טלי רייכלין עזבה בגיל 18 את החיים שהכירה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה ועלתה לבדה למדינת ישראל. היא מספרת על הקשיים להתאקלם בסביבה החדשה ("לא היה לי מושג מה זה בכלל קופת חולים, עשיתי אנדנדינו ויצא מכבי") ועל הסיפוק מהמעבר: "לכל יהודי יש את הזכות והחובה לבוא ולהיות חלק"
כתבה: רעות פינצ'וק / ערכה: עדן שקורי
כבר מגיל צעיר, טלי רייכלין ידעה שהיא לא הולכת להמשיך את שגרת חייה כמו הסובבים אותה. היא נולדה לפני 29 שנה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. לאחר סיום התיכון, נסעה לישראל לשנה של למידה וחוויה בישראל. לאחר שהסתיימה השנה חזרה טלי לביתה והחלה את לימודיה האקדמיים בעיצוב גרפי. "התחלתי עיצוב גרפיקה כי אני מאוד אוהבת אומנות ועיצוב".
לאחר כמה חודשים בלימודים, טלי הרגישה שמשהו חסר: "הרגשתי שזה הרבה שעות לבד מול המחשב ובסוף, הלקוח יכול בשנייה להגיד שהוא לא אוהב את כל העבודה. הבנתי שאני לא מספיק רוצה את זה". בגיל 18, כשהיא רק בתחילת דרכה הבוגרת, החליטה טלי שהיא אורזת את חפציה ועוברת לגור בישראל.
לא הפחיד אותך לקום ולעזוב הכל? איך היתה העזיבה?
"בהתחלה זה היה מלא בהתרגשות, כאלו שאני עוברת לחופשה ענקית. קשה להבין מעבר בסדר גודל כזה ופתאום לילה לפני הטיסה הבנתי שאני אשכרה עוזבת את ההורים שלי". היא מספרת שפתאום נפל לה האסימון שהיכולת לראות אותם מתי שתרצה ולהסתובב בבית שלה פתאום לא תהיה. "בלילה לפני הטיסה ראיתי את ההורים שלי והתחלתי לשאול למה הם נותנים לי לעזוב, בכיתי מלא. פחדתי לעשות את הצעד. ממש נשברתי. הם ישבו איתי ואמרו לי שאני עושה את הדבר הנכון ובסופו של דבר, אם לא טוב – תמיד אפשר לחזור הביתה".
עם חששות רבים, עלתה טלי על טיסה לישראל עם כרטיס טיסה רק לכיוון אחד. "לאורך הטיסה היתה התרגשות גדולה ובעיקר שאלתי את עצמי מה אני עושה, איך אני עושה…"
כמובן שישראל כמו ישראל, לא חסכה מטלי את כאב הראש של הבירוקרטיה כשהיא נחתה. אחרי שנחתה, אספה את מזוודתה היא החלה בתהליך העליה. מיד היתה צריכה לענות על שאלות רבות עד לרמת בחירת קופת החולים אליה היא תשתייך: "לא היה לי מושג מה זה בכלל קופת חולים, אין לנו דבר כזה בדרום אפריקה, פשוט עשיתי אנדנדינו ויצא מכבי".
וכך היה. עוד לפני הטיסה טלי הצטרפה לגוף השירות הלאומי והצטרפה לתכנית הנקראת "והדרת" – התכנית המקשרת בין קשישים לבין בנות השירות הלאומי המשרתות בערים השונות. היא עברה לגור בעיר חיפה והשתלבה בדירת השירות הלאומי שבעיר.
היא משתפת שהגיעה עם הידיעה שהולך להיות מאתגר מאוד, למרות שהגיעה עם ידע מקדים בשפה העברית היה מאתגר מאוד. אופן המגורים היה בדירת בנות שירות בה היא היה צריכה לחלוק חדר, לא מרווח מדי עם עוד שלוש בנות.
איך היה לגור עם בנות ישראליות? האם היה פער?
"היינו שלוש בנות בחדר קטן ומבחינתי זה היה הבית שלי, הייתי צריכה איכשהו לאכסן את כל הדברים שלי כי לא היה לי עוד מקום לשמור את החפצים שלי". באותן שנים התחיל פרויקט בחיפה שבו מקשרים בין עולים חדשים לבין משפחות בארץ וטלי הגיעה לזוג צעיר אשר ליווה ועזר לה בחלק מהצרכים שלה. הם עזרו לה עם הכביסה במהלך השבוע וטלי משתפת כי האישה היתה מביאה לה אוכל פעם בשבוע. "היא הייתה ישראלית-אמריקאית אז היא יכלה לעזור לי והיא היתה ממש חמודה".
"לאורך השנה הרגשתי את הפער ביני לבין הבנות. מבחינתי זו היתה כבר השנה השנייה של עצמאות מחוץ לבית ולרוב הבנות שהיו איתי זאת היתה השנה הראשונה שלהן מחוץ לבית. הורגש הפער". היא מוסיפה כי היא הגיעה מחברה שבה יש עוזרת בכל בית ותמיד יש תחושה של נקיון. ההצטרפות לדירה הביאה איתה חוויה לגמרי אחרת – פעמים רבות השותפות שלה לא היו מנקות מיד אחריהן, היו חוזרות לסוף שבוע הביתה והיא נשארה "מאחור" עם הלכלוך ונאלצה לנקות.
עוד היא מוסיפה שמבחינת תרבות היה פער משמעותי בהתנהלות. כשהיתה רוצה ללכת לישון לפני 12 וחצי עדיין היה רעש, דבר שהקשה עליה לישון. "התרבות שונה, הישראלים לא הולכים לישון, עושים הרבה רעש, הן היו צוחקות ועושו מלא רעש. הן היו מזמינות חניכות בנות 12 וכל פעם זה היה סיוט ורועש. בגדול היו מלא אי הבנות, בגלל שהן לא מבינות אנגלית – כל פעם שביקשתי להיות בשקט הן חשבו שאני מקללת אותן".
למרות החוויה המורכבת והקשה שהיא מתארת פה, היא מוסיפה כי כן היו כאלה שניסו לעזור ולייצר תקשורת ושיח נורמלי יותר. כשנשאלה מה בסוף גרם לה להישאר למרות הקושי, היא עונה שהיא ידעה לאורך כל הדרך שהיא יכולה להצליח, קשה לה לוותר. עם התחושה הזאת, הקשר שנבנה בינה לבין הקשישות שאיתן היא התנדבה היה מיוחד ומשמעותי מאוד. "הן מבודדות, בלי סביבה חמה ועוטפת, הם רק מחכים שנבוא לבקר אותם".
היא משתפת כי היא היתה עוזרת להם עם קביעת תורים לרופאים, עם הבישולים והנקיונות, היא הרגישה משמעותית ושהיא מוסיפה טוב לאנשים שכנראה אין מישהו אחר שיוסיף להם את הטוב הזה. "היתה קשישה אחת שבכל יום שלישי מחדש היתה מתקשרת לוודא שטלי אכן מגיעה".
בסוף, עם כל הקשיים, היא הייתה מודעת לכך שזה שירות לאומי. היא הבינה שהמעבר מדרום אפריקה לישראל יהיה קשה ואם כבר לעשות את המעבר אז העדיפה בשלב מוקדם בחייה ולעבור את המסלול "הקבוע" שכל הישראלים בגילה עוברים. אחרי השירות הלאומי המשיכה טלי ללימודי חינוך מיוחד באוניברסיטת בר אילן, והיום היא עובדת בחברת ההייטק מאנדיי.
לסיום, כשאת מסתכלת אחורה, מה את חושבת על המעבר שעשית?
"אני חושבת שזה הדבר הנכון, לכל יהודי יש את הזכות והחובה לבוא ולהיות חלק. למרות הפער התרבותי, בסופו של דבר המעבר איפשר לי להגיע ממדינת עולם שלישית למדינה מתקדמת כמו ישראל. בשבילי זה היה לעבור לרמת חיים גבוהה, איכותית ומשמעותית הרבה יותר".