המציאות הבלתי אפשרית של רבשצים: בין השעות העבודה הארוכות והסיכונים שבתפקיד, מחאת הרבשצים היא אמנם על תנאים אבל בבסיסה עומד משהו הרבה יותר עמוק

בשנה האחרונה עם שינויי ההעסקה של הרבש"צים (רכז ביטחון שוטף), הלנת שכר, התמודדות עם תביעות אזרחיות לבד וחוסר כיסוי בטחוני הם רק חלק מהמורכבות שנוספה להם לתפקיד. הוא האדם האחראי על האבטחת היישובים בשגרה ובחירום עד להגעת כוחות צה"ל או משטרה, האמון על הקשר בין גורמי הביטחון ליישוב והוא זה שנותר חשוף. על רקע מאבקי הכוחות בין משרד הביטחון לבין המועצות המקומיות, נראה כי אין גוף שמוכן לקחת אחריות משפטית וביטוחית סביב פעילותם החשובה.

"התפקיד שלנו הוא 24/7, כל שעה ביממה אנחנו צריכים להיות זמינים ודרוכים לכל תרחיש אפשרי. אנחנו חיים את השטח. כל טלפון שאנחנו מקבלים מקפיץ לנו את הלב, אולי קרה עכשיו משו. אנחנו חווים הרבה אירועים קשים ונמצאים ביום יום בסיטואציות מסכנות חיים. אנחנו הראשונים שחותרים למגע באירוע כדי לסיים אותו ולנטרל את האיום ואנחנו אלה שמגנים בגופנו על התושבים." מספר אהרן מלטר, רבש"צ היישוב נריה וחבר בוועד הארצי של הרבש"צים.

משרד הביטחון שרואה את חשיבות התפקיד, מעביר כספים למימון המשכורת של הרבש"צים דרך המועצות האזוריות, לוועד היישובי ומשם לרבש"צ. אך הם מבקשים מהמועצות לחתום על הסכם שמצהיר שאין יחסי עובד-מעביד בין המשרד לרבש"צ. ומי שלא יחתום לא יקבל כסף. "אנחנו מכירים את השטח, יש אירועים יום יומיים בכל שעות היממה ולפעמים רק מהדיווח אנחנו יודעים לאן הרוח נושבת, מהנסיון שיש לנו. ברגע אנחנו מבינים אם לסגור את הפינה או להפעיל מערכת שלמה עם כל הכוחות. הצבא צריך את העזרה שלנו באבחנה הדקה הזאת ורואה בנו כנחוצים מאוד."

אז מה בעצם הבעייה?
"אחד הדברים שהם בעייתיים זה העניין שאנחנו מועסקים דרך היישובים עצמם, אבל המנחה המקצועי שלנו זה הצבא. הציוד, הנהלים וההסמכה מגיעה מהם, אנחנו חתומים על הביטחון של התושבים ביישוב. הדבר היחיד שקושר אותנו ליישוב זה המשכורת. משרד הביטחון מעביר את המשכורת ליישוב ואז היישוב מעביר לנו, וכל יישוב עושה מה שהוא רוצה. אין משהו אחיד לכולם והנגזרת מזה, זה שאת היישוב מעניין דברים אחרים שלפעמים מכניס את הרבש"צ לכל מיני פינות, אפילו פליליות, וגורם לו להיקרע. הוא לא רוצה להיכנס עם המעסיק שלו לתקל, מצד שני הוא חתום על הנהלים ואם קורה משהו מגיעים אל הרבש"צ בטענות." מוסיף מלטר.

נכון שהמחאה היא על תנאים, אבל בבסיסה עומד משהו הרבה יותר עמוק. אדם שעובד בכל שעות היממה ובכל שעות השבוע בעבודה שמסכנת את חייו, זכאי לתגמול בהתאם. אם חס וחלילה אחד מהם נפצע במהלך תפקידו, חשוב שיהיה לו ביטוח מסודר כמו כל חייל או אדם שעובד במשרד הביטחון.

גם בזמני שגרה, הרבש"צ לא נח לרגע. צריך לפקח על מערך האבטחה בשגרה, על השער בכניסה ליישוב, למידת השטח ותפעול ותרגול כיתת הכוננות לאירועי קיצון. בקרב הרבש"צים התחושות קשות, כיוון שהם יודעים שאם מורידים את הרגל מהגז בנושא האבטחה, בעיות יתחילו לצוץ. אך משרד הביטחון לא מוכן לדבר איתם והם נותרו בין הפטיש לסדן.

הצעד הבא במחאה הוא להזדכות על הנשקים שקיבלו מהצבא ואפילו להתחיל בהשבתה כוללת. מלטר מספר שנכון לכרגע, הצעדים הללו נדחו. "אנחנו מאוד חוששים להגיע למצבים שיסכנו את התושבים שלנו, אפילו אם נצא מזה בצורה לא כל כך טובה, כאילו שאנחנו מתקפלים. אנחנו לא באמת יכולים לעשות צעדים דרסטיים ולנטוש את התושבים שלנו. ביקשנו עזרה גם מהתושבים וגם מהצבא שילחצו. אנחנו כרגע מנסים למצוא פתרונות אחרים, ללכת לכיוונים אחרים. יש לנו עוד שבועיים דיון בבית משפט לענייני עבודה שתדון בשאלת המעסיק. נקווה ששם יתקדם משהו ולא נצטרך להגיע למה עושים בשטח. אם יקרה משהו, זה ישב לנו על המצפון."