מאת רינה פיש-דהן

מה יש בו בחנוכה הזה? מרוץ החיים עוצר לרגע. אנשים מתכנסים יחד. למשך כמה דקות האטרקציה הכי גדולה היא לצפות בשלהבת המרצדת. טוב, ואז כמובן צריך לצלם לסטורי

8:40, אני רצה למכולת. הדרך מעולם לא הייתה נראית ארוכה יותר. היום בערב כבר חנוכה ואין לי עדיין נרות שמן לחנוכייה. למה דחיתי את זה עד לרגע האחרון? אני רואה את השכן חוזר מהמכולת עם קופסה. בתוכה כוסיות שמן מוכנות. אולי יש לי סיכוי ונשאר שם קופסה אחת בשבילי? אני ממהרת את צעדיי וחוצה את הכביש. כשאני מגיעה למכולת אני מגלה שקיוויתי לשווא. הערכות כולן נמכרו. איך אני אדליק עכשיו את החנוכייה? היא מותאמת לשמן. וחוץ מזה, גדלנו. נרות שעווה זה לילדים. אני מבקשת מהמוכר פתרון. אולי הוא יכול לעזור לי.

אל תנסו את זה בבית

הוא שולח אותי לארגז בפינת החנות. כשאני פותחת אני מגלה תשע כוסיות זכוכית. אני מבינה שהשנה אני אצטרך להוציא את הצד היצירתי שלי ולהכין בעצמי את הנרות. במדף אחד אני מוצאת בקבוק שמן. במדף ליד אני מוצאת פתילות מוכנות ומחזיקים. משום מה יש בי התרגשות קלה כשאני חוזרת הביתה. לראשונה אצטרך להכין את הנרות בעצמי. להשקיע עוד שתי דקות. ולא לפתוח אריזה מוכנה עם נרות שרק מחכות שאדליק אותם בהינף גפרור.

בבית מתגלה האסון. הכוסיות גדולות מידי לחנוכייה. נר ראשון, נר שני ואולי נר שלישי יצליחו לשרוד את הצפיפות. בנר הרביעי הם כולם כבר ייפלו. תחושת תסכול מרה בפי. אני מנסה להחליף ביניהם ואפילו מושכת בקני החנוכייה, בתקווה ליצור רווח. המתכת הקשה מסרבת להתגמש לפי דרישותיי ואני מתייאשת. אצטרך לקפוץ ל"רמי לוי" בהמשך היום ולקוות שגם שם הערכות לא נמכרו עד האחרונה שבהן.

טלפון בלי שיחות

בינתיים בטלפון קופצת לי התראה. הודעה אישית מחכה לי בדף העסקי של הפייסבוק. לקוח מחפש אותי בעבודה. אני תמיד שמחה לכתוב ללקוחות ולתת להם פרטים. כשאני פותחת את ההודעה אני רואה שהוא מבקש "אפשר להתקשר?" אוף. למרות שזה חלק נכבד מהעבודה אני מתחמקת מהשיחות. מעדיפה לכתוב מייל או אפילו בוואטסאפ את כל המידע. מעניין למה? כל אתר ממשלתי שעבר שדרוג ומאפשר העלאת מסמכים מכניס לי עוד קצת שמחה בלב. אני חושבת שהאפליקציה שהכי בשימוש אצלי (אחרי הרשתות החברתיות) היא של הבנק. יש משהו כל כך נוח לעשות את כל הפעולות בלי להתקשר לשום מוקד. בלי ליצור שום שיחה.

זה מוזר. כי את גיל הלקוחות שלי אני מזהה לפי הבקשה שלהם שאתקשר "דחוף" כי הם לא הסתדרו עם הקישור. כשאני מסבירה להם בנחת איך למלא את הפרטים הם מרעיפים עליי ברכות. אפילו אומרים שידברו עם הממונה על איזה בונוס. הם חוזרים ומודים על הסבלנות ועל ההסבר. משום מה שיחה אחת כזו נותנת לי תחושה שבאמת עבדתי היום. לעומת ימים עם עשרות מיילים. הם לא רואים את הפנים שלי. ולפעמים אפילו לא זוכרים את השם שלי נכון. אבל מרגיש לי שנוצר איזה חיבור.

רגע של נחת

ב-17:00 נתכנס להדלקת נרות. דווקא באמצע היום ובאמצע הטירוף נעצור ונדליק את החנוכייה. משהו באור החמים ישרה בנו שלווה וישכיח את העומס. אני לא אזכור את העבודות להגשה ובטח לא את תקופת המבחנים המתקרבת. נשיר את כל הבתים במעוז צור. אפילו לא נרפרף תוך כדי בחצי מבט על פוסטים בפייסבוק. משהו בזמן יעצור מלכת. המבט יתמגנט ללהבה שעולה ומרקדת. הסופגניות והקינוחים ישאירו טעם מתוק בפה. לא רק בגלל כמויות הסוכר שנשפכו עליהם. אלא בעיקר המפגש הזה של בני המשפחה. ככה באמצע היום. כביכול בספונטניות.

בפעם הראשונה שחגגו חנוכה, באמת עצרו. חנו בכ"ה בכסלו. עצרו את המלחמה, והתפנו לנקות את המקדש. גם אצלי אני מרגישה שיש משהו בתקופה הזאת שגורם לעצור לרגע. לעשות איזה ניקוי וחיפוש פנימי. להבין מה חשוב לך באמת. לפנות קצת זמן להתבונן. בעיקר פנימה אבל לא רק, גם החוצה. כמו הנרות שמוסיפות כל כך הרבה אור בבית, אך גם לצופה מבחוץ.

המוצר האהוב באריזה הקנויה

לפתע נמצא פתרון. האיש שלי מזכיר לי – יכול להיות שבחנות כלי בית ביישוב מוכרים את הערכות. אני שולחת הודעה בוואטסאפ ומחכה למענה. עוברות שתי דקות והווי לא הופך כחול. אני מתקשרת. בעלת החנות אפילו זוכרת מי אני. מתברר שנותרו עוד ערכות בודדות של כוסיות שמן מוכנות. אני ממהרת לשם, כמעט בריצה. קונה את הקופסה האחרונה וחוזרת הביתה. אני פותחת מיד את האריזה ומושיבה את הכוסיות על הקנים. הם מתאימות בדיוק. האסון נמנע ולי קרה נס פך שמן אישי. על השולחן עוד מונחות הפתילות וכוסיות הזכוכית. הם מביטות בי בבוז. שוב תעדיפי את הקנוי והמוכן?

אני ניגשת לאחסן אותם במדף אחורי ומשום מה יחד עם תחושת ההקלה עולה תחושת אכזבה קלה. דווקא קצת חיכיתי להכין אותן. ליצור משהו ולהשקיע בזה קצת מעצמי. אולי שנה הבאה.