ארכיון הקטגוריה: דיגיטל

"חור בהשכלה": הפודקאסט שכל סטודנט חייב לשמוע

קרה לכם פעם שהמרצה שאל אתכם על אירוע, מושג או מדינה מסוימים ולא ידעתם מה להשיב לו? חשבתם פעם שמה שלמדתם בתיכון לא העשיר את הידע הכללי שלכם במידה מספקת? אם התשובה שלכם לשתי השאלות הללו היא "כן", אז "חור בהשכלה" של עיתונאי "כלכליסט" יובל שדה, הוא הפודקאסט המושלם עבורכם בדרך חזרה הביתה מהאוניברסיטה

רפרוף קצר ברשימת ההשמעה בת 27 הפרקים של "חור בהשכלה", יחשוף בפניכם נושאים כלליים ומגוונים – מחופשות, דרך מינים פולשים ועד מפלצות. יובל שדה הבטיח לעסוק ב"חור בהשכלה" בכל דבר שהייתם אמורים לדעת אבל אף אחד לא טרח ללמד אתכם. לאור ההצלחה האדירה לה זכה הפודקאסט בשנה וחצי האחרונות, נדמה שמאזינים רבים חושבים שיובל עמד בהבטחתו.

אז איך בעצם הכל התחיל?

"במסגרת התואר למדתי, עבדתי וגם עשיתי דברים נוספים, אך הרגשתי שחסר לי איזשהו ממד יצירתי בחיים. הסיפור של הפודקאסט הוא די מצחיק. אני משרת בחטיבת החרמון במסגרת המילואים, ובזמן שאני נמצא במוצב "ישראלי", מגיע אליי חבר ואומר לי 'שמע יובל, למה שלא תתחיל להקליט פודקאסט?'. בהתחלה אמרתי לו שזה לא מעניין אותי ועל מה בכלל אדבר בפודקאסט, אבל באיזשהו שלב זה התחיל להתבשל לי בראש ואחרי כמה זמן החלטתי שאני פשוט מתחיל לעשות את זה. קניתי ציוד והקלטתי את הפרק הראשון. באותה תקופה בדיוק התחילה הקורונה, ככה שפתאום הייתי יותר בבית והיה לי יותר זמן, ומשם זה התגלגל".

יובל שדה מעיד כי הוא נכנס לעולם התקשורת רק לאחר שהתחיל להקליט את הפודקאסט. עד אז הוא למד במסלול פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עבד במהלך התואר במגזר הציבורי והפודקאסט נתן לו הוכחה לדבריו, שהוא יכול "לעשות" תקשורת.

צילום: יובל שדה

מה הייתה המטרה שעמדה מאחורי הקלטת "חור בהשכלה"?

"לא הייתה לי מטרה לחנך. הפודקאסט הזה פשוט משקף את מי שאני. אני אדם שאוהב ידע כללי, שמחפש לדעת כמה שיותר. הייתי ילד שקורא הרבה ספרים, כזה שקנו לו ליום ההולדת אטלס היסטורי של העולם".

מה מייחד את "חור בהשכלה"?

"רוב הפודקאסטים מדברים על דברים פרקטיים, יש פודקאסטים שמלמדים אותך איפה להשקיע את הכסף שלך למשל. אני לא עשיתי משהו פרקטי, עשיתי משהו כללי. הדבר היפה ב'חור בהשכלה' זה שהוא מדבר על הבנאלי – על אש, על איסלאם, על נצרות, על אנגליה, דברים שבמבט ראשוני הם מובנים מאליהם, אבל בפועל אנחנו לא פעם מפספסים אותם ולא יודעים עליהם מספיק. הפידבקים הכי טובים שקיבלתי היו על הפרקים שעשיתי על ארצות- אנגליה וארצות הברית. הפרקים שהכי נהניתי לעשות באופן אישי היו דווקא הפרקים על הנושאים האמורפיים, כמו הפרק על אידיאולוגיה".

מתוך מאות הפודקאסטים הקיימים בישראל, הפודקאסט שלך הוא בין המוכרים והמוצלחים ביותר. אלו המלצות יש לך עבור אותו סטודנט שרוצה להתחיל להקליט פודקאסט משלו?

"קודם כל, צריך להבין שלהצליח כרגע עם פודקאסט בישראל זה כמו להצליח כמוזיקאי, זה מאד קשה. אני חושב שהפודקאסט שלי הצליח הרבה בזכות מזל. זה קשור גם ליכולות הגשה, יש אנשים שכותבים מצוין, אבל המדיום הדבור הוא לא בשבילם. אני חושב שמי שרוצה להצליח, צריך להיות מעניין ולא לעשות את מה שאנשים אחרים עושים".

העונה השלישית של חור בהשכלה הגיעה לסיומה, מה הלאה?

"הגעתי למצב שבו קשה לי להקליט את הפודקאסט בעבודה הנוכחית שלי. אני לא יודע מה השלב הבא, יכול להיות שאחזור להקליט את העונה הרביעית, יכול להיות שאשנה את הפורמט. למרות הפידבקים המדהימים שקיבלתי ולמרות שממש נהניתי לאורך כל הדרך, הקלטת הפודקאסט שאבה ממני הרבה כוחות. אבל שוב, יכול להיות שאמשיך".

בין אם תצא עונה רביעית של הפודקאסט ובין אם או לא, כל שלוש העונות של "חור בהשכלה" מחכות לכם בספוטיפיי, בגוגל פודקאסטס ובכל מקום אחר שבו אתם מאזינים למוזיקה ופודקאסטים. ככה שאם תמיד רציתם לדעת מי זו מושבת האסירים שהפכה לאחת המדינות המצליחות והעשירות ביותר בעולם, מה עומד מאחורי האגדה על חדי הקרן או מי היו הוויקינגיים, יובל שדה כבר מחכה לכם עם כל התשובות.

כל המימז שלכם הם שייך לנו

אחת מתופעות האינטרנט הוותיקות שמלווה אותנו עד היום החלה בתרגום קלוקל של משחק מחשב יפני מ-1989. סיפורו של הציטוט העילג "all your base are belong to us"

לאינטרנט יש הרבה דרכים לומר הרבה דברים, כך למשל אחת מהצורות הרבות להכריז על ניצחון, היא באמצעות המשפט "all your base are belong to us", שורה שהייתה לאחת מתופעות האינטרנט (meme) הראשונות בהיסטוריה. אבל מאיפה באה השורה המוזרה הזאת, ומדוע היא בנויה דווקא מאנגלית קלוקלת?

השורה "all your base are belong to us" הופיעה לראשונה במשחק הירי-חלל "zero wing" משנת 1989, ומספר על ספינת חלל שנאלצת לשרוד לבדה מול אימפריה גלקטית קטלנית. המשחק תורגם מיפנית לאנגלית באופן קלוקל, תופעה שמכונה "אנגרית" (engrish) שבה שפות אסייאתיות מתורגמות לאנגלית תוך מתן משמעויות כפולות ולא פעם מגוחכות בלי כוונה.

השורה עצמה מגיעה מפתיחת המשחק, אז מגלים אנשי הספינה כי נבגדו. או אז מופיע מנהיגה של האימפריה הגלקטית "קאטס" שמודיע כי כל בסיסי כדור הארץ נכבשו וכי סיכויי הספינה לשרוד אפסיים, או במילותיו שלו "all your base are belong to us" (כל בסיסכם הם שייך לנו). השורה החלה לצבור תאוצה הדרגתית ככל שהאינטרנט המוקדם התפתח במהלך שנות התשעים, ובשנת 1998 הגיעה לאתר הפורומים "something awful", מוקד פופולארי באותם ימים לאנשים עם כישורי פוטושופ.

החל משנת 2000 החל הפורום להיות מוצף בתמונות ערוכות שונות עם השורה "all your base are blong to us". משם עברה השורה לאתר הפורומים 4chan ולאתר המשחקים הפופולארי ביותר באותם ימים, newgrounds, שם הפך למם נפוץ. במספר אוניברסיטאות הופצו אלפי פליירים ממקור בלתי ידוע שהודיע לקוראים כי כל בסיסיהם נכבשו על ידי צד שני בלתי ידוע.

בשנת 2003 חווה המם את שיאו כשדי'גיי בשם ג'פרי ריי רוברטס יצר קטע מוזיקלי עם חלק מהמוזיקה של המשחק זירו ווינג, ויצר את מה שנחשב לגרסה המזוקקת של התופעה. מכאן הדרך ליוטיוב הייתה קצרה, ואיתה גם הדרך ל"רימיקסים" של המם, כמו למשל החלפת "קאטס" בקפטן קוברה מ'כוח המחץ' שומדיע ש"כל נחשכם הם שייכים לנו" ואף גרסה בסגנון "רפסודה בוהמית".

אבל מאז שנת 2005 קמו ועלו תופעות אינטרנט אחרות, וכוכבו של "all your base are belong to us" דעך. הוא המשיך לשמש אנשים בשיחות ותקשורת, אך העניין בו כבר לא היה כבעבר. העניין במם התחדש לרגע לאחר שחברת הקונגרס הדמוקרטית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז השתמשה בו כדי ללעוג ליריביה הרפובליקנים, אך העניין דעך באותה מהירות שבה התחדש.

"all your base" נותר עד היום לחלק מהותי בתרבות האינטרנט, ומשמש באופן טבעי כמעין הכרזת ניצחון. זהו שריד לתור הזהב של האינטרנט, כשתופעות אינטרנט היו מעשה מחתרתי, והרשת לא נוהלה במספר רשתות חברתיות גדולות. זהו זכר נוסטלגי לעידן שחלף, כנראה לבלי שוב.

תמונות קשות לצפייה: מציצנות או סיקור אמיתי ונחוץ?

כתבה: נועה בן עזרא. עריכה: ליאור תושיה

התקשורת מרשה לעצמה לעתים לפרסם תמונות קשות מבלי לחשוב על ההשפעה הטראומטית שעלולה להיווצר, היא מפרטת לפרטי פרטים את השתלשלות הפעולות שהובילו לידי רצח אכזרי, מפיצה תמונות רכב שנמחץ בתאונה, משדרת חלקי גוף של פצועים ואיש כבר לא מתרגש כשמזהירים ש"התמונות קשות לצפייה". אז איפה עובר הקו האדום?

איך אנחנו, קהל הצופים הפכנו אדישים לכאב של האחר? משוטטים בעמוד הפייסבוק הפרטי שלנו ומגוללים למעלה כשמופיעה תמונה של אדם מגואל בדם, מסתכלים עמוק אל תוך עיניי מחבל עם לב של קרח, 'עוד אח אחד ירד אל הקבר' ואנחנו כבר לא מתרגשים.

עורך בכלי תקשורת גדול מסביר: "לפעמים מגיעות תמונות קשות שאי אפשר להתעלם מהן, בטח אחרי שפורסמו בכל העולם. למשל הילד הסורי שגופתו נשטפה לחוף בטורקיה. בדרך כלל לא היינו מפרסמים תמונת גופה של פעוט, אבל במקרה הזה לא היה אפשר להתעלם ובסופו של דבר היא עזרה להציג את המצוקה והאסון של הפליטים מסוריה".

ולא רק בסוריה, גם בארץ משתמשים בתמונות קשות ככוח פוליטי. פנינה ולן, לשעבר עורכת המגזין "7 לילות" של ידיעות אחרונות, מספרת לנו על אחת הפעמים היחידות בה פורסמה תמונה של חייל פצוע בעיתון, "הייתה בה אמירה חזקה כל כך שלא יכולנו להתעלם ולא לפרסם". היא מציגה את תמונתו של רב-סרן תומר בוהדנה ממלחמת לבנון השנייה. ולן נזכרת בפיגוע הראשון בקו 5 בתל אביב "ידיעות אחרונות פרסמה בשער העיתון תמונה של האוטובוס במבט על, בין ההריסות נראתה גופת הנהג, זה זעזע את קהל הקוראים והתקבל מאוד רע, מאז – ידיעות לא פרסמה תמונות מהסוג הזה".

פיגוע הדמים שבוצע ע"י מחבל מתאבד החמאס באוטובוס קו 18 בצומת הרחובות יפו שלומציון המלכה בירושלים.
קרדיט: אבי אוחיון, לע"מ

הסמארטפונים יצרו עבורנו מרחב תקשורתי הנגיש לכולם, כולנו עיתונאים משום שכל אדם יכול לתעד ולפרסם בצורה מידית הכל – החל מאירועי יום יום, ועד לחדשות ראשוניות תמונות מפיגועים, תאונות דרכים ואירועי שיימינג. פנינה מספרת לנו שכתוצאה ממהפכת הטלפונים החכמים בחדשות מנסים העיתונאים בישראל לפרוץ את הגבולות ובעקבות זה מתעוררות שאלות של אתיקה, מוסר וגבולות הטעם הטוב.

קלות הפרסום של תמונות מסוג זה כיום עלולה ליצור תופעה מסוכנת שביסודה פוגעת בקורבנות, בציבור ובכלי התקשורת עצמם שסיקורם הופך לרדוד ומתמקד ברייטינג בלבד. ממחקרים עולה כי דווקא כתבה עם תמונה או סרטון צוברת חשיפה גדולה יותר מכתבה נטולת תיעוד ויזואלי, אז האם כמות הצפיות היא המשפיעה ונכון לפרסם תמונות מסוג זה?

כשמדובר בתמונות המציגות פיגועים, תאונות וזוועות התוכן הוא טראומטי לציבור ובעיקר לילדים קטנים שמאבדים את תמימותם אבל לא רק, נוכחים בפיגוע למשל, או בני משפחותיהם עלולים לחוות רה-אקטיבציה, כלומר לחוות הפעלה מחדש של הטראומה. דבר העלול לגרום לנזקים נפשיים עצומים.

ד"ר חננאל רוזנברג, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל בשומרון, מזכיר "זה לא חוקי לפרסם הכל, שכן יש מגבלות של דיני לשון הרע, דיני צנזורה, דיני הגנת הפרטיות, דיני זכויות יוצרים ועוד חוקים רבים, המחלוקות יהיו לגבי המשקל בכל מקרה ספציפי – מה גובר על מה, האם זכות הציבור לדעת גוברת על הפרת פרטיות בהקשר מסוים, או לא. בכל מקרה השיקולים והמשקלים משתנים, ואז נוצרות המחלוקות".

ולן מסכימה ומדגישה "לפני כמה שנים הגיע אלי כתב עם כתבת רכילות עשויה היטב, זמר מאוד מפורסם מצוטט בה מספר כמה כעס יש בו על כך שבת זוגתו נכנסה להריון ועל כמה שהוא לא מעוניין באחריות הזו ובילד הזה", הכתבה הזו יכלה להתפרסם וליצור רייטינג גדול למגזין ידיעות אחרונות, אבל פנינה התעקשה שלא לפרסם: "הילד הזה יגדל ויקרא את המילים הקשות שאומר אביו, אני לא רוצה להיות אחראית לכאב שלו". לתחושותיה, הגבול בין כתבה טובה לאנושיות עבר בדיוק שם.

פנינה ולן, מתוך אתר אונ' אריאל בשומרון.

מהצד השני, יש שדוגלים בהפצת תמונות מהסוג הזה על מנת ליצור זעזוע ולהבליט מידע מסוים בעיניי הצופים כך לדוגמה, ברוך מרזל, פוליטיקאי ימני-רדיקלי, אמר בעבר כי התמונות האלו יהדהדו במוחם של מנהיגי אומות העולם כשיצטרכו להכריע בסוגיות ישראליות ויזכירו שיש שני צדדים למטבע וישראל היא לא בהכרח ה"כובשת".

ואולי התשובה טמונה דווקא בחברה שצורכת את התמונות. "החברה מכתיבה לנו דברים", אומרת ולן, "פעם העיתונאי לא היה פונה לאבלים". לאה רבין, אלמנתו של יצחק רבין ז"ל, הייתה הראשונה לעמוד מול המצלמות ולדבר על השכול "היא דיברה על בעלה וסיפרה על הקושי שלה, מאז יש שינוי, הרבה הורים של חיילים שכולים רוצים לדבר". ההורים לא רואים בזה ביזוי או שימוש שלא לצורך, אלא את הדרך להנציח ולתת משמעות למוות, לתת כבוד אחרון לבנם. "במקרה הזה, של חיילים שכולים, התקשורת לא דוחפת בכוח, האבלים הם אלה שפותחים את הלב ומשתפים. זו הדרך שלהם להתמודד".

ולן מוסיפה כי יש מדינות שיותר מחמירות. היא מספרת על הסיקור הצרפתי סביב אירועי הירי בפריז ב-2015: "הכתבים לא שידרו מתוך זירות הפשע או עמדו בכניסה לבתי החולים בהם מאושפזים הנפגעים כמו בישראל. לא פורסמה שום תמונה מתוך מועדון ה'בטאקלן' או מכולת ההיפר-כשר".

לוויתם של ארבעת הנרצחים בפיגוע הטרור במרכול היפר כשר בפריז.
קרדיט: קובי גדעון, לע"מ.

ואולי אין כאן כלל שאלה של מוסר, אלה שאלה של פתיחות, של חופשיות יתר על המידה וקלות האצבעות על כפתור הפרסום בסטורי, בעולם דיגיטלי שהצנזורה בו הולכת ומטשטשת וחוקי המשחק משתנים, האם גם אנחנו צריכים להשתנות?