לאנשים רבים יש נטייה להתייחס לכל בעלי המוגבליות ככאלה שלא מבינים את מה שקורה סביבם. לא פונים אליהם ומתייחסים אליהם באופן שונה ואף מזלזל. צילי ברגר, החליטה להרים את הכפפה והפיקה מסלול דוגמנות לבנות עם מגבלות שונות וזאת עבור העברת המסר –  אנשים בעלי מוגבליות לא שונים מאנשים רגילים. מגיע להם יחס זהה

כתבה: שיר ששון \ ערכה: טליה סיני

יש את השלב הזה בהתבגרות, כשאנשים מפסיקים לפנות אל ההורים ופונים ישירות אליך. כשנכנסים לרופא עם הורה או מלווה גם בגיל בוגר, הוא יפנה אלייך וישאל אותך ישירות, איפה כואב ומה המרגש. אבל יש כאלו, שלמרות היותם בגירים, לא זוכים לקבל שיח כזה מהסביבה, בגובה העיניים.

זה הסיפור של רעות וצילי ברגר. צילי היא אמא של רעות, בחורה עם שיתוק מוחין קל, שלמרות גילה ולמרות היכולת הקוגניטיבית שלה לנהל שיחה – משום מה לא תמיד זוכה לזה כשזה מגיע לאנשים בסביבתה – "באחת הבדיקות קורונה שעשינו הייתה בודקת שישר שאלה אותי 'את האמא?' והתחילה לברר פרטים", מספרת צילי. "אמרתי לה – 'תשאלי אותה, למה את פונה אליי?' אבל ישר היה נראה לה שאי-אפשר לדבר איתה כי רעות מסיטה מבט, או כי לפעמים היא מסיטה את השפתיים אז ישר חושבים שמשהו דפוק אצלה בשכל. רעות כל כך כעסה שהיא אפילו העלתה על זה פוסט בפייסבוק. עד כדי כך היא לקחה את זה קשה, ובצדק אני חייבת להגיד".

רעות מספרת על אותו יום בפוסט: "הגיע תורי לעשות את הבדיקה והאישה הזאת מתחילה לדבר אליי כמו לילדה שלא מבינה כלום, היא אומרת לי: 'וואוו יש לך משקפיים? גם לי יש משקפיים'. וזה בכלל לא היה משקפיים מה שהיה לה זה היה מסכה מפלסטיק! ואמא שלי אומרת לה שאני מבינה, אבל היא פשוט דיברה אליי כמו לילדה קטנה!"

זו לכאורה, בעיה אחת, אולי אפילו קטנה ושולית ביחס להתמודדות הרפואית שגם ככה חווים אנשים עם מוגבלויות. אבל דווקא ההתמודדות המוכרת הזו מעוררת בצילי את הרצון להעלות מודעות להיבט החברתי. ומודעה תמימה בעיתון מעלה לה רעיון מעשי – "ראיתי כתבה בעיתון על תצוגת אופנה שנעשתה בחו"ל של גברים ונשים עם כל מיני מוגבלויות", צילי משתפת, "וראיתי בתמונה בחורה יפה-יפה עם רגל תותבת. אז אמרתי – 'יאללה, נעשה משהו לנערות כאן'".

היא שריינה יום ביריד "הוד והדר" לנשים ונערות דתיות בגבעת שמואל, "בגלל שאנחנו דתיות אמרתי שנעשה את זה רק לנשים אבל לא הגבלתי רק לדתיות", ברגר משתפת, "גם אמרתי מראש למשתתפות, פשוט בגלל שזה יריד דתי – שהבגדים יהיו צנועים, שלא יהיו מכנסיים, רק שמלות".

השמועה התחילה להתפשט והגיעה גם מנחה לתצוגה מכיוון לא צפוי: "סטייליסטית חמודה שמכירה את לינור אברג'יל, פנתה ללינור ואמרה לה שהיא מחפשת מנחה לאירוע הזה ולינור אמרה שהיא באה ועושה את זה בהתנדבות".

בעזרת רעות, צילי מגייסת דוגמניות – "אני גייסתי בנות בוואטסאפ בקבוצה של ספיבק (מרכז לנכים). שלחנו שאנחנו מחפשים בנות בגילאי 15-20/25, ופנו אליי מכל הארץ – ירושלים והצפון. אז השתתפו גם בנות שנמצאות בספיבק וחברות של רעות שבאו משם, בסוף הגענו ל18-20 נערות", אומרת ברגר. כל ההתארגנויות – החל מאיפור ושיער ועד ללק ג'ל, הכל נתרם בנדיבות על ידי מעצבות, גם את השמלות שכל אחת דגמנה הן קיבלו הביתה, מזכרת מהיום הזה.

כשאני שואלת את צילי מה המניע שלה, מה גורם לה יום אחד להרים כזה פרויקט, היא לא חושבת פעמיים: "אין ספק שצריך להביא למודעות הציבור הכללי שיש להן (בעלות מוגבלויות) את היופי שלהן והן רוצות להיות כמו כולן ולחוות את החוויה הזו. הן גם לא מתביישות באיך שהן נראות – היו נערות עם כסאות גלגלים, הליכונים, קביים, היו את מגוון המוגבלויות", צילי מספרת.

צילי מבקשת להדגיש בפניי את המשפט שמוביל אותה – "אף אחד לא מושלם אבל צריך להיות שלמות" ואת השם של תצוגת האופנה שנקראה "יפות במיוחד", היא מסבירה: "כשאמרתי 'יפות במיוחד' אז באמת אני מאמינה בזה, לכל אחת יש את המיוחדות שלה, ולכל אחד בעולם יש את השליחות שלו ויש לו את הדבר המיוחד שהוא יודע לעשות ושהוא רק שלו".