שמונה שנים לאחר הטבח בשבועון הצרפתי שבו נרצחו תשעה בני אדם, שי צ'רקה, קומיקסאי, מאייר וקריקטוריסט ישראלי מדבר על הזעזוע בעקבות המקרה, על תרבות הפוליטיקלי קורקט, על קווים אדומים ועל התקופה שבעיניו הייתה הקריקטורה הכלי היחיד שבאמצעותו היה אפשר לבטא את מה שאסור להגיד במילים

כתבה: שי אמסלם / ערכה: הלל זארוג

31 בדצמבר, ערב השנה החדשה למניינם, שנת 2014, בירת צרפת – פריז. עיר המאופיינת ברומנטיקה קסומה, היסטוריה עשירה וכמובן המקום שבו נולדה אחת המהפכות החשובות ששינו את פני האנושות כולה.

למעשה, הערב הזה לא היה שונה במיוחד מחגיגות הסילבסטר שנחגגו מסביב לעולם. בכולן התכנסו משפחות, חברים ואוהבים כדי לחגוג את תחילתה של השנה האזרחית החדשה. בכולן הביעו משאלות, איחלו איחולים לעצמם ולאחרים ובעיקר היו מלאי תקווה כלפי מה שתביא איתה השנה החדשה.

עם זאת, אנשים לא דמיינו מה עתיד לקרות שבעה ימים אחרי הספירה לחצות. הם כנראה לא היו מעלים על דעתם שבמקום שבו השתרשו ערכי החירות, השוויון, ואיך לא, חופש הביטוי – תתרחש התנגשות אכזרית שתקפח לא רק את חייהם של שנים עשר אזרחים, אלא גם תסמן את תחילתו של גל טרור שישטוף את יבשת אירופה.

הכול התחיל בשבעה בינואר, בדיוק לפני שמונה שנים, ברובע ה-11 של פריז. בשעות הבוקר המאוחרות חדרו צמד האחים שריף וסעיד קוואשי, אזרחי צרפת ממוצא אלג'ירי שעברו אימונים בתימן מטעם ארגון הטרור אל-קאעידה, אל משרדי השבועון הסטירי 'שרלי הבדו', כשהם חמושים בנשק אוטומטי. הם הגיעו בזמן לישיבת המערכת השבועית ושם טבחו בתשעה עובדים, בהם כמה מהמאיירים הבולטים של המגזין, עובד תחזוקה ושני שוטרים.

בדיעבד התברר כי כמה קריקטורות שפורסמו במגזין ויצאו כנגד האסלאם לכאורה הניעו את המפגעים לבצע את הפעולה הרצחנית. הבולטת בהן היא קריקטורה שהתפרסמה בחודש אוקטובר, כ-3 חודשים לפני הפיגוע, אשר מציגה פעיל בארגון 'המדינה האסלאמית' שעורף את ראשו של מוחמד. 

לאורך שנות פעילות המגזין נמתחו ועדיין נמתחות ביקורות רבות על הקריקטורות שמפורסמות בו, וזאת משום שהוא אינו בוחל בשום אמצעים כדי להעביר את המסרים שלו. לא מעט גורמים ואנשים יעידו שמדובר במגזין פרובוקטיבי אשר בועט בבטן הרכה של מגוון קהלים, וכל זאת בשם שמירה על חופש העיתונות וחופש הביטוי.

שי צ'רקה, קומיקסאי, מאייר וקריקטוריסט ישראלי, זוכר היטב את התאריך המדובר. הוא מספר כי אף על פי שהפיגוע לא קרה כאן, בארץ, ולכאורה לא הייתה כל סיבה לחשוש – ז'אן פלאנטו, אחד מהקריקטוריסטים של המגזין, הגיע זמן קצר לאחר הפיגוע לביקור בישראל ובכלל במזרח התיכון, והיה מלווה במאבטחים כשנע ממקום למקום.

בחזרה ל-7 בינואר 2015, יום לאחר הפיגוע, מה היה השיח בינך ובין קולגות מהתחום?

"היה הרבה זעזוע, קודם כול. אומנם מדובר באנשים שלא הכרתי אף אחד מהם באופן אישי, אך כן הכרתי אנשים שהכירו אותם. הכרתי את החברים שלהם. אז זה מרגיש קרוב במידה מסוימת. מצד שני, היו גם התייחסויות מורכבות קצת יותר. כלומר, יש את אלו שלא היו מסוגלים להגיד מילת ביקורת על איך שהתייחסו ב'שרלי הבדו' לפגיעה באמונות של המוסלמים, להשפלת האמונה שלהם. אני לעומת זאת רואה בזה חציית גבול, בטח שלא מתקרבת איך שהוא להצדקת רצח – אבל יש משהו אלים בלהתייחס לדמות קדושה בשביל אדם מסוים בצורה כל כך משפילה, כמו שחלק מהקריקטורות שלהם עשו".

אז האם ואיפה יש צורך במחסום של הפוליטיקלי קורקט בעולם הקריקטורות הפוליטיות?

"אני חושב שהפוליטיקלי קורקט הוא באמת אחד האויבים הגדולים של הסטירה ושל הקריקטורה, ולכן אני גם לא מרגיש מחויב לכללים הללו. בפועל, 'שרלי הבדו' היו לכודים בין שני כוחות, שנראים לכאורה נורא סותרים – מצד אחד רדיקליזם אסלאמי המייצג פונדמנטליזם חשוך, ומצד שני פוליטיקלי קורקט ועניין פרוגרסיבי אשר יחסית מפותח בצרפת. שני הכוחות הסותרים הללו יכולים להתאחד הרבה פעמים כנגד סטירה וקריקטורה. אז כן, מי שטבח בהם בסופו של דבר הוא האסלאם הרדיקלי ולא אנשי הפוליטיקלי קורקט, אבל 'שרלי הבדו' עדיין היו במצוקה גדולה מאוד עוד לפני הטבח הזה, שכמעט הביאה אותם לסגירה, בגלל הפרוגרסיביות".

אז האם הדת מהווה סוג של קו אדום?

"אם אנחנו מדברים על מוחמד, דמות שמבחינת המוסלמי היא דבר קדוש לגמרי, ומציירים אותו במצבים משפילים ביותר  – יש בזה אלימות. אך חשוב לזכור שיש מידתיות לכל דבר. יצא לי לא מעט לצייר גם קריקטורות של אנשי דת כמו הרב עובדיה יוסף, היות שהוא מישהו שמאוד השפיע על חיינו הפוליטיים ולכן זכה להתייחסות קריקטוריסטית. אני לא מאמין שהדת נותנת חסינות מפני טיפול קריקטוריסטי".

"הקריקטורה הזו ביטאה איזו שהיא בגידה של מנהיג, ולאחר רצח רבין זה משהו שהיה אסור להגיד במילים"

מאז אותו פיגוע מזעזע פעילות המגזין לא נפסקה והעמדה הבלתי מתפשרת שלו עודנה ממשיכה לצעוד בגאון. יתרה מזו, הוא קיבע מחדש את כוחה של הקריקטורה הפוליטית כבעלת מסר חריף וקולע, אשר מביאה לידי ביטוי במקביל תחושה קולקטיבית שאין לה ברירה אחרת מלבד לצאת לאוויר העולם.

כאשר שאלתי את צ'רקה אם גם לו יש קריקטורה מסוימת שבמובן מסוים שינתה אצלו את כללי המשחק, הוא החל לספר לי על תקופת הסכמי אוסלו ועל התסכול שהרגיש בתקופה הזו בשל חוסר הבמה לקריקטורות שלו ולמסר שרצה להעביר. הוא הזכיר כי הקש ששבר את גב הגמל היה כשהתחילו לדבר על תוכנית ההתנתקות, מה שגרם לו להבין שהפעם הוא לא יישאר רק מתוסכל:
"בשבוע של ההתנתקות תיארתי את אריק שרון כבולדוזר, תרתי משמע, ממש עם זחלים במקום רגליים. רואים שהוא שועט קדימה וזועק 'קדימה!' ובאמת רצה אחריו חבורה של אנשים, ואז הוא אומר 'ובחזרה!' ומסתובב לצד השני, ובעצם דורס את כל האנשים שרצו אחריו וממש מועך אותם לחלוטין".

צ'רקה מוסיף ומסביר: "הקריקטורה הזו ביטאה איזו שהיא בגידה של מנהיג, וזה משהו שהיה מדם ליבי. זה משהו במילים, שאז בטח היה אסור להגיד. לאחר הטראומה של רצח רבין, להגיד על מנהיג בוגד, זה היה ממש הסמל של ההסתה, אבל זה מה שהקריקטורה הזאת אמרה והרגשתי צורך מאוד גדול להגיד אותה. בכלל, כל ההתנתקות היא משהו שגרם לי במידה רבה להתמסר לקריקטורה פוליטית באופן קבוע".

הירידה למחתרת של חופש הביטוי

מאז אותו פיגוע מחריד, מיקומם של משרדי מערכת השבועון שונו וכתובתם הפכה סודית. אומנם זהו צעד הגיוני הנועד לשמור על ביטחונם האישי של עובדי השבועון, אך למעשה הוא מרמז על תחילתו של עידן חדש. עידן שבו חלק גדול מהמסרים – שלעולם לא ישתמעו לשתי פנים – כבר נאלצים וייאלצו לרדת למחתרת, כדי שיוכלו להמשיך להתקיים.