מאיר קרקוקלי התחיל לטפס על הרים לפני ארבע שנים והוא ממש לא מתכוון להפסיק בקרוב. "האוורסט זה החלום הגדול והשאיפה הראשית", הוא מספר – ומתאר את העליות והמורדות בדרך לפסגה המושלגת

כתבה: טליה סיני / ערכה: שיר ששון

שווייץ. הרי האלפים. הר המון-בלאן, 4808 מטרים, ההר השני בגובהו באירופה. שני מטפסים החליטו לטפס, ללא מדריך, ללא הדרכה, לבדם. במהלך הדרך הם טועים המון, הדרך מתארכת ומובילה אותם לטיפוס צוקים בצורה חופשית. בלי ידע מקצועי, אין להם ציוד, או חבלים שיעזרו להם לעבור את הדרך בצורה מיטבית. שבע שעות עם 15 קילו על הגב. כשסוף סוף הם מצליחים לחזור אל הדרך אחד מהם מקבל מחלת גבהים והוא נאלץ לרדת למטה עם צוות אחר שבדיוק ירד. "המשכתי עוד שש שעות למעלה לפסגה והייתי לבד על ההר. לבד לבד לבד, בלי אף אחד מסביב. מן הסתם חוויה מטורפת", מספר אחד המטפסים, מאיר קרקוקלי, סטודנט לממשל באוניברסיטת רייכמן.

קרקוקלי (28) הוא מטפס הרים חובב. את התחביב הזה הוא החל לפתח לפני ארבע שנים, בטיול אחרי צבא. "אני אוהב לטפס בגלל הנוף. אני זוכר שהמפקד שלי מהצבא אמר לי 'בשביל לראות נוף צריך ללכת' אז הלכתי. הלכתי בברילוצ'ה בארגנטינה, ועשיתי המון טרקים לפני שהגעתי לטיפוס מושלג בכלל. עשיתי טרק שנקרא סרה לופז, שש שעות עלייה למעלה, הגעתי לפסגה סלעית, בלי שלג וראיתי את נוף מדהים – אחד הנופים הכי יפים שראיתי בטיול שלי, והתאהבתי. זה גרם לי להבין שהמפקד שלי צדק אבל המשפט צריך תיקון. בשביל לראות נוף צריך ללכת אבל לפעמים צריך גם לטפס, ואז אתה רואה הכל מלמעלה".

אז זה מה שגרם לך להתחיל לטפס?

"כן. אחרי הטרק הזה הזה הלכתי להר נוסף בארגנטינה שנקרא הר געש ללין וזה היה הטיפוס המושלג הראשון שעשיתי. לקחתי ציוד עם חבר, והלכנו לטפס לבד, אני והוא. השכרנו ציוד, בלי מדריך בלי כלום והגענו לפסגה. היה קשה לאללה כי זה היה ההר הראשון שעשיתי וזה היה נוראי. אני לא אשכח את הלילה הזה בחיים שלי, הגענו לפסגה ושם פשוט התאהבתי. הנוף, הקושי ותחושת ההישגיות קנו אותי ממש", אומר קרקוקלי. "אחר כך הגעתי לבוליביה ועשיתי את הפוסטי שזה היה חלק מהמטרות שלי בטיול ושמה התאהבתי לגמרי. שמה זאת באמת הייתה הבנה של 'קנית אותי'".

אם תסתכלו בעמוד האינסטגרם של קרקוקלי תוכלו לזהות די בקלות מוטיב חוזר – שלג. כמעט ולא נראה נופים סלעיים. "מן הסתם לא התחלתי בהרים מושלגים. התחלתי בטרקים מאחר וזו הגישה הכי קלה והכי נוחה. אז מתחילים בטרקים". לדבריו, "אין לי בעיה ללכת לטפס על הר שהוא טרק אבל זה ישעמם אותי, אז אני מעדיף טיפה יותר את השיפוע את השלג. הציוד לשלג הוא שונה, הטיפוס הוא שונה. בטרק את הולכת ובהר את צריכה לטפס. פתאום זה ללכת עם שני גרזנים, שיפוע שהוא טיפה שונה, יש סכנות אחרות שצריך להיות מודעים אליהם וזה הבדל מאוד רציני. קרחון זה דבר חי הוא נפתח ונסגר לפי המצב רוח של ההר. באחד ההרים שטיפסתי, הפוסטי, הלכנו לטפס אותו בשבוע הראשון שלי (בבוליביה) ואז חזרתי אליו שוב בשבוע השלישי, בדרך אחרת וכבר נפתח קראווס (נקיק קרח) בדרך הראשית זה היה מאוד גבולי אם אפשר לטפס אותו או לא".

מה מושך אותך בטיפוס המושלג והמסוכן יותר?

"זה יותר מסוכן, יותר כיף. מין אדרנלין שאי אפשר להסביר אותו. מי שלא טיפס ולא חווה יהיה לו מאוד קשה להבין את מה שאני עושה. תחושת הישגיות שונה כזאת, כי אחרי שטיפסת כל הלילה במשך שש או שבע שעות להגיע לפסגה ולראות את הזריחה משם זה עולם אחר. זה שונה. רמת קושי אחרת, גם האחוז חמצן הנמוך בגובה וגם הקושי בטיפוס בשלג, זה שונה לגמרי".

האתגר הגדול של קרקוקלי היה הטיפוס על האילמאני בבובליביה. את ההר הזה, 6,442 מטר גובהו, הוא טיפס פעמיים. "ניסיתי לטפס אותו לפני ארבע שנים, הגענו לגובה של 5,900 מטר מתוך 6,442 מטר וקיבלתי מחלת גבהים. הראש שלי כאב, הייתה לי סחרחורת וחולשה בכל הגוף ונאלצתי לרדת. הייתה תחושת אכזבה מטורפת שאני לא יכול לתאר לך, כמה רציתי לטפס את ההר הזה וכמה הוא היה חשוב לי. לאחר מכן הגעתי הביתה והדפסתי את התמונה ושמתי על המראה בחדר שלי ושמתי מול העיניים כי אני יודע שלא סיימתי עם ההר הזה והוא יגיע בעתיד".

באוגוסט האחרון קרקוקלי הצליח, אך לא בקלות. לפני הטיפוס הוא לא הצליח להגיע לגובה ההתאקלמות הנדרש והיו לו חששות רבים בעקבות הטיפוס הקודם. במעלה ההר היד שלו קפאה ובשתי אצבעות נוצר נמק, אבל למרות הכל הוא הגיע לפסגה. "לא יכולתי לבקש יום טוב מזה", הוא מספר, "עננים לא היו – רק מתחתינו באזור של הג'ונגלים. ראינו את כל העיר לה פאז מהצד השני, ראות מושלמת ויותר מזה לא יכלתי לבקש". הקושי והרצון לזכור זאת הובילו אותו לקעקע את ההר על היד, לתזכורת תמידית, איך למרות הסבל והכאב שבטיפוס הוא הצליח להגיע לפסגה. "בוא'נה עשיתי את זה עם כל הקושי והסבל ושאר הדברים האחרים והנה אני פה. אז למה שזה לא יעזור לי בחיים האישיים שלי. אני יושב מול מאמר שאני צריך לקרוא ולכתוב על זה נאום, זה כלום – טיפסתי 19 שעות במינוס 20 מעלות, מה זה לכתוב שלוש שעות נאום? זה נותן פרופרציה לחיים".

מה החלום הגדול?

"האוורסט זה החלום הגדול והשאיפה הראשית, אבל לידו יש את הר הלוסטי, הרביעי בגובהו בעולם. אף ישראלי לא עשה את שניהם באותה עונה. זה החלום הגדול שלי, להיות הישראלי הראשון שעושה את זה".