מאת ארצ'י קגן

אלימות, השפלות, קללות ואיומים – גל של תיעודים קשים מהשנה האחרונה הובילו לחוק חדש שמחייב כל מוסד גריאטרי להתקין מצלמות, אפילו בחדרי השירותים והאמבטיה. ת', מטפלת בבית אבות: "מצלמות בשירותים זה חדירה לפרטיות, אבל אין ספק שיכול לקרות גם שם מקרי אלימות"

בשנה האחרונה היינו עדים לחשיפה מקרים קשים של התעללות במטופלים השוהים במוסדות ומחלקות גריאטריות שהחשיפה העיקרית בהן היא פרשת ההתעללות בבית אבות בחיפה, בה נחשפו עדויות מצולמות של התעללות פיזית ומילולית במטופלים חסרי ישע. לאחר שהעונשים שקיבלו הנאשמים בפרשה עוררו מחלוקת והדרישה הייתה לעונש קשה יותר שירתיע אחרים להתנהג באותה צורה.

אחרי גזר הדין אמר בני, בנה של אחת המטופלות שעברו התעללות, שמדובר בענישה קלה במיוחד: "היה צריך לתת ענישה חמורה בהרבה, למען יראו וייראו. עבודות שירות זה לא מרתיע, וגם שנה וחצי זה לא ענישה מחמירה לעבירות שהם ביצעו. אמא שלי רק מתחילה להתאושש ממה שעבר עליה".
בעקבות גל המקרים שאירעו לאחרונה, עלתה הצעת החוק שתבטיח את שלומם של מטופלים חסרי אונים מול הצוות הסיעודי, ביום שלישי האחרון עברה הצעת החוק בכנסת. מידי שנה מתקבלים במשרד הבריאות כ-600 דיווחים על התעללות במוסדות כאלה. המטופלים הקשישים והחולים נמצאים בחסדי המטפלים ולעיתים אינם ברי כח או יכלת לדווח בעצמם על התנהגות בלתי הולמת או להתנגד לה. קשישים ללא השגחה ראויה עלולים לחוות מקרי אלימות פיזית, מילולית, נפשית, מינית והזנחה על ידי המטפלים.

על הצעת החוק חתום ראש הממשלה בנימין נתניהו, כל מטרת החוק היא ליצור תחושה של הרתעה בקרב הצוות הסיעודי דרך מצלמות שיוצבו בכל מתקן גריאטרי. מתוך הצעת החוק "אירועים שנועדו לאחרונה בהם תועדו מקרי התעללות קשים ואכזריים מצד צוות מטפל כלפי מאושפזים קשישים בבתי חולים סיעודיים, גרמו לצורך במהלך שמטרתו לחייב כל בית חולים גריאטרי\ מוסד סיעודי בו שוהים קשישים חסרי ישע, להתקין ולהפעיל מצלמות מעקב כדי ליצור  הרתעה ומניעה, אכיפה וענישה".

כיום פחות מעשרה אחוז מכלל המוסדות הגריאטריים מחזיקים במצלמות. כעת, משעברה החוק, מצלמות אבטחה יותקנו גם בחדרי השירותים. על מנת לשמור על פרטיותם לא תהייה הקלטת קול במצלמות וההסתכלות בהם תהיה מותרת רק בדיעבד. נוכחות המצלמות צפוייה לבטל את כמות המקרים האלימים ובכך להוות צורת הגנה על קשישים חסרי ישע.

המצלמות עשויות לגרום לאי נוחות לחולה ולצוות הסיעודי אך ת', אחות במחלקה הגריאטרית בבית חולים מאיר בכפר סבא, טוענת אחרת. אצלה במחלקה לא קיימות מצלמות אבטחה. "טוב שיהיו מצלמות", היא אומרת ומסבירה שצפתה בלא מעט מקרי התעללות מילולית. "המטפלים מתעללים במטופלים, מדברים אל הקשישים בזלזול. רוב המקרים האלימים הם מהמטפלים, לא צוות האחיות והרופאים. המטפלים הרבה פעמים הם עובדים זרים שצמודים למטופל, אולי מרוב העבודה הקשה המטפל מרשה לעצמו להתנהג בזלזול למטופל, אך זהו לא תירוץ".

עם זאת, יש עניין נוסף שהוא המטופל שיכול לחוש אי נוחות מהמצלמות שיהיו גם בנוחיות. ת' מסבירה: "רוב מקרי האלימות כלפי הקשישים קורים בזמן הרחצה זאת מכיוון שישנו סיכוי רב יותר למטפל להיות מתוסכל. המטפל נאלץ להרים את המטופל לבדו ולרחוץ אותו, תהליך קשה שמלווה לעיתים במקרים לא נעימים. מצלמות בשירותים זה חדירה לפרטיות, אבל אין ספק שיכול לקרות גם שם מקרי אלימות. אני מבינה למה מטפל יהיה מתוסכל מהמטופל בזמן רחצה, כי זה קשה, והבן אדם כבד, וזה מגעיל, אבל חייב לכבד את הבן אדם, לא משנה מה. הוא חסר אונים, והמטפל לא, לכן הוא חייב להתנהג בכבוד".

לת' יש המלצה למטפלים: "על מנת למנוע את תסכול המטפל ולייצור סביבה בטוחה יותר עבור הקשיש יש לעודד את שיתוף הפעולה של המטופל בזמן טיפול, כמו לסובב את הגוף בזמן זריקה, לפתח שיחה ולהתעניין בטיפול. ככל שהמטופל מסוגל לשתף פעולה, הטיפול יעבור בצורה יותר חלקה, תיווצר יותר אמפתיה בין המטפל והחולה".

בכל מקרה של חשש להתעללות, הזנחה או ניצול של קשיש חסר ישע, יש לפנות למחלקה לשירותים חברתיים או להגיש תלונה במשטרה – במוקד 110 או 100, או בתחנה הקרובה.

מאת משה דואק

אוסטרליה עשתה צעד והכירה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל – אבל רק במערב העיר. העברת השגרירות? רק אחרי הסדר עם הפלסטינים. למרות שראש הממשלה סקוט מוריסון היה שמח להשלים את המהלך בשל לחצים אלקטורליים מבית, אינדונזיה השכנה לוחצת בכיוון ההפוך. כיצד תנהג אוסטרליה? פרשנות

מדינת ישראל, באמצעות מאמצים דיפלומטיים רבים, פועלת במרץ בשנים האחרונות כדי שמדינות שונות יעבירו את שגרירויותיהן אל תוך ירושלים. זאת, כדי לבצר את מעמדה ללא עוררין של ירושלים כבירתה של מדינת ישראל. עד היום, רוב מדינות העולם אשר נמצאות ביחסים דיפלומטיים עם ישראל ומחזיקות בה שגרירות, לא הכירו רשמית בבירתה של ישראל. זאת בשל מקומה בלב הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, שדורשים שירושלים תהיה בירה של המדינה הפלסטינית.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז במהלך קמפיין הבחירות שלו שהוא יכיר בירושלים ויעביר אליה מתל אביב את שגרירות ארצו. טראמפ אכן קיים את הבטחתו ובחודש מאי האחרון שגרירות ארה"ב עברה למשכנה החדש בירושלים. היה נדמה שמדינות רבות ילכו בדרכה של המעצמה החופשית, אך בינתיים רק גואטמלה הלכה בצעדי ארה"ב. בחודשים האחרונים התקיימו מגעים רבים בין ישראל לבין אוסטרליה כדי לגרום לה להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את השגרירות.

בחודש שעבר הכריז סקוט מוריסון, ראש ממשלת אוסטרליה, כי ארצו מכירה במערב ירושלים כבירתה של מדינת ישראל. מדינות מוסלמיות רבות ביקרו בחריפות את החלטת אוסטרליה, בראשן אינדונזיה השכנה – וכעת הסכם סחר בין המדינות נמצא בסכנה ואוסטרליה אף הוציאה אזהרת מסע למדינה המוסלמית. בישראל הבשורה התקבלה ברגשות מעורבים. מוריסון הצהיר בבחירות שיעביר את שגרירות אוסטרליה מתל אביב לירושלים, אך דבריו ביטאו הרבה פחות ממה שציפו לו בישראל. בהצהרתו אמר: "מערב ירושלים היא בירתה של ישראל, ואנו מצפים לעביר את השגרירות שלנו למערב ירושלים כשהדבר יהיה מעשי, לאחר הענקת סטטוס קבוע לעיר", והוסיף בהתייחסו להסכם עתידי עם הפלסטינים, "במסגרת הכרתנו במחויבות לפתרון שתי המדינות, ממשלת אוסטרליה החליטה להכיר בשאיפות העם הפלסטיני למדינה עתידית עם מזרח ירושלים כבירתה".

הכרה במערב העיר בלבד מהווה אכזבה עבור ישראל, לאור עמדתה הרשמית של ישראל הקובעת שעל ירושלים להישאר מאוחדת, מערב ומזרח, בכל הסכם עתידי. ההחלטה שלא להעביר את השגרירות עד להסכם מדיני מהווה צעד אחורה עבור ישראל, שכן היא פוגעת בעמדות המיקוח של ישראל מול הפלסטינים. עם זאת, מוריסון ציין כמה החלטות חשובות כגון פתיחת מרכזי ביטחון ומסחר בירושלים.

ח"כ שרן השכל (ליכוד), חברת ועדת חוץ וביטחון, נפגשה עם שגריר אוסטרליה בישראל, כריס קאנאן, כדי להבהיר את עמדת ישראל בנוגע לירושלים והעברת השגרירות. "הנושא הזה חיוני עבור מעמדה של ישראל ועל אוסטרליה לקחת צעד קדימה בתמיכה בישראל", אמרה השכל.

בהתייחסה לשגרירות אמרה ש"למרות הקמת משרדי ביטחון ומסחר בירושלים, ובחינת המיקום הסופי של השגרירות ראויות להערכה, הכרה של מערב ירושלים בלבד אינה מספיקה. הכרה חלקית עלולה לעורר תקוות שווא בקרב הפלסטינים ולשמש כלי לסירובים מצדם במשא ומתן עתידי. ירושלים הייתה ותישאר בירתה של ישראל ונושא חלוקתה אינו על השולחן".

ח"כ השכל, בכובעה כיו"ר הידידות הבין-פרלמנטרית ישראל אוסטרליה, שותפה לאחרונה במאמצים להכרה האוסטרלית של ירושלים כבירת ישראל כמו את העברת השגרירות לבירה.

"לישראל חברי אמת באוסטרליה שתומכים בהעברת השגרירות וכן בהכרה בירושלים השלמה בתור בירת ישראל", אמרה. "אני מאמינה שהאוסטרלים ימשיכו לעמוד לצד ישראל ושנמשיך לתחזק קשרים בתחום הביטחון, המסחר והטכנולוגיה".

כעת, מוריסון נמצא בין הפטיש לסדן. מצד אחד יש לו לחץ פנים מצד הבוחרים היהודים שתמיכה בירושלים וקידום העברת השגרירות אליה יעניקו לו את הצבעתם בבחירות הבאות. מצד שני, מפני שאינדונזיה רואה את הנושא הפלסטיני כאחד החשובים לה במדיניות החוץ שלה, היחסים בין המדינות השכנות נהיו לרגישים מאוד. אינדונזיה משמעותית עבור אוסטרליה גם כיעד תיירותי אקזוטי וזול עבור אוסטרלים רבים וגם עבור כלכלת אוסטרליה. היא משמשת בין השאר כצינור לדרום אסיה ויעיד על כך הסכם הסחר החופשי שנחתם בין הארצות בנובמבר האחרון. הסכם שכאמור, עלול להינזק מהחלטה אוסטרלית שתכעיס את הרחוב האינדונזי.

לכן כנראה, מוריסון הגביל את ההכרה בירושלים למערב העיר בלבד והקפיא תכניות להעברת השגרירות עד להתקדמות בהסכם מדיני. עד כמה שזה נוגע לישראל ולאור דבריה של ח"כ השכל, ההכרזה האוסטרלית לא מספיקה וההתחשבות שלה בצד הפלסטיני אינה חיובית כלל. אך לחץ ישראלי על אוסטרליה שתפעל יותר בכיוון עמדתה של ישראל לא בהכרח יניב פרי. משום שהלחץ הישיר על אוסטרליה מצד אינדונזיה, כשמסתכלים על מה נוגע לה יותר, הוא בעל השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר מהאפיק המדיני של מדינת ישראל.

אולי זו הסיבה לתגובה הלקונית והקרה של משרד חוץ הישראלי, שאין בה נקיטת עמדה נחרצת וחד משמעית: "ישראל רואה בהחלטת ממשלת אוסטרליה לפתוח את המשרד הביטחוני־כלכלי בירושלים כצעד בכיוון הנכון".

האם רונן פלוט יהיה האיש שיפתור את הסוגיה שמטרידה את העיר מיום הקמתה?
ראש עיריית נצרת עילית, רונן פלוט, המכהן כבר שנתיים וחצי בתפקיד וניצח ברוב מוחץ גם במערכת הבחירות האחרונה, הכריז בכנס סיכום מערכת הבחירות על שינוי שמה של העיר. שינוי משמעותי שדורשים תושבי נצרת עילית כבר שנים בטענה שהם נדרשים להסביר כל הזמן את ההבדל בין נצרת עילית לנצרת.
נצרת עילית ונצרת הן שתי ערים הממוקמות קרוב אחת לשנייה והשם שלהן דומה, אך האופי והאוכלוסייה של הערים שונה.
רונן פלוט מוסר שהסיבה העיקרית היא ליצור הפרדה מובהקת בינה לבין העיר הערבית נצרת וכדי למנוע בלבולים בין השתיים, יש לאנשים לפעמים הרגשה שאנחנו שכונה של נצרת. אנחנו רוצים להיות עיר עם זהות משל עצמה.
רונן מסביר שהתהליך לשינוי שם העיר הוא ארוך ולוקח לפחות שנתיים, הפרצדורה לא פשוטה אך בסופה הבטיח לבצע משאל או סקר לבחירת שם העיר. בין השמות שהועלו תמצאו את רמת עילית, נוף עילית וגליל עלית אבל הכל יכול להשתנות.

קרדיט לתמונה ראשית: מתוך פרופיל פייסבוק אישי (צילום: בני וודו)

מאת ליטל מקוריאה

בתור ילד חלם רועי טמניו להיות כדורגלן. היום, בגיל 24, הוא הקס הצעיר בארץ – מנהיג וכהן דת של הקהילה שלו בחדרה. "צעיר אמר לי 'אם מישהו בן גילנו יודע על מורשת יהודי אתיופיה, זה רק בזכותך'"

בחודש שעבר נחגג ברחבי הארץ "חג הסיגד", יום שבו ציינו יהודי אתיופיה בגולה את כמיהתם לארץ ישראל, וכשהגיעו לארץ הפך לחג הודיה. החג נערך חמישים יום לאחר יום הכיפורים, והיהודים היו צמים ומתפללים יום שלם למען שיבה לארץ הקודש. הטקס היה נערך על הר גבוה כסמל למעמד הר סיני.

כיום בישראל, אלפים מבני הקהילה עולים בחג הסיגד לירושלים. החג מתקיים בשני מוקדים – טיילת ארמון הנציב ורחבת הכותל. במהלך הטקס כולם מודים בתפילה על השיבה לציון והזכות להימצא בעיר הקודש, "ירוסלם".

את התפילות של היום הקדוש מנהלים הקסים, המנהיגים הרוחניים של קהילת יהודי אתיופיה או בשמם המדויק יותר, קהילת ביתא ישראל.

מעבר לתפילות בירושלים, ברחבי הארץ יום זה הפך ליום חשיפה לתרבות האתיופית והפולקלור של ביתא ישראל, במיוחד במוסדות חינוכיים וציבוריים.

קס רועי טמניו (24) לוקח חלק מידי שנה בתפילות שמתרחשות בטיילת ארמון הנציב בירושלים. הוא מספר כי "החלק של החג הוא מקצת ממנו, היום נקרא (באמהרית – ל"מ) "יסגד קן" – יום הסיגד. הוא יום של צום, מחילה וסליחה. יום שבו מתוודים על עוונות ועושים מין חשבון נפש של כל העם ביחד. פחות ל'פאן', יש לו מימד משמעותי ורוחני עמוק יותר".

קס רועי, אשמח לשמוע מהם תפקידיו של הקס הקהילתי?

"תפקידו להשכין שלום, לקרב את האנשים בקהילה, לחנך לתורה ומצוות. גם לקיים שחיטה, להגיע לאזכרות. הקס הוא גם החזן הראשי בתפילה. התפילה, בדומה לתפילות הבית המקדש הראשון, היא מאוד ציבורית. הקס אומר את המילים וכולם חוזרים. בנוסף, הקס אחראי על שיעורים ללימוד ההלכה".

האם היו אנשים שהתנגדו לבחירה שלך בתפקיד?

"כן, היו קולות מבחוץ שאמרו לי ש'אנחנו בעידן חדש, הקסים זה דבר ישן', 'השפות האלה, אמהרית וגעז, מיושנות', 'אנחנו בארץ ישראל, למה לא לדבר עברית?' או 'אולי תהיה רב?'. אבל לא המשפחה. הם דווקא עודדו. הם רצו שאלך על התפקיד הזה, שאמשיך את השושלת המשפחתית ואת הסבים שהיו קסים.

"גם חברים וקרובי משפחה תמכו. את יודעת, כמו כל דרך שאדם בוחר יש שיגידו שכן ויש כאלה שיגידו שפחות. אני הלכתי עם האמת שלי, הייתי דבק בדרך שלי".

מודל לחיקוי

קס טמניו גר בחדרה, נשוי פלוס אחד. יש לו שמונה אחים. הוא הקס הצעיר בארץ, אבל מאחוריו עומדים הישגים מרשימים. בגיל 14 הוא הוביל שלוש קבוצות לימוד של ילדים צעירים בחדרה, נתניה וכפר סבא. בקבוצות לימד את השפה האמהרית ותפילות בשפת הגעז (שפת הקודש שבה מתפללים ולומדים הקסים), מהלך שנחשב לפורץ דרך ללימוד מורשת ביתא ישראל. יש בית כנסת באחריותו בו הוא מנהיג את התפילות של הקהילה המקומית, והוא אף הדליק משואה בחדרה עירו, בסמל "שימור נכסי תרבות והנחלתם לדורות הבאים". 

מה הקשיים בלהיות מנהיג של קהילה?

"לא חסרים קשיים. מתעוררים בשעות מוקדמות לפתוח את בית הכנסת. לאחר מכן יכולים להיות מבוקר עד ערב מחוץ לבית. שעות לא שעות. יום שלם בחוץ בלי לראות את המשפחה. אז צריך להסתגל.

"בנוסף, יש כמה זרמים בקהילה ולא פשוט לקרב את כולם. מהמקום שלי בתור צעיר ומנהיג רוחני. צריך לתת גם לדעת לתת תשובות, וגם להיות מודל לחיקוי. צריך לדעת איך להתמודד עם הכול".

האם את רואה את התפקיד שלך כשליחות?

"כן, שליחות רצינית מאוד. כצעיר שחונך פה בארץ במסגרות דתיות, שגדל פה בארץ, בעצם 'צבר', להתחבר למורשת שלי, לשפת הקודש געז וללמד את זה. לחנך את הדור הבא לשמירת המסורת והזהות שלו. אי אפשר להגיד שזה לא שליחות. כנראה שצריך לעשות את זה. וכנראה שאני צריך לעשות את זה, אני מאמין ששום דבר לא קורה סתם".

בפברואר האחרון החליטה ועדת שרים להכיר במעמד הקסים באופן רשמי כ"רועים רוחניים". מה אתה חושב על ההחלטה?

"עד היום לא הייתה הכרה בקסים. שהם משרתים את הציבור, מחנכים לשמירת תורה ומצוות ומנחילים את המסורת היהודית לעם ישראל. והיום, אחרי מאבק ממושך שהתחילו אותו לפני 30 שנה, ברוך ה', רואים את האור שבקצה המנהרה".

מה ההחלטה אומרת בפועל?

"קודם כל ההכרה אומרת שזה מעוגן בחוק. שהקסים הם המנהיגים הרוחניים. וגם שיש המשכיות, הילדים שלנו יהיו יכולים להיות פתוחים גם למסלול של הקסים וגם לרבנות. בעצם, אפשרות ללמוד את הדרך שלנו.

"דבר נוסף זה משכורת. בתור קס צעיר זה לא פשוט שמסתמכים בעיקר על כספים מהקהילה. ועכשיו תהיה משכורת".

"יש לך הזדמנות"

מה שהוביל את קס טמניו אל תפקידו כיום היה סיפור טרגי. כשהיה בן 18, מי שהיה המורה הרוחני שלו וגם דודו, נפטר במפתיע. בדיוק כשהיה אמור להתגייס. הקהילה שנשארה ללא קס שיוביל אותה התערערה. כשנשאלה השאלה מי יהיה הממשיך של הקס הנפטר, מיד עלה שמו של קס טמניו, משום היותו התלמיד המובהק של דודו והכרה בשליטתו המצוינת בחומר הנלמד.

על מנת לדחות את גיוסו הצבאי, נכתבה עצומה שעליה חתמו רבים, בהם אנשי הקהילה, נציגי המועצה הדתית, הרב הראשי, מועצת כהני הדת של הקסים וגם ראש עיריית חדרה שנרתם ואף כתב מכתב. כולם הסכימו על הצורך של הקהילה במנהיג רוחני וממשיך דרך.

מאבק זה הוביל לכך שקס טמניו התגייס לאחר תקופה בגיל 19.5, אך קיבל קיצור שירות ותנאי שירות שיהיו נוחים לתפקידו. וכך, מתוך הכאב נבנה מעמדו של קס טמניו כעמוד תווך בתוך הקהילה המקומית בחדרה.

איזה ילד היית?

"ילד שאוהב לשאול הרבה שאלות, את כל השאלות. ילד לא פשוט, אפשר להגיד קצת מופרע. ילד שאוהב להיות בתזוזה ולשחק הרבה. להיות הרבה בחברה, בעיקר בחברתם של מבוגרים ממני".

מה חלמת להיות שתהיה גדול?

"את האמת, אם היית שואלת אותי בגיל צעיר, בערך 12, אם היית רוצה להיות קס זה היה רק אם היה אפשר לשלב את זה עם כדורגל. אחרי זה הבנתי שאי אפשר לשלב בין השניים. התחלתי את הלימודים בגיל צעיר מאוד, למדתי את לימודי התפילות מגיל 9, אבל לא ידעתי לאן זה יתפתח מפה. אבל עם הזמן הבנתי שזה הכיוון. המשפחה אמרה 'הנה יש לך הזדמנות'".

תספר לי קצת על החיבור שלך כילד לעולם הלימוד.

"כבר בגיל 7 התחלתי ללמוד את האותיות האמהריות עם אבא ובגיל 9 כבר ידעתי לכתוב. בשעות הערב הייתי הולך ללמוד עם הקס, לימוד בעל פה של התפילות בשפת הגעז. הייתי לומד עם הפנים לכיוון ירושלים (הוא צוחק). את הכול שילבתי עם הלימודים בבית הספר, וגם עם הכדורגל".

חיבור חזק לשורשים

על הקירות בביתו של הקס תלויות תמונות משפחתיות רבות. חלקן מחתונות של בני משפחה, מאירועים משמחים וגם דיוקנאות של אישים מהמשפחה. הוא מצביע על הדיוקנאות בקיר ומסביר שבשלושה מהם מצולמים סבו ושני אחיו של סבו, גם הם היו קסים.

התחושה שמקבלים מהסביבה היא תחושה של חיבור חזק לשורשים, למסורת ולמשפחה. מה שמסביר את הדרך שבחר קס טמניו בשנים האחרונות. אך הוא מסביר שלמרות המשפחה ממנה צמח, לא הייחוס מכריע את הכף אלא הלמידה והרצון. "כל אחד יכול להיות קס", הוא קובע.

מתי בעצם התחלת את הדרך מנער צעיר למנהיג של קהילה?

"זאת התלבטות בגיל צעיר, ללכת עם הדבר הזה על הראש (מצביע על מצנפת הבד שלראשו – ל"מ). התפקיד הזה היה נראה לי מאוד גדול. אבל אחרי שיחות שעשיתי החלטתי שאני הולך על זה ובגיל 17 קיבלתי את ההכתרה הראשונית. היא נקראת 'דקון', הכתרה קטנה יותר מההכתרה הסופית. זאת בעצם ההתחלה להיותי קס".

מה כולל התהליך שלפני טקס ההכתרה?

"התלמיד והמורה שלו דנים לגבי המועמדות שלו יחד עם קס הקסים. ברגע שרואים שהוא בקיא בחומר הנלמד, מכיר את התפילות, את ההלכה הנהוגה ואת הברכות בשפת הגעז לפי מסורת האבות, וגם יודע אך להתנהג מול הקהילה בטקסים השונים. מחליטים לתת לו את ההסמכה".

כיצד מתנהל טקס ההכתרה?

"הטקס מתרחש במעמד של קסים מרחבי הארץ ומזמינים גם את הקהילה המקומית, לעיתים גם את המשפחה והמכרים מחוץ לעיר. בדרך כלל עושים זאת בתוך בית הכנסת".

לדברי קס טמניו, "הקהל מגיע לחצר בית הכנסת. מתחילים בתפילה, מושיבים את המועמד יחד עם אשתו. אישה, היא דבר מאוד משמעותי. כלומר, מי שרוצה להיות קס חייב להיות נשוי, מה שנקרא להיות שלם. הקסים מתחילים בתפילת שבח על כך שהגענו למעמד של הכתרת קס.

"כשמגיעים לחלק בתפילה שאומר בגעז 'נעו נסמם' (בואו נסיים – ל"מ), הקס מגיע ומכתיר את המועמד. הוא לוקח שש (בד לבן – ל"מ) וכורך את הבד סביב ראשו של המועמד. ואז מתחילים בקריאות צהלה ושמחה. לבסוף יש גם סעודה".

לגשר על הפערים

קס טמניו חובש לראש מצנפת בד לבנה, או בשמה באמהרית "שש" או "מטמטמיה", על פריט זה הוא מקפיד בכל יציאה מהבית. לגופו יש חליפת ספורט אפורה. השילוב בין שני פריטי הלבוש מסמל את החיבור המיוחד שקס טמניו יוצר בתוך הקהילה, מפגש בין שני עולמות מעט רחוקים.

מאז שהגיעה לישראל, הקהילה האתיופית חווה משבר עמוק. מצד אחד, הזהות שהלכה מעט לאיבוד בעקבות בכך שהנוער נשלח למסגרות דתיות שונות בתכלית מהמסורת של אבותיהם ומצד אחר, הניתוק של יהודי אתיופיה מהמסורת שלהם בעקבות תיוגם כ"לא-יהודים".

כך יצא שבמשך כ-30  שנה מוסדות המדינה לא הכירו במנהיגיה ומנהגיה הרוחניים, ולא נתנו אפשרות לפתח את המורשת העתיקה והמיוחדת שלה. לכן הצעירים שגדלו והתחנכו בארץ, מתקשים להתחבר למסורת שנראה להם כמיושנת ולא רלוונטית.

"כנראה אני צריך לגשר בין שני המקומות האלה העולם הצעיר והבוגר, לחבר את כולם", מסביר קס טמניו בנועם. "צעיר אמר לי 'אם מישהו בן גילנו יודע על מורשת יהודי אתיופיה, זה רק בזכותך. אתה הכרת לנו את הקסים והמסורת'". מקומו של קס טמניו בתוך הקהילה יכול לאחות את הקרע בין הדורות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במאי 2015 נערכה הפגנה גדולה של העדה האתיופית במחאה על אלימות משטרתית. מה אתה חושב על הפגנה זאת?

"השתתפתי בה, גם אנחנו בתור מנהיגים רוחניים ניסינו להשמיע את קולנו. הייתה מחאה מאוד לא פשוטה. לא הייתי חשוף למקרים האלה (של אלימות משטרתית – ל"מ) לא ידעתי שזה קורה באמת ועל רקע גזעני. זה משהו שנחשפתי אליו רק בשלוש השנים האחרונות. ברגע שאת רואה הרבה צעירים שופכים את הלב שלהם ומדברים בריש גלי. את מבינה שזאת תופעה נגד הקהילה שלנו והיא אלימה ביותר".

האם נתקלת בגזענות בגיל צעיר יותר?

"כן, יש תופעות של גזענות על רקע צבע עור. וזה קורה בל מקום, גם בבית הספר. יש אמירות אימפולסיביות בגיל צעיר 'שחור' ו'כושי'. גם בחיים הבוגרים במקומות ציבוריים. לעיתים יש העדפות על פניי, זה קורה הרבה וזה לא נסתר".

האם אתה חש בשינויים שמתרחשים בתוך הקהילה?

"אני חושב שאנחנו בדרך טובה, אני רואה המון צעירים שנכנסים ומשתלבים בתוך האקדמיה. ויש לדחוף את הצעירים להצלחה. גם מבחינה רוחנית. הרבה צעירים מתקרבים למסורת, לשורשים שלהם ולתרבות שלהם. אנשים מחפשים.

"מישהו סיפר לי שעד הצבא התבייש בשם שלו (באמהרית – ל"מ). הוא אמר, 'הייתי חי בתחפושת והייתי קורא לעצמי דניאל, אבל אחרי הצבא אמרתי לעצמי, אין להתחפש יותר וחזרתי לשם המקורי שלי', אנשים את רוצים ללמוד עוד על הזהות שלהם".

איך אתה צופה את העתיד של קהילת יהודי אתיופיה בישראל?

"לדעתי, כיום אנחנו ככה באמצע. יש עשבים שוטים שמנסים לנשל אותנו אבל אני מאמין שהכול זמני ויחלוף. אם נעצים את עצמנו בתוכנו, אנחנו נצליח. לא להתבייש במה שאנחנו. עם הרבה אמונה ותקווה הכול יהיה בסדר, אנחנו במקום ממש טוב".

מאת מרגריטה סמטנין

בכל שנה כשמתקרבים ל-31 בדצמבר מתפרסמות ברשת שלל כתבות שמטרתן העיקרית היא להצית וללבות את השנאה. לרגל סיומה של השנה האזרחית. החלטתי שהגיע הזמן לעשות קצת סדר ולהסביר מה זה בכלל "נובי גוד" ומדוע אין שום קשר בינו ובין "סילבסטר". כן, אותו הבחור ששנא והתעלל ביהודים

"מה, את חוגגת סילבסטר?", שאלו חבריי לכיתה בתמיהה. "אני לא ממש יודעת מה זה", אמרתי והרגשתי כיצד הסומק בלחיי מתפשט במהירות. "הכוונה לחגיגות השנה האזרחית, שנכנסת בלילה של 31 בדצמבר", אמר אחד מהם. "אתה מתכוון ל"נובי גוד?", שאלתי, מבולבלת למדי. השנים חלפו והזמנים השתנו, אך השאלה הנוכחית המשיכה לחזור על עצמה. לא תמיד ידעתי איך להגיב, לפעמים הייתי מהנהנת בנימוס או מתעלמת ומדי פעם הייתי ממש נעלבת ואפילו מתעצבנת. עד שיום אחד החלטתי שהגיע הזמן להרים את הכפפה ולהבין מי הוא אותו סילבסטר ומדוע הם קוראים כך לנובי גוד.

 

אז מסתבר שמדובר בכלל באפיפיור – סילבסטר הראשון, אשר זכה למעמד של קדוש וקיבל את 31 לדצמבר בתור היום שלו (תתפלאו, אבל אצל הנוצרים כל אחד מימות השנה הוא יום של קדוש כלשהו). לפי השמועה, סילבסטר הביא לשנאת יהודים ואפילו נקט בפעולות אלימות נגדם. לכן העובדה שיהודי ברית המועצות נקשרים לחגיגות של אותו האדם, ששנא והתעלל ביהודים, ממש לא מובנות בעיניי ומיותר לציין כי הן רחוקות שנות-אור מהמציאות.

"וואו, איזה אבסורד"
כל היהודים שהתגוררו בברית המועצות היו מוכרחים להסתובב עם תעודה מזהה שעליה כתובה המילה "יהודי" (נשמע מוכר?). כמובן שאותו סימן זיהוי, סחף איתו גל אינסופי של שנאה, קללות בלתי פוסקות והגרוע מכל – אלימות פיזית קשה. החלק האבסורדי והמאכזב ביותר בכל הנושא הגיע כאשר אותם יהודים עלו לארץ ישראל ו"זכו" שוב לשלל כינויים מכפישים. "גויים", "כופרים" והפופולרי מכולם – "רוסים מסריחים".

אני משערת לעצמי כי אם צפיתם בסרטים אמריקאים – בהם מקשטים את עץ האשוח בשלל צבעים נוצצים, אורות, מתנות ומלאך זוהר אשר מונח בצמרת – אתם חושבים כי זו כל מהותו של חג הסילבסטר. ובכן, הדבר נכון אם כוונתכם לנוצרים בארה"ב, אירופה ושאר חלקי העולם. אך כנראה שבשביל להבין מה זה נובי-גוד, שאותו חוגגת כל שנה קהילה שלמה שחיה במדינת ישראל, יש צורך לדפדף קצת בדפי ההיסטוריה. או פשוט לחפש בגוגל.

יחי השלטון

תדמיינו לעצמכם מדינה שבה דת היא מילה גסה, אשר יכולה להביא לרצח של קהילה שלמה. מדינה שבה הדבר היחיד שמותר הוא להלל את הממשל הנוכחי והמילה דמוקרטיה היא במקרה הטוב רק ערך במילון. נראה לי שבסוף שנת 2018 נחוץ שבישראל כבר יבינו שיהודי ברית המועצות ממש לא גויים וגאים להשתייך לעם ישראל. לצערי המציאות שבה חיינו בארץ מולדתנו חייבה אותנו לוותר על ערכים כגון מסורת ודת, על מנת להבטיח הישרדות והמשכיות לדורותינו. גם הנוצרים סבלו מרדיפות באותה העת. לכן, גם חג המולד (וכל שאר החגים הדתיים) לא היה קיים כלל בברית המועצות.

אז מה כן היה לנו שם? לא הרבה גיוון, זה בטוח. חגים כגון יום הניצחון, יום הפועל וכל חג הקשור לקומוניזם או להילולה של השלטון התקבלו אצלנו בברכה."למזלנו", בשלב מסוים הבין הממשל הדיקטטורי של ברית-המועצות שעל מנת שהעם ימשיך ללכת "שבי אחריו" עליו לתת לו מעט מנוחה, וכך בעצם אומץ ה"נובי גוד" – שנה חדשה. הלילה של 31 לדצמבר הפך לחג אזרחי לחלוטין, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהספירה התחילה מהולדתו של ישו. אפילו הפרט הקטן של הכוכב בראש העץ במקום המלאך נועד לסמל את השלטון הקומוניסטי.

הגיע הזמן לשנות

אז לאחר שלמדנו והשכלנו, האם עוד רלוונטי וראוי לכנות את יוצאי ברית המועצות כ"גויים"? במדינת ישראל יש קיבוץ גלויות נפלא, ונראה כי שלל מנהגי העדות השונות התקבלו כאן בברכה. מה שמחזק אצלי את השאלה, למה דווקא "נובי גוד" מפריע כל-כך? כנראה שזה כי דברים חדשים, מלחיצים ומפחידים אותנו. זוכרים? גם באירופה אמרו פעם, שיהודים שותים דם של ילדים נוצרים.

לשמחתנו, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית וככל שהשנים עוברות, אנו לומדים להכיר בשונה מאיתנו ואף לקבל יותר. עולי ברית המועצות זכאים ליום חופש כדי לחגוג את "נובי גוד", אך לצערי בכל שנה כשאנו מתקרבים לתאריך 31 בדצמבר, צצים ברשת פוסטים, סרטונים וכתבות של אנשים שכל מטרתם היא להסיט ולזהם את החברה בשנאת חינם. 2019 בפתח, וכולי תקווה שהשנה הוויכוח "יהודים נגד גויים" יירגע מעט ופשוט נזכור – שכולנו קודם כל ישראלים.