אוריאנה פלזר, סטודנטית באוניברסיטת אריאל, עלתה לישראל לבדה לפני ארבע שנים. בריאיון היא מספרת מה גרם לה להשאיר מאחוריה את המשפחה, איך היא מתמודדת עם האתגרים בישראל ולמה למרות הכל היא מעדיפה את נבחרת ארגנטינה בכדורגל

כתבה: טליה סיני

התמונה האהובה בעולם, היא תמונה של ביצת ציפור על רקע לבן. התמונה פורסמה ב-2019 בחשבון שנקרא @world_record_egg במטרה לשבור שיא עולמי לפוסט הכי אהוב באינסטגרם. השיא נשבר מחדש בסוף 2022 כאשר תמונה אחרת התחילה לצבור תאוצה. אנשים התחילו להוריד לייק מהביצה במטרה להפוך את התמונה האחרת לתמונה האהובה בעולם. "בדקתי מי מהחברים שלי עשה לייק לביצה ושלחתי להם הודעה שיורידו. הכל למען מסי", אומרת אוריאנה פלזר, סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל. התמונה היא תמונתו של מסי, מחזיק בגביע המונדיאל שבו זכה. אחרי גמר מותח במיוחד, ניצחה נבחרת ארגנטינה את נבחרת צרפת. את ההתרגשות והשמחה על הזכייה של מסי במונדיאל האחרון שלו, היה קשה לפספס, וכך גם את החגיגות ברחובות ארגנטינה.

חשבת שתנצחו את המשחק?

"בדקה ה-80, הישראלים אמרו לי 'יאללה ניצחתם', ואני ידעתי שלא. ידעתי שזה לא יהיה כזה קל כי אנחנו שאננים כאלה. ידעתי שנוריד הילוך ושנאכל עוד גולים. וזה מה שקרה. בעניין של דקות, אכלנו שני גולים. ידעתי שזה מה שיקרה, זה ממש מתאים לנו. אבל, ברגע שהלכנו לפנדלים, הייתי בטוחה שננצח. השוער שלנו מטורף בפנדלים אז ידעתי שיש לנו יתרון".

כמה זה היה חשוב לך?

"היה לי חשוב, אבל לא בשביל הגביע. את הגביע רציתי בשביל מסי כי זה תואר שהוא רצה מאוד וכולנו נראה לי רצינו בשבילו. אני מהרגע שהיינו בחצי הגמר הרגשתי שכבר ניצחנו. האושר שהיה ברחובות, האווירה שהייתה שם, אף אחד לא יכול לקחת את זה מאיתנו. שום נבחרת, שום מונדיאל, שום דבר. אנחנו כבר ניצחנו".

היית רוצה לחגוג בארגנטינה?

"ברור. במיוחד בגלל שאחותי נמצאת שם. אני מאוד מקנאה בה שהיא בדיוק טסה במונדיאל ובחגים. יש שם אווירה מטורפת עם כל מה שקורה, אבל הייתי בדיזנגוף וגם מאוד נהנתי".

איך את מסבירה את האהבה הגדולה שיש בארגנטינה לכדורגל?

"אצלנו את נכנסת לכל בית ולא שואלים אותך על פוליטיקה או על דת, שואלים אותך על כדורגל. אז כולם מבינים את זה. זה לא משהו של בנים, בנות או גילאים. כדורגל זה משחק שלא משנה מי אתה, זה אפשרי לשחק. גם אם אין לך כדור, אפשר עם בצל, או בקבוק. כל אחד יכול להיות טוב בזה. במשחק אין עניים ועשירים, כולם שווים ואני חושבת שזאת הסיבה".

פלזר (26), גדלה בקהילה היהודית בקורדובה, ארגנטינה, אך למדה בבית ספר מקומי. הוריה, מרסלו פלזר ואליזבת רנדדיני חיים בארגנטינה, ואחותה מלינה נמצאת בארץ ומשרתת בצה"ל. בארגנטינה היא עבדה בתור מאמנת התעמלות אומנותית ולמדה הוראה. את חייה בארגנטינה היא מתארת כמושלמים אך בכל זאת, בגיל 22 היא מחליטה לעלות לארץ.

מה גרם לך לעזוב הכל ולעלות לארץ?

"הגעתי לתגלית, יצאתי מהבועה של  דרום אמריקה, והכרתי עולם אחר, הבנתי שיש משהו אחר. הכרתי מציאות שאפשר לחזור הביתה מאוחר לבד. מציאות שאני לא מפחדת שמישהו יבוא לאנוס אותי, שירביצו לי או ינסו להרוג אותי בשביל לקחת לי את הטלפון. כל מיני דברים כאלה שקורים בארגנטינה.

"אז עשיתי את השיקולים. החיים בארגנטינה מאוד כיפיים ואני הכי אוהבת אותם בעולם, אבל יום אחד תהיה לי משפחה, ואני רוצה שיהיה להם יותר טוב. המדינה שם מידרדרת כל הזמן. פתאום פה אני אומרת בואנ'ה, העולם לא כזה גרוע, אפשר לחלום ולהתקדם, שיהיה משהו יותר טוב. בגלל זה החלטתי לעלות".

אז אחרי תגלית בעצם החלטת שאת נשארת בארץ?

"בהתחלה לא הייתי בטוחה אם אני עולה או לא, אז חזרתי ללימודים. ואז אמרתי לעצמי, מה אני עושה פה? אני חייבת לעשות הכל כדי לצאת. ניסיתי לזרז את כל הדוקומנטים, עבדתי כדי לחסוך, חסכתי איזה 400 דולר, שבארגנטינה זה ים כסף. ואז באתי עם זה לארץ והבנתי שזה לא שווה כלום".

איך ההורים שלך הגיבו להחלטה שלך?

"אבא שלי, כשהוא היה קטן גר בארץ תקופה, הוא מאוד ציוני אז הוא קיבל את זה טוב, אבל היה לו קשה כי הבת הבכורה עוזבת את הבית. הוא ידע שפה יותר טוב. לאמא שלי היה ממש קשה, אבל אז, פעם אחת היא באה לבקר והיא ראתה שפה, זה לא רק מלחמות כמו שרואים בחדשות בחו"ל, אז היא ממש שמחה שאני פה".

ביחידת הדיור בברקן, בה גרה כיום פלזר יחד עם בן זוגה טום הסלון מואר באור בהיר, עץ אשוח מפלסטיק מונח בצידי החדר לכבוד חג המולד שאותו היא חוגגת ומסביב תלויות על הקירות תמונות מהטיולים השונים של פלזר – אורות הצפון, מדבריות שונות וגם תמונות שלה ושל בן זוגה שאותו הכירה בתקופה שבה עבדה באילת לאחר שעלתה לארץ.  

להכיר אנשים בגיל מאוחר ומקום חדש זה מאתגר, איך עושים את זה בלי שפה?

"בגלל שעבדתי 13 שעות, עם אותם אנשים, הייתי חייבת להתחבר אליהם איכשהו. אז החברים שלי היו מהעבודה. התחלתי למלצר באנגלית ואז לאט לאט לימדו אותי במסעדה. ישראלים מאוד אוהבים ספרדית והם מנסים לדבר בספרדית. זה וגם העובדה שלעומת עולים אחרים, אף פעם לא הסתובבתי בסביבה של עולים והייתי עם ישראלים. זה מאוד עזר לי ללמוד את השפה".

מה לגבי שבתות, חגים וזמנים משפחתיים? איך עושים את זה לבד?

"מה שהיה קשה לי במיוחד זה ימי הולדת וחגים. עבדתי כל כך הרבה שלא היה לי זמן לחשוב. אבל הכרתי אנשים ממש טובים בדרך ויש לי משפחה מאמצת".

איך הכרת אותם?

"הלכתי להתנדב בגן, ולא ידעתי עברית בכלל. הגננת אמרה לי, יש פה ילד של ארגנטינאים שהוא גם לא יודע עברית עדיין, אז שחקי איתו. התחלתי לשחק איתו, היה לי כיף והלכתי הביתה. כשבואו לאסוף אותו, אמרו להורים שהייתה מישהי מארגנטינה ששיחקה איתו. זה היה שבועיים לפני פסח, האמא ביקשה את המספר שלי, להזמין אותי לחג. מאז אני חלק מכל החגים והכל. נהוראי, הילד, הוא כל העולם שלי. בזכותו הכרתי משפחה. פעם אחת שאלתי אותו מה אני בשבילו – הוא אמר לי שמשפחה של הלב היא יותר חשובה מהמשפחה הביולוגית לפעמים".

היה לך פעם רצון לחזור לארגנטינה?

"ברור. היה לי גם לפני חודש בערך. ביקרתי בארגנטינה אחרי שלוש שנים שלא הייתי. הרגשתי ששום דבר לא השתנה. זה כיף להיות תיירת בארגנטינה שאת לא חיה בחובות ובבלאגן שיש שם. אז חזרתי, הייתי בעננים ורציתי לחזור לארגנטינה. היה לי קשה לחזור לארץ אחרי החופשה. אמרתי שאני מסיימת את התואר וחוזרת. ואז חזרתי ללימודים, חזרתי לשגרה ונרגעתי – אני לא רוצה לחזור, סבבה לי פה".

סיפרת שבארגנטינה יש חוסר ביטחון, אין לך פחד מהטרור?

"האמת שלא הבנתי איפה אני גרה עד מבצע שומר חומות. פתאום שמעתי אזעקה בפעם הראשונה בחיי. הבנתי שאשכרה אני במלחמה. זה לקח לי כמה רגעים להבין מה הולך סביבי. זה הייתה הפעם היחידה שפחדתי. בתכלס, לא – הסיכוי שמישהו ינסה לרצוח אותי בארגנטינה בשביל הטלפון הוא מאוד גבוה לעומת זה שיהיה פה פיגוע בצומת גיתי".

נשמע שהתרגלת להווי הישראלי לגמרי. את מרגישה ישראלית?

"הרבה פעמים כן. אבל אני לא חושבת שאי פעם אוכל להגיד לגמרי. מישהי שאלה אותי, אם ישראל הייתה בגמר מול ארגנטינה, היא נעלבה שאמרתי שאני אעודד את ארגנטינה. אמרתי לה שזה ברור, כל החיים שלי היו שם. זאת הזהות שלי, לא משנה כמה שנים אני אהיה בארץ. אני ארגיש ישראלית בהרבה דברים, אבל, בסוף אני ארגנטינאית שגרה בישראל".