מאת משה דואק

לפני 43 שנים קרע שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג מעל בימת העצרת הכללית של האו"ם את טיוטת ההחלטה על כך שהציונות היא גזענות. נזכרנו בעליות ובמורדות ביחסים בין ישראל לארגון הבינלאומי לאורך השנים

בימים אלה ממש, לפני 43 שנים, ב-10 לנובמבר, התקבלה באסיפת האו"ם החלטה 3379 אשר קבעה שהציונות היא "סוג של גזענות ואפליה גזעית". מלבד האבסורד לפיו מדינת ישראל – אשר הוקמה כבית לעם היהודי הנרדף – מואשמת בגזענות ורדיפת האחר, זכורה הופעתו הדרמטית של שגריר ישראל באו"ם דאז, חיים הרצוג, בה הוא קרע לשניים את טיוטת ההחלטה מול יושבי העצרת. הרצוג, נאם מול האו"ם 37 שנים בדיוק לאחר ליל הבדולח, שהתרחש ב-10 לנובמבר גם כן, אשר סימן את תחילתה של שואת יהודי אירופה. "אכן הולם הוא…שארגון האומות המאוחדות שהחל את דרכו כברית אנטי-נאצית, ימצא עצמו 37 שנים מאוחר יותר הולך ונעשה מרכז האנטישמיות של העולם". חלפו 16 שנים עד לביטולה של החלטה זו, על ידי החלטה 4686 של האו"ם, בהובלתו של נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש האב. אך בכך, לא חדלה הסאגה ארוכת השנים והיא יחסו העוין של ארגון האו"ם ובפרט מועצת הביטחון, כלפי מדינת ישראל.

כרוניקה של החלטות ידועות מראש
כבר במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה, נהג האו"ם לקבל החלטות בהקשר הסכסוך הישראלי-ערבי. התקבלה החלטה על הסכם שביתת הנשק בין ישראל לערבים ב-1949 וכן היו נסיונות מצד האו"ם להגיע להפסקות אש במהלך הלחימה עוד קודם לכן. מכיוון שההתערבות של האו"ם בנעשה בארץ הייתה אינטנסיבית מרגע הקמת המדינה, דעת אומות העולם קיבלה משקל רב בדיוני הממשלה. אחת האמירות המפורסמות שמייצגת את המתח בין הארגון לישראל משויכת לדוד בן גוריון עת כיהן כשר הביטחון בממשלת שרת ב-1955. "או"ם שמו"ם", כך התייחס לארגון בבואו לדרוש פעולה לכיבוש עזה מידי המצרים בעקבות ריבוי הפיגועים מצדם בשטחי ישראל. אמירתו באה כתגובה לדברי שרת שחשש מתגובת העולם לפעולה שכזו, שוודאי תוביל לגינויה של ישראל.

במהלך השנים, גינה האו"ם את ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון, וגם כאן, השגריר הרצוג זכור כמי שהשווה את האובססיה של האו"ם להתנחלויות לחוקי נירנברג מימי השואה. האו"ם גינה באופן אבסורדי לחלוטין את מבצע אנטבה, בו שחררו לוחמי צה"ל נוסעים יהודים שנחטפו במטוס "אייר-פראנס" לאוגנדה בידי טרוריסטים. יחס שלילי זה של האו"ם כלפי ישראל לא פסק על אף ההופעות המרשימות של השגרירים הישראלים; כאשר כיהן בנימין נתניהו כשגריר באו"ם (1984-1988) הוא הרבה להופיע בפאתוס מעל בימת העצרת. בין השאר, הוא היה שותף לחשיפת עברו של קורט ולדהיים, מזכ"ל האו"ם, שהיה קצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה. אך למרות העמידה העיקשת של נציגי ישראל באו"ם, העוינות לא פסקה. במהלך המהומות בעזה ובגדה המערבית שהציתו את האינתיפאדה הראשונה, גינה האו"ם את מדינת ישראל על שימוש מופרז בכוח והרג מפגינים. אל הגינוי הצטרפה מועצת הביטחון של האו"ם.

מועצת הביטחון – שמירת השלום?
למועצת הביטחון "אחריות בלעדית לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים", על פי אמנת האו"ם. כמו בעצרת הכללית וועדות אחרות של האו"ם, להחלטות של מועצת הביטחון אין הרבה משמעות ביצועית, אך הן יכולות בהחלט להוביל להחלטות של האו"ם בהמשך הדרך לגבי מעמדה של ישראל בארגון, בגופים בינלאומיים וכד'. בכל שנות קיומה של המועצה, היא קיבלה עשרים ואחת החלטות לגבי סכסוכים בעולם כאשר תשע מתוכן נוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי. כולן מגנות את ישראל.  מכיוון שלחמש המדינות המייסדות (ארה"ב, בריטניה, רוסיה, סין וצרפת) של המועצה ניתנת

זכות ווטו על החלטות המועצה, פעמים רבות הגנה ארה"ב על ישראל באמצעות הטלת ווטו במועצה. אולם בשנת 2016, בשלהי כהונתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, עלתה להצבעה במועצת הביטחון החלטה הקובעת כי ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון, שכבשה ישראל במהלך מלחמת ששת הימים, לא חוקיות. מעמד ישראל בפני המועצה הגיעה לשפל כאשר ארה"ב החליטה שלא להטיל ווטו. כך התקבלה ההחלטה במועצה וצוין פרק עגום הן ביחסי ישראל והאו"ם והן ביחסי ישראל וארה"ב.

ממשל טראמפ – נקודת מפנה
אחת הסיבות העיקריות לעוינות כלפי ישראל באו"ם ובפרט במועצת הביטחון היא הנוכחות המשמעותית של מדינות ערב בארגון אשר ממשיכות לעסוק בישראל מכוח הסכסוך המתמשך בין האומות. בשנים האחרונות, מתחזקת ישראל קשרים חשאיים, הנעשים אט אט גלויים, עם מדינות ערב שונות, ביניהן ערב הסעודית, עומאן ועוד. בד בבד עם עליית ממשלתו של דונלד טראמפ בארצות הברית המציג עמדת כוח אל מול איראן במזרח התיכון וכן אל מול מדינות אירופה שלשיטתו אינם פועלים למען שלום העולם ועמידתו העיקשת לצד ישראל בפורומים בינלאומיים, ישראל משפרת את עמדות הכוח שלה עצמה. במהלך כהונתה של שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי, היא עמדה לצד ישראל ונאמה בעצרת הכללית ובפורומים שונים כנגד הצביעות של האו"ם בתוקפנות שלו כלפי ישראל. היא הובילה לביטול כספי הסיוע לאונר"א – ארגון הפליטים הפלסטיני אשר מתעל מזה שנים את משאביו לתמיכה ועידוד בטרור הפלסטיני. כמו כן, בשנת 2017 מונה שגריר ישראל דני דנון ליו"ר ועדת המשפט של העצרת הכללית: הפעם הראשונה שנציג ישראלי עומד בראש ועדה של האו"ם.

נדמה שלמעמדה המשתפר של ישראל שני צדדים. האחד, הוא בהחלט התקדמות ממשית בתוך מסדרונות האו"ם הן בשל פעילות אינטנסיבית של נציגי ישראל והן בשל תמיכתה הרחבה של ארה"ב אל מול מדינות העולם. אך ניתן להציע רעיון אחר, אשר מייתר במידת מה את מדינות אירופה המסורתיות ומדינות ערב העוינות החברות באו"ם. שכן ישראל מפתחת קשרים חזקים לא רק עם מדינות ערב לטובת שיתף פעולה אזורי, אלא מפתחת גם קשרים כלכליים ומדיניים עם מדינות רבות באפריקה ובאסיה. ברגע שכוח עולמי עובר ליבשות אלה, השליטה במוסר של מדינות המערב מתייתרת מעט, וכן כוחם באו"ם אל מול מדינת ישראל. זאת בשל התמיכה המיוחלת של מדינות המזרח ואפריקה אשר בשל הקשרים והאינטרסים המשותפים לישראל יעמדו לצידה בארגון האומות המאוחדות.

מאת אלעד כרמיאל

איך מצא את עצמו מתמודד מטעם רשימת הליכוד לעיריית בני ברק במיון באמצע הלילה? סיפור הבחירות לעיריית בני ברק לא דומה לשום התמודדות אחרת ששמעתם עליה

לאחרונה נערכו הבחירות לרשויות המקומיות ברחבי הארץ. זו הייתה חגיגה דמוקרטית לאזרחי ישראל. כידוע, פעם בחמש שנים ניתנת לתושבים, בכל עיר ועיר, זכות הצבעה וכוח להחליט מי ייבחר לראשות העיר ומי ינהל את העיר במשך חמש השנים הבאות. הבחירות לרשויות המקומיות כוללות הצבעה בשני פתקים, בניגוד לבחירות לכנסת, פתק אחד לראשות העיר ופתק נוסף לרשימה שתייצג בישיבות המועצה.

לכל עיר יש את הסיפור המעניין שלה, הסיפור שלנו עוסק בעיריית בני ברק. נתחיל מהסוף, ראש העיר הנבחר הוא אברהם רובינשטיין. בניגוד לרוב העיריות בהם הבחירות לראשות העיר הייתה מערכת בחירות מותחת, דרמטית ומלאת יצרים, בבני ברק שום דבר מהתיאורים האלה לא קרה. הסיבה לכך פשוטה מאוד, במשך שנים יש הסכם רוטציה בין החסידים לליטאים בבני ברק הנחשבים לרוב המוחלט בעיר. במסגרת ההסכם כל סיעה מכהנת בראשות העיר במשך קדנציה אחת. בקדנציה הקודמת היה ראש העיר מטעם החסידים, ועכשיו הגיע תורם של הליטאים למנות ראש עיר. מועמד הליטאים לא נבחר בפריימריז או בתהליך דמוקרטי אחר, אלא הרבנים בוחרים במועמד מוסכם ובעצם הוא ראש העיר בלי שום ספק.

"לכאורה אין שאלה אם אהיה ראש העיר", אמר רובינשטיין מספר ימים לפני שנערכו הבחירות. אז מדוע בכל זאת נערכות בחירות לראשות העירייה? הסיבה היא מועמדותם של שני מתמודדים נוספים. אמנם לא היה להם שום סיכוי ריאלי להיבחר, אך המטרה הייתה לכפות הליך "דמוקרטי".

הסיפור המעניין באמת בבחירות בבני-ברק נמצא דווקא בבחירות למועצה. במועצת בני-ברק חברים כיום 27 חברים. בכל השנים הקודמות כל חברי המועצה היו חרדים. השנה, התמודדו למועצה גם רשימה מטעם הליכוד, שייצגה את התושבים הדתיים הלאומיים בעיר. מי שעמד בראש הרשימה הוא יעקב וידר. וידר, פעיל ליכוד ותיק, החליט לרוץ ולהתמודד למועצת העיר למרות הקרב שנראה אבוד מראש. "לתושב העיר נמאס שעיריית בני-ברק דואגת רק לעסקנים ולמקורבים", היה המסר שעליו חזר וידר לאורך כל הקמפיין.

הסיפור על רשימת הליכוד הגיע לשיאו בעת ספירת הקולות. הרשימה הציונית הצליחה להשיג, כנגד כל הסיכויים, מושב אחד ולהיכנס למועצה. במהלך ספירת הקולות התברר שחסרים לרשימה רק מספר קולות קטן כדי לקבל את המנדט השני. בעצם, ספירת קולות החיילים הייתה אמורה להביא לרשימה את המנדט השני. ההיגיון הבריא אומר שמין הסתם הרוב המוחלט של החיילים יצביע לרשימה הציונית. הסיפור התחיל להסתבך כאשר אודי טנא, מועמד מספר 3 מטעם הרשימה ומנהל הקמפיין, מצא את עצמו במיון לאחר שהוכה. "לא, לא נפצעתי במילואים או בכדורסל. עבריין ממפלגת ש"ס תקף אתי אתמול בזמן שספרנו את קולות החיילים. למה? ככה זה כשחיילי צה"ל בוחרים במדינה דמוקרטית ללכת עם המפלגה הציונית היחידה בעיר. זיוף הקולות שהיה, והאמת שאנחנו באנו איתה, הוציאו אותם מדעתם. כאשר אין להם מה לעשות הם מרביצים. המנדט השני שלנו נשדד לאור יום ובמקביל דאגו שנצא חבולים", מסר טנא.

"הגענו ישר לתוך אולם הספירה, ראינו את חברי מועצת העיר וחברי ועד הבחירות ממיינים מעטפות ופותחים מעטפות שלא כחוק. ביקשנו לעצור את הספירה ואת סידור המעטפות, ואז שני נציגים החליטו שהם לוקחים את החוק לידיים והכו אותנו נמרצות", שחזר טנא, "איך הגיוני ששבעים אחוז מקולות החיילים ילכו לפלג הירושלמי?" (מפלגה חרדית – א"כ) ממשיך טנא. "גנבו לנו מנדט". לטענת אנשי רשימת הליכוד, העירייה החלה לספור את קולות החיילים בלי להודיע לרשימת הליכוד ובעצם בלי יכולת להביא משקיפים מטעמה שיבדקו שכל תהליך הספירה תקין.

סיפור זיוף הקולות הגיע עד לוועדת הפנים של הכנסת. "החלטת מזכיר ועדת הבחירות בבני ברק להודיע על ספירת קולות המעטפות הכפולות במייל בלבד, 20 דקות לפני הספירה – כשר אבל מסריח", אמר חבר הכנסת יואב קיש. כרגע הנושא נמצא בטיפול ובעצם המשטרה ובית המשפט יחליטו האם רשימת הליכוד תקבל את המנדט השני שלה.

בת-אל ווחניש

גם לאחר הבחירות האחרונות וגם השינויים שעוד בדרך עלולים להותיר אצלנו רגשות שונים, תלוי מי עומד מאחוריהם. האם אנחנו חיילי משחק של אלה שבחרנו אותם?

היה מעניין בבחירות האחרונות.

עבדתי באותו יום בבית שמש, שם אני גרה.

גדלתי בעיר הזאת אבל מעולם לא התחברתי אליה. בערך מהזיכרון הראשון שלי אני זוכרת את האווירה בעיר מתוחה. בהתחלה לא ידענו שהעיר תתמלא מהר מאוד בחרדים והאמת, גם כשזה קרה זה לא היה כל כך נורא.

בתור ילדה, פוליטיקה לא הייתה ה"כוס תה שלי". לגיטימי. אבל כן שמתי לב שעם הזמן, במקום לבנות עיר שכיף לילדים ולבני נוער לגדול בה, השקיעו בדיור. הרבה דיור.

אני גדלתי, וגם התופעה גדלה, ויש לה שם – "התחרדות". שלא תבינו לא נכון. אין לי שום דבר נגד חרדים באופן אישי. דעתי היא שראש עיר צריך להסתכל על כלל האוכלוסייה שיש בעיר ולפעול למען כולם. דעה לגיטימית בסך הכל.

בבית שמש זאת לא ממש הייתה הדרך לצערי, מאז שנבחר ראש עיר חרדי, שנבחר כי הוא באמת היה מבטיח ומשכנע, ניתן היה להבחין בבירור כי העיר מתקדמת לטובת הציבור החרדי וכי מי שנבחר דואג להקיף את עצמו ב"שומרי ראש" מהציבור החרדי בתפקידים הכי בכירים בעירייה.

בשנים האחרונות אני פחות חיה את העיר אבל אחרי הבחירות האחרונות ישנה אווירה של שינוי מהותי וטוב שיכול לקרות בעיר.

התחושה הזו, של משהו חדש שמתחיל מלווה אותי המון בתקופה האחרונה.. ואני מאמינה שיש מי שמזדהה איתי. כאילו הכל מתרענן וניתנת הזדמנות ענקית לטיפול שורש במדינה כולה.

אז זה מתחיל מהבחירות המוניציפליות, אבל לא עוצר שם. לפנינו עוד מינוי של ראשי כוחות הביטחון החדשים, צ'יקו אדרי ואביב כוכבי, בקרוב יתקיימו הבחירות לכנסת ולאחר ש"טבענו" לעומק השחיתות בפרשת הצוללות, יש מקום ואף דרוש, בלשון המעטה, טיפול עמוק ויסודי.

אבל עזבו את זה.. בואו נדבר על "חוק הלאום", אם להתבונן בעין מעמיקה יותר, יש פה חוק שעלול לשנות מהיסוד את ההגדרה הלאומית של מדינת ישראל. זה גם שינוי מהותי.

הרגשה של משהו חדש בפתח היא הרגשה כיפית, אין ספק.

אתייחס רגע לעולם שאנו חיים בו ולחברה שהפכנו להיות. בעולם יש שפע והוא מתקדם בקצב לא נורמלי. מה שישן כבר מאוס ומה שלא מחדש לא מעניין, לאט לאט אנחנו מאבדים את הסובלנות שלנו לכל דבר ורוצים לדעת או לקבל דברים באופן מיידי ובלי הרבה מאמץ. את העובדות האלה סביר להניח שלא נצליח לשנות, במקרה הזה אנחנו חיילים של הטכנולוגיה אך אם נעשה את ההקבלה שבין החברה שהפכנו להיות לבין מה שקורה סביבנו והציפיות שפיתחנו בנוגע לעתיד שלנו, נוכל להסיק בקלות שאם לא נרגיש שינויים שחלים סביבנו בצורה מיידית כמעט, מהר מאוד האווירה הטובה תהפוך לאכזבה גדולה.

מנהיג או כל אדם שמתיישב על כיסא בתפקיד ציבורי, חייב להיות איש של מעשים! מאסנו מלשמוע.

מאת שרה מי-מרום

לקראת גמר תוכנית המוזיקה The four שעשתה לאחרונה עלייה לישראל בעונה הראשונה ברשת 13,  זה הזמן לחשבון נפש. האם התוכנית הצדיקה את הרייטינג של הצופים בשעת הפריים טיים או שזהו ניסיון של ההפקה לדחוף תכנים ולמלא לו"ז שישאיר את הצופים בערוץ רשת 13?

אם תשאלו את חבריכם, סביר להניח שאחוז לא קטן מהם מעולם לא שמע על התוכנית The Four ואחוז גדול עוד יותר כלל לא צפה בה. הצלחתן של תוכניות ריאליטי מז'אנר המוזיקה מדורגות על-פי כמות הרייטינג שלהן, אבל כישלון כמו שקרה לדה פור מצריך חשיבה מחודשת וביקורת עצמית של ההפקה. הנה מספר דברים שיעזרו לה להבין את חוסר ההצלחה.

דה פור היא תוכנית שפותחת את העונה עם ארבעה זמרים שנבחרו מראש וטובים מספיק כדי להגיע לגמר התוכנית. במהלך הפרקים מגיעים זמרים שמנסים לקחת את מקומם של הרביעייה הפותחת ולהגיע לגמר. בשלב הראשון, המתמודדים יעברו אודישן מול השופטים ורק לאחר שיקבלו ארבע טבעות כחולות, יוכלו לעבוד לדו-קרב מול אחד מהרביעייה. מתמודד שקיבל טבעת אדומה אחת, ימצא את עצמו מחוץ לתוכנית. לאחר הדו-קרב עם אחד מהרביעייה, הקהל באולפן מצביע ובוחר את מי שלדעתו ראוי לקבל כיסא ברביעייה.

בואו נבחן את הדברים מקרוב ונתחיל במטרת התוכנית. נניח שצופה ישראלי, נקרא לו אורן, יושב ביום שלישי אחרי יום עבודה מפרך, כוס הקפה כבר מוכנה, מהדורת החדשות לקראת סיום. האם אורן שלנו ימשיך לצפות בדה פור? תלוי מה הוא מחפש. אם הוא מחפש בידור ברמה נמוכה וצחוק, כנראה שלא ימצא זאת בתוכנית, אך אם הוא מחפש מוזיקה ברמה גבוה וכמעט אפס בידור, יש שיגידו שזה המקום בשבילו.

נעבור לחלוקת התפקידים בתוכנית. כדי לייצר תוכנית ריאליטי טובה ובעלת רייטינג גבוה, צריך שופטים טובים ובמינון הנכון מכל סוג, וצריך מתמודדים טובים עם סיפור. ניתן לזהות בקלות על איזו משבצת יושב כל אחד מהשופטים בתוכנית החדשה של רשת 13: מוקי כמובן קיבל את תפקיד השופט הקשוח וה"אחראי" שבחבורה. נדמה כי הוא נהנה לשחק את התפקיד הזה (אולי כי לאחרונה נהפך גם לשחקן). ברוב הדיונים לגבי המתמודדים מוקי הוא זה שאמר את המילה האחרונה, והמתמודדים יחד עם שאר השופטים נושאים את עיניהם אליו בתפילה שייתן להם את אישורו. לזכותו ייאמר שלרוב הביקורת שנתן הייתה עניינית וניכר בו הניסיון כשופט בתוכנית מוזיקה, אף שלעיתים פסל מתמודדים מ"חוסר טעם אישי". בקיצור: תלוי באיזה יום נפלתם עליו.

נמשיך עם המלכה האם ושמה מארינה מקסימיליאן: זמרת בעלת קול עוצמתי ולב רחב, יש שיאמרו מדי רחב. כמובן שעל המשבצת (או הכיסא) עליה היא יושבת כתוב: "האמא הטובה". מקסימיליאן הצהירה כבר מתחילת התוכנית שתיתן מילות חיזוק למתמודדים על האומץ בהשתתפות ובשם האמנות. לעיתים נדמה כי היא כמו ילדה בממלכה קסומה שבה הכל ורוד ונוצץ. חוסר הרצינות והענייניות שלה ניכר בביקורת שלה כלפי המתמודדים והתחושה היא שתפקידה הוא לאזן ולהרגיע את מוקי היושב לצידה, כשמדי פעם הרים את קולו וצעק. בקיצור: אם אתם מחפשים מילה טובה, מארינה היא הכתובת.

המלכה הבאה בפאנל השופטים היא דקלה. חוסר הניסיון שלה בשיפוט השתנה לטובה במהלך פרקי התוכנית. נראה כי היא הגיעה במשבצת "המפרגנת", אך עם התקדמות התוכנית, הביקורת שלה נעשתה עניינית יותר והיא החלה לעמוד על שלה. המשבצת כוללת גם את הקול הנשי והפמיניסטי שבחבורה. בקיצור: לכו אל דקלה ותקבלו את האמת.

המשבצת האחרונה נתפסה על ידי גלעד כהנא. הוא נכנס לתוכנית כשופט "קשוח" נוסף אך הניסיון כשל. המסכה בצורת משקפי שמש ששם עליו כהנא במהלך כל התוכניות לא יצרו את התדמית הקשוחה ולהיפך, ככל שעבר הזמן הוא התגלה כרך, מושפע בקלות מדעותיהם של חבריו לפאנל ולעיתים הציג ביקורת שאינה הוגנת כלפי המתמודדים. בקיצור: אל תלכו אליו, הוא לא תמיד יגיד את האמת.

התפקיד הבא שייך לרביעיית דה פור. הרביעייה הפותחת של העונה כללה זמרים מז'אנרים שונים במוזיקה: מיי פיינגולד, שיר לוי, שרית אביטן ויונתן אבידני. הרביעייה בהחלט נראתה כבחירה מעולה של זמרים מומחים בתחומם. זמרים שונים הגיעו לאודישנים וניסו לקחת את מקומם של הרביעייה וניכר בבירור שיש התערבות של ההפקה: שרית אביטן, התמודדה בכל אחת מהתכניות בדו-קרב מול מתמודד, ניצחה את כולם והגיעה לגמר. אביטן היא הזמרת היחידה מבין הרביעייה הפותחת שהגיעה לגמר. היא זמרת מעולה אך התמודדו מולה מספר מתמודדים שהיו ראויים לקחת את הכיסא והפסידו בדו קרב פעם אחר פעם.

דוגמא נוספת להתערבות ההפקה היא בבחירת הזמר לדו-קרב. המתמודדים שהגיעו לשלב הדו-קרב והיו צריכים לבחור מול מי לשיר, כשנשאלו על הבחירה שלהם, רובם לא ידעו מה לענות ולרוב ענו "אני באמת לא יודע למה בחרתי בה" או גמגמו בחוסר ידיעה מה לומר.

תפקיד המנחה היה אולי הבחירה החכמה ביותר שעשו מפיקי התוכנית. המנחה אסתר רדא, ללא עבר בהגשת תכניות אחרות בפריים טיים ובעצמה שחקנית וזמרת, עשתה עבודה טובה. נראה כי לקחה ברצינות את התפקיד ולא נראתה מתאמצת, נדמה כי התפקיד מתאים לה ויוצא ממנה בקלות ואותנטיות. רדא היא האתיופית הראשונה שמנחה תוכנית פריים טיים בישראל.

מתמודדי התוכנית גם הם ליהוק מוצלח של ההפקה. המתמודדים הם זמרים ברמה גבוה, עברו סינון קפדני שהשאיר רק את הזמרים הטובים. כמו כל תוכנית ריאליטי, ניסתה ההפקה לייצר רייטינג באמצעות סיפורים אישיים ונוגעים ללב של המתמודדים אך הדבר לא הוריד את רמת התוכנית, מה שאי אפשר לומר על מתחרותיה בז'אנר המוזיקה.

דבר נוסף שבאמצעותו ניסתה התוכנית לייצור עניין הוא נושא הטבעות. לאחר כל הצבעה של השופטים, הוצגו הטבעות אחת אחרי השנייה, הדבר לקח זמן רב ולרוב הכיל את אותה התוצאה: שתיים ראשונות תמיד כחולות ושתי הטבעות שלאחר מכן השתנו ממתמודד למתמודד, דבר שגרם לצופים רבים לעזוב את התוכנית מחוסר סבלנות ולעבור לערוץ אחר, אולי אפילו לא לחזור.

אז האם התוכנית הצליחה? הנתונים מראים שלא. דה פור נמכרה לרשת פוקס האמריקאית עוד לפני עלייתה לשידור בישראל וכללה שמונה פרקים. ברשת תכננו לשדר 20 פרקים אך כישלון התוכנית גרם לה לקצץ במספר הפרקים ולהעלות רק שמונה. כבר מהתוכנית הראשונה שעלתה, הנתונים לא היו מזהירים: 9.2% לדה פור מול 16.1% ל"מטבח מנצח" בקשת 12. לאורך העונה, תוכניותיה השונות של קשת זכו לרייטינג גבוה בעוד דה פור ממשיכה "לצנוח" עד לשיא שלילי באחת התוכניות של כ-5 אחוזי צפייה.

לסיכום, נראה כי כישלונה של התוכנית ברור. ליהוק השופטים לא הצליח, וכנראה שהישראלים סולדים מניסיון לייצר מתח מוגזם. הצופה הישראלי אינו טיפש, הוא מבין כשמנסים לעבוד עליו ולא ייתן לזה יד. הישראלים מזהים כשמביאים להם טראש ולפעמים דווקא מחפשים זאת, אבל כשמנסים לעשות זאת במסווה של תוכנית עם רמה גבוהה, זה לא עובד. להבא יצרכו המפיקים לתת לצופים את מה שהם מחפשים או שימצאו את עצמם שוב בתחתית שרשת המזון. הדבר היחיד שנתן לה קצת יתרון הוא הסיבה שלא משודרת כרגע תוכנית מוזיקה מתחרה, תארו לכם מה היה קורה אם באותו הזמן בקשת 12 היו משדרים את "הכוכב הבא לאירוויזיון".

מאת: אביגיל ישועה

"למה שינית את ההזמנה הרגילה שלך?", שאל הזר מיד כשהתיישבתי בפינה הקבועה. "זה מעניין, הנחתי שאת לא אחת שנהנת משינויים, אם כי האהבה הלא ברורה שלך לפרוות נמר סינטטית יכולה בהחלט להסביר זאת". "אנחנו מכירים?", שאלתי וקולי יצא תוקפני משהתכוונתי. "לא היכרות רשמית אני מניח, אבל אם מעיינים בספר הקודים של בית הקפה אנחנו בהחלט מכירים". החיוך על פניי הבהיר לזר שמילותיו הובנו כהלכה. מעניין אם בתו אהבה את המתנה שקנה לה לפניי שבועיים הרהרתי כשהלך.

"ספר הקודים של בתי הקפה מונה מספר רב של עמודים שאיש אינו כתב, אבל מי שצריך להבין מבין". "אתה צריך להפסיק לשתות", הציע האדם המזוקן לחברו. הם ישבו שניהם בכוך האבן המרופד בכריות האדומות וניהלו שיחה קולחת על סצנות מקומיות. שיחתם התקדמה בצורת משפך, והחלה בחשיבה על כללים המשתנים ממקום למקום בהתאם לסיטואציה, הראשון דיבר על כך שבני אדם תבוניים מספיק בכדי להתאים עצמם לסביבה ולהשתנות ללא הרף ומבלי לשים לב. "אני רואה בכך יכולת רגשית והישרדותית מופלאה", אמר תוך שחברו ביטל את דבריו. לאחר מספר דקות הנמיכו לפתע את קולם, מה שגרם לסקרנותי להתעורר ולאוזניי להזדקף. "תסתכל על צורת הישיבה בבית הקפה, זרים ליד זרים, חלקם קוראים בספר בוהים במחשב, אני יכול להתערב איתך שלתשעים אחוזים מהם אין מושג מה מתרחש במדיום בו הם בוהים בשעה האחרונה, מכיוון שהם עסוקים בלסרוק את המתרחש סביבם". שיחתם המשיכה בהשוואה לעולם הברים והמסעדות ובחזרה לסצנה הנוכחית. "לבית הקפה יש קודים שאיש לא כתב", אמר הראשון וקולו היה בטוח ומיואש בו זמנית, "אנשים שבאים לבית קפה מחפשים משהו נוסף מלבד שתייה, הם מחפשים חוויה ומקום בו יוכלו להיות אנומיים וחשופים באותה העת". "אוקיי", קטע אותו השני בקול משועשע, "אשמח שתספר לי על הקוד החשוב ביותר בספר הקודים של בתי הקפה". "מותר ואף רצוי לצותת", ענה הראשון ושניהם הסתכלו עליי. הרגשתי את לחיי מאדימות, אך מבוכתי חלפה במהירות כשמכה קלה הגיעה מהזר היושב לשמאלי: "אם את לא רוצה להיתפס כדי שתעברי עמוד מידי פעם".

המדיום הוא המסר
"איפה הקפה הטוב באזור?", תהיה שאלתי הראשונה כשאני מגיעה למקום חדש. אין ספור שיחות, חוויות ומפגשים מציפים אותי במחשבה על בתי הקפה  שפקדתי בקביעות במהלך טיוליי בעולם, אך את הריבוע הכתום וחסר הדלת בכפר קאסול שבהודו לא אשכח בחיים. בית הקפה הכתמתם נפתח בכל יום בתשע בבוקר ומכיוון שמספר מקומות הישיבה בו מצומצם להפליא (עשרה בלחץ) השתדלתי להגיע בפתיחה בכדי להבטיח את מקומי, תוך ציפייה לקבוע שבפינה השמאלית. הזוג הפולני, הנזיר הטיבטי והקוסם מאיטליה היו חבריי לקפה באותה העת. הקשר ביננו נבנה בהדרגה. לאחר שלושה ימים הנהנו אחד לשנייה בנימוס ולאחר שבוע כבר ערכנו היכרות רשמית. במהלך חודש וחצי פקדתי את בית הקפה בכל יום עד שלבסוף קיבלתי ההחלטה לעזוב את קאסול  ולהמשיך במסעי צפונה. שבועיים של געגועים למשהו מוכר ומרובע הספיקו כדי להחזיר אותי לקאסול ולבית הקפה האהוב. המקום היה מזמין יותר משזכרתי, אך התמלאתי בעצב לאחר שהבנתי שלמעט הנזיר כל חבריי עזבו. "על בסיס מים", אמרתי כשהתיישבתי במקומי הקבוע כשלפתע נתקלתי במבטו הארוך של הנזיר. "אז אתה אוהב לשבת בבתי קפה?", שאלתי בכדי למלא איזה חלל לא ברור. הוא צחק במבוכה ואולי בעצם בגלל התשובה הברורה מאליה הנובעת מנוכחותנו הקבועה במקום. "אני אוהב את המפגשים שבית הקפה מאפשר, מבחינתי בית קפה הוא המדיום במשפט המדיום הוא המסר שאמר מרשל מקלוהן, לבית הקפה יש חוקים משלו והוא מייצר סביבה ניטרלית בה אנשים יכולים לקרוא, לכתוב ולהאזין למוזיקה תוך שילוב מופלא של ביחד ולבד". תשובתו הברורה נשמעה לי כמו נאום שהוכן מראש, אך משום מה עליי זה עבד.

קפה הלילה
את השיחה הפלוסופית בבית הקפה השכונתי קטעה בחורה חייכנית שנעצרה מולי "את ממש מוכרת לי" אמרה ונראה כי ממש התאמצה להיזכר. "מילצרת אותי בשנה שעברה בקפה שברחוב המקביל", אמרתי בשקט. "נכון, את זאת שלא הייתה מתחילה את הבוקר בלי אלכוהול", היא השיבה בחוסר רגישות. "מקסים", חשבתי לעצמי כשהלכה. מילותיה גרמו לי לחזור לתקופה בה פקדתי את בית הקפה שבו עבדה, היציאות, החיפוש והבילויים… כל כך שונה מהתקופה הנוכחית, המאוזנת, ומבית הקפה הבורגני שבו אני יושבת כעת. "על מה את חושבת?", שאל הדוקטור שכבר מזמן הפך מזר לחבר לקפה. "על כך שאני יכולה לחלק את התקופות בחיי לפי בתי הקפה שבהם ישבתי", עניתי בהרהור.

על היצירה "קפה הלילה" כתב ואן גוך לאחיו "בציור של 'קפה הלילה' ניסיתי לתאר את הרעיון שקפה הוא מקום שבו אדם יכול להרוס עצמו ולהשתגע".   מעבר להערכה העצומה שאני רוכשת לאומן שידע להביע רגש דרך יצירותיו, אני מוצאת פרשנות מעניינת בנוגע למשפטו של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". אמנם המדיום המדובר אינו טכנולוגי, אך גם כאן התוכן כמעט ולא משנה ומה שכן, זאת ההבנה  כי קיים מקום המשמש כסוכן חברות מתמיד, המלווה אותך בתקופות שונות בחייך, מקום המאפשר לבודדים לבלות יחד.

מאת שירה קרישר

מיליוני טונות של אשפה מושלכים לים מדי יום ברחבי העולם. חלקם הופכים לאי באמצע האוקיינוס וחלקם נסחפים, בין היתר, לחופי ארצנו הקטנטונת והיפה. לפנינו סקירה קצרה על איך משפיעה שקית פלסטיק אחת על המאזן האקולוגי ומה ביכולתנו לעשות כדי לשנות את המצב כדי שלא יהפוך, חלילה, לגרוע יותר

הגדרת התפקיד בשנה הראשונה של השירות הלאומי שלי היתה הדרכת בתי ספר יסודיים לאיכות הסביבה. לא כי זה היה הדבר שליווה אותי כל חיי, למרות שכן היתה לי המודעות אליו, אלא כי התקן היה בירושלים, העיר שאני מאוד אוהבת, והתפקיד היה תפקיד הדרכתי, שזהו המגרש הביתי שלי. את החודש הראשון העברנו בסמינריונים, הדרכות וימי עיון שחשפו אותי לעומקו של הנושא. כמה דרמטי שזה יישמע, אפשר להגיד שזה שינה את חיי.

אחד הנושאים שדיברו איתנו עליהם היה נושא זיהום האוקיינוסים והים והוא זה שנגע בי במיוחד. לפי מחקר שפורסם בכתב העת האינטרנטי "Scientific Reports" במרץ 2018, ישנו "אי פלסטיק" באוקיינוס השקט. שטחו כ1.6 מיליון קמ"ר, פי 80 משטחה של מדינת ישראל, ובו 1.8 טריליון חתיכות פלסטיק, רובן מיקרוסקופיות, ועל כן מסכנות את כל המאזן האקולוגי, כולל אותנו – בני האדם אשר אוכלים את הדגים שאוכלים את הפלסטיק.

דו"חות נוספים שפורסמו לאורך השנים מראים כי כל שנה מושלכים לאוקיינוס לפחות 8 מיליון טונות של פלסטיק. כמות השווה למשאית זבל מלאה הנשפכת כל דקה לאוקיינוס. כמות זו צפויה לגדול לשתיים ואפילו ארבע משאיות לדקה. עד 2050 יהיה באוקיינוס יותר זבל ופלסטיק מאשר דגים. תחשבו שנייה ותבינו עד כמה זה בלתי נתפס, אלו כמויות אשפה חריגות בממדים עצומים.

בתמונה הזאת אתם אולי רואים מדוזה ואם היא תיגע לכם ברגל אולי תחשבו שהיא מדוזה. אבל היא לא. היא שקית פלסטיק פשוטה של סופר, שיש לכולנו בבית ואנו משתמשים בה באופן יומיומי. מי שלא נגעה בו שקית כזאת בזמן ששהה בים וקפץ מפחד וחשש שזו מדוזה, שירים את היד. אז אם אנחנו, בני האדם, היצורים התבוניים ביותר במערכת השמש, לא מצליחים להבדיל בין מדוזה לשקית, על אחת כמה וכמה צב ים שניזון ממדוזות ועלול לטעות ולחשוב שהשקית היא למעשה ארוחת הצהריים שלו. התמונה הזאת אומנם לא מאוד אייקונית ומרגשת, אך בעיניי היא מסמלת המון.

דוגמא ממשית לכך היא מאחת הצלילות שעשיתי באילת לפני חצי שנה. ראיתי כמה מטרים מעליי שקית כזאת, אחת בודדה, זזה לאיטה לאן שזרמי המים מובילים אותה. הלכתי לתפוס אותה כי ידעתי שלהתעלם ולהשאיר אותה שם לא יועיל לאף אחד ואפילו יזיק. זה קורה לנו מול העיניים, אלו לא אגדות.

כל הפלסטיק הזה לא נשאר בתוך האוקיינוס, הוא אינו מובל רק ל"אי הפלסטיק". יש זרמים אחרים המובילים את כל הפסולת הזאת גם לחופים. לדוגמא האי קופיפי בתאילנד, שכולנו אוהבים לשמוע עליו מחברים, על קו החוף החלומי שלא נגמר- כך נראה הצד השני של האי. אולי לא נעים לראות את זה אך זהו המצב. רצועת חוף זו אינה היחידה, קחו למשל גם את האי רואטן שבהונדורס. חפשו בגוגל "Roatan Honduras plastic".

אולי רובנו לא ניתקל בלכלוך כזה במהלך חיינו ובממדים כאלו אבל כדאי שנדע שזה קורה גם לנו, ממש כאן בחופי מדינת ישראל. על פי מסמך תקנות בריאות העם שפורסם בשנת תשמ"ז – 1986, בדיקה מיקרוביאלית היא בדיקה שמטרתה שמירה על בריאות הציבור על ידי גילוי של חיידקים (חיידקי קוליפורמים צואתיים, חיידקים ממשפחת הסטרפטוקוקים, האונטרוקוקים וחיידקים נוספים) אשר עלולים להימצא במים, וכאשר הם נמצאים בהם בכמויות גדולות ומגיעים לגוף האדם- עלולים לגרום למגוון של תופעות רפואיות לא נעימות כגון דלקות בקרום המוח, בדרכי השתן ואף לתמותת עוברים. בדיקה מיקרוביאלית כזאת נעשתה בחופי הרחצה בישראל בשנת 2017 ועל פי נתוני הלמ"ס נמצא כי בים סוף ישנה חריגה של 1.1% בממוצע מ-104 אונטרוקוקים ל100 מ"ל מים. לא זו בלבד, בים התיכון ממוצע החריגה עומד על 3.8% לאותו מדד. איני בקיאה גדולה בשמות החיידקים הללו, או במשמעותם של המספרים, אולם חריגה זו חריגה והיא אינה אמורה להיות קיימת. לא כל שכן כשהיא נוכחת בחופים בהם כולנו מבלים וטובלים לפחות פעם בשנה.

כשהייתי בת 18 והתחלתי את שנת השירות באיכות הסביבה, כל הנושאים האלו הכניסו אותי קצת לדיכאון. העתיד לא מצטייר כזוהר מדי והנתונים לא מעודדים במיוחד, אז בשביל מה לנו כאב הראש הזה. מחשבה שניה על החברה הישראלית עודדה אותי והוכיחה לי אחרת. אנו מתגאים באכפתיות ובסולידריות החברתית שלנו, במיוחד בזמני משבר. זהו הזמן וזוהי הנקודה בה עלינו לקחת את האחריות אל ידינו ולהתעורר. עזרה לתושבי עוטף עזה, לחיילים ולחולי סרטן אומנם חשובה מאוד, אך שמירה על הסביבה חשובה לא פחות. כל צעד שאנו עושים היום ישפיע על חיינו בעוד 10-20 שנה וההשפעה תימשך גם לחייהם של ילדנו וילדי ילדינו. זה נשמע גדול- גדול מאתנו ומיכולותינו, אבל אני מאמינה גם בצעדים קטנים כי הכל עניין של בחירות. הבחירה מתבטאת במגוון דרכים כמו למשל האפשרות להשתמש בבקבוק חד פעמי או שמא בבקבוק רב פעמי; לקנות שקית פלסטיק בסופר גם אם היא עולה 10 אגורות או שאולי להשתמש בשקיות בד; לשתות את הקפה של הבוקר בכוס חמה חד פעמית או שאקח איתי תרמוס ואיתו אוכל לשתות את הקפה שיישאר חם לאורך זמן. ישנם מעשים קצת יותר גדולים שבעשייתם נרגיש תרומה משמעותית וישירה מעט יותר כמו הצטרפות ליוזמה המבורכת של גיל דרורי ובעל הבלוג "איפה גיל?". יוזמה זו היא פרוייקט של ניקוי חופים שמתקיים בסוף החודש, בין התאריכים 19-27 לנובמבר ובו גיל ומתנדבים נוספים ילכו לאורך כל רצועת חוף הים התיכון במטרה לנקותו מלכלוך ופלסטיק. זוהי אפשרות נוספת של בחירה- האם אצטרף או שאשאר בבית להשלים את הפרק בסדרה שבדיוק יצא? אלה הן הבחירות הקטנות והגדולות שישפיעו על איכות חיי כולנו ועתידנו. נכון שקשה לשנות אורח חיים מקצה לקצה, אך בצעדים קטנים והרבה רצון זה אפשרי, ואם לא רצון לפחות שתהיה קיימת המודעות לכך. עניין זה רלוונטי ואקטואלי לכל זמן ויום ולכן כל שנותר לי לבקש הוא שנצליח. אני מאמינה בנו, כחברה, שנהיה רגישים, נשים לב ונפתח את העיניים. תאמינו בעצמכם- כי השינוי מתחיל כאן. כן, עליכם אני מצביעה.

למאמר על "אי הפלסטיק"
קישור לפרוייקט ניקיון החופים של "איפה גיל?"