כתבה וערכה: יובל כהן

הן קצרצרות, לא מחייבות ובמקרים רבים גם נטולות מעצורים או צנזורה. דין נעים, האיש שמאחורי "משפחת שווץ", מסביר את סוד הקסם של סדרות הרשת: "אנחנו דור שאוהב לזפזפ, לא אוהב צנזורה ומחפש אותנטיות וכנות". וגם: המלצות לסדרות רשת שאתם חייבים להכיר

העולם שלנו עמוס בתוכן ומידע. אנחנו מגיעים למסך ומתחילים להסתבך עם עצמנו. "מה אני אראה היום? עדיין לא ראיתי את הסדרה הזאת, אבל גם לא את זו… טוב, אולי שוב 'חברים' וזהו?" בסופו של יום, רבים מאיתנו מוצאים את עצמנו שוב בפייסבוק או באינסטגרם. גם שם אנחנו נתקלים בעוד תכנים לצפייה, אבל מסוג אחר: תכנים קצרים של עד 15 דקות לפרק. משהו כזה קליל, שאפשר לראות "על הדרך", בין הארוחות או לשתף את החברים ולהמשיך הלאה. קוראים לזה סדרות רשת.

לפני שאתם שואלים, אני אענה: מה בעצם ההבדל בין סדרה ברשת ל"סדרת רשת"?
לא כל סדרה שעולה לאינטרנט היא סדרת רשת. סדרת רשת היא סדרה עצמאית, מתוסרטת, שעולה לרשת באופן חובבני. אין חוקיות לאורך, לתוכן או לפלטפורמת פרסום והיא אינה כפופה לגופים מסחריים. "בית הנייר" של "נטפליקס" לדוגמא, לא נחשבת. למרות שמדובר בסדרה שיצאה לאור באינטרנט ויש לה פרקים ועלילה, היא לא סדרת רשת.

בניגוד למה שחושבים, סדרות רשת זה לא משהו חדש. סדרת הרשת הראשונה שעלתה בישראל ומהראשונות בעולם, עלתה ב-2003, "קוויקי" שמה. כל פרק היה באורך של כשתי דקות (בגלל זה קוראים לזה קוויקי. אה, וגם כי זה דיבר על מין כמו שחשבתם). הסדרה יצאה כסיטקום שמטרתו להיות ויראלי ומופץ במייל, אך במהרה נמכר לאתר האינטרנט של דפי זהב, בשביל לשווק את המעבר שלהם לאינטרנט (2004, בכל זאת) וכך התחילו להן סדרות הרשת.

בשביל להבין איך מתחילים דיברתי עם דין נעים, האיש שמאחורי "משפחת שווץ". נעים יצר את סדרת הרשת המצוירת יחד עם אסף נבון, חברו מהשירות הצבאי בגדנ"ע בשדה בוקר. למרות ההשקעה וההצלחה, דין נעים לא חשב שמשפחת שווץ תצליח כל כך. את הפרק הראשון הוא הפיק לבד בלי אסף. "קראתי לפרק 'פיילוט' ואולי כי חשבתי שזה ימשיך אבל אני לא יודע למה. פשוט העליתי את זה כי אותי זה הצחיק".

מתי החלטת שאתה מעלה את החומרים שלך לרשת?
"התחלתי לכתוב תסריטים מכיתה י"א. הדברים הראשונים שלי היו זבל טהור. הם היו תסריטים או אנימציות של דקה בלי יותר מידי צבע ואני לא אומר את זה בדיעבד, כבר אז ידעתי שזה זבל", צוחק נעים וממשיך, "אבל בכל מקרה העלתי אותם לעמוד פייסבוק שפתחתי 'דין ודברים'. בסופו של דבר הם התגלגלו לפרקים יותר ארוכים עם צבע".

מה התהליך של יצירת פרק מצויר?
"מתחילים מלכתוב תסריט. השלב הבא הוא סשן הקלטות שלוקח המון זמן. אני מדובב את הדמויות ואסף מאוד עוזר לי להבין אם הטייק טוב או לא טוב. רק אחרי שיש אפשרות להבין את ההקלטות ולדמיין את הסיפור אפשר להמשיך לשלב הבא ולהתחיל לצייר".

מה היתרון של להקליט לפני הציור? כי בסרטי אנימציה גדולים הם מציירים לפי תסריט ואחר כך מקליטים.
"אנחנו מקליטים קודם כי זה המקום שאפשר לטעות. זה האינפוט הכי אנושי שאפשר לתת לאנימציה. לדוגמא, אני מגמגם המון, יש הרבה דברים שאני לא מצליח לומר כמו את המילה 'תודה' או מילים שמתחילות באותיות ת' וט'. אני מגמגם, אני צוחק או משתעל נחנק ואנחנו פשוט משאירים את זה. משאירים את הדברים המזעזעים האלה כי זה אנושי. בני אדם מועדים על מילים שלהם והם לא אומרים תמיד מה שהם רוצים להגיד".

כל זה מוביל אותנו לשאלה למה הפכנו לדור שצורך בעיקר תוכן דיגיטלי? תכלס, אנחנו דור כזה שיוצר תוכן. אנחנו מעלים לסטורי את הסיפור יום שלנו ויש את אלה שלקחו את זה רחוק ופתחו וולוג (בלוג מצולם של צעירים). אז מה מיוחד בזה אם כל אחד יכול לעשות את זה? זו התשובה – כל אחד יכול לעשות את זה. אנחנו דור שאוהב שינויים, אוהב לזפזפ וממצה מהר מאוד דברים, אנחנו דור שלא אוהב צנזורה, מעודד נונסנס ומחפש את מה האותנטיות והכנות שלו אצל אחרים. ריבוי התוכן האומנם מבלבל אותנו אבל אם זה סרטונים קצרים שמופיעים לנו בפיד אנחנו אוהבים את זה ורוצים עוד.

על אמירה זו גיורא חמיצר, היוצר והתסריטאי של סדרות ילדים כמו "השמינייה" ו"האי", אמר בראיון שנערך בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל: "הגירויים הם יותר חזקים. אתם מבינים איך זה קשור לטיקטוק כי אם אנחנו רגילים לקבל את הגירויים שלנו כל חמש שניות למי יש כוח לחכות עכשיו לחמישה פרקים או לסאגה משפחתית שיקרה משהו מפתיע. אין לזה קהל יותר. אתם חייבים למצוא משהו שיהיה מסעיר מהשנייה הראשונה שיהיה בו משהו קיצוני. הקהל היום צריך משהו אחר. צריך דברים שמהשורה הראשונה אתה אומר וואוו עוד לא היה דבר כזה".

"אני חושב שהמציאות הכי נונסנס בעולם. אם תעצרו רגע ותקשיבו לשיחות אתם לא תבינו איך אתם חיים באותה פלנטה עם אותם אנשים. כל עוד בנונסנס יש אמת, אני אוהב את זה"

דין נעים

אתה חושב שבאמת כל אחד יכול ליצור סדרת רשת?
נעים: "כל אחד יכול לעשות סדרת רשת כל עוד עושים את זה ממקום אותנטי. אפשר לקחת כדוגמא כל מיני טיקטוקרים, כמו אורי ורד, הוא פשוט מצלם את עצמו הוא לא עושה כלום חוץ מלשים על עצמו שפם מנייר וחולצה על הראש. ולא צריך יותר מזה. זה סופר מצחיק. אמנם זאת לא סדרת רשת אבל זה מראה איך אפשר ליצור תוכן בלי ידע טכני מורכב, אלא פשוט עם אותנטיות ופשטות".

אם ככה, איפה המקום של סדרת רשת להיות משהו מיוחד?
"לחשוב על עצמך בתור משהו מיוחד זו יוהרה שהיא לא ממש אותנטית. כולם מאוד מיוחדים וכולם מאוד שונים וזה עניין של מזל, יכולת טכנית וגם יכולת של הומור. זה יתפוס רק כשאנשים ירגישו שזה חלק מהם חלק מהחיים שלהם. אנשים תופסים רגעים אמיתיים ומקצינים אותם לחלוטין וזה מה שתופס. לדוגמא, בפרק השלישי, ציירתי את בית האבות בדיוק כמו שאני מכיר מאחד שנמצא מול הבית שלי בקיבוץ. הקטע בתחילת הפרק עם המיץ תפוזים? זה ציטוט של שיחה ששמעתי בקיבוץ, שמעתי את השיחה המצחיקה הזאת ואז הם השתעלו ולא יכולתי שלא לשים את זה בפנים".

עם השנים נולדו להן עוד כמה סדרות רשת, שאף הפכו את הכוכבים שלהם להיות כוכבי היום המדוברים והמוכרים ביותר, כמו רועי כפרי מ"ניצה ולחם" ו"חתולונובלה" (2007) ואודי כגן עם "משיח" (2013), שהצליחה מעל למשוער. הסדרה הייתה אמורה להיות משודרת בטלוויזיה אך קיבלה סירוב מכל הכיוונים מה שגרם לכגן לפרסם אותה בכלל ביוטיוב. ותראו איפה הוא היום ("ארץ נהדרת").

אם לא צפיתם עדיין בסדרות רשת וזה היה נראה לכם משהו של ילדים או של "ווירדוס", כנסו לאתר של תאגיד השידור – "כאן 11" אשר מטפחים את המוצר שנקרא סדרות רשת  בסדרות כמו הטרמפיסטיות, בר סמכא של תמיר בר, כאן סקרנים ועוד…

ואם אתם אוהבים את הנונסנס, למטה מופיעות ההמלצות שלי לסדרות רשת. אתם אפילו תשימו לב שהחברים שלכם מצטטים במשך שנים משפטים מהן ולא ידעתם.

צפייה נעימה 🙂