כתבה וערכה: תהילה עטיה

כמעט שלוש שנים שישראל עמיר נמצא רחוק מאוד מכת לב טהור, המקום שבעבר היה ביתו. היום במבט חטוף, לא ניתן לראות על פניו את הזוועות הרבות והקשות שחווה ביחס לגילו הצעיר. אך גם עכשיו לצערו, אין לו את ההזדמנות לחיות את החיים שחלם במלואם. על אושרו מעיב דבר מרכזי אחד. בנו יחידו עוד שם, במקום שעבור ישראל זהו תמצית הגיהינום. היום הוא נמצא בעיצומו של מאבק וניסיון להחזיר את בנו אליו למדינת ישראל

איך הכל התחיל? ישראל מספר שלא תמיד היה כך. הוריו אנשים רציונליים ומשכילים. אביו אז מהנדס באלתא, ואימו אשת שב"כ. תהליך הכניסה לכת לב טהור היה מהיר ומיידי. הכל מתחיל כשאביו מחפש תשובות לשאלות הטורדות אותו בתהליך התשובה בו נמצאת המשפחה. מסביבת מגורים חילונית בפתח-תקווה, דרך קהילה ליטאית בבני-ברק. משם עברה המשפחה להתגורר בבית שמש. בשלב הזה נטשו את השפה העברית והחלו מדברים בשפת האידיש. במהירות נופלת החלטה לעזוב הכל ולנסוע אל קנדה שם יושבת הכת. "אבא הוא איש של שחור או לבן", מסביר ישראל את סיבת ההחלטה המהירה,  והרת הגורל שביצע אביו.

ניסיון עזיבתם של בני המשפחה עורר את דאגות דודתו, אחות של אביו. היא פעלה במהירות להוצאת צווי עיכוב יציאה מהארץ לילדים. אך אביו עמוק בהחלטה, והוא משחד קצין ישראלי שיעלים עין כשהם חוצים את הגבול עם ירדן. גם כאן הדברים לא עוברים חלק והמשפחה נעצרת על ידי כוחות הביטחון הירדנים, רגע שישראל לא ישכח לעולם "זה רגע שנצרב לי, כולנו שכובים על הרצפה, כנועים, אני בטוח כי אנו מתים עכשיו על קידוש ה". לבסוף הם מוסגרים חזרה לישראל. והמעבר לכת קורה תחת ביקורת "מפוקחת" של נמל התעופה בן גוריון. "זה יותר קשה לצאת בצורה חוקית מהארץ מאשר בדרך לא חוקית". המשפחה מצוידת בדרכונים עם זהות גנובה, וכאן מתחיל סיוט חייו של ישראל.

איך מקנדה הגעתם לגואטמלה? "הרשויות בקנדה התחילו להבין כי דברים לא חוקיים קורים בכת. והוציאו צווים לקחת את הילדים.  בערב לפני מתארגנים חברי הכת מעלים את כולם על אוטובוסים, משאירים מאחור את הכל ובורחים לגואטמלה".

איך נראתה הכת בגואטמלה? ישראל מתאר את החיים בכת בצורה שקשה לתפוס. הוא מסביר כי כולם חיו ביחד במתחם מגורים ישן. הילדים של כולם מפוזרים במשפחות זרות במטרה לשלוט ולהחזיק את ההורים. נערים ישנים ביחד. המצב הכלכלי מחפיר. תחושת רעב תמידית שלא פוסקת. "אני זוכר את עצמי יותר רעב משבע". במסגרת החיים בכת אין לאכול בשר, או גבינות. כולם מתקיימים על ירקות ומעט לחם מחיטה שהם טחנו שם. הסיבה לכך היא האיסור שחל בכת, לקנות דברים שיוצרו במפעלים. חל עליהם איסור על שימוש במוצרי היגיינה, לא מצחצחים שיניים, לא משתמשים בסבון. לא פונים לקבל טיפול רפואי מרופא, ולכן, גם לא משתמשים בתרופות. סיפורי הזוועות שהוא מתאר, לא משאירות אף עין יבשה. הכת מאופיינת באלימות פיזית קשה מאוד. עונשים מחרידים למי שלא הולך "בתלם". הוא מספר כי אחותו נענשה לתענית דיבור במשך שנה שלמה, רק כי לדעתם דיברה יותר מידי. סיפורי אונס ומעשי סדום לילדים על ידי ראש הכת ומקורביו. ישראל מסביר כי לדעתו זה אחת הסיבות שנוצרה הכת, אפשרות זמינה לאנוס ולבצע מעשים מגונים בילדים, בלי שאף אחד יפקח על כך.

מיהו ראש הכת? מקימה ומייסדה היה שלמה הלברנץ.  שם הקהילה נגזר מהפסוק ”לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי“ (תהילים, נ"א, י"ב). ישראל מספר עליו כי היה איש חכם, כריזמטי. "לוחץ לכל אדם בנקודה הכואבת ויודע לגרום לו להאמין שימלא בו את החסר". לדעתו של ישראל אם היה מנצל את אישיותו לדברים אחרים היה יכול להיות אדם גדול ומשפיע. הלברנץ מספר למאמינו כי רוח הקודש שורה בו. הלברנץ מוצא את מותו בעת טבילה בנהר במקסיקו. את מקומו תופס בנו נחמן הלברנץ, שמנהל את הכת בצורה קיצונית אפילו יותר מאביו.

ביחס לגילו הצעיר, ישראל מבין מהר כי משהו לא תקין קורה בכת. הוא רואה דברים, ושומע סיפורים שמעוררים אצלו שאלות על אמיתות הדברים. הבריחה מהכת זה דבר כמעט בלתי אפשרי. הגישה לעולם בחוץ מותנה בכל כך הרבה דברים. ועבור אנשי הכת זה החיים, זו המציאות. אין בחוץ משהו אחר טוב יותר. אך בליבו של ישראל יש אי שקט תמידי. ההבנה כי זה לא מסלול החיים הנכון מתחילה להדהד אצלו.

איך הצלחת לברוח מהכת? ישראל התחיל לעבוד כמזכיר של בכיר בכת. זו הייתה הזדמנות שלו לצאת מתחומי הכת, כדי לבצע משימות שקיבל. באחת מהפעמים ששהה בחוץ עבר ליד חנות אינטרנט ורכש מכשיר סלולרי ישן. את המכשיר החביא באוהל ששימש אותו לעבודה. ישראל מחפש את המספר של דודתו, אחות אביו. ושולח לה מייל בזהות בדויה. דודתו מסרבת להאמין לאדם מאחורי המסך, וכישראל מרגיש בנוח לחשוף הוא משתף אותה בזהותו, ומאמת זאת בפרטים שרק שניהם יודעים. ההודעה הראשונה ששלח: "שלום דודה שלי, בא לי לחבק אותך". מכאן מתחיל המסע בשני הקצוות, ישראל פועל בגואטמלה, ודודתו בישראל. בישראל הדודה מפעילה קשרים, ומערבת אנשים בכירים. ביניהם אילנה דיין שמלווה אותה בתהליך ומתעדת זאת בתוכניתה. ישראל מרגיש כי בכת רואים עליו את השינוי. באחת התפילות תופס אותו בכיר בכת וטוען שהוא יודע מה הוא מחביא באוהל. הלחץ משפיע על ישראל והוא מחליט לברוח לבדו ומשאיר את בנו ואחיו האוטיסט בכת. בתוכניתו המקורית הוא רצה לברוח איתם ביחד. הכת יוצרת קשר עם ישראל דרך הטלפון של העבודה, ולוחצת עליו לחזור בסחיטה ריגשית ואיומים על בנו. ישראל חוזר לכת ומבקש שיניחו לו לבדו. הוא מבין כי בחקירה של אחיו הוא סיפר על הקשר עם הדודה. הקירות סוגרים עליו, הוא מבין כי אין שום ברירה אחרת. מתקבלת בליבו ההחלטה לעזוב שוב. הוא נפרד מאימו שמבינה ומקבלת את החלטתו, ועוזב דרך חור באדמה לבדו.

מה היה החלק הכי קשה כשעזבת? "להשאיר את הבן שלי מאחור, אבל לפעמים צריך לעבור ניתוח קשה כדי להחלים". על פניו של ישראל ניכרת כובד ההחלטה ומשקלה. לאף הורה לא קל להשאיר מאחור את בנו, בוודאי לא במקום נורא כל כך.

מה עם אשתך והילד? ישראל מספר כי חלק מהכת זה נישואי בוסר. אשתו והוא בקושי היו נפגשים. אין שם מערכת יחסים תקינה של זוגיות או קשר. אבל בראייה שלו אז יש שם אהבה. שטיפת המוח בלתי פוסקת. מכניסים לאנשים אידאל מסוים בראש. "העיקרון הכי חזק בכת זה שאסור לשאול שום שאלה בשום נושא אף פעם". אי היכולות לתהות, או לערער מייצר אנשים לא חושבים ולא פעילים. בשונה מישראל אשתו לא מערערת על הדרך חיים בכת. לבנם המשותף הכת נותנת את השם "שלמה" על שם ראש הכת. אך ישראל מדגיש כי כשיצליח לחלץ את בנו הוא יחליף את שמו. ישראל עזב את הכת כשבנו היה רק בן 4 חודשיים. מאז עברו כמעט 3 שנים. בראייה לאחור הוא מספר כי עדיין היה בוחר לעזוב לבד. עזיבת בנו, והחלטתו להשאיר את אחיו שנמצא על הרצף האוטיסטי, שוברת את ליבו, ומעיבה על אושרו בדרכו החדשה.

ישראל לא ויתר על בנו לתמיד. מאז הגעתו לארץ הוא בניסיונות ומאמצים מתמשכים לחלצו. אל מבצע החילוץ מצטרפים כוחות חשובים מאוד. אנשי מוסד לשעבר עם רקע וידע בפעולות מהסוג הזה. את התהליך מלווה אילנה דיין ואנשיה, חלק מן הנעשה משודר בתוכנית "עובדה". שם אנו מקבלים הצצה ויזואלית לחומרת הנעשה בכת לב טהור. בתוכנית מתועד כיצד עצרה המשטרה המקומית, מספר אוטובוסים של חברי הכת וניסו לזהות את ילדי הכת, על מנת לאתר את בנו של ישראל עמיר ואת אחיו. הניסיונות לא צלחו. אשל ארמוני, בכיר במוסד הישראלי, מלווה את ישראל ומפקד על המבצע. לארמוני עבר מפואר בניהול מבצעיים חשאים. "אנחנו עושים משהו טוב, משהו נכון. שהתכלית שלו היא תכלית מוסרית", הוא אומר על המבצע לחילוץ הילדים מהכת. "אני חושב שהוא באמת יוצא דופן ישראל, ככל שמכירים אותו מבינים אלו תעצומות נפש יש בו… בכל המגעים שלי איתו, הוא מעולם לא מציג את עצמו כקורבן… והוא לא קורבן הוא שורד", כך הוא מתאר את ישראל אחרי כישלון המבצע.  ישראל נאלץ לחזור שוב לישראל בידיים ריקות. זה לא נגמר כאן עבורו, ישראל ממשיך את המאבק מישראל. את הפרטים הוא נמנע מלשתף, הסודיות קריטית להצלחת החילוץ.

ממשלת ישראל מעורבת? "למדינה בכלל לא אכפת. כולם מדברים יפה, וזורקים אחראיות ממקום למקום". למרות הציפייה כי המדינה תתערב ותנקוט אמצעים להחזיר את אזרחיה ובפרט ילדים קטנים חסרי ישע. נראה כי בדרגים למעלה יש שקט ושאננות. ישראל רץ ממקום למקום, מנסה בכל כוחות ללחוץ, להזיז, לנער. מאבקו מול הממשלה נותר בלי מענה אפקטיבי. במהלך הניסיון לחילוץ בנו ביחד עם אנשי המוסד. מגיעה אליהם מידע בלתי נתפס. אנשי הכת מתכוונים לעבור לאיראן. בתיעוד בעובדה מסביר איש המוסד ארמוני: "זה יכול להתפתח לאירוע מדיני". לדבריו, "יש בכת הזו אזרחי ישראל. יש שם אחד שעבד ברפאל. מה יקרה אם הוא ייתפס עכשיו על ידי האיראנים? מה נעשה אם דאעש יסריטו שהם עורפים את הראשים לכמה ישראלים? זו מלחמת עולם". אך למרות כל החששות הכבדים נראה כי מדינת ישראל מושכת ידיה מלקחת חלק אמיתי ולנסות לעצור את העתיד לבוא.

לצד המאבק להשבת בנו, ישראל בונה עכשיו חיים חדשים בישראל. והתהליך שהוא עובר מעורר השראה. הילד שבילה את רוב ילדותו בכת סגורה לומד ללכת מחדש. היום הוא מתגורר במעונות באוניברסיטת בר אילן, שם הוא לומד מדעי המחשב. בזמן שדיברנו הוא היה בתקופת מבחנים. מהצד קל לטעות ולראות בו סטודנט רגיל, ישראלי אמיתי. אך מספיק כמה דק לצידו כדי להבין שעל דרכו של הנער הזה אפשר להגיד הרבה דברים, רגיל לא אחד מהם. עכשיו הוא בונה את עצמו מחדש, ומשקיע בכך את כולו.

נשארו לך הרגלים מהכת? "בטח. יוצא לי לפעמים לחפש את הכיפה על הראש, או בא לגעת בפאות". אלו הרגלים שקשה לשנות אחרי שניים שאתה מבצע. לצד זה נשארה בו גם העקשנות מאז. ישראל מספר שהצד החשדני שבו נותר, אחרי כל מה שקרה בכת. קשה לו לשחרר מהמחשבה כי לאנשים יש כוונה נסתרת. יש לו עוד רפלקסים של דתי על דברים אסורים או על חוויות שפעם היו בגדר "מניעה".

מה התגובות שאתה מקבל מהסביבה? "לפעמים אני מרגיש שאנשים מתייחסים אלי באופן שונה". ישראל עמיר מזמן לא אלמוני. סיפורו עורר גלים במדינה. אנשים רבים נחשפו לכת, ולילד שעשה את הלא יאמן והצליח לברוח משם. אך "לפרסום" יש מחיר. ההזדמנות לרושם ראשוני נלקחה ממנו. רחמים הם רגש מוכר עבורו. יש רגעים שהוא שוקל אם היה כדאי להתפרסם. אך מנגד ישראל מספר על אהבה ענקית שהוא מקבל מהסביבה. אנשים מחבקים, התגובות מדהימות. יש גם תגובות ביקורתיות על שגזר את הפאות והשינוי הדתי שעבר. אך הרוב חיובי.

הדודה אורית כהן, אחות של אביו שלימים דאגה לחלצו מהכת, מספרת בעובדה על הקשר החזק עם אחיה ועל כך שתמיד היה לה קשר מיוחד עם ישראל. "אני זוכרת אותו, מאז שהוא קטן, ילד יפיפה, חכם, הוא תמיד היה מנהיג". במפגש האיחוד שלהם, אחרי שנים רבות של נתק, רואים את עוצמת אהבתה. הדאגה ניכרת בפניה. ישראל מחליט לגזור את הפאות לפני הוצאת הדרכון הישראלי החדש, רגע משמעותי עבורו. "איזה יפה אתה", היא אומרת לו חצי בוכה, חצי צוחקת. אי אפשר להישאר אדישים לאיחוד המרגש.

אתה מצליח לבנות עכשיו חיים יציבים? "מנסה לבנות, מאמין שהכל יסתדר בסוף". את דרכו החדשה ישראל בונה לאט. הוא מסביר כי ילדותו עשתה אותו אדם חזק, יציב ובוגר. מה שקורה עכשיו לא מלחיץ אותו,  בפרופורציות שלו זה אחרת. היום הוא לומד, מבלה עם חברים, מוקף במשפחה. נכון לעכשיו הוא מתחיל להעביר הרצאות. להם הוא קורא "השיבה הביתה". בתחילת דרכו בישראל הוא נעזר בטיפול אצל פסיכולוג שמומחה בתחום. היום הוא מרגיש בשל להמשיך לבד. הוא מסביר כי הוא מבין שכל מה שהוא מכיר עכשיו ישתנה כשיצליח להשיב את בנו. "ילד זה ילד" הוא אומר עם חיוך שמעביר כמה טהורה ואמיתית היא אהבה של אבא.

מה החלום שלך? "חולם להיות עצמאי, לגור בתל אביב, או בישוב. להתחתן, להביא ילדים. חולם להיות מאושר".