ארכיון הקטגוריה: תרבות

קצר ולעניין: סדרות הרשת כאן כדי להישאר

כתבה וערכה: יובל כהן

הן קצרצרות, לא מחייבות ובמקרים רבים גם נטולות מעצורים או צנזורה. דין נעים, האיש שמאחורי "משפחת שווץ", מסביר את סוד הקסם של סדרות הרשת: "אנחנו דור שאוהב לזפזפ, לא אוהב צנזורה ומחפש אותנטיות וכנות". וגם: המלצות לסדרות רשת שאתם חייבים להכיר

העולם שלנו עמוס בתוכן ומידע. אנחנו מגיעים למסך ומתחילים להסתבך עם עצמנו. "מה אני אראה היום? עדיין לא ראיתי את הסדרה הזאת, אבל גם לא את זו… טוב, אולי שוב 'חברים' וזהו?" בסופו של יום, רבים מאיתנו מוצאים את עצמנו שוב בפייסבוק או באינסטגרם. גם שם אנחנו נתקלים בעוד תכנים לצפייה, אבל מסוג אחר: תכנים קצרים של עד 15 דקות לפרק. משהו כזה קליל, שאפשר לראות "על הדרך", בין הארוחות או לשתף את החברים ולהמשיך הלאה. קוראים לזה סדרות רשת.

לפני שאתם שואלים, אני אענה: מה בעצם ההבדל בין סדרה ברשת ל"סדרת רשת"?
לא כל סדרה שעולה לאינטרנט היא סדרת רשת. סדרת רשת היא סדרה עצמאית, מתוסרטת, שעולה לרשת באופן חובבני. אין חוקיות לאורך, לתוכן או לפלטפורמת פרסום והיא אינה כפופה לגופים מסחריים. "בית הנייר" של "נטפליקס" לדוגמא, לא נחשבת. למרות שמדובר בסדרה שיצאה לאור באינטרנט ויש לה פרקים ועלילה, היא לא סדרת רשת.

בניגוד למה שחושבים, סדרות רשת זה לא משהו חדש. סדרת הרשת הראשונה שעלתה בישראל ומהראשונות בעולם, עלתה ב-2003, "קוויקי" שמה. כל פרק היה באורך של כשתי דקות (בגלל זה קוראים לזה קוויקי. אה, וגם כי זה דיבר על מין כמו שחשבתם). הסדרה יצאה כסיטקום שמטרתו להיות ויראלי ומופץ במייל, אך במהרה נמכר לאתר האינטרנט של דפי זהב, בשביל לשווק את המעבר שלהם לאינטרנט (2004, בכל זאת) וכך התחילו להן סדרות הרשת.

הפרק הראשון של "קוויקי"

בשביל להבין איך מתחילים דיברתי עם דין נעים, האיש שמאחורי "משפחת שווץ". נעים יצר את סדרת הרשת המצוירת יחד עם אסף נבון, חברו מהשירות הצבאי בגדנ"ע בשדה בוקר. למרות ההשקעה וההצלחה, דין נעים לא חשב שמשפחת שווץ תצליח כל כך. את הפרק הראשון הוא הפיק לבד בלי אסף. "קראתי לפרק 'פיילוט' ואולי כי חשבתי שזה ימשיך אבל אני לא יודע למה. פשוט העליתי את זה כי אותי זה הצחיק".

מתי החלטת שאתה מעלה את החומרים שלך לרשת?
"התחלתי לכתוב תסריטים מכיתה י"א. הדברים הראשונים שלי היו זבל טהור. הם היו תסריטים או אנימציות של דקה בלי יותר מידי צבע ואני לא אומר את זה בדיעבד, כבר אז ידעתי שזה זבל", צוחק נעים וממשיך, "אבל בכל מקרה העלתי אותם לעמוד פייסבוק שפתחתי 'דין ודברים'. בסופו של דבר הם התגלגלו לפרקים יותר ארוכים עם צבע".

בשביל להיכנס לאווירה- צפו בפרק הראשון של "משפחת שווץ"

מה התהליך של יצירת פרק מצויר?
"מתחילים מלכתוב תסריט. השלב הבא הוא סשן הקלטות שלוקח המון זמן. אני מדובב את הדמויות ואסף מאוד עוזר לי להבין אם הטייק טוב או לא טוב. רק אחרי שיש אפשרות להבין את ההקלטות ולדמיין את הסיפור אפשר להמשיך לשלב הבא ולהתחיל לצייר".

מה היתרון של להקליט לפני הציור? כי בסרטי אנימציה גדולים הם מציירים לפי תסריט ואחר כך מקליטים.
"אנחנו מקליטים קודם כי זה המקום שאפשר לטעות. זה האינפוט הכי אנושי שאפשר לתת לאנימציה. לדוגמא, אני מגמגם המון, יש הרבה דברים שאני לא מצליח לומר כמו את המילה 'תודה' או מילים שמתחילות באותיות ת' וט'. אני מגמגם, אני צוחק או משתעל נחנק ואנחנו פשוט משאירים את זה. משאירים את הדברים המזעזעים האלה כי זה אנושי. בני אדם מועדים על מילים שלהם והם לא אומרים תמיד מה שהם רוצים להגיד".

כל זה מוביל אותנו לשאלה למה הפכנו לדור שצורך בעיקר תוכן דיגיטלי? תכלס, אנחנו דור כזה שיוצר תוכן. אנחנו מעלים לסטורי את הסיפור יום שלנו ויש את אלה שלקחו את זה רחוק ופתחו וולוג (בלוג מצולם של צעירים). אז מה מיוחד בזה אם כל אחד יכול לעשות את זה? זו התשובה – כל אחד יכול לעשות את זה. אנחנו דור שאוהב שינויים, אוהב לזפזפ וממצה מהר מאוד דברים, אנחנו דור שלא אוהב צנזורה, מעודד נונסנס ומחפש את מה האותנטיות והכנות שלו אצל אחרים. ריבוי התוכן האומנם מבלבל אותנו אבל אם זה סרטונים קצרים שמופיעים לנו בפיד אנחנו אוהבים את זה ורוצים עוד.

על אמירה זו גיורא חמיצר, היוצר והתסריטאי של סדרות ילדים כמו "השמינייה" ו"האי", אמר בראיון שנערך בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל: "הגירויים הם יותר חזקים. אתם מבינים איך זה קשור לטיקטוק כי אם אנחנו רגילים לקבל את הגירויים שלנו כל חמש שניות למי יש כוח לחכות עכשיו לחמישה פרקים או לסאגה משפחתית שיקרה משהו מפתיע. אין לזה קהל יותר. אתם חייבים למצוא משהו שיהיה מסעיר מהשנייה הראשונה שיהיה בו משהו קיצוני. הקהל היום צריך משהו אחר. צריך דברים שמהשורה הראשונה אתה אומר וואוו עוד לא היה דבר כזה".

"אני חושב שהמציאות הכי נונסנס בעולם. אם תעצרו רגע ותקשיבו לשיחות אתם לא תבינו איך אתם חיים באותה פלנטה עם אותם אנשים. כל עוד בנונסנס יש אמת, אני אוהב את זה"

דין נעים

אתה חושב שבאמת כל אחד יכול ליצור סדרת רשת?
נעים: "כל אחד יכול לעשות סדרת רשת כל עוד עושים את זה ממקום אותנטי. אפשר לקחת כדוגמא כל מיני טיקטוקרים, כמו אורי ורד, הוא פשוט מצלם את עצמו הוא לא עושה כלום חוץ מלשים על עצמו שפם מנייר וחולצה על הראש. ולא צריך יותר מזה. זה סופר מצחיק. אמנם זאת לא סדרת רשת אבל זה מראה איך אפשר ליצור תוכן בלי ידע טכני מורכב, אלא פשוט עם אותנטיות ופשטות".

אם ככה, איפה המקום של סדרת רשת להיות משהו מיוחד?
"לחשוב על עצמך בתור משהו מיוחד זו יוהרה שהיא לא ממש אותנטית. כולם מאוד מיוחדים וכולם מאוד שונים וזה עניין של מזל, יכולת טכנית וגם יכולת של הומור. זה יתפוס רק כשאנשים ירגישו שזה חלק מהם חלק מהחיים שלהם. אנשים תופסים רגעים אמיתיים ומקצינים אותם לחלוטין וזה מה שתופס. לדוגמא, בפרק השלישי, ציירתי את בית האבות בדיוק כמו שאני מכיר מאחד שנמצא מול הבית שלי בקיבוץ. הקטע בתחילת הפרק עם המיץ תפוזים? זה ציטוט של שיחה ששמעתי בקיבוץ, שמעתי את השיחה המצחיקה הזאת ואז הם השתעלו ולא יכולתי שלא לשים את זה בפנים".

עם השנים נולדו להן עוד כמה סדרות רשת, שאף הפכו את הכוכבים שלהם להיות כוכבי היום המדוברים והמוכרים ביותר, כמו רועי כפרי מ"ניצה ולחם" ו"חתולונובלה" (2007) ואודי כגן עם "משיח" (2013), שהצליחה מעל למשוער. הסדרה הייתה אמורה להיות משודרת בטלוויזיה אך קיבלה סירוב מכל הכיוונים מה שגרם לכגן לפרסם אותה בכלל ביוטיוב. ותראו איפה הוא היום ("ארץ נהדרת").

הפרק הראשון של "משיח" ביוטיוב

אם לא צפיתם עדיין בסדרות רשת וזה היה נראה לכם משהו של ילדים או של "ווירדוס", כנסו לאתר של תאגיד השידור – "כאן 11" אשר מטפחים את המוצר שנקרא סדרות רשת  בסדרות כמו הטרמפיסטיות, בר סמכא של תמיר בר, כאן סקרנים ועוד…

ואם אתם אוהבים את הנונסנס, למטה מופיעות ההמלצות שלי לסדרות רשת. אתם אפילו תשימו לב שהחברים שלכם מצטטים במשך שנים משפטים מהן ולא ידעתם.

צפייה נעימה 🙂

המלצות העורכת
רועי כפרי וניב מג'ר בסדרת הרשת ניצה ולחם

המקומות שלא תוכלו לבקר בהם גם אחרי הקורונה

מקדשים, נחשים ואפילו שבט מקומי שמבטיח להרוג את כל מי שינסה ליצור עמו קשר- אלו הם היעדים המבודדים בעולם, שיישארו סגורים גם לאחר תקופת ימי הבידוד והסגר

כתב: מור שפייר

אי הנחשים, האוקיינוס האטלנטי

האי קווימדה גרנדה ששוכן 40 קילומטרים בלבד מחופי סאו פאולו שבברזיל, הוגדר על ידי משטרת ברזיל כאזור שהכניסה אליו אסורה על פי חוק. מלבד כמה מדענים בודדים ואמיצים שזכו לאישור הכניסה הנכסף, מדובר במקום פראי ובתולי שכף רגלו של אדם כמעט ולא דרכה בו. אז מה הופך את האי הזה לכה מסוכן אתם שואלים? התשובה נמצאת כמובן בשמו של האי. האגדה מספרת שניתן למצוא חמישה נחשים על כל מטר מרובע באי. אך לא סתם נחשים, מדובר בזנים הארסיים ביותר בעולם שרובם יכולים להרוג אדם תוך דקות ספורות. בקיצור, לא יעד מומלץ כל עוד אין לכם איזו משאלת מוות הזויה שכוללת הכשה על ידי אלפי נחשים ארסיים.

מקדש ארון הברית, אתיופיה

מקום מנוחתו של ארון הברית הוא בגדר תעלומה עתיקה ומסתורית שמעסיקה כל חוקר תנ"ך בעולם. לפני כשלוש שנים, מספר חוקרי תנ"ך מבריטניה וארה"ב דיווחו כי על פי הראיות, כנסיית "סנט מרי מציון" שבעיר האתיופית אקסום, היא זו שמחזיקה בפריט התנכ"י המוזהב – ארון הברית אשר מכיל בתוכו את לוחות הברית ומטה אהרון הכהן. החוקרים טענו שהארון המיתולוגי הגיע לאתיופיה יחד עם היהודים שגורשו בתקופת מלכות מנשה. הוא נדד בין מספר ערים באתיופיה עד שהגיע לאקסום. העובדה שבכנסייה נמצאת כספת שמורה ומוקפת גדר שאיש אינו מורשה להיכנס אליה מלבד הכומר המקומי, מצליחה לאשש במידה מסוימת את טענת החוקרים. אין עשן בלי אש ואין כנסייה מבודדת לחלוטין בלי האוצר התנ"כי הנחשק ביותר בהיסטוריה.

האי סנטינל, מפרץ בנגל

האי סנטינל שוכן בקבוצת איי אנדמן השייכת להודו. בניגוד לתושבי האיים האחרים ברצועה, שמעודדים קשרי מסחר עם האדם המודרני, הסנטינלים חרטו על דגלם בידוד קיצוני לפני כ-60 אלף שנים. השבט מונה על פי ההערכות כ-400 בני אדם, צבע עורם כהה מאד והם נמוכים בצורה דרסטית מהאדם הממוצע. על פי ההערכות השתרשה בקרב הסנטינלים האמונה שהאדם המודרני יכול להדביק אותם במחלות ולכן בני השבט החליטו שכל אדם זר שיתקרב לאי – דינו מוות. ההחלטה של בני השבט עמדה במבחן בשני מקרים שונים ב-15 שנה האחרונות.


בשנת 2006, שני דייגים הודים נסחפו בטעות אל האי. הם הוצאו להורג וגופותיהם נתלו כדחלילים על החוף. משמר החופים ההודי ניסה להשיב את הגופות בעזרת מסוק, אך מטח חצים של הסנטינלים לעבר המסוק, הביע את התנגדותם להשיב את שני הדייגים המסכנים.

ב-2018, מיסיונר אמריקאי בשם ג'ון אלן צ'או הגיע לאי בעזרת סירת דיג שיצאה מאחד האיים השכנים על מנת "לייסד את ממלכת ישו בסנטינל". צ'או הביא עמו מספר מתנות לסנטינלים – מספריים, סיכות ביטחון וכדור, אך הסנטינלים פחות התחברו למתנות הזולות והעדיפו להוציא את צ'או להורג בעזרת מטח חצים. 

חדר השינה של המלכה אליזבת', לונדון

ארמון בקינגהאם הוא אחד המבנים המוכרים ביותר בעולם, מיליוני בני אדם מבקרים בו מדי קיץ על מנת לספוג מעט מתחושת הפאר והיוקרה של בני משפחת המלוכה. יחד עם זאת, ישנו חדר אחד מתוך 775 חדרי הארמון שלא ניתן להיכנס אליו בשום פנים ואופן – חדר השינה של המלכה אליזבת'. למרות האיסור המפורש והאבטחה הכבדה, בשנת 1982 הצליח אדם בשם מייקל פגן להסתנן לחדר השינה של המלכה בזמן שהיא ישנה. פגן, שכבר פרץ בעבר לארמון, הצליח לטפס על גדר התיל הגבוהה, הוא נכנס לארמון דרך חלון פתוח ושוטט לו ברחבי הארמון עד שמצא את חדר השינה של המלכה. הוד מעלתה התעוררה בבהלה ומצאה את פגן בן ה-31 כשהוא מלוכלך ומדמם (כתוצאה מכך שנחתך מהגדר). המלכה ניסתה להתקשר מספר פעמים לאבטחה, אך איש לא ענה ולכן היא החליטה, בדרכה המלכותית, לפתוח עם הפורץ בשיחה בת 12 דקות על אהבה ומשפחתיות. לאחר שנעצר, טען פגן שהוא תכנן להתאבד בחדרה של המלכה, אך התחרט כי הוא חשב "שזה לא דבר נחמד לעשות". אין כמו הנימוסים הבריטיים.  

הסיפור האפל של בית המלוכה הבריטי

מאחורי החיים של אליזבת', וויליאם, קייט ושאר בני משפחת המלוכה הבריטית, מסתתרת היסטוריה אפלה במיוחד, אותה ניסתה הממלכה לטייח במשך עשורים. וגם – איך התקשורת קשורה לכך?

כתב: מור שפייר / ערכה: תהילה עטיה

בשבוע האחרון, הכריזה ממשלת בריטניה על הכרתה בחמאס כארגון טרור. האירוניה היא שדווקא המדינה שנחשבת כיום לאחת המדינות המערביות הבולטות בעולם, שמתנגדת בצורה כה מובהקת לטרור, היא המדינה שלפני כמה מאות שנים הייתה הראשונה להעסיק טרוריסטים, שמוכרים לנו כיום בתור הפיראטים המיתולוגיים. הפיראטים, שעסקו בטרור וביזה ימית, זכו להכרה מהמלכה והפכו עם השנים לשכירי החרב שלה בים. הם בזזו עבור הכתר ואף הטביעו ספינות למענו. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאירוניה חולשת על היבטים רבים בממלכה הבריטית ולא מסתכמת רק בנושא הטרור.  

unplash

תפקידו של בית המלוכה הבריטי בעשורים האחרונים הוא למכור לכולנו סיפור אגדה. סיפור על ארמונות, זהב, יהלומים, נסיכים ונסיכות. עבורנו, משפחת המלוכה הבריטית היא כל מה שסיפרו לנו עליו באגדות, שמצליח להתחולל בחיים עצמם. את המפגש שלי עם בית המלוכה בארמון בקינגהאם בלונדון, שאירע לפני יותר מעשור, אני זוכר עד היום. הפרשים, המשמר המלכותי והחצוצרות שלאחריהם הגיעו כמה שניות של אופוריה מוחלטת- המלכה אליזבת' השנייה בכבודה ובעצמה. השריד האחרון של ימי הביניים בעולם הפוסט-מודרני שבו אנו חיים. נמוכת קומה, לבושה בחליפה ירוקה, כתר על ראשה והיא מנופפת לנו לשלום בדרכה הייחודית. נפנוף קטן ואלגנטי שעם השנים הבנתי שעומדת מאחוריו היסטוריה אפלה ונשכחת.

בית המלוכה הבריטי תמיד ידע להתאים את עצמו לרוח התקופה. לאחר מלחמת העולם השנייה,  מאסו יושבי תבל במלכים, ברודנים ובעריצים. בני משפחת המלוכה בבריטניה היו הראשונים לזהות את המגמה והם הפכו את עצמם בן רגע מרודנים מורמים מעם, לחברים הכי טובים שלו. הם פשטו את הגלימות ולבשו חליפות, השילו מעצמם סמכויות והפכו לסימבול חייכן ופופולרי שמוכר סיפורי אגדה להמונים. המנטרה אותה קידם בית המלוכה הייתה – "אנחנו רק סמל, אנחנו לא מושלים בכם ולכן את הכעס שלכם כלפי השליטים אל תפנו כלפינו".

unplash

המגמה השנייה אותה זיהו בניה ובנותיה של משפחת וינזדור הייתה עליית כוחה של התקשורת. הם ניצלו את התקשורת לטובתם, העניקו ראיונות וצילומים משפחתיים לכל דורש וציינו בכל מופע ראווה בכל פינה בעולם שהם מקדמים את הערכים שכולנו יכולים להזדהות עמם – ערכי השלום, הדמוקרטיה והאחווה. אלו רק חיזקו את התדמית שלהם כמשפחה אנושית, שבעורקיה זורם דם אדום ולא דם כחול, שנהנית ממעמדה בתור המשפחה שנבחרה בעבר על ידי האל וכעת נבחרת בשנית על ידי תקשורת ההמונים ודעת הקהל. אך חשוב מכל, התדמית שהמלכה אליזבת' והנסיך פיליפ דאגו לטפח בגופי התקשורת בכל העולם, גרמה לכך שרבים מהעמים שהיו תחת השלטון הבריטי ערב המלחמה, בחרו להישאר תחת חסותה עד היום. השלטון הבריטי הושג בעזרת כוח הזרוע והונצח בעזרת כוחה של התקשורת.

ועכשיו בואו נדבר על מי מממן את כל המופע היקר הזה. רבים נוטים לחשוב שכספי המיסים של העם הבריטי הם אלו שמחזיקים את בית המלוכה, אך בפועל לא מדובר ביותר מאחיזת עיניים. ובחלק זה של הכתבה עליי לשאול בשנית את השאלה ששאל ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד באותו נאום אייקוני באילת – "איפה הכסף?", או יותר נכון מאיפה הכסף.

unplash

בית המלוכה הבריטי מקבל כיום קצת יותר מ-100 מיליון ליש"ט בשנה ממשלם המיסים הבריטי, כמעט פי שניים מכל בית מלוכה אחר בעולם. כאשר מוסיפים לכך גם את ההשקעות הסודיות של בית המלוכה, את אוצרות הממלכה ואת הארמונות המשפחתיים, נקבל בחישוב גס הון בשווי של מיליארד ליש"ט. הבעיה היא שחלק גדול ממנו לא מייצר הכנסה עבור בני המשפחה, אלא בעיקר גורם להוצאות כבדות כמו התשלומים על אחזקת הארמונות למשל. אם נסתכל בספרי ההיסטוריה נבין שגם מיליארד הפאונד הללו מהווים רק את קצה הקרחון, וכאן אנחנו צוללים לחלק האפל של היסטוריה הבריטית. נא להדק חגורות.

במשך מאות שנים התנהל בית המלוכה הבריטי בצורה פשוטה. הם הבינו שככל שאתה כובש יותר ארצות, כך אתה זוכה ליותר נתינים וכתוצאה מכך גם ליותר כסף מתשלומי מיסים. במשך שנים פעלה בריטניה בצורה של פירמידה שבה השכבה התחתונה, שכבת הנתינים מכלכלת את השכבה העליונה, בית המלוכה ולא מקבלת דבר בתמורה. אך במאה ה-15, הבינו הבריטים שלא די בלשעבד את ממונם של הנתינים, אפשר גם לשעבד את גופם.

באמצע שנות התשעים של המאה ה-15 חלה נקודת המפנה – ממלכות אירופאיות ובראשן הממלכה הבריטית אימצו את הטכנולוגיה הימית והצבאית שלהן כדי לכבוש ארצות מעבר לים. הדבר גרם להקמת האימפריה הגדולה מכולן, האימפריה הבריטית שבה השמש אינה שוקעת לעולם. היא נקראה כך מפני שדגלה של בריטניה התנוסס בכל מקום שהשמש זרחה עליו בכדור הארץ – מצפון אמריקה ועד אפריקה, מאוסטרליה ועד הקריביים. את תוצאות המפגש הראשון בין האדם הלבן האירופאי לאדם השחור מאפריקה והקריביים כולנו כבר מכירים.

unplash

עד מהרה, הפכה בריטניה לאימפריה הגדולה בהיסטוריה של סחר בעבדים, והמספרים על פי ההיסטוריוניים בני זמננו הם איומים- מיליוני בני אדם מהקריביים, מאפריקה ומהודו נחטפו על ידי הצבא הבריטי ונמכרו בכל רחבי העולם. למעשה, בריטניה הרוויחה לאורך ההיסטוריה יותר מ-80 טריליון דולר כתוצאה מסחר בבני אדם וגזלת משאבים. בריטניה הפכה למרוויחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הסחר בעבדות, "החברה המלכותית האפריקאית" אותה הפעילה לצורך העברת עבדים מאפריקה לסוחרים בארה"ב, הכניסה עבורה יותר כסף מאשר כל מפעל וממסד שפעל תחת הכתר לאורך ההיסטוריה. לפתע, שווי האוצרות של בית המלוכה כיום, שעומד על קצת יותר מ-200 מיליון פאונד הופך להיות כסף קטן.

בסופו של דבר העניין פשוט – בהתחשב בכך שבית המלוכה הבריטי לא מרוויח מהאוצרות והנכסים שלו, שכספי המיסים לא מספיקים לממן את הוצאותיו והעובדה שעשרות טריליונים של דולרים יכולים לממן כל בית מלוכה במשך דורות, הגיע הזמן לשאול את השאלות הקשות – כיצד מומנו טקסי החתונה של וויליאם והארי? מי שילם על הלוויה של הנסיך פיליפ ומניין הכסף למימון המלתחה הגרנדיוזיות של המלכה אליזבת'? התשובות כפי שהבנתם, נמצאות בהיסטוריה המדממת שבית המלוכה מנסה להשכיח. אך ישנה גם שאלה גדולה שאמורה להיות מופנית כעת עבורנו – איך עלינו, על התקשורת ועל דעת הקהל העולמית, שכפי שצוין לעיל, מעניקים את הלגיטימציה לבית המלוכה כיום, להתייחס אליו לאחר שאנחנו כבר יודעים את התשובות האפלות הללו?

הקעקועים של העולם העתיק: ממצרים ועד יפן

כתבה וערכה: כנרת גואטה

בהרבה מדינות יש שימוש בקעקועים באופן מסורתי שהחל לפני שנים רבות. הצטרפו למסע בין מדינות שונות בעלות היסטוריה של שימוש בקעקועים והמשמעויות השונות של הקעקועים בתרבותם

מצרים העתיקה
מצרים היא כנראה בין המדינות העתיקות ביותר שבהן השתמשו בקעקועים ויש חוקרים הסוברים כי היא העתיקה מבין כולן. מומיות שהתגלו חשפו נשים מקועקעות בנקודות וקווים המסודרים באופן גיאומטרי. בהתחלה חוקרים ייחסו את הקעקועים לנשים מהמעמד הנמוך. בהמשך, כאשר התגלו מומיות נוספות שיוחסו דווקא לחצר המלוכה ולא למעמד הנמוך, החלו לחקור לעומק את הנושא והתגלה שחלק מהנשים היו כוהנות דת שסגדו לאלים מסוימים והיו מקועקעות בהתאם לאל לו סגדו. כך למשל, מומיה שהתגלתה בשנת 1891 של כוהנת דת בשם אמונט שהייתה כוהנת של האלה האטור, הייתה גם היא מקועקעת. אחת הטענות היא שהקעקועים היו בדפוס המקיף את הבטן התחתונה והגב והיוו הגנה לנשים בהיריון, וחוצץ בין העובר לעולם שבחוץ.

הודו
בהודו משתמשים בחינה ליצירת קעקועים, לרוב לחתונות, אבל גם לפסטיבלים של השנה החדשה. הקעקועים מצוירים בעיקר על הכלות. את החינה מייצרים מעלי צמח החינה מהם מכינים מעין משחה. לחתונות החינה תצויר על כפות הידיים, האצבעות ואצבעות הרגליים של הכלה, בדרך כלל על ידי מישהי שכבר נשואה באושר. את הקעקועים יציירו בין יום לשלושה ימים לפני החתונה כדי שיספיקו להתקבע כראוי על העור. את החינה ניתן לרכוש במעין קונוסים המקלים על הציור, אך ניתן להשתמש גם במקל או מכחול כדי לצייר את הקעקועים. לאחר הציור ממתינים עד שהחינה מתייבשת ונסדקת על העור. לאחר מכן ניתן לשטוף את החינה והציור יישאר על העור. ככל שהחינה תישאר על העור יותר זמן, כך הצבע שיישאר לאחר הסרת המשחה יהיה כהה יותר. לרוב מדובר בצבע חום אדמדם. הקעקוע עצמו יישאר על העור עד לכ-3 שבועות. בפסטיבלים הנשים המקועקעות בחינה אינן בהכרח נשואות, חלקן אף ילדות.

קעקוע חינה לפני הסרת המשחה
קעקוע חינה לאחר הסרת המשחה

יפן
ביפן לקעקועים יש משמעות אחרת לגמרי. בעבר היו מקעקעים אדם כדי לסמן שהוא עשה פשע כלשהו. בנוסף, פושעים היו מקעקעים את עצמם כדי להראות נאמנות לכנופייה או לארגון אליו הם משתייכים. כך או כך, ביפן קעקועים נתפסים בהקשר רע. רוצחים היו מקועקעים בראשם ואילו גנבים היו מקועקעים על זרועם. עם השנים הקעקועים הפכו לנורמה בעולם. למרות התקדמותה של יפן עם המודרניזציה ותרבות הקעקועים, עדיין ישנם מספר מקומות ביפן שאליהם אדם מקועקע לא יוכל להיכנס, בעיקר במעיינות חמים ובתי מרחץ. ישנם מקומות ביפן שיאשרו כניסה אם הקעקוע מכוסה. לעיתים האנשים המקועקעים לא יוכלו להיכנס למקומות גם אם ברור שהקעקועים שלהם לא מסמלים כל קשר לארגון פלילי.

צילום מסך מיוטיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=5Y-jzaOlRdg

אלה רק שלוש מדינות מתוך רבות אחרות המתייחסות לקעקועים, ולכל מדינה המסורת והתרבות שלה בנוגע אליהם, חלקן חיוביות וחלקן שליליות. מה שבטוח, קעקועים הם לא חלק מתופעה חדשה. אז אם אתם טסים ליפן ואתם מקועקעים קחו בחשבון שלא תוכלו להיכנס לכל מקום, ואם אתם שוקלים לעשות קעקוע – חישבו על דקירות המחט המרובות היוצרות את הקעקוע. אם אתם שואלים אותי, קעקועי חינה הם העדיפים – לא כרוכים בכאב, לא נשארים לנצח, ואם אתם דואגים מבחינה הלכתית, היותם זמניים פותרת את הבעיה הזו.

מישראל עד נאפולי: מסע בעקבות אלכסנדר מוקדון

כתבה וערכה: כנרת גואטה

הצטרפו למסע בין דפי ההיסטוריה של אלכסנדר השלישי, הידוע בכינויו אלכסנדר הגדול – מנהיג, מצביא וכובש, מלך האימפריה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בעת העתיקה

רקע
אלכסנדר הגדול היה מלך מקדוניה ופרס, הוא כבש גם חלקים מאסיה והודו, הגיע גם לישראל וכבש את עזה, היה מלך גם במצרים, אלכסנדריה היא עיר שקרא על שמו. הוא נולד בפלה, מקדוניה בשנת 356 לפני הספירה, למלך פיליפ השני והמלכה אולימפיאס, אם כי האגדה מספרת כי אלכסנדר היה בנו של זאוס, מלך האלים היוונים.  

בגיל שתים עשרה, אילף סוס אימתני בעל מזג רע, העונה לשם בוקפאלוס, בכך הוכיח את אומץ ליבו, והסוס הפך למלווהו הנאמן בקרבות לשנים רבות לאחר מכן. בגיל שש-עשרה, הוביל צבא לאזור שנאמר עליו שהוא בלתי ניתן לכיבוש, וכבש אותו. אלכסנדר למד לקרוא, לרכב ולצוד. אריסטו (לפני שהפך לאחד מגדולי הפילוסופים) הובא כדי ללמדו, ויחד למדו עד שהגיע אלכסנדר לגיל 16. בגיל עשרים, לאחר שאביו נרצח, הפך למלך במקומו והרג את כל מתנגדיו לפני שיוכלו לנסות למרוד בו ולהדיחו מהשלטון. אלכסנדר מוקדון מת בשנת 323 לפני הספירה בבבל כשהוא כבן 33 בלבד.

מטבעות כסף מתקופת אלכסנדר מוקדון
שני מטבעות כסף נמצאו בישראל. המטבעות, בני כ-2,300 שנה, נמצאו במערת נטיפים בצפון בשנת 2015. מטבעות אלה הוטבעו בתקופת אלכסנדר מוקדון, על המטבע מופיע אלכסנדר כהרקולס עטוף בעורו של אריה מצד אחד. ההשוואה להרקולס – חצי האל חצי בן האנוש, בנו של זאוס מדגישה את מעמדו הרם של אלכסנדר על דפי ההיסטוריה. מצידו השני של המטבע נמצא זאוס, מלך האלים היווניים, יושב על כס כשבידו האחת שרביט ועל כף ידו השנייה עומד נשר (שתי התמונות הן צילומי מסך מסרטון כתבה של כאן 11 ביוטיוב).

אלכסנדר עטוף בעור אריה (כמו הרקולס)
זאוס מלך האלים

לוחם על סוס
בכיכר מקדוניה, בעיר סקופג'ה – עיר הבירה של מקדוניה הצפונית, ישנו פסל של אלכסנדר על סוסו, כשהוא מורם על פלטפורמה בגובה עשרים וארבעה מטרים. זוהי אנדרטה ומזרקה שנבנתה בשנת 2014 לזכרו של אלכסנדר מוקדון.

פסל דומה ניתן למצוא בסלוניקי, נבנה על ידי אווגלוס מוסטאקאס (Evaggelos Moustakas) בשנת 1973, מציג את אלכסנדר על סוסו. הפסל בגובה שישה מטרים. סוסו של אלכסנדר נראה מוכן לקרב, ופני אלכסנדר אל המזרח. מאחורי הפסל ניתן לראות חמישה מגנים על חניתות, על המגנים חרוטים: נחש, גורגון מדוזה (דמות מהמיתולוגיה היוונית- אחת הגורגונות), אריה, שור ובז. המגנים והחניתות מהווים סימבוליזם לצבאו של אלכסנדר.

סרקופג אלכסנדר
אין מדובר בסרקופג (מעין קופסה שלעיתים מוצגת מעל הקרקע אך ניתנת לקבורה) של אלכסנדר עצמו, אלא בסרקופג מהמאה הרביעית שהתגלה בנקרופוליס (בית קברות), ליד צידון בלבנון. הקשר לאלכסנדר הוא העיטורים בשיש ממנו עשוי הסרקופג. העיטורים מורמים מעל לשיש, ומציגים את חוויותיו של אלכסנדר. אחד מצדדיו מציג את אלכסנדר רוכב על סוסו בקרב באיסוס, נלחם בפרסים. צד אחר שלו, מציג את אלכסנדר צד אריות עם הפרסים והמקדונים. מבנה הסרקופג בסגנון מקדש יווני. הסרקופג מוצג במוזיאון הארכיאולוגי באינסטנבול.

פסיפס אלכסנדר
הפסיפס התגלה בפומפיי ומתוארך לשנת 100 לפני הספירה. בפסיפס מוצג הקרב בין אלכסנדר הגדול למלך פרס, דריווש השלישי (קרב איסוס בשנת 333 לפני הספירה). גודלו 5.83 על 3.13 מטרים, והוא מורכב מכמיליון אבני פסיפס. בקרב היסטוריונים ישנה מחלוקת אם מתואר בפסיפס קרב איסוס, או קרב גאוגמלה (331 לפני הספירה) בו ניסה אלכסנדר לתפוס את דרייווש. הפסיפס לא נשתמר כולו, אך ניתן לזהות בקלות את אלכסנדר עם שיריונו המוכר שעליו מוצג ראש המדוזה – אחת הגורגונות, ואת דרייווש במרכבתו. הפסיפס התגלה בשנת 1831 בבית פאן בפומפיי, ובשנת 1843 הועבר לנאפולי ומוצג במוזאון הארכיאולוגי במקום.

אי אפשר לדבר על אלכסנדר הגדול מבלי לדבר על מסע קבורתו והמחלוקת בדבר. אלכסנדר מת בבבל, ולאחר וויכוחים רבים בין יורשיו ויועציו הוחלט שגופתו תועבר למוקדון. לאחר שגופתו נחנטה, היא הוכנסה לסרקופג עשוי זהב, את הסרקופג הכניסו לארון עשוי עץ מצופה זהב, והכל כוסה בארגמן. את הארון העלו על מרכבה, והמרכבה יצאה לדרך למוקדון.

אך מרכבת הקבורה של אלכסנדר לא הגיעה ליעדה. היא נחטפה בדרך על ידי שליט מצריים, תלמי אשר העבירה לממפיס. האגדה מספרת שיורשו, תלמי השני העביר את המרכבה לאלכסנדריה וקבר את אלכסנדר שם. מסופר כי תלמי הרביעי בנה מאוזולאום מפואר – מבנה קבורה וסגידה – לזכרו של אלכסנדר.
עוד מסופר כי תלמי העשירי שהיה זקוק לכספים התיך את הסרקופג המוזהב, והחליפו באחד פשוט יותר העשוי אלבסטר או זכוכית.  
צונמי ורעידות אדמה הטביעו והרסו את אלכסנדריה העתיקה והביאו לכך שארונו של אלכסנדר הגדול לא נמצא עד היום.

אלה רק חלק מהעתיקות המספרות את סיפורו של המצביא הגדול, אלכסנדר מוקדון. אך הן נותנות טעימה יפיפייה מחייו ומלחמותיו של מצביא כריזמטי, מלכותי בעל מעמד המשתווה לכמעט אל, שכבש חלקים נרחבים מהעולם.   

שינויים בהרגלי הקריאה: מה עשתה הקורונה לעולם הספרים?

החנויות סגורות ועולם הדיגיטל בפריחה, וכמו בכל תחום, גם בזירת הספרים יש שינויים מאז פרוץ מגפת הקורונה. אז מה עלה בגורלם של הספרים המודפסים? והאם אנחנו באמת קוראים יותר?
כתבה: כנרת גואטה / ערכה: שלם אריאלי

עם הופעת הקורונה נסגרו עסקים רבים ובהם גם חנויות הספרים. בתחום ציפו למשבר רציני גם בארץ וגם בעולם, אך להפתעתם בעוד הפרסומים של המו"לים פוסקים והחנויות נסגרות, הרכישה של הספרים ברשת נמצאת בעלייה.

בזמן שחנויות פרטיות נסגרות, רשתות הספרים מצליחות לעמוד בביקוש לספרים בעיקר בגלל שיש להם את הפלטפורמה המתאימה לכך. בארץ למשל, לסטימצקי וצומת ספרים יש אתרי אינטרנט שהיו פעילים עוד לפני הקורונה, כך שמבחינתם, העסקים די כרגיל.

ישנם ז'אנרים שנהפכו פופולריים יותר בעקבות משבר הקורונה. נראתה עלייה באחוזי הרכישה של ספרים לילדים ולצעירים בארצות הברית. במדינות אחרות ניתן לראות ביקוש לספרי מגפות עולמיות, ספרים על מגפות שהוצאו לאור לפני שנים, וכעת ישנה עלייה ברכישתם, דוגמא לכך היא הספר "הדֶבר" של חתן פרס נובל לספרות בשנת 1957, אלבר קאמי, שמראה עלייה של כ-150 אחוזים במכירות, לעומת השנה של לפני הקורונה, הספר אף נכנס לרשימת רבי המכר באיטליה, ואף נמכר בכ-300 אחוזים יותר בצרפת. בתורכיה ניתן לראות עלייה ברכישה של ספרי צביעה למבוגרים, ספרי פילוסופיה וספרי פסיכולוגיה.

בבריטניה נצפתה עלייה במכירה של ספרי חינוך לילדים, רומנים, ספרי יצירה, ספרות בדיונית, וספרי פשע אמיתי. עוד נראתה עלייה במכירה של ספרי צביעה למבוגרים, ספרים בכריכה רכה, ספרי הדרכה ללימוד בבית וספרי פאזלים. ספרים קלאסיים כמו "מאה שנים של בדידות" ו"אהבה בימי כולירה" של גבריאל גרסיה מרקז, "חמדת" של טוני מוריסון, "גסטבי הגדול" של פרנסיס סקוט פיצג'רלד ו"פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת', הראו גם הם זינוק משמעותי במכירות.  

יותר מכך, ב"לוס אנג'לס טיימס" וב-BBC צפו ירידה משמעותית ברכישת הספרים המודפסים ועלייה ברכישת הספרים האלקטרוניים בעקבות המשבר אך הם התבדו. לפי הניו יורק טיימס מאז תחילת משבר הקורונה נצפתה דווקא עלייה ברכישת הספרים המודפסים בארצות הברית לעומת הספרים האלקטרוניים, אולי בגלל האילוץ להשתמש באמצעי הטכנולוגיה באופן תדיר כל כך, בפלטפורמות כמו זום ואתרי משלוחים למיניהם, כשאנשים מחפשים משהו לקרוא, הם רוצים לקרוא דווקא את הספר המודפס. בישראל לעומת זאת, ברגע בו נסגרו חנויות הספרים, נרשמה עלייה במכירות בחנויות דיגיטליות ונראה זינוק בקרב קוראי הספרים האלקטרוניים.

ניסיון נוסף להגברת המכירות של הספרים המודפסים מתבטא במכירת ספרים ברשתות השיווק. ספרים החלו להימכר ברשתות כמו "וולמארט" ו"טארגט" בארה"ב. בישראל, השיטה הזו עובדת בעיקר במכירה של ספרי ילדים אך לא מעבר.

משבר הקורונה סיפק זמן פנוי לא רק לקוראים, אלא גם לסופרים ובמיוחד לסופרים חדשים. מו"לים מדברים על עלייה ברומנים שנשלחים אליהם מסופרים חדשים, חלקם אף מדברים על הקורונה.

אם פעם ספר היה מקור לנחמה ומילוי הזמן בסופי שבוע ובנסיעות ארוכות ברכבת, כיום, מאז תחילת משבר הקורונה, עם ריבוי הזמן הפנוי והשהייה בבית עם הילדים, הספר הפך לפתרון תעסוקתי וכלי עזר בחיי היומיום.

בין אם בכניסה לעולמות חדשים או ישנים בין דפי הנייר ובין אם בשקיעה לעולמות הללו תוך העברת האצבע על המסך, ספרים קיבלו מקום משמעותי הרבה יותר בחיינו. אז תעבירו את הדפים במסך או תעשו כמוני ודפדפו את דפי הנייר, ותשקעו למקום אחר. אולי, רק לרגע, תצליחו לשכוח שיש דבר כזה שנקרא קורונה.     

מלבנון לאריאל

היא לא מגדירה את עצמה כערביה, נולדה בלבנון ודוברת ערבית. סנוו אייט, נוצריה בת למשפחת צד"ל מדברת על הקליטה בארץ, חווית הלימודים באוניברסיטה ישראלית לצד יהודים וערבים, ושמירה על התרבות והזהות לאורך השנים

כתבה:מיכל עמיצור / ערכה: הודיה גרוס

סנוו אייט יונס (22), סטודנטית שנה א' לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל בשומרון. נוצריה לבנונית, בת למשפחת צד"ל המתגוררת במעלות. סנוו היא הדוגמה החיה לשילוב ומגוון הסטודנטים הלומדים באריאל. היא משמשת כנציגת שנתון של המסלול שלה באוניברסיטה. בעוד שבארץ מולדתה מתקיימת מחאת אזרחים שרוצים שינוי, היא פועלת כאן כדי לגשר בין הלאומים השונים.

"בשנת 2000 עלינו לארץ, כל מי שגר בישראל והוא לבנוני היה חלק מצבא דרום לבנון, צד"ל, מלבד יהודים לבנונים שניצלו את ההזדמנות ועלו איתנו לישראל". עד שנת אלפיים, ברצועת הביטחון הצפונית של ישראל היו כשלושים וחמישה מוצבים של מיליציה צבא דרום לבנון שפעלו בשיתוף פעולה עם ישראל. לאחר הנסיגה מלבנון, כ-6000 חיילי צד"ל, חששו מטבח שיעשה בהם על ידי ארגון חזבאללה ותומכיהם ועברו את הגבול לישראל תוך שהשאירו את רכושם ומשפחתם מאחוריהם. רובם התיישבו ביישובי הצפון הגדולים: נהריה, מעלות, קריית שמונה, טבריה, כרמיאל וצפת.

"נולדתי בלבנון, אמא שלי בחרה לי שם סנוו אייט, הפירוש של זה שלג לבן. זה היה בשביעי לראשון, באותו זמן ירד שלג בלבנון, והייתי תינוקת לבנה ובהירה. כשעליתי לארץ הייתי בת 3, אבל אני זוכרת את הכל. בהתחלה כולם הגיעו לצפון הארץ, מטולה, קיבוץ שלומי, והכנרת. היה הרבה בלבול, מה יעשו איתנו איך יחלקו את הקהילה. איפה נתיישב, כמה זמן נשהה והאם נחזור או לא נחזור? היה בלאגן גם פה וגם בלבנון".

סנוו בילדותה.

רוב אנשי צד"ל שהגיעו לארץ הם נוצרים, מעט מוסלמים וקצת דרוזים. לאנשי צד"ל ניתנה האופציה להגר גם למדינות נוצריות שרצו לקלוט אותם ופתחו את שעריהן, היו רבים שהיגרו לחו"ל וכמו כן נותרו קהילות גדולות של אנשי צד"ל בצפון הארץ.

"כשהגענו לארץ לערבים במדינה היה קושי לקבל אותנו, באותה תקופה עוד לא היה כל כך אנשים ערביים ציוניים. כולם היו אנטי. זה לא כמו היום שיש יותר מקום לדיבור ולשיח. אז הם ראו בנו גם כסוג של אוייבים ובוגדים ששיתפנו פעולה עם צה"ל וישראל". לאחר כמה מקרים בודדים של התנקליות שונות המדינה הבינה שיש צורך ליישב את קהילות צד"ל בין יהודים וכך משפחתה של סנוו הגיעה לעיר מעלות. על אף ההתיישבות בקרב היהודים בבית המשיכו את המסורת. "כל הזמן מספרים לנו למה עלינו, איך עלינו, את כל הסיפור. גם מבחינת חתונה וכאלה כשאת גודלת, ההורים משדרים סוג של אל תתחתנו עם ערבים, עדיף עם לבנונים, אין לנו נגיד בעיה עם יהודים וכאלה, אפילו יש צד"ל שהתגיירו. לא הרבה אבל אין בעיה".

הקליטה והשהות בארץ לא הייתה פשוטה לכולם. "כשהיינו בלבנון היה כל מיני דרגות, צה"ל גייס כל אחד לתפקיד אחר, נגיד לאבא שלי היה תפקיד מאוד בכיר לעומת אבא של מישהי אחרת. כשהגענו לארץ חלק מהלבנונים חולקו למשרד הביטחון, וחלק תחת משרד הקליטה. כל אחד קיבל כסף ותקציב מחיה בהתאם. נגיד אבא שלי היה מפקד אלוף משנה ביחידה סודית 504 בזכות זה קיבלנו בית מהמדינה, והוא על שמנו. 

ההורים מקבלים פנסיות, קצבאות, הכל. כאילו הוא עדיין בצבא. בעצם המדינה אחראית עלינו עד הדור השלישי. זאת אומרת עד הילדים שלי המדינה דואגת לנו. הם גם נותנים כסף למי שחוזר. סכום כספי, סוג של עידוד כזה שתחזרי, אבל מצד שני אנחנו גם עוזרים לך, את תעשי את הבחירה. את רוצה להיות ישראלית או שאת רוצה לחזור ולהיות לבנונית?" גם חברים וחלק ממשפחתה חזרו ללבנון. "יש לי קרובי משפחה שחזרו ללבנון, יש לי דודה שהיגרה לאוסטרליה בזכות הדבר הזה. דודה אחרת שחזרה ללבנון ואז הגרה משם לאיטליה".

גבול ישראל ולבנון. צילום: lebnen Jnoubi Tsadal

בקרת בלבנון מאז?

"לא, אסור לנו. מי שרוצה לחזור עושה החלטה גורלית שזה לחזור לנצח. אנחנו מצפים שיהיה שלום. חלק הולכים לחו"ל. יש מלא לבנונים בחו"ל, בחו"ל יש לבנונים בערך פי שלוש מהאוכלוסיה בלבנון עצמה." מעבר למשפחה שחזרה נותרו שם מאחור גם הסבים והסבתות משני הצדדים, דודים ודודות. הם מתקשרים דרך טלפון, ונפגשים הרבה בחו"ל, באיטליה, קפריסין, ועוד מדינות אליהן הם טסים במשך השנה.

מאז שעלו ארצה התפצלו קהילות הצד"ל בצפון, "הקהילה של הצד"לניקים מקורבים אחד לשני ועם הזמן נטמענו עם היהודים. רב הצד"ל מעדיפים לגדל את הילדים שלהם בין יהודים. מגיל קטן הייתי בגן של יהודים. למדתי באורט מעלות שזה בית ספר יהודי לכל דבר, הייתי בכותל, בקברי צדיקים. אני יודעת את הכל כמו כל תלמיד ישראלי" היא מספרת. לאחר התיכון התגייסה כמו כל אזרח ישראלי לצה"ל. היא שירתה בשח"ם ,המשטרה הכחולה, והייתה עוזרת של ראש משרד התנועה. לאחר השירות הצבאי היא החליטה שהיא רוצה ללמוד אדריכלות באוניברסיטת אריאל.

"אומרים שאנשים שחוו הרבה תרבויות יש לנו משהו אקסטרה כזה. לי יש נטייה לקלוט שפות". היא דוברת אנגלית, ערבית, ועברית כמובן, קצת צרפתית וחלק ממשפחתה יודעים איטלקית. "אחותי הבכורה למדה באיטליה. אנשים שעברו שינויים בגיל קטן קל להם להסתגל. אם נגיד תזרקי אותי עכשיו איפשהו אני ישר מסתגלת". היא דוברת את השפה הערבית אבל במבטא אחר "קוראים לזה להג אחר, להג לבנוני. נגיד אם אני ידבר עם ערבים באוניברסיטה ישר יגידו לי 'אה את לבנונית'. בערבים ישר את יכולה לזהות. נגיד אצלנו יש מבטא יותר חלקלק מתפנק כזה. אנחנו האשכנזים של הערבים". למרות שבלבנון עם הזמן יש ריבוי של המוסלמים מקורה היא בנצרות. לבנון קיבלה את העצמאות שלה מצרפת, וצרפת נתנה את הריבונות לנוצרים. משמעות הדבר היא שהנשיא יהיה נוצרי. "אצלנו זה נשיאותי לא פלמנטרי כמו בארץ, ממשלתי. הנשיא מחליט הכל והראש ממשלה הוא הדמות הנציגותית. אז המוסלמים רוצים שהם ישלטו, במיוחד כיום שהם רוצים לאסלם את כל העולם. הם מאוד רוצים להשפיע בלבנון ושהיא תהפוך להיות יותר ערביה". לדבריה בחיי היומיום של הלבנונים אין סממנים ערביים כל כך.

החלום של סנוו תמיד היה להיות אדריכלית, משהו מצליח וגדול.  "הכרתי פה אנשים לפני שבאתי ללמוד כאן. בהתחלה רציתי ללמוד באיטליה, ואז מה שהכריע זה שלא רציתי להרחיק את עצמי מהמשפחה וההורים, כי התא המשפחתי אצלנו מאוד חשוב. אמרתי אני אצליח פה בשפה העברית ואז עם הזמן אני יעבוד בחו"ל. כי אם אני אצליח פה אז זה לא משנה באיזה שפה אני אעבוד. אני שמחה שבחרתי באריאל, באמת. המערכת מאוד מסודרת, נותנים לך יחס אישי. יש מענה ואכפתיות. המרצים של אדריכלות מושלמים".

החברים מהתואר

בשנה שעברה היא החלה ללמוד במכינה לקראת התואר, בעקבות כך ובשל ההיכרות עם האנשים, היא חוותה נחיתה רכה יותר לשנת הלימודים. בתחילת השנה נבחרה סנוו להיות נציגת שנתון של השנה שלה באדריכלות. "התחברתי מאוד לכולם, ואני בן אדם מאוד אחראי ומסודר, אני אוהבת לטפל בדברים, וגם אני מבינה את שני הצדדים את הערבים ואת היהודים אז אני חושבת שהתפקיד הולם את זה. אז הייתי צריכה לעבור ראיון אצל טל הנציג של הפקולטה. בעקבות זה היה לי יותר אכפת"

שנה שעברה במהלך היותה במכינה היא התגוררה במעונות הסטודנטים, "עזבתי בחופש ועכשיו אני ברשימת המתנה אז אני גרה פה בדירה באריאל. אבל לא קשה לי להסתגל זה סבבה מבחינתי". כאשר היא גרה במעונות היא גרה עם בנות יהודיות "כתבתי שאין לי בעיה להיות עם כל אחד. באמת הסתדרתי מעולה ואנחנו עד היום בקשר".

סנוו מאוד חברותית, לא רק בפקולטה שלה באדריכלות, "אני יושבת בספריה וכולם יגידו לי שלום למרות שיש אנשים שאני לא מכירה". אולם, לא כך היה מההתחלה. "כשהגעתי לאריאל חיפשתי עבודה והגעתי ליישוב איתמר, רציתי לעבוד שם במעון. חבר שלי אמר לי בואי נבדוק רגע במפה איפה זה, כשראה שזה באזור נובלס הוא אמר לי 'את הזויה איך את הולכת לשם'. העובדת משם אמרה לי שיש קו אוטובוס לשם אז אמרתי לו שהוא סתם מגזים. בדרך הבנתי על מה הוא דיבר, הגעתי לשם והעובדת שאלה אותי מי אני, מאיפה הגעתי, ואם אני רוסיה? לא ידעתי אם להגיד לה שאני צד"לניקית, חששתי שהיא לא תדע מה זה. ורק התחלתי ולא רציתי שהיא תפטר אותי מדי, אז אמרתי לה כן אני רוסיה. בסוף לא המשכתי לעבוד שם כי זה היה רחוק אבל הן באמת היו מקסימות. החלטתי אחרי שבועיים שזה לא מתאים לי".

בשנה הראשונה שלה באריאל היא כמעט ולא דיברה בערבית, "לא ידעו שאני לבנונית או שאני דוברת ערבית, עם הזמן אנשים שומעים ומגלים. היום כולם מכירים אותי ויודעים. היום אני לא יכולה להסתיר את זה". החשש לדבר את השפה הייתה מכך שלא ידעה מול מי היא עומדת "אנחנו קרובים לאנשים שהם כן אוייבים בסופו של דבר, לכן רציתי להכיר כמה שפחות ערבים במיוחד אם אני יודעת שהם אנטי ישראל".

עם זאת השילוב שלה באריאל לא היה קשה במיוחד, "בגלל שאני לבנונית וצד"לניקית אני לא מרגישה בכלל הבדל, כי אני מגיל קטן אני חיה בין יהודים, שכנים שלי יהודים, בשישי הם קוראים לי להדליק את הדוד או אם נקטע להם החשמל. יש לי שכנים שהם חרדים נורא. ובכיפור אני רגילה שהעיר מושבתת ואנחנו יוצאים ומברכים אותם. אני חיה כל הזמן בין יהודים. זה כמו יהודים שחיים בחו"ל אז נכון שהם בין נוצרים אבל הם מכבדים. הם לא מסתכלים עליך בצורה מוזרה. גם המבטא שלי לא מסגיר אז אנשים לא יודעים. אנשים שפוגשים אותי בהתחלה לא ידעו שאני לבנונית. כשלא יודעים מה את אז ברושם הראשוני התייחסו אלייך כאל מי שאת, ועם הזמן שאני אגיד לך שאני לבנונית את לא תגידי אה היא ככה וככה, אז זה מאוד עוזר לי".

מקורבי צד"ל בגדר הגבול בין ישראל לדרום לבנון. צילום: משה מילנר/לע"מ.

על אף השייכות והחיבור בין העולמות עדיין חסר לה המקום שלה. סנוו היא לא הצד"לניקית היחידה באוניברסיטה, כיום יש עוד שני סטודנטים נוספים בני משפחות צד"ל. "כל הזמן תהייתי כמה נוצרים יש באוניברסיטה. במיוחד אני כי אכפת לי". היא טוענת כי באוניברסיטה יש ייצוג לדרוזים ועושים מפגשים למגזר, לסטודנטים המוסלמים עושים משהו לחג הרמדאן. "אני לא יודעת מה כמות הנוצרים שיש ואם יש תקציב לזה. אבל נשמח שיתייחסו גם אלינו, ואני בטוחה שאני לא הנוצריה היחידה. יש גם רוסים שאנחנו לא יודעים עליהם, או כאלה שמגיעים מחו"ל. אז שיהיה ערב חגיגי כזה, של חג המולד, מסיבה, להראות סממנות לזה. ניסיתי לברר איזה חגים מותר לנו להחסיר כי אנחנו לא יודעים".

על אף ההשתלבות הטבעית לא נעשה כל צעד בעת הרישום לאוניברסיטה כלפי היותה נוצריה. "אם הייתי מגיעה לא כלבנונית רגילה אלא כנוצריה, אז יש פחדים וקשיים. חשוב שיושבים אחד על אחד לייעוץ באוניברסיטה יגידו את הזכויות שהאוניברסיטה נותנת בחגים, שידברו אליך כנוצריה. שהסטודנט ידע שיש פה מישהו שדואג לו, זה גם מקל על הלימודים. אני בן אדם שאוהב לחפש ולדעת, אבל יש אנשים שלא יודעים בכלל לחפש, אז הם מאוד מתקשים. אם האוניברסיטה היייתה למשל נותנת מספרים של נציגים, זה היה נותן יותר נחת".

להיותה צד"לניקית יש משמעות בזהות שלה, "בלבנון יש חשיבות לזה שאנחנו לא ערבים. כי לבנון ביסוד שלה היא הייתה תמיד נוצריה, והנוצרים בלבנון לא דיברו ערבית, הם דיברו לטינית, צרפתית. כשהגיע הכיבוש הערבי יש אנשים נוצרים שלקחו על עצמם את הערביות ואת השפה הערבית, ויש לבנונים נוצרים שלקחו על עצמם רק את השפה, את הערביות הם לא לקחו. הם נשארו לבנונים נוצרים, דוברי השפה הערבית, אבל אנחנו לא ערבים. בחיי היומיום שלנו אין לנו מגבלות של ערבים, קשה לנו ללכת אתם יד ביד. ככה גם באוניברסיטה אני מאוד שונה מהערבים. אנחנו מעדיפים לא להתערבב איתם, נמנעים להיכנס לשיחות פוליטיות כי זה יגמר בריב".

כשמגיעים לוויכוחים פוליטים היא תמיד אומרת את דעתה על דברים, אבל לא תופסת צד. "אני אומרת להם מגיע להם מדינה וגם לכם מגיעה מדינה לא יודעת איפה היא תהיה אבל באו נחיה את המציאות. אני לא קיצונית לשום צד. אני אומרת להם הינה אתם פה אוניברסיטה יש לכם פה חופש דת ועניינים". היא מדברת כמו מישהי מבחוץ. "יש לי את המדינה שלי אני פה כמו בתור אורחת, נכון אני אזרחית ישראלית 100%, אבל יש לי את הלאום שלי לבנון, אז מצידי ששניכם תגורו פה". היא מחשיבה את עצמה ליותר ציונית אך משתדלת שלא להקצין את זה. "הערבים פה חווים סוג של אובדן זהות, כבן אדם אני יודעת מה הזהות שלי אני לבנונית ואני יודעת להגיד אותה. אני גם לא מתביישת בה. הערבים יותר מפחדים להגיד את זהותם. לכן אני לא מורידה אותם, ושומרת על החברות בינינו".

איך את מגדירה את עצמך?

"אם ישאלו אותי מה אני, גם ערבים וגם יהודים וגם בחו"ל האמת אני אגיד שאני לבנונית. כי רוב הצד"לניקים שפה, נכון שאנחנו ציוניים, וחושבים שצריכים להיות פה יהודים, זה גם רשום לנו בברית החדשה, מגיע לכם הזכות להיות פה והכל. אבל מצד שני אני לבנונית, נולדתי שם, אני חייה את חיי היומיום שלי גם כלבנונית, שמרתי על השפה שלי, התרבות שלי. אפילו שנטמעתי בחברה הישראלית".

את הילדים שלה היא חולמת לגדל כלבנונים. "הייתי רוצה שהם יהיו לבנונים, שידברו את השפה הערבית במבטא הלבנוני, שידעו מה זה לבנון, שידעו את הסיפור שלי ואולי גם יהיו שם. מה הדת שלהם זה פחות משנה, אבל מה הלאום שלהם, כן זה חשוב לי, בעייני זה גאווה להיות לבנונית. שירגישו שהם בבית לבנוני, וגם אם הם יהיו בארץ זרה, אני לא אומרת שישראל זרה, היא הבית השני שלי. אני לבנונית אבל גם מאוד ישראלית". היא רואה בישראל כמדינה שפתחה לה פתח. "אני רוצה להישאר פה טוב לי פה כלכלית והכל ואני יכולה לאהוב את לבנון גם בלי להיות בתוכה. זה חשוב לקחת את הדברים הטובים מכל תרבות שאנחנו נמצאים בה. ולכן אני לא רואה שוני כל כך בין התרבות הלבנונית לישראלית, יש לנו את התא המשפחתי הדומה, הערבית והעברית שמאוד דומות".

מפת לבנון

היא טוענת שהלבנונים מתונים, ורק רוצים שקט. "בלבנון הזרם המוסלמי מאוד מתון. פה בישראל זה הסוני שזה זרם מאוד קשה, נגיד דאעש זה סונים. אבל בלבנון גם נסראללה הוא שייעה, נכון שהם בריב עם ישראל אבל זה לא כמו דאעש שרק רוצה להרוג. המוסלמים שם הם יותר מתונים, פחות דתיים, יותר ליברלים בחיי היומיום שלהם. מבלים, ורוקדים". רק לאחרונה עלו ההפגנות בלבנון בקריאה לעורר שינוי. "הם לא רוצים הרס, האנשים שם עשירים, ושמחים. יש שם שלוחות של אוניברסיטאות מהעולם, בתי חולים ברמה גבוהה אבל אם לך כסף אתה תמות. לכן יש רצון לשינוי. אם אומרים שבארץ יש בירוקרטיה בלבנון זה הרבה יותר, סבתא שלי שרצתה לטוס לקפריסין, שבוע וחצי עד שאישרו לה. לכן הרבה מהצעירים היגרו לארצות שונות ורוצים שינוי אמיתי".

את ההבדל בין המוסלמים באוניברסיטה לעומת הצפון היא מתארת כ"בני ברק" של האוכלוסייה הערבית מוסלמית. "יש פה אנשים שאני אומרת להם שאני נוצריה לבנונית והם לא יודעים מה זה, סבבה את נוצריה אבל את מדברת ערבית אז במה את שונה מאיתנו? יש להם הרבה יותר קיבעון". סנוו מספרת כי בחיים שלה היא לא חוות גזענות, אף פעם. "אני לא יודעת אם אני נציגת שנתון הראשונה שנוצריה, אבל לבנונית אני בטח הראשונה". דבר שכבר מראה על ההשתלבות שלה כחלק מהכלל. "אני גם עושה לק ג'ל, יש לי המון לקוחות ערביות ויהודיות. הערביות אמרו לי איזה כייף שיש לנו מישהי שמדברים איתה בערבית והיא מבינה אותנו".

בנוסף לכל מה שהיא עושה ופועלת, סנוו לוקחת חלק במלגת חונכות סטודנטים. ליווי לאנשים שיש להם קשיים בשפה בייחוד מדוברי ערבית. "אני עוזרת לסטודנטים בכתיבה מדעית, יש פה סטודנטים שאני יושבת איתם והם לא יודעים כלום". גם כנציגה היא מכירה בקשיים של הסטודנטים מהמגזר הערבי "באה אלי מישהי מהכיתה שלי ושאלה אותי 'אם אני רוצה להתפלל מה אני עושה?' אמרתי לה תקשיבי אני יכולה לברר לך אם יש מקום תפילה, אם לא יש את הקומה העליונה שאף אחד לא רואה את יכולה לשים נגיד שטיח ולהתפלל. המלצתי לה לשאול ערבים מוסלמים שפה הרבה שנים אם יש פה מקום תפילה בכללי, ובאמת לפי מה שהבנתי אין".

היא מספרת על קבוצת פייסבוק של סטודנטים ערבים מהאוניברסיטה, בקבוצה הסטודנטים מעלים קשיים שעולים להם במהלך הלימודים ותומכים אחד בשני, בין הנושאים שעלו בקבוצה היא מספרת על הקושי במעבר המחסומים. "אותי אישית לא עוצרים, ואם מציגים תעודה שהיית בצבא משחררים אותך מהר. אבל אני יודעת שיש הרבה מוסלמים שחוזרים הביתה ועוצרים אותם לבידוק בטחונים למשך שעה. זה סטודנטים עם אזרחות ישראלית אבל רק בגלל המראה הערבי שלהם עוצרים אותם. זה באמת עצוב, אתה בא לפה ללמוד, יש לך קשיי התמודדות והתהקלמות, וגם כשאתה יוצא בחזרה הביתה מקשים עליך. אני חושבת שאולי האוניברסיטה צריכה ליצור איזה שהוא הסכם או אישור לפתור את המצב".

בקרוב יחגגו הנוצרים את חג המולד והשנה החדשה, אך לא ברור מה המשמעות לכך מבחינת האוניברסיטה. "ביררתי מול המגזר הערבי, ובנתיים מה שהשיבו לי שהם גם מבררים מול המדינה מה החוק של המל"ג. ניסיתי להסביר לה מה עדיף, כי אין להם נציג נוצרי, יש להן נציגות מוסלמיות. אני ספציפית משהו מיוחד שאני לא ערביה אני לבנונית נוצריה, ואני רוצה שיהיה לי ייצוג לאו דווקא ערבי, שמישהו ידע על החגים שלנו".

מיצג מחזור שנעשה בלבנון ומבקש שינוי במדינה.

הקושי הוא לא רק בייצוג, היא מסבירה שיש גם קשיים של מרחק. "רוב הנוצרים שפה הם מהצפון, אם מישהו רוצה לנסוע הוא צריך להגיע לערב חג. עזבי את המל"ג, מטעם האוניברסיטה אני צריכה את האישור. כי זה לא שאני באוניברסיטה בחיפה שזה חצי שעה נסיעה. זה 3 שעות נסיעה". אין לה תלונות כלפי מישהו מסויים אך היא מבקשת עזרה, "מעטים האנשים שבאמת אכפת להם מכולם. זה משהו אנושי כזה אין מה לעשות כל אחד דואג לעצמו, אבל אם יש נציג לכל מגזר, צריך שיהיה גם נוצרי כי לדעתי המגזר הזה היום מתפספס. גם שנה שעברה הייתי פה וזה לא עלה, וגם השנה החג מתקרב וזה לא נראה באופק".

6 מקומות שחובה לבקר בברצלונה

אצטדיון כדורגל בלתי נשכח, מסעדת סושי והרחוב הכי מתוייר באירופה: המקומות שאסור לוותר עליהם בבירה הקטלונית

כתבה: סתיו מלמד / ערך: רועי גרינוולד

ברצלונה, ספרד, אחד היעדים החמים בעשור האחרון. כולנו שמענו וקראנו עליה, אך לא כולנו הספקנו לבקר בה, וגם אם כן, האם עשינו את הדברים הנכונים? אנחנו כאן כדי לספר לכם על המקומות השווים בעיר ועל המסעדות הכי טובות. בואו נתחיל מהסיבה האמיתית, למה ברצלונה הפכה לעיר כל כך מתויירת.

  • הקאמפ נואו, איצטדיון הכדורגל של ברצלונה

העיר הפכה להומה ומעניינת, הרבה בגלל צמיחתה של הקבוצה בעשור האחרון. בין אם אתה לא מתחבר לכדורגל או מכבה את הטלוויזיה ברגע שאתה רואה מישהו בועט בכדור בסתמיות. אין ספק שזה אחד המקומות המעניינים לתייר בהם, ואם אפשר להוסיף דובדבן, אז לא לפספס משחק אם אתה כבר בעיר. האיצטדיון מתפאר בעשרות גביעים, שחקנים גדולים בעבר ובהווה, ועוד שלל הפתעות. אפשר להעביר בסיור לפחות שלוש שעות. האיצטדיון מונה כ-99,354 מקומות, וזהו האיצטדיון הגדול ביותר באירופה. מחיר כניסה לסיור כ-26 יורו, לעומת זאת מחיר כניסה למשחק משתנה.

הידעתם? המנון הקבוצה נמצא באיצטדיון גם בתרגום לשפה העברית.

  • הראמבלס

ברחוב הראשי של העיר תוכלו למצוא דוכנים מכל הסוגים, מסעדות רבות מכל העולם, וביניהם אפילו כמה ישראלים. זהו הרחוב המתוייר ביותר באירופה לשנים 2018-2019, מיליוני איש עוברים בו מדי יום. כיף לספוג שם את האווירה. בנוסף, יש גם אמני רחוב ומקומות מגניבים להצטלם איתם ולהעלות לאינסטגרם.

  • פארק גואל וגאודי

לחובבי הטבע והאומנות, אין ספק שזה המקום המתאים ביותר בשבילכם. גן צבעוני במיוחד, יש בו בתים, ספסלי אבן הבנויים בצורת חיות וירוק מכל עבר. בתוך הפארק ישנו מבנה שתכנן לגאודי. אומן שבנה באזור מרכז העיר כנסייה הידועה כגבוהה ביותר בעולם, ועדיין נמצאת בבנייה שככל הנראה תסתיים בעוד עשור. אם אתם ממש סקרנים, עומדת בפניכם האפשרות לקנות כרטיסים בשילוב כל האטרקציות במקום. הכי מומלץ ומשתלם לקנות מראש דרך האינטרנט.

  • מסעדת איקיבנה
    אוהבי סושי? בהצלחה. מי שנכנס לשם וטועם את הסושי הזה, לא יכול לחזור לארץ ולאכול פה. מסעדה יוקרתית, לא זולה, אך שווה כל ביס. ישנם כמה סניפים בעיר, עדיף להזמין מראש מקום. הבחירה שלי: ניגירי כבד אווז, אורז מטוגן עם סלמון ושמנת, אורז מטוגן עם טונה וסוכריות קופצות, סלמון, אבוקדו, שמנת בציפוי קיווי, טונה, פקאן בציפוי כבד אווז. בתיאבון.
  • מסעדת בואנוס איירס
    מסעדה ארגנטינאית ממש כמו בארגנטינה: יש סניף אחד בעיר, עדיף להזמין מקום מראש. מקום מגניב, המלצר מגיע עם מספר נתחים ומתחיל להסביר על כל אחד, לבסוף הוא צולה לכם את זה במידה על-פי בקשתכם. בתיאבון.
  • פורטאוונטורה
    אם אתם אוהבים אקסטרים זה המקום המושלם בשבילכם. לונה פארק הנמצא במרחק של כ-40 דקות ממרכז העיר. הוא כולל עשרות מתקנים שווים, ארוכים ומפחידים. ישנה אפשרות לשלם על כרטיס VIP, וכך נמנעים מתורים ארוכים ובזבוז זמן של שעות.

ועוד טיפ קטן מאיתנו אליכם: תיזהרו. זוהי עיר מלאת כייסים, היו ערניים לסביבה.

הספרייה הלאומית: מקום עם סיפור

ביקור בספריה הלאומית? נשמע כמו אטרקציה של חנונים, מקום שכל הזקנים מגיעים אליו בשביל עבודת הדוקטורט שלהם ומי שיעז לעשות קצת רעש יחטוף נזיפה. ובכל זאת, יש שם איזה קסם שאתם חייבים לחוש

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

הספרייה הלאומית של ישראל היא גוף לאומי מטעם מדינת ישראל המהווה מרכז תרבותי לאומי מעורר השראה של אוצרות התרבות, המורשת וההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו ושל החברה הישראלית על רבדיה השונים. הספרייה מהווה אבן שואבת לחוקרים, לתלמידים ולקהל הרחב, ומספקת לציבור מגוון שירותים אשר הופכים את חוויית העיון והמחקר למשמעותית, מעמיקה, יצירתית ומיוחדת.

כיום ממוקמת הספרייה באוניברסיטה העברית בקמפוס גבעת רם. בסוף שדרה של בניינים וספריות המשמשים את הסטודנטים של המקום. בכניסה הצנועה מחכה לה מאחורי דלפק שומרת התיקים. השומרת מבקשת לקבל את התיק והציוד של מבקרים. בתמורתם, היא מציעה שקית שקופה בה ניתן לאכסן את הדברים אותם רוצים להכניס לספרייה. מיותר לציין שאוכל ושתייה לא כל כך באים בחשבון. לאחר שהתיק נמסר וקיבלתם כרטיס המורה על המדף בו הוא מאוחסן, אתם רשאים להיכנס לתחומי הספרייה.

הפלזמה בכניסה מספרת לנו על האירועים והכנסים המיוחדים המתרחשים באופן תדיר בין כותלי המקום. למשל, בשבועות אלו נערכת תערוכה ארכיונית ומספר הרצאות המציגות את דמותו וחייו של המושרר והפוליטיקאי, אורי צבי גרינברג. בקומת הכניסה, ישנו מיצג חדש של דג גדול בו ניתן לשבת ולקרוא ספרים. מייצג זה מדמה למבקרים את התחושה המיוחדת העוטפת בכניסה לעולם הקריאה והלימוד. מעיין חווית צלילה מעמיקה לעולם מלא בתוכן.

מייצג הדג, לצלילה לחוויית קריאה מעמיקה. צילום: זהבה ברנשטיין

העלייה במדרגות, חושפת את קומת האולמות כשבכניסתה ישנו חלון ענק ומואר (17X6.5), יצירת אמנות. היצירה נחשבת לאחת היצירות המפורסמות של האמן מרדכי ארדון, אמן יהודי אשר ניסה לבטא ביצירתו את חזונו של הנביא ישעיהו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ישעיהו ניבא על השלום העתידי ועל המעמד הגובה שיהיה לירושלים באותו הזמן. פסוק זה בהחלט מתאים לתאר את המתרחש במקום זה.

דלתות עץ כבדות משמשות גבול בין הרעש לשקט. ברגע שחוצים אותן, נדמה שהעולם כולו הס ויש צורך להקפיד על דממה או לפחות על דיבור בלחישות. מאחורי הדלפק, מסתובבים אנשי צוות נעימים המוכנים בכל עת להדריך ולעזור במציאת ספרים במאגר העצום שקיים בספרייה. שלא כמו בספריות רבות שאנו נוטים לבקר בהן, כאן מלאי הספרים לא מונח על המדפים ויש צורך להזמינו מראש באתר הספרייה. הספרים מגיעים מהר מאוד לדלפק, בעזרת מערכת מעליות קטנה המעבירה את הספרים מהמחסנים אל האולם אליו הזמנתם את הספר. כן כן, גם בספרייה עם ספרים ישנים תוכלו למצוא טכולוגיות מתקדמות.

אז נכון שבין המבקרים ישנם מבוגרים רבים השוקדים על כתיבה מכל מיני סוגים. אך, בנוסף אליהם ניתן לחזות בעוד כמה קבוצות של אנשים בגילאים שונים המעוררים עניין לא פחות. ילד כבן 12, אשר הזמין מגדל ספרי קומיקס ודנידין – הרואה ואינו נראה, שככל הנראה רוצה גם הוא לשקוע בעולם הקריאה ולא לשים לב לכל מה שקורה סביבו. אדם מבוגר וציורי, היושב באופן קבוע אל מול מחשב עם זכוכית מגדלת וקורא מלל מתוך מאגרים מיוחדים. צעירים חרדים רבים, שניתן להניח שאינם חשופים לאינטרנט, והגיעו כדי להתעדכן בחדשות, מוזיקה או איזה סדרה שהם אוהבים.

עושר תרבותי חוצה מגזרים. צילום: זהבה ברנשטיין

בקצה האחורי של חלק מהאולמות, ישנן כיתות קטנות לצורך לימוד בזוגות ובקבוצות, דבר המאפשר יצירת רעש בחלל השקט. החדרים, מצוידים בשולחן, כיסאות ומסך שפלזמה אליו ניתן לחבר את המחשב האישי ולהציג את התוכן עליו דנים. בכל חדר מצוי גם לוח מחיק, טושים ומחק למי שעוד לא מועדכן טכנולוגית ומעדיף ולהציג את ממצאיו בדרך הישנה והנוחה.

יכול להיות שקסמו של המקום טמון דווקא בשקט, ביכולת שלו לשלב בין אמצעי טכנולוגיה מתקדמים עם אותנטיות של ספרים מכל הסוגים. אולי המגוון הרחב של האנשים השונים המתעניינים בעולם התוכן הוא זה שיוצר שם איזו תחושה של אחווה ונוסטלגיה נעימה. התרבות הנודפת מכל הפריטים התלויים על הקירות מוסיף נופח של ישראליות במיטבה המחברת את הקוראים למדינה ולמסורת הלאום היהודי, עם הספר.

אולם, בימים אלה מסתיימת בניה של בניין חדש לספריייה ובשנת 2021, עתידה הספרייה הלאומית להעתיק את מקומה לבניין החדש והמתקדם. הבניין יוקם בקריית הלאום במרחק צעדים אחדים ממשכן הכנסת, כחלק מפיתוח הדיגיטלי הקיים במקום. אם כן, יתכן וזה הזמן הנכון ביותר לבקר בה טרם השינוי ומעבר שיחל בקרוב.

אז עד כמה באמת הספרייה הלאומית היא מקום כבד וחנוני? אם לא תלכו לבדוק בעצמכם לא תוכלו לדעת.

בחירות 2019: למי יצביעו הסטודנטים באוניברסיטת אריאל?

מאת אביגיל ישועה

יום הבוחר מתקרב ואלפי סטודנטים הולכים להצביע ולהשפיע על עתיד המדינה. ממי הם הכי התאכזבו, מדוע חלקם לא יילכו להצביע השנה ועל מי נאמר המשפט "הוא צריך לחבור לגוש השמאלי". לקראת הבחירות המתקיימות ב-9 באפריל, בדקנו איך יצביעו הסטודנטים של אריאל

הבחירות בפתח, ובעוד שלושה וחצי חודשים תיבחר הממשלה ה-35 של מדינת ישראל. רגע לפניי שיתלהטו הרוחות ושלל קמפיינים מקוריים (או לא) יציפו את המדיה, הרחובות ובעצם כל חלל אפשרי. יצאנו לבדוק למי הסטודנטים שלנו הולכים לתת את קולם.

"למרות שהישראלים בטוחים שהם הכי לא פראיירים, הם בדיוק כאלה", טוען גיא, שנה ג', הנדסת בניין. "אני כנראה לא אצביע לאף אחד, זה גם ככה לא משנה, ביבי ישאר בשלטון. בבחירות הקודמות הצבעתי לליכוד. אבל אין שום סיכוי שאצביע להם שוב. התאכזבתי מהמפלגה מכל בחינה אפשרית".

גיא לא היחיד שלא מתכוון להצביע בבחירות הקרובות. תוצאות משאל הנערך ברחבי הקמפוס מראות כי אחד מכל שלושה סטודנטים מעדיף לא לתת את הקול שלו לאיש. "אין אף אחד ראוי", אמר עמית, שנה ב', מדעי המחשב. "אני מיואש מכל מה שקורה פה, ואין מצב שהקול שלי ישנה משהו". גם מורן, שנה א' מהחוג לפסיכולוגיה מצהירה כי השנה היא לא תלך להצביע: " אני אומרת את זה ממקום של כאב, אבל אני באמת לא סומכת על אף אחד מנבחרי הציבור שלנו"

בסקר שהופץ ברשת בקרב הסטודנטים, הליכוד בראשות בנימין נתניהו, זוכה ב-30 מנדטים. הבית היהודי  בראשות נפתלי בנט ב-20.9 מנדטים (הסקר נערך לפני הקמת מפלגת "הימין החדש") וחוסן ישראל בראשות הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, ב-18.2 מנדטים. ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן במקום הרביעי עם כ-10 מנדטים. למרות שמפלגת הליכוד תפסה את המקום הראשון, 52.7% מהנשאלים סבורים כי ראש ממשלה לא יכול לכהן תחת כתב אישום. זאת לעומת 47.3% הטוענים כי בית המשפט הוא זה שצריך להכריע, ולכן לא קיימת בעיה.

עוד עולה מהסקר כי כ-46% החליטו להישאר נאמנים למפלגה אליה הצביעו בבחירות הקודמות, 45% החליטו לשנות את הצבעתם ו-9% עדיין מתלבטים.

ימין שמאל

"אנחנו מאמינים שנתניהו הוא המנהיג  הטוב ביותר שיש למדינת ישראל"-תא לביא, צעירי הליכוד

מי שממש לא מתלבט בנוגע לבחירתו, הוא הדובר של תא לביא – תנועת סטודנטים ברוח ערכי הליכוד, משה דואק.

האם הקדמת הבחירות משנה משהו בהתנהלות של התא?

"זה בעיקר מדגיש ומעלה את הצורך להיות יותר אפקטיביים ופעילים".

תוצאות הסקר שערכנו ברשת הראו שהליכוד היא המפלגה המנצחת בקרב הסטודנטים באריאל. מה הסיבה לכך לדעתך?

"בסופו של יום יש לנו שיטה פרלמנטרית נכונה ועובדת. אנחנו בתא לביא באמת מאמינים שנתניהו הוא המנהיג הכי טוב שיש במדינת ישראל. אין ספק שהוא מביא אותנו להישגים מדיניים וכלכליים שעובדים. אין כיום אף אחד במערכת הפוליטית שמתקרב ליכולת העשייה של בינימין נתניהו".

"הימין החדש"

"נבחרי הציבור שלי, פעלו בדיוק הפוך מכל מה שהצהירו עליו בקמפיין"-צחי שביט

צחי שביט, תואר שני במתמטיקה, טוען שלעולם לא יצביע שוב לליכוד: "מגיל צעיר התעניינתי בפוליטיקה ואהבתי את מפלגת הליכוד. בעקבות תוכנית ההתנתקות חווית אכזבה קשה מהמפלגה. יש לי קושי אמיתי עם העובדה שנבחרי הציבור שלי פעלו בדיוק הפוך מכל מה שהצהירו עליו בקמפיין הבחירות שלהם. החלטתי שהשנה אצביע למפלגה החדשה של בנט ושקד, אני חושב שיש כאן הרבה מעבר לדתיים וחילונים. בנוסף, אני חושב שצריך שתהיה מפלגה שתייצג בצורה אותנטית את הימין".

תא אופק

"יש כאן סוג של יציאה מהארון, אנשים מפחדים לעשות את הצעד"-תא אופק, מפלגת צעירי העבודה

מסתבר שגם לגוש השמאלי יש ייצוג הולם באוניברסיטת אריאל. אביאל קרמזיאן – שנה ב' , סוציולוגה אירגונית – יו"ר תא אופק-צעירי העבודה: "אני מצביע למחנה הציוני, בראשות אבי גבאי, מכיוון שהוא מביא אלטרנטיבה שלטונית. בנוסף, אני תומך בתוכניות שלו בתחום הבריאות, החינוך, הביטחון ובחתירה שלו להסכם שלום".

מה דעתך על הבחירה של הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, להתמודד?

"לדעתי, בני גנץ צריך לחבור לגוש השמאל. בעיני, קיימת בעיה עם מפלגות מרכז, אחרי סיבוב אחד או שניים הן נמחקות מהמפה הפוליטית כפי שניתן לראות בשטח".

איך נראית פעילות של התא שלכם?

"לדעתי, העשייה שלנו הכרחית, ואין ספק שאנחנו מביאים משהו שונה בנוף. יש לנו כ-10 פעילים ואנחנו נפגשים פעם בחודש ודנים על המצב הכלכלי והמדיני. בסופו של דבר, אוניברסיטת אריאל על המפה, תרתי משמע, ואנחנו מאמינים שצריך להציג גם את הצדדים הטובים של המפלגה וגם את אלה שפחות. בנוסף, אנחנו פועלים לשילוב המגזר הערבי. לא מזמן גם הלכנו לסיור ברמאללה כדי לנסות לחשוב כיצד ניתן לשנות את המצב הנוכחי. לשמחתנו, הייתה הענות גדולה בקרב קהל הסטודנטים, אפילו הימינים. היה ממש מעניין, הגיעו לשם עוד פעילם של המפלגה".

"הייתה  הענות גדולה"-פעילי תא אופק ברמאללה

בסופו של דבר, למי לדעתך יצביעו הסטודנטים?

"לדעתי יש התפלגות של הליכוד והבית היהודי. אני בטוח שיש גם כמות גדולה לכחלון, יש עתיד וגם המחנה הציוני. במהלך 'יום התאים' בשנה שעבה, ראיתי שאנשים מתעניינים, ניגשים לדוכן אבל מפחדים לקחת דברים שיזהו אותם עם המפלגה. אני מרגיש שיש כאן סוג של יציאה מהארון של אנשים שחוששים לעשות את הצעד הזה"

הרשימה המשותפת

100% מהנשאלים המשתייכים למגזר הערבי השיבו כי יעניקו את קולם לרשימה המשותפת בראשות איימן עודה.

ירין, סטודנטית לפסיכולוגיה מכפר דבוריה, מעדיפה להתרחק ככל האפשר מפוליטיקה. "אני אצביע לרשימה המשותפת כמו בכל שנה. אבא שלי היה  היועץ תקשורת של איימן עודה ואני מבינה קצת כמה מורכב העולם הזה לכן אני מעדיפה להתרחק ממנו ככל האפשר. לצערי כיום המצב לא מזהיר ויש המון בלאגן, ובכל זאת, אני משתדלת להישאר אופטימית. לפעמים נראה לי שהאנשים שאמורים לתקן את המצב, רק מלבים אותו יותר וזה עצוב לי. מה שבטוח, אני מקווה ומאחלת לשלום".