיבי שומר החוק, ולאפשר לו ביטחון אישי מיטבי לצד מלחמה נחושה ובלתי מתפשרת במי שבחר להגדיר עצמו כעבריין". בנוסף נוקט אלשיך קו קשוח מאוד כלפי התקשורת עם כניסתו לתפקיד, וטוען שעל מנת לצמצם את מכת ההדלפות במשטרה לא יתראיינו שום קציני משטרה ללא אישור הדוברות. בכך הוא מצמצם בעצם את כל המגע והיחסים שבין התקשורת למשטרה.

התנהלותו של המפכ"ל בחודשיו הראשונים בתפקיד מציגה יחס של זלזול וחוסר הבנה כלפי התקשורת וניסיון לדחוק אותה מן הפעילות השוטפת של המשטרה. אלשיך מודיע שהמשטרה תפסיק עם המדיניות של דברור החקירה, ותעדכן את הציבור רק כשיהיה הצורך בכך. כתבי פלילים ואנשי תקשורת מביעים את מורת רוחם מכך וטוענים שהמפכ"ל אינו מבין את החשיבות של מעורבות הציבור והתקשורת בפעילות המשטרה, ועד כמה אמון הציבור במשטרה מושפע מכך. יחסיו של אלשיך עם התקשורת במהלך הכהונה עוברים טלטלות רבות ובמידה רבה משפיעים על תפקודו ועל תדמיתו בהמשך.

חודש וחצי לאחר כניסתו לתפקיד, לאחר הפיגוע בדיזנגוף כבר נמתחת ביקורת חריפה על התנהלותו אל מול התקשורת במהלך המרדף אחר המחבל נשאת מלחם שאורך שבוע שלם. המשטרה נמנעת מלעדכן את הציבור בהתפתחויות המרדף, ותושבי המרכז נתקפים בפאניקה כשחלקם אף נמנע מלשלוח את הילדים לבתי הספר מחשש שמחבל חמוש מסתובב חופשי בסמוך לבתיהם. בנוסף ביקורת ציבורית נשמעת לגבי התנהלותו בפרשת ניצב ריטמן, ובקידומו של ניצב צ'יקו אדרי האחראי במידת מה למחדל רצח שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים. ביקורת רבה נשמעת מפי הקצונה הבכירה במשטרה לגבי סדר העדיפויות שלו וחוסר החיבור לשטח. אלשיך מבין שהוא חייב להתחיל לדבר עם התקשורת, אך עדיין מנסה תוך כדי תנועה ללמוד איך לעשות זאת בצורה הנכונה.

עלילותיו עם התקשורת מגיעות לידי משבר חדש כשבאוגוסט 2016, במהלך כנס של לשכת עורכי הדין אומר אלשיך: "כאשר שוטר פוגש חשוד מהקהילה המעורבת בפשיעה, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מבאחר" הדברים מכוונים כמובן אל קהילת יוצאי אתיופיה המתלוננת על אלימות יתר של שוטרים כלפיה ללא סיבה. דבריו מעוררים סערה ציבורית גדולה והוא נאלץ להתנצל בפני הקהילה, נראה כי אלשיך מתחיל  להבין יותר ויותר את משמעותה וכוחה של התקשורת ואת הסכנה באי-הפעלתה בצורה נכונה. בנקודה זו נראה שאלשיך מתחיל לשנות גישה ומתחיל להתערב ולהתייחס לנעשה ונאמר עליו בתקשורת יותר ויותר.

חולפים חמישה חודשים עד ההסתבכות הבאה. בינואר 2017, במהלך פינוי הכפר הבדואי אום אל חיראן, פוגע רכב שבו נוהג תושב הכפר בכוח משטרתי שמאבטח את הפינוי, השוטר ארז לוי ז"ל נהרג, ושוטר נוסף נפצע. שעה לאחר האירוע כבר מתדרכת המשטרה את התקשורת שמדובר בפיגוע דריסה, ושככל הנראה לדורס היה קשר לארגון הטרור דעאש. מה שמתברר לאחר מכן כלא נכון בעליל. התנהלות דוברות המשטרה והמפכ"ל באירוע זה מצביעים על שינוי כיוון ביחס אל התקשורת ואף אי-עמידה בלחץ של התקשורת.  פרסום המסקנות בחוסר אחריות טרם השלמת הפעולות הראשוניות לביסוס החשד מעורר סערה ציבורית.

באותו ינואר 2017 מתרחש אירוע משמעותי נוסף בקדנציה של אלשיך. המשטרה מחליטה לחקור את ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיקים 1000 ו-2000 בחשד לקבל טובות הנאה מאנשי עסקים, ובשיחות בעייתיות עם מו"ל ידיעות אחרונות על מנת לקנות סיקור חיובי. אלשיך אשר מכהן כמפכ"ל נכנס לחזית אל מול ראש הממשלה המכהן אשר תמך במינויו. עם הפרסומים על חקירותיו של נתניהו גל של הדלפות מחדרי החקירות של ראש הממשלה, המעורבים ועדי המדינה זורם לתקשורת בקצב מסחרר. ציטוטים נרחבים מהחקירות שאמורות להישאר סודיות מודלפים לתקשורת ונידונים באולפני הטלוויזיה השונים. אלשיך שעם כניסתו לתפקיד טען שיעצור את ההדלפות, מתגלה כ"מדליף הראשי"  והיחסים בין ראש הממשלה והמפכ"ל עולים על שרטון.

השיא מגיע כאשר דולפת לתקשורת כוונת המשטרה להמליץ על הגשת כתב אישום כנגד ראש הממשלה. ביבי מזדעק ונואם בנאום חריף ובעייתי כנגד יעילותן של המלצות המשטרה, בשיאו של הנאום אף טוען שבכ-60% מהמקרים בהם המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום התיק נסגר.

המשבר מחריף עוד יותר כאשר בצעד שנחשב לחסר תקדים, מחליט אלשיך בפברואר 2018, כשבוע לפני פרסום המלצות המשטרה, להתראיין לאילנה דיין בתוכנית "עובדה".

הריאיון בעובדה לאחר שנתיים של שקט תקשורתי מצדו של אלשיך והאמירות שסיפק בראיון, מעידים ללא צל של ספק על תפיסת צד של המפכ"ל בנושא ושימוש בתקשורת להעצמת שמו כלוחם בשחיתות. אלשיך מאשר בריאיון שנתניהו סיכם עמו על דיל לפני כניסתו לתפקיד: שכל עוד שנתניהו יישב על כסאו, אלשיך יקבל מיד עם סיום כהונתו את תפקיד ראש השב"כ הנכסף. אלשיך טוען בריאיון שמיד לאחר החלטתו על קבלת תפקיד המפכ"ל הבהיר לראש הממשלה שהוא מוותר על הדיל המוצע ואיננו מעוניין לקחת חלק ב"עסקה" מסוג שכזה. כמו כן אלשיך טוען במהלך הריאיון, שנשלחו חוקרים פרטיים מטעם בעלי אינטרסים לחקור סביב חוקרי המשטרה המתעסקים בחקירת ראש הממשלה על מנת לשבש את מהלך החקירה ושקיימת תשתית ראייתית מספיקה בשביל להעמיד את נתניהו לדין. עוד טוען כי נשארו למשטרה מספר פעולות מועטות בחקירה ולכשיסתיימו בשבועות הקרובים יוגשו ההמלצות. לאחר הריאיון בעובדה, המפכ"ל נהיה לפתע "יקיר התקשורת" וזוכה לסיקור חיובי מפתיע מצד פרשנים ועיתונאים רבים אשר עד אז תקפו אותו ואת היועמ"ש מנדלבליט, והאשימו אותם בניסיון לטייח את מעורבות ראש הממשלה בפלילים והשארת ה"קיסר" נתניהו על כיסאו בכל מחיר.

ב-13 בספטמבר מכריז השר ארדן על החלטתו שלא להאריך את כהונתו של אלשיך לשנה הרביעית, ועל מועמדותם של מפקד מחוז תל אביב לשעבר משה צ'יקו אדרי, מפקד מחוז ירושלים יורם הלוי ומפקד מחוז תל אביב בפועל דוד ביתן לתפקיד המפכ"ל הבא.

ארדן מכריז על קיום שני תהליכים מקבילים: האחד להגיש לוועדת גולדברג לבדיקה את שלושת המועמדים המדוברים, והשני לראיין את המועמדים באופן אישי על דרך התמודדותם עם האתגרים העומדים בפני המשטרה בעתיד. ב-1 בנובמבר, יום בלבד לפני שאמור השר ארדן להעביר את המועמד שבחר לוועדת גולדברג, חושף כתב ערוץ 2 גיא פלג כי הועבר ליועץ המשפטי לממשלה מסמך ובו מילים קשות ומכפישות המעלות חשד כנגד שלושת המועמדים למפכ"לות. על המסמך חתומה היועצת המשפטית של המשטרה והוא מועבר למשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר.

היועמ"ש מנדלבליט מחליט על הליך בדיקה בהול לפני שהוא מעניק אור ירוק לוועדת גולדברג בתהליך בדיקת המועמדים.

מנדלבליט וצוות הבדיקה מחליטים לאחר כיממה שמדובר בחומר רכילותי בלבד, ואין חשד לפלילים אצל אף אחד מהמועמדים. דוברות המשטרה מפרסמת בתגובה:"משטרת ישראל נדרשת על פי חוק לדווח לגורמים המוסמכים על כל מידע רלוונטי, בהתייחס למועמדים. המידע מועבר על ידי היועצת המשפטית של משטרת ישראל תנ"צ איילת אלישר לגורם במשרד המשפטים שהוסמך לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה.  הניסיון לקשור את מפכ"ל המשטרה לאינטרסים זרים כדי לקושש עוד כותרות 'צהובות' ולפגוע במועמדים, מעידה על חוסר מקצועיות במקרה הטוב וזדון במקרה הפחות טוב".

דוברת המשטרה מירב לפידות אומרת בתוכנית מה בוער בגלי צה"ל כי "היועמ"שית של המשטרה נתבקשה בידי היועמ"ש לממשלה להעביר את המסמך והיא מחויבת לעשות כן. המפכ"ל לא ראה אותו ולא היה מכותב לו". משרד המשפטים מפרסם בתגובה כי אלשיך יזם את מהלך העברת החומר ליועץ ולא מדובר כפי שנמסר בהודעת המשטרה על יוזמה של היועצת המשפטית של המשטרה ללא ידיעת המפכ"ל. המשמעות של תגובת משרד המשפטים היא שהמפכ"ל שיקר לכאורה ולא נדרש להעביר את המידע, אלא יזם את העברתו. בנוסף אלשיך עיכב את העברת המידע עד לדקה האחרונה – תזמון בעייתי לניהול בדיקה רצינית. המפכ"ל שוב מסתבך ומנסה להסיט את האש אל הדוברת שלו ואל היועצת המשפטית של המשטרה אך נתפס במערומיו.

היועמ"ש מנדלבליט מפרסם מאוחר יותר: "על רקע הפרסומים הערב, היועמ"ש לממשלה מבהיר כי אין לו כל טענה כלפי מפכ"ל המשטרה בגין העברת החומרים לגבי המועמדים לתפקיד המפכ"ל הבא; שיתוף הפעולה ההדוק בין היועמ"ש לממשלה לבין המפכ"ל מתקיים ויימשך כתמיד". ואכן מיד באותו יום לאחר הודעת היועץ מכריז ארדן על ניצב לשעבר משה צ'יקו אדרי כמפכ"ל ה-19 של המשטרה.

כל פרשת מסמך ההכפשות על הניצבים ואווירת הנכאים שבה מסיים אלשיך את הקדנציה, מייצגים את עקומת הלמידה הנמוכה וחוסר ההבנה שלו לאורך התפקיד את התנהלות המשטרה אל מול התקשורת. יחסו הנוקשה אל הכתבים והניסיון כביכול לגדוע את ההדלפות הרבות מהמשטרה בתחילת התפקיד, מסתיימות בענות חלושה ובשנה של הדלפות בלתי פוסקות מחקירות ראש הממשלה ומחקירות נוספות. אלשיך ניסה לשנות את המשטרה והצליח בהמון תחומים בפועלו, אך בנושא ההתנהלות התקשורתית ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק הנגזר מכך כשל בצורה חמורה.

מאת זאבי פילזר

מונדיאל 2018 מתקרב אלינו בצעדי ענק, ולאחר שהעלה אליו את נבחרת ארגנטינה ברגע האחרון, כמעט לבדו, מתעוררת מחדש השאלה: האם ליונל מסי הוא הכדורגלן הגדול בהיסטוריה? זאבי פילזר פורש את משנתו בנושא, ויוצא נגד הטוענים כי עד שה"פרעוש" מרוסאריו לא יביא הביתה גביע לאומי, התשובה תהיה שלילית

האם ליונל מסי, כוכב ברצלונה וקפטן נבחרת ארגנטינה, הוא הכדורגלן הגדול בכל הזמנים? האמת היא שאני לא יודע לענות על השאלה הזו וגם לא חושב שאפשר באמת לענות עליה כל עוד מסי עדיין שחקן פעיל. אבל מנגד, ישנם כאלה שהתשובה ברורה להם מאוד; רבים טוענים שעל-אף שה"פרעוש" שבר כמעט כל שיא אפשרי עם ברצלונה, הכישלונות שלו עם נבחרת ארגנטינה מונעות ממנו לחלוטין את התואר הזה. לדעתי הם טועים בגדול.

בואו ניקח צעד אחורה ונבין על מה בדיוק מדובר. ביוני 2016, התקיים טורניר הקופה אמריקה (אליפות דרום-אמריקה בכדורגל), בו זכתה נבחרת צ'ילה לאחר שגברה בפנדלים במשחק הגמר על נבחרת ארגנטינה. המשחק הזה קבע רצף יוצא דופן: הייתה זו השנה השלישית ברציפות בה ארגנטינה מגיעה לגמר טורניר גדול ומפסידה בו, לאחר שהפסידה גם בגמר מונדיאל 2014 לגרמניה וכן בגמר הקופה אמריקה ב-2015 לאותה צ'ילה. כתוצאה מכך, הרבה אנשים קבעו לאחר המשחק כי נבחרת ארגנטינה היא "לוזרית בטירוף", וכן שמסי לא יוכל להיחשב כגדול בכל הזמנים עד שלא יזכה איתה בטורניר גדול. אז עם הקביעה הראשונה אני אמנם מסכים מאוד (ואף יותר מזה, לדעתי בנוסף להיותה של ארגנטינה "לוזרית", פשוט מדובר בנבחרת גרועה), אך כמו שאמרתי קודם, עם השנייה- בדיוק להיפך.

כדי להסביר למה אני מתנגד בתוקף לקביעה שמה שמפריד בין מסי לבין התואר הנכסף של "הטוב בהיסטוריה" הוא גביע לאומי- אני רוצה להביא אנקדוטה קטנה ולשאול עליה שאלה: בכל אחד משלושת הגמרים הנ"ל, חברו של מסי לנבחרת, גונזאלו היגוואין, החמיץ "הזדמנות של מאה אחוז", כמו שאומרים, לכיבוש שער. אם הוא היה מבקיע באותם המצבים, ארגנטינה הייתה זוכה בכל שלושת הטורנירים האחרונים. כתוצאה מכך עולה השאלה: אם היגוואין לא היה מחמיץ בשלושת המצבים הנ"ל (או אפילו רק באחד מהם)- האם זה היה הופך את מסי לשחקן הגדול בהיסטוריה?

התשובה לשאלה זו (ואני בטוח שכל אותם חורצי דין יענו את אותה התשובה) היא, כמובן, לא. הרי זה יהיה מגוחך לטעון שכן ולתלות גדולה של שחקן אחד בהחמצה או בכיבוש של שחקן אחר. גם אם היגוואין היה כובש את אותם השערים וארגנטינה הייתה היום אלופת העולם ופעמיים ברצף אלופת דרום אמריקה, גם אז התארים האלה לא היו קובעים שמסי הוא הטוב בהיסטוריה. מדוע? כי זכייה בגביע עם הנבחרת היא תואר קבוצתי.

תארים קבוצתיים לא מעידים על איכותו של שחקן, הם מעידים על איכותה של קבוצה. נכון שהמונדיאל הוא הטורניר הגדול ביותר ושזכייה בו תורמת רבות למעמד ולתהילה של שחקן הנבחרת הזוכה (וכמוהו גם הקופה-אמריקה), אך בסופו של דבר זהו תואר קבוצתי, והוא מעיד על הקבוצה שזכתה בו. איכותו של שחקן לעומת זאת, נמדדת על-פי כמה טוב הוא משחק, על-פי מה שהוא עושה על המגרש. היא נמדדת על-פי שערים, בישולים, מסירות, טכניקה אישית, משחק הגנתי, ראיית משחק וכו', ולא על-פי הצלחה או כישלון של הקבוצה. אלה המדדים לקביעת טיבו של שחקן, ואלה השאלות עליהן אנחנו צריכים לענות בבואנו לקבוע מיהו הגדול בכל הזמנים.

לסיכום, אני חוזר ואומר: אני לא בא לטעון שמסי הוא אכן הכדורגלן הגדול בהיסטוריה. השאלה הזו פתוחה לדיון (כאשר יש כמובן גם את פלה ואת מראדונה, אבל זה פולמוס שלם בפני עצמו ולא זה המקום לעסוק בו) ויהיה ניתן לענות עליה בכנות, כאמור, רק לאחר שמסי יתלה את הנעליים. מה שאני כן טוען הוא, שלא תארים קבוצתיים הם המדד לגדולתו של שחקן אלא היכולת האישית שהוא מציג על המגרש. לכן, כל מי שקובע נחרצות שבלי תואר עם נבחרת ארגנטינה מסי לא יוכל להיחשב ככדורגלן הגדול בכל הזמנים- אני ממליץ לו לשאול את עצמו האם עומדת לוגיקה עניינית מאחורי קביעתו זו, או שמא מדובר כאן באג'נדה אישית כנגד השחקן או כנגד קבוצתו או נבחרתו.

דביר נווה חושב שלהאשים את תמימי זה הכי קל, אביחי מולדובן חושב כי היא צריכה לתת הדין על מעשיה כדי להשיג הרתעה

להנמיך את הלהבות // דביר נווה

"מי בעד חיסול הטרור – שירים את ידו!", שילהב אריק שרון את חברי מרכז הליכוד לפני אי אילו שנים, ונענה בהתלהבות סוחפת. התמונות של עאהד תמימי מכה חייל הרתיחו – בצדק – כל ישראלי וציוני. צה"ל הגדול, זה שניצח במלחמת ששת הימים והיכה שוק על ירך את צבאות ערב במלחמת יום כיפור – הובך ואותגר על ידי ילדה בת 15. אבל טרור? לא. לא כך נראה טרור.

(עאהד תמימי. לא כך נראה טרור. קרדיט: VISUAL HANT)

הסרטון הספציפי הזה של תמימי הוא רק אחד מעשרות אם לא מאות סרטונים דומים. לכולם, אגב, מאפיין משותף ונרטיב די שקוף ופשטני. בכל הסרטונים הללו צה"ל מוצג כצבא קלגסי, כובש ואכזר ששולט על אזרחים פלסטינים בלתי חמושים. בין לבין, הפלסטינים מנסים להוציא את החיילים משלוותם ולגרום להם למעוד מול המצלמות כדי שיהיה אפשר לעשות אחר כך שימוש בסרטונים למטרות הסברה.

האם יש בכלל דרך להימנע מצילום או הפצת סרטונים כאלה? בעידן הרשתות החברתיות, כנראה שזו איננה אופציה. אז איך בכל זאת בחר צה"ל להתמודד עם תמימי על מנת לנסות ולמנוע התרחבות של גל מחאה דומה? בבית המשפט, כמובן. תמימי ואמה נעצרו, ואז הוארך מעצרן, ושוב הוארך. אבל אם לשפוט לפי ההיסטוריה, התקוממות עממית מהסוג של תמימי לא תיעלם בעקבות מעצרים מהסוג הזה, וכנראה שהסרטון הבא הוא רק עניין של זמן.

(התפרעויות בנבי-סלאח. הסרטון הבא הוא רק עניין של זמן. קרדיט: VISUAL BANK)

עאהד תמימי, פנים מוכרות ויחסית ותיקות בנוף ההתנגדות לצה"ל בשטחים, הפכה באחרונה לסמל המאבק הפלסטיני בשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. האירוניה היא שלמרבה הצער, צה"ל ומדינת ישראל הפכו ליחצ"ניה המובילים של תמימי – וזאת חינם ללא כסף. במקום לקצר את זמן המסך של תמימי, צה"ל האריך שוב ושוב את מעצרה של הצעירה הפלסטינית, וכך גם את 15 דקות התהילה של תמימי. כך, על מגש של כסף, קיבלו מאיתנו הפלסטינים במתנה סמל וזריקת מרץ לנרטיב הפלסטיני.

הרבה דברים נאמרו על תמימי ועל הדרכים למזער או להעלים את ההתנגדות הפלסטינית. דבר אחד לא נאמר מספיק וצריך לומר אותו ביושר. כל עוד חיילי צה"ל ייאלצו לעבוד בחיכוך כה גבוה עם אוכלוסייה אזרחית, תמונות וסרטונים כמו של תמימי יחזרו שוב ושוב. זהו המחיר וזוהי התולדה הישירה של שליטה צבאית בשטח אזרחי. את מנגינת ההתנגדות הפלסטינית, בואו לא נשלה את עצמנו, אין באמת באפשרות להפסיק באופן מוחלט.

(חמאס ברצועת עזה. קרדיט: VISUAL HUNT)

להשיב את ההרתעה // אביחי מולדובן

לאחר סבב הופעות הפרובוקציה בשנה האחרונה, הוגש לאחרונה כתב אישום נגד הנערה אעהד תמימי בגין תקיפת חיילים במהלך הפרות סדר בכפר נבי סאלח. מהלך זה, על אף שנעשה באיחור הוא חשוב, מתבקש ומשמעותי להרתעה הישראלית. העמדה לדין של תמימי היא לא רק ביטוי לשלטון החוק אלא בעיקר אקט הנותן רוח גבית למוסר הצה"לי וללוחמים בשטח שעומדים מידי יום בפני קונפליקטים מורכבים באזורי חיכוך שונים ופועלים בהם ברגישות ובעוצמה.

(רוח גבית ללוחמים בשטח. קרדיט: VISUAL HUNT)

באירועים הקודמים, כאשר אעהד ואמה נרימאן ביזו חיילים, בחרה המדינה להבליג ולא להעמידם לדין, אלא שבמקרה הנוכחי נדמה כי נחצה קו אדום. כאמור, המדד לפעולת עקיפה משמעותית צריכה להיות לפי מידת ההשפעה של המעשה ולא רק לפי עצם המעשה עצמו. אמות מידה של מעשה טרור, הסתה או כל הנעה לפעולה חבלנית הן בעלות עמדה משפטית חד משמעית. אלא שגם מעשים מהסוג שנראו בנבי סאלח, הם בעלי משמעות בשטח אם לא לטווח הקצר אז לטווח הארוך.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בעצימות רבה כבר שנים רבות. מטרת צה"ל היא לייצר נרמול של החיכוך בין האוכלוסיות השונות בשטחים, כך שגם מבחינה כלכלית, תשמר השגרה והפלשתינים יוכלו לעבוד ולפרנס את משפחתם, אך גם מבחינה ביטחונית ישמר המצב ולא יגרם חיכוך מיותר. טרור הסכינאות והתסיסה של צעירים בגדה אמנם התעצם לאחרונה בעקבות הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, אך מנגנוני הביטחון הישראליים פועלים כל העת במישורים שונים כדי להשיב את המצב לסדרו ולשמור על יציבות ביטחונית.

(הפכה לסמל. תמימי. קרדיט: VISUAL HUNT)

הציפייה מהקצין והחייל בתקרית נבי סאלח הייתה להגיב באיפוק ולא לגורם לעימותים מיותרים שיתפסו בעדשה באופן שלילי, אך גם לא להירתע לעצור כחוק את תמימי עקב התנהגותה הבוטה והאלימה. העמדת תמימי לדין הוא צעד נוסף וחשוב ביצירת אפקט ההרתעה, שמנסה צה"ל להשיג ומהווה נקודת בוחן חשובה לרמת הלגיטימציה של צעירים פלסטינים להפגין באופן דומה בעתיד כפי שפעלה תמימי.

בנוסף, יש לראות את אירוע תמימי כנקודת מפנה נוספת במשמעות שיש לנוכחות של מצלמה אקראית בעידן הרשתות החברתיות. כמו במקרה אלאור עזריה, גם במקרה הנוכחי המצלמה לא מרחמת על איש. בין אם אתה חייל צה"ל או מפגינה פלסטינית. נוכחות של תיעוד מצולם משפיע באופן דרמטי על האפקט והפרסום שיש לאירוע כלשהו כיום, וכן גם במקרה של תמימי. המצלמות הובילו לבסוף למעצרה והתקווה שהן גם יגרמו לה לתת את הדין על מעשיה.

עם מי אתם מסכימים? כתבו לנו בתגובות

מאת דביר נווה

הסירוב לשרת בצה"ל שוב עלה לסדר היום עם מכתב השמיניסטים החדש. אולי הגיע הזמן שנלמד להכיל את הסרבנות – נחלתם של הקיצוניים – בלי להתרגש יותר מדי?

חודשים דצמבר וינואר היו שחונים למדי וללא הרבה משקעים. אז גשמים אולי אין בנמצא בארצנו הצחיחה, אבל אם יש משהו שישראל יודעת להמטיר עלינו בעקביות והתמדה אחת לכמה זמן אלו קריאות ומכתבי סרבנות למיניהם, מכל המגזרים ומכל קצוות הקשת הפוליטית. הפעם היה זה תורם של 63 מועמדים לשירות ביטחוני שפנו במכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, והודיעו שהם "אינם מוכנים לקחת חלק בזרועות הכיבוש", לדידם.

(פינוי גוש קטיף, קרדיט: VISUAL HUNT)

מקוריות וחדשנות, כמו שאמרנו, אין כאן ולו במעט. "יש גבול" ו"ברית שלום" הפציפיסטיות מצד שמאל, הרבצ"ר שלמה גורן ז"ל וחבר הכנסת לשעבר משה פייגלין שקראו לסרב לפינוי יישובים יהודיים מימין – כל אלה מעידים כי הסרבנות תמיד הייתה נוכחת כסוגייה נפיצה וקונטרוברסלית בציבוריות הישראלית.

הביקורת על סרבנות ומשתמטים מלווה בדרך כלל בטון תקיף ואמוציונלי – בלשון המעטה – טון שכמעט ואינו מאפשר מצע לדיון עקרוני ומהותי. הטענות שמושמעות תדיר בגנות הסרבנות הן הפוטנציאל שיש לה לפורר את יסודות ההסכמה של החברה, הפגיעה שלה בחוסן ובמוראל הלאומי וכן הבריחה מהאחריות. ובמילים קצת פחות מכובסות ומעודנות – בגידה. אין להקל ראש לחלוטין בטיעון זה, שהרי אדם שבוחר להשתמט מחובתו המוסרית והאזרחית לעשות לטובת הכלל במסגרות שקנבעו לכך – אכן מפגין במעשיו אדישות, שלא לומר ניכור כלפי החברה.

(חובה מוסרית ואזרחית. חיילי צהל, קרדיט: VISUAL HUNT)

ואחרי כל זה צריך לומר: הסרבנות בישראל, למרות שהיא חוצת מחנות, תמיד הייתה נחלתם של השוליים הפוליטיים בישראל, ולא של הציבור הרחב. מרבית אזרחי ישראל משתייכים לזרם המרכזי והממלכתי, זרם שעמד במבחנים מאתגרים ביותר שאיימו לפורר אותו כמו שליטה מתמשכת בשטחים ופינוי יישובים יהודיים – ויכל להם. על אף שהמציאות הנוכחית ביהודה ושומרון מהווה נקודת מחלוקת מרכזית בישראל, היא אינה מובילה לסרבנות במספרים המוניים, ובוודאי לא כאלו שפוגעים ביכולת הביצוע של צה"ל ובחוסן החברתי של מדינת ישראל.

אז אולי אין באמת סיבה להתרגש עד כדי כך מסרבנות פוליטית ובאותה הנשימה שבה מגנים סרבנות, כדאי לזכור שבמדינה דמוקרטית המדינה איננה "מעל הכל", כפי שאמר הנשיא, ראובן ריבלין, לפני כמה ימים. מכיוון שסרבנות מצפונית היא נחלתם של קומץ אידאולוגי זניח יחסית, אנחנו כחברה דמוקרטית צריכים ללמוד להכיל אותה, הגם שלא לעודדה. קלישאתי אך נכון יהיה לסיים עם ציטוט של וולטר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". זוהי הגדולה של חברה דמוקרטית, וזהו המבחן שאנחנו נאלצים לגשת אליו יום יום כאזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית. שיהיה לנו בהצלחה.

(ללמוד להכיל, קרדיט: VISUAL HANT)