מהאימוץ בגיל יום למשפחה גיורת בארה"ב, דרך השירות בצה"ל כחייל בודד, הקמת סטרטאפ בתעשיית הפוד-טק ועד להסברה ישראלית כשליחות אישית. בן הרדין (25) מוכיח לנו שהציונות היא לגמרי חלק מהדור הצעיר
כתבה: שי אמסלם \ ערכה: הלל זארוג
בזמן השיחה שלי בזום עם בן הרדין (25), שמתי לב שהוא אינו מדבר מביתו שבהרצליה שבו הוא גר עם חבריו הטובים, וגם לא מאוניברסיטת רייכמן, שם הוא מסיים בקרוב את התואר הראשון במנהל עסקים וביזמות – אלא לדבריו, הוא בכלל נמצא במעבדה השוכנת לה בתל אביב.
בשלב זה, כנראה גם אתם תהיתם לעצמכם איך תואר במנהל עסקים ויזמות קשור למעבדה ולמה היא נועדה. לכן חשוב שכבר על התתחלה, נניח פה הנחת יסוד חשובה: אצל בן אמירות פשוטות כגון 'במעבדה', כנראה טומנות בחובן סיפורים גדולים יותר ממה שחשבנו עליהן בתחילה. אבל נחזור לסיפור הזה בהמשך.
"אני בחיים לא יחשוב על לעזוב את המדינה, גם אם אני נוהג כרגע בכביש עם פקקים"
הסיפור של הרדין מתחיל בלוס אנגל'ס שבארה"ב, שם גר עד שהחליט לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל כחייל בודד. מעבר לכך, הוא מספר שהוא נולד למשפחה יהודית ונמסר לאימוץ כאשר היה בן יום בלבד, דרך עמותה יהודית, למשפחה ששנתיים לפני כן סיימה את תהליך הגיור שלה.
הוא מספר שאף פעם לא היו רגשות שליליים סביב העובדה שהוא מאומץ, הוא אפילו מספר שזהו היה מקור ללא מעט רגעי צחוק אצלו במשפחה: "הייתי צוחק הרבה עם המשפחה שלי שבגלל שאחותי היא הבת הביולוגית, אז אותה לא בחרו ואילו אני בגלל שאומצתי – אז אותי כן, ולכן ההורים אוהבים אותי יותר".
"מצד שני", הוא מוסיף: "היו לי חברים מאומצים שגילו זאת בשלב מאוחר יותר בחיים, מה שהביא אותם למשברים וללא מעט ריבים בינם לבין ההורים המאמצים. לכן אני גם מרגיש בר מזל שהייתי מודע לכך שאומצתי מגיל צעיר".
הוא מתאר בפניי שמגיל קטן ועד שהגיע לארץ, הקהילה היהודית אליה הצטרפו הוריו ואחותו בזמן הגיור, המשיכה גם להיות מרכזית בחייו: "איתם היינו עורכים ארוחות שישי, יוצאים לטיולים, לקמפינג ולמחנות קיץ. מעבר לכך, הרבה מהחברים הטובים שלי מהילדות באו מהקהילה הזאת". בנוסף, הוא מספר שהקהילה גם השפיעה לא מעט על משפחתו במישור הציוני, דבר שבא לידי ביטוי כאשר הוריו תמכו בו כשרצה להגיע לארץ במסגרת תוכנית שנתית לאחר סיום התיכון (Gap Year Program).
הרדין מציין גם שזו הייתה גם הפעם הראשונה שהוא ביקר בארץ, וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון: "אני זוכר שטיילנו הרבה בארץ, התנדבנו במד"א, עברנו מסע של תגלית וגם יצא לי תקופה גם ללמוד בישיבה הקונסרבטיבית בירושלים. השנה הזו פשוט גרמה לי להכיר תרבות ואנשים מדהימים וכך בסוף השנה הזו, פשוט ידעתי שיום יבוא ואני עוד אחזור לגור פה".
בתום השנה הזו, כאשר חזר לארה"ב, הוא מתאר חוויה של משבר רציני: "כאשר חזרתי ללוס אנג'לס, פשוט נכנסתי לדיכאון ובאסה כללית כי הייתי פשוט רחוק מהמקום בו הרגשתי כל כך טוב. מעבר לזה, הסביבה שלי לא באמת הבינה מה עובר עלי – הרי מבחינתם השנה הזו הייתה אמנם חלומית אך גם זמנית. כלומר האמירה הזאת של 'אני צריך עכשיו לחזור לחיים האמיתיים' חזרה על עצמה כמה וכמה פעמים מצד ההורים שלי'".
"האמת שלזמן מה באמת השתכנעתי שזו המציאות שאליה אני צריך לשאוף, ולכן גם נכנסתי למסלול של לימודים בקולג' במשך שנה וחצי", הוא מוסיף. "שם הבנתי, לאחר חשיבה ארוכה עם עצמי, שאמנם כן, זו הייתה שנה חלומית – אבל זו לא סיבה שאמורה לעצור אותי מלחיות החלום הזה 24/7. בנקודה הזו הבנתי שמשהו צריך להשתנות, ושאני צריך להתחיל לעשות את הצעדים במטרה לחזור ולחיות בארץ".
הרדין אשר הבין שבשל גילו הצעיר, עלייתו לארץ גם תהיה כרוכה בגיוס – לא בדיוק נרתע מהרעיון. הוא מסביר זאת על ידי כך שהוא מגיע ממשפחה בעלת מורשת צבאית ענפה: סבו מצד אימו לחם כחלק מהמארינס במלחמת העולם השנייה באי איוו ג'ימה (Iwo Jima) שביפן, דודו גם כן שירת בחיל הים האמריקני – ומצד אביו גם היו לא מעט אנשים התגייסו. לכן, כשסיפר לאימו על שינוי המסלול, היא לא הופתעה ואף אמרה שהיא שמחה שהוא בוחר להתגייס דווקא לצה"ל.
כך יצא, שממש לפני כחמש שנים (18.12.2017), בן הגיע לארץ יחד עם גרעין צבר – ותוך שלושה חודשים כבר היה על מדים בעיצומו של גיבוש אינטנסיבי לשייטת.
בן אמנם התחיל את הגיבוש לשייטת, אך בחר שלא לסיים אותו – לאו דווקא בגלל קושי פיזי או מנטלי אלא כי הבין שבמסגרת ההכשרה שנמשכת כשנה וחצי הוא יצטרך להתחרות בצוות שלו: "רציתי להיות חלק מצוות מגובש, שבו אנחנו בונים דברים ביחד ולא לחוד. בנוסף, הייתי בזמנו כל כך חדש בארץ – לא ראיתי את עצמי מבלה את שבע השנים הראשונות שלי בארץ כחייל ולא כאזרח מן המניין. בנוסף לא הבנתי עדיין את התרבות במלואה וחששתי שכל הזהות הישראלית שלי תתבסס אך ורק על השייטת".
מאוד קשה לעשות ויתור שכזה. להיות בשייטת זה לגמרי אתוס ישראלי ובאיזשהו מקום עצם הוויתור על ההזדמנות הזו, מראה שאתה לא בדיוק הטיפוס המרצה.
"כן אני לגמרי לא הטיפוס המרצה. גם כשגדלתי בארה"ב אם היה תחום שאהבתי, השקעתי בו ב-110%, ואם היה משהו שפחות התחבר לי, אז ויתרתי עליו. אני זוכר את עצמי אפילו בתיכון כאשר רציתי להצטרף לקבוצת שחייה טובה יותר בבית ספר ציבורי אחר, הייתי צריך לעבור פרוצדורה שלמה שלא עושים אותה בדרך כלל. הייתי צריך לעבור מחוז וכו'… פשוט אם הייתה לי תשוקה למשהו, לא היה באמת שום דבר שיכול לעצור אותי. במקרה הזה של הגיבוש, היה לי חשוב לראות אחרת. כי על פני השטח, אם הייתי עובר את המסלול של השייטת – מבחינת השם והעתיד, זה היה מסדר אותי לחיים, אבל במבט עמוק יותר הבנתי שזה לא יהיה אני".
כתוכנית חלופית, או אפילו כמתנה משמיים, הרדין התגייס לנח"ל שם שירת כחייל וכמפקד בגדודים. את ההחלטה לשרת דווקא בנח"ל ולא להמשיך את המסלול בשייטת הוא מגדיר כהחלטה הכי טובה שהוא עשה בחיים שלו: "הייתי בכל גבול בארץ ומכל אחד מהמקומות האלו יש לי מלא חוויות טובות כמו גם לא מעט סבל – אבל תכל'ס בעיקר כיף. הבנתי שם שאני אפילו מעדיף לעבוד קשה ולסבול לצד חברים שלי מאשר שהם יעשו זאת לבד".
האם הייתה לך נקודת שבר במהלך השירות הצבאי, בה אמרת לך שזהו נמאס לך ואתה חוזר עכשיו לארה"ב?
"ממש לא. עד היום אני יודע שגם אם אני נוהג כרגע בפקקים, והבירוקרטיה קצת משגעת אותי – אני בחיים לא יחושב לעזוב את הארץ. מעבר לזה גם ידעתי זאת מהתחלה – לא באתי בכלל במחשבה של 'אני בא רק לנסות'. האהבה שנוצרה אצלי כלפי המדינה מעצם אורח החיים שמתנהל פה, מהמשפחות שנוצרות פה, מהמנטליות של האנשים, מהילדים, מהתרבות, מהדת ומהעם ככלל. כל אלו דברים שאני בחיים לא אוותר עליהם. לכן, כאשר חזרתי לארה"ב ראיתי את הניגודיות החדה – שכל מה שאהבתי פה, חסר שם ומכאן הבנתי שפה אני רוצה לחיות את החיים שלי".
החיים לאחר השחרור
את החופשה שלפני השחרור, בילה הרדין בארה"ב בעבודה בקטיף בחווה שלא רחוקה מבית אביו. כדי להפיג את הסיזיפיות שבעבודה, הוא התחיל להקשיב לאינספור פודקאסטים העוסקים בגידול צמחים שונים. כל זה פתח אצלו עולם חדש, תיאורטי אמנם, אבל כזה שלגמרי פיתח אצלו תשוקה של ממש.
לרוע מזלו, כשבוע לאחר שחזר לארץ וגזר חוגר, התחיל הסגר הראשון של מגפת הקורונה, דבר שלא כולם היו מקבלים בהכרח בצורה כל-כך טובה: "זו אמנם הייתה תחילתה של תקופה נוראית להמון אנשים, אבל אני לגמרי פרחתי. תרתי משמע. גם אימצתי אז את הכלב שלי – קובי שהייתי חייב להוציא אותו לטיולים בזמן שכולם היו נעולים בבית, וגם סוף סוף יכולתי להשתמש בכל הידע שצברתי בחופשת השחרור בגינה האישית שלי בבית". הוא מספר כי: "הגעתי למצב שהבית והגינה שלי ושל השותפים שלי הייתה מלאה בצמחים שונים, דבר שהביא אותי לייחר הרבה מהם ועד היום להעניק אותם כמתנה לחברים".
בשלב זה, התשוקה הזו שהתחילה אצל בן אי-שם בחווה בארה"ב, כבר הפכה היום לפרנסתו העיקרית: "אני כבר תקופה ארוכה מנהל את החממות בפנימיית שטיינברג שבכפר סבא. שם אני עובד עם עוד אנשי צוות ועם הילדים במטרה לחבר אותם לקרקע ולכל הדברים הנפלאים שהיא יכולה להצמיח".
במסגרת הלימודים באוניברסיטת רייכמן, נרשמו הרדין וחבריו לקורס שעוסק בקיימות. בסוף אותו קורס, הם זיהו יחדיו צורך של חברות מזון רבות לרצות להיכנס לשוק הבשר ההמתורבת, אך במקביל הבינו שכל אחת מהן תצטרכנה להקים מרכז מחקר ופיתוח, תהליך יקר וארוך, במטרה לפצח את תהליך הייצור מהתחלה.
הם העלו רעיון שכבר היה קיים בעולם כימיית המזון, אשר מביא לשולחן את האפשרות ליצור בסיס מולקולרי קיים, משמע 'פיגומים', אשר יהווה כבסיס חזק היאפשר לכל רקמה ראשונית שחברת מזון תייצר (תהליך פשוט יותר) – להפוך לבשר מתורבת אשר טעמו ומרקמו יתקרב כמה שיותר לזה של הבשר המקורי.
המרצה של אותו הקורס, גלעד גומא, אשר משמש כיום כמנטור אישי לסטארט-אפ, הבחין בפוטנציאל הרחב של הקבוצה והרעיון והציע את עזרתו בפיתוחו. לשם כך נבנתה מעבדה שבה פועל הסטארט-אפ שהם מקימים, 'Cellect Future', המתמחה בהקמת פיגומים המאפשרים יצירת בשר מתורבת.
הסברה ישראלית
הרדין לא מסתפק בלימודים ובעבודה בסטארט-אפ. לדבריו, מעצם היותו יהודי אשר גדל בסביבה ציונית, תחום ההסברה הישראלית בער בו מגיל צעיר – בין אם רצה בכך ובין אם לא. כלומר, לא מעט פעמים כאשר גר בארה"ב ונחשף לפייק-ניוז בנוגע לישראל שהופץ או תגובות אנטישמיות בכלל, הוא הרגיש שהן משפיעות באופן ישיר על חייו וחיי חבריו – דבר שגרם לו ישירות להגיב ולהרים את הכפפה בעניין. בהמשך, כאשר עלה לארץ וכבר לא נכבה מהתופעות הללו באופן ישיר, הרגיש שהוא יכול לגשת לעולם ההסברה מזווית אחרת, פחות בוערת ואולי אפילו אנושית יותר.
בעקבות השינוי שחל בו, לפני מספר חודשים הוא החליט להצטרף לתוכנית המשפיענים של 'ישראליז', תוכנית ששמה לנגד עיניה את החיבור האנושי כגורם ראשוני בעולם ההסברה ישראלית. "כאשר ידידה שלי שהתחילה לעבוד ב'ישראליז' פנתה אלי כדי שאצטרף, לא ידעתי על מה מדובר ובגלל כמות העיסוקים שכבר יש לי בחיים – ישר סירבתי. בסופו של דבר היא הצליחה לשכנע אותי ואני יותר משמח שיצא לי להשתתף בתוכנית ולגשת לעולם הזה בצורה אחרת".
מה הכוונה בצורה אחרת?
"ההסברה ישראלית היא בדרך כלל מאוד דיכטומית, כמו גם הדעות הפוליטיות בארה"ב: או שאתה רפובליקני או שאתה דמוקרטי, או שישראל צודקת או שהפלסטינים. לעומת זאת, ארגון ישראליז, כמו גם המדינה שלנו, מראה מציאות הרבה יותר מורכבת ונכונה לדעתי. כלומר היא קודם דוגלת בשיתוף החוויה האנושית שלנו, ורק לאחר מכן, במקרה ונוצר שיח שמתבסס כבר על הזדהות שלנו כאנשים שגם כן הולכים לים בשבת וגם עובדים כמו כל אדם אחר בעולם – ניתן לבוא ולהציג את הצד שלנו כמדינה ישראלית".