ארכיון תגיות: משטרה

"האלימות של נערי הגבעות – כמעט תמיד בתגובה לאלימות כלפיהם"

שנתיים אחרי מותו של נער הגבעות אהוביה סנדק ז"ל, ושנה אחרי סגירת תיק החקירה נגד השוטרים המעורבים בפרשה, נריה זארוג (23) מספר בראיון על האלימות בין הצדדים, התנהלות הרשויות במקרים של בריונות משטרתית והחברות עם אהוביה. "במציאות הם עושים מה שבא להם כי הם יודעים שאין מי שיעמיד אותם לדין"

כתבה: הלל זארוג / ערכה: שי אמסלם

מאבקם של נערי הגבעות במדיניות כלפי בנייה בשטחי יהודה ושומרון אינו חדש לנו, החיכוך ביניהם לבין השוטרים גבוה, הן במקרים של פינויים והן בהפגנות. נערים רבים מעידים על אלימות קשה בעת המעצרים הכוללת אגרופים ובעיטות, משיכה בפאות ובזקנים ואף הגעה למצב של חנק. מעבר לכך, הם מספרים איך המצלמות איתן הם מתעדים את האירועים מוחרמות מידיהם ואילו מצלמותיהם של השוטרים פונות בדיוק לכיוון השני כשמתבצעת אלימות כלפיהם.

נריה זארוג (23), נשוי למרים ואב לארבעה, אשר חי בגבעות מזה שש שנים ומכיר היטב את היחסים המורכבים שבין השוטרים לנערים, הסכים לחשוף בפנינו את סיפורו האישי ואת הכאב הרב שנגרם כתוצאה ממערכת היחסים הקלוקלת הזו. 

האם חווית מקרה אלימות של כוחות האכיפה כלפייך?

"כן, הרבה מאוד פעמים. מקרה שחרוט אצלי בראש היה כאשר מפקד בצוות מג"ב הכניס אותי לג'יפ צבאי, השכיב אותי על הרצפה אזוק וחבט בי בפנים באגרופים, ומקביל גם היכה אותי עם הנשק שלו. אני זוכר שניסיתי לגונן על עצמי אבל לא ממש הצלחתי, כל זאת תוך כדי שהוא אומר לי 'פה אף אחד לא רואה'. לאחר המקרה הזה אפילו נזקקתי לטיפול רפואי, וזו לא הייתה הפעם היחידה".

כיצד המקרה טופל?

"הגשתי תלונה במח"ש (מחלקה לחקירות שוטרים) ולאחר מספר ימים הודיעו לי שהתלונה נסגרה. זה קורה בהרבה מקרים לצערי. נדירים המקרים שחוקרים בצורה רצינית ומעמידים לדין".

האם לדעתך הציבור מודע לאלימות הזו?

"לא מספיק".

למה אתה חושב שהם מרשים זאת לעצמם?

"כי פשוט אין מי שיעניש אותם ויעמיד אותם במקומם. הם בעצמם אומרים לנו 'תפנו למח"ש' ומה זה מח"ש בעצם? שוטרים אחרים שהם חברים שלהם. ברגע ששוטר מבין שאין מי שיעניש אותו, הוא מרשה לעצמו לעשות מה שבא לו".

מה דעתך על אלימות של נערי גבעות כנגד שוטרים?

"כמעט כל מקרה אלימות ששומעים עליו בתקשורת לא באמת שומעים את הסיפור המלא, כמעט תמיד האלימות של נערי הגבעות הייתה בתגובה לאלימות שהופעלה כלפיהם, אלימות שהייתה מופעלת בעוצמה וללא ריסון, כלפי נשים בהריון, כלפי נערות, כלפי נערים שקיבלו מכות קשות. אני מוכן שתעמידי בפניי מקרים שדיווחו עליהם, מיצהר, מגבעות כאלה ואחרות ואני אספר לך מה קדם לאלימות מצד הנערים. אם אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית היו במקום שלנו מזמן הם היו הופכים לגיבורי האומה על המאבק שלהם והשוטרים היו הולכים הביתה".

מרדף קטלני

לפני כשנתיים, ב-21 בדצמבר 2020, האלימות חוותה עליית מדרגה רצינית ואף הגיעה למותו של הנער אהוביה סנדק ז"ל כשהוא בן 16 בלבד.     

כל זה קרה בעיצומו של מרדף משטרתי, כאשר רכב משטרה התנגח ברכב בורח, דבר שפצע את כל נוסעי הרכב והרג את אחד מהם, אהוביה ז"ל. המרדף עצמו נפתח בעקבות חשד כי יושבי הרכב יידו אבנים לעבר רכבי ערבים.

פרט חשוב, אשר מעלה לא מעט סימני שאלה כלפי התנהלות גורמי האכיפה, הוא שהם מנעו גישה במשך שעות רבות של אנשי זק"א, חברי כנסת ועיתונאים, למקום האירוע – בניגוד לחוק.  

האירוע הוביל להלם וזעזוע רב. המונים יצאו להפגין במוקדים רבים ברחבי הארץ בקריאה לפתוח ועדת חקירה חיצונית למשטרה שתבדוק מה באמת קרה שם. בפועל, ארבעת השוטרים שניהלו את המרדף, נחקרו תחת אזהרה רק שלושה ימים לאחר האירוע ושוחררו לביתם. ב-27 בינואר 2022 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, על סגירת תיק החקירה נגד השוטרים המעורבים בפרשה בזמן שהחקירה כנגד חבריו של אהוביה עדיין מתנהלת.

נריה, תוכל לספר על ההיכרות האישית שלך עם אהוביה סנדק ז"ל?

"אהוביה היה בחור צדיק. בחור מיוחד, בחור של נתינה, עזרה ואהבה לכל אחד. כל בחור חדש שהגיע הוא התייחס אליו כאילו הם חברים טובים כבר תקופה. בעל מידות טובות ותלמיד חכם".

מה הרגשת כששמעת על המקרה?

"הרגשתי שחרב עליי עולמי. לקח לי הרבה זמן לעכל עד שבאמת הבנתי שזה אמיתי".

האם היחס כלפי נערי הגבעות מצד הציבור השתנה מאז?

"כן, יש יותר אהדה. אנשים פתחו את העיניים פתאום. הרגשתי את זה בעיקר תוך כדי ההפגנות שהיו לאחר המקרה של אהוביה, הם הבינו שיש ציבור שלם שצועק מדם ליבו".

האם אתה חושב שמקרה מסוג זה יכול לחזור על עצמו יותר? 

"חד משמעית כן.היו עוד מקרים כאלה ששוטרים רדפו אחרי נערים וכמעט הרגו אותם, למשל היה בחור על אופנוע שהם ניסו לעצור וכשהם ראו שהם לא מצליחים – הם ניסו להוריד אותו בעצמם. אני יכול לספר על עוד מלא מקרים כאלה, מעבר לכך שלי זה כבר קרה באופן אישי. השוטרים פשוט מעלימים את התיעוד. במציאות הם עושים מה שבא להם כי הם יודעים שאין מי שיעמיד אותם לדין. עובדה שמח"ש סגרו את התיק כלפי השוטרים שהרגו את אהוביה".

ממשטרת ישראל לא נמסרה תגובה נכון לשעת הפרסום.

"לי לא יאמינו כי אני ערבי"

מאת משה דואק

זה לא סוד שהשכונות הערביות במזרח ירושלים הן אזור הצללים של העיר. ריאיון עם ג'מאל קרקי, תושב אבו טור בירושלים, קצת על בירוקרטיה והרבה על הפער בין ירושלים של מעלה, לבין אל-קודס של מטה

הכל התחיל בסוף מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה מידי הירדנים את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. ישראל סיפחה אליה את שכונות מזרח העיר, אך בשונה ממי שנקראים ערביי 48' – תושבי השטחים שנכבשו במלחמת השחרור –  ערביי מזרח ירושלים לא קיבלו אזרחות מלאה כמו אחיהם בשאר המדינה, אלא קיבלו מעמד תושבות בלבד.

כדי להבין ולמנות את הבעיות השונות, חשוב להתחיל בחינוך. מכיוון שלתושבי מזרח העיר יש גם אזרחות ירדנית (הודות לכוח הכובש הקודם) הם יכולים לבחור בין בית ספר פלסטיני עבור ילדיהם לבין בית ספר ישראלי מטעם העירייה. "כשאני הייתי ילד, בתי הספר של העירייה לא היו טובים, אולי היום זה שונה", מספר ג'מאל קרקי, בן 26 מאבו טור. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פלסטיני כי הייתה רמה הרבה יותר גבוהה".

ומה הבעיה בעצם?
"מה שלא מספרים לך זה שעם הבגרות הירדנית שאתה מקבל אתה לא יכול לעשות כלום. כשרציתי ללמוד במכללה למנהל הייתי צריך לעשות את כל הבגרות הישראלית. אזרחות, תנ"ך".

כמו רבים מערביי מזרח ירושלים, גם קרקי לא הבין את המציאות שבה הוא חי עד שיצא למערב העיר והתחיל לעבוד. בגיל 17 הוא התחיל לעבוד במסעדה בעיר בתור שוטף כלים והתקדם לתפקיד שף במסעדה. הוא עבד שם במשך שמונה שנים, בזמן זה הוא למד עברית כמעט מאפס והצליח להיכנס בדלת האחורית אל הישראליות שאותה לא הכיר כילד. השנה הוא פתח עסק ללימוד ערבית והוא מלמד קבוצה של ישראלים מדי שבוע במועדון "המפעל" בעיר. הקשיים בהם הוא נתקל נחלקים לבירוקרטיה, ניידות, חוסר משילות וכמובן, משטרה.

שעה וחצי בדרכים. אוטובוס של השכונות הערביות

יש לך תחבורה ציבורית?
"לא אגד, נגיד, מפה לבית שלי באבו טור אין אוטובוס".

יש את האוטובוס של השכנות הערביות.
"אז הוא לא מגיע לפה. אין אוטובוס ערבי שעובר פה. יש רק מאבו טור לשער שכם, או הפוך. אני צריך להגיע קודם כל מהבית לשער שכם או הפוך, ואז משם לצאת לכל מקום אחר בירושלים. ולהגיע מאבו טור לשער שכם זה המון זמן. אם אני מגיע מהבית לעמק רפאים, ברכב זה 10 דקות. אבל באוטובוס זה יכול להיות שעה וחצי. זה להגיע לשער שכם, ואז לעלות למרכז העיר ומשם עוד אוטובוס. עדיף לי כבר לעלות ברגל ולהגיע".

כמה זמן זה ברגל מהבית לדרך חברון?
"20 דקות לפחות. אבל זו עלייה קשוחה. כשאתה צעיר זה אפשרי. אנשים שתלויים בתחבורה הציבורית, או שהם בפקקים או שהם מבלים רוב היום בתחבורה".

ג'מאל קרקי

ואז בעצם יש יותר נתק בין הערבים במזרח העיר לבין שאר התושבים?
"נגיד. אתה רואה שיש הרבה ערבים באוטובוסים של אגד אבל זה עדיין מסתבך. אנשים מבינים שהם חייבים לצאת אתה חייב להגיע לעיר ואין לך איך".

כמו שקשה להתנייד בעזרת תחבורה ציבורית ולצאת מהשכונות הערביות, המדינה מקשה על תושבי מזרח ירושלים גם לצאת מהארץ.

אין לך דרכון כמו שלי יש
"אני יכול להוציא תחליף, תעודת מעבר, שזה לחמש שנים במקום עשר".

וזה עובד כמו דרכון?
"לא. אתה צריך ויזה לכל מקום. נגיד יש לי דרכון ירדני וזה יכול להכניס אותי למקומות מסוימים. אם אני רוצה לטוס לתאילנד, אני הולך לקונסוליה ומבקש אשרת כניסה. אני משלם כסף כדי שהם יבדקו אם אני יכול בכלל להיכנס לתאילנד, שלא כמו דרכון ישראלי שאתה מקבל ויזה במקום. בירדן, גם עם תעודת המעבר אני יכול להיכנס רגיל".

כי מבחינתם אתה בן אדם. לא מחבל פוטנציאלי
"בדיוק".

יש דיון ציבורי מתמיד, אם לספח עד הסוף את מזרח העיר ולהעניק אזרחות, או לשים גם שם גדר כי הערבים לא רוצים להיות חלק. מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
"לא שואלים אותי. הם כאילו…הממשלה מחליטה והכל קורה".

אותך זה מעניין מה יקרה?
"תשמע, אם לא שאלו אותי עד היום אז פחות מעניין אותי אבל כן אכפת לי שיהיה יותר סדר. שהבנאדם ידע איפה הוא חי ולמה הוא חי במדינה שהוא חי בה. יש פה חוסר ודאות".

אתה מרגיש שאתה חי במדינת ישראל?
"אני מרגיש שאני חי במדינה שלא שייכת לאף אחד. שלושה עמים רבים עליה אבל בסופו של דבר אני רואה שאני חי במדינת ישראל. זה כן ולא".

אני שואל האם הקונפליקט הזה מתבטא רק מצד השלטון. "בפועל מה שקורה זה שמדינת ישראל שולטת. אף אחד אחר לא שולט בה חוץ מ…זה לא פייר. כי זה כמו שתשים שני אנשים שונים שיחיו אחד עם השני. זה פשוט לא יעבוד כשהם כל כך שונים".

שכונת סילוואן בירושלים

מה שבולט בקרקי, זה שבעצם הוא לא בולט בכלל. העברית שלו מצוינת, יותר טובה מהרבה ישראלים וקשה עוד יותר לשמוע ממנו מבטא ערבי כשהוא מדבר. המילים היחידות שאנחנו מחליפים בערבית הם רק כאשר אני פונה בערבית. מחוץ לתל אביב, אנשים כמוהו חריגים בנוף הישראלי, במיוחד הירושלמי. עיר שמצד אחד יהודים וערבים עובדים יחד במקומות רבים אך תמיד נשמרת איזושהי הפרדה. הפרדה התלויה בתרבות, שפה, זרות, ולפעמים גם פחד.

התערבת בחברה הישראלית, אתה יודע לדאוג לעצמך
"כן, כי הייתי פתוח".

ולמרות שכל החיים אתה נתקל במחסומים אתה לא מחפש אשמים, לא "מתקרבן"
"אני יודע איך להתגבר עליהם, למדתי איך. אני מעלים עין, מה שזה נקרא".

למה?
 "כי אני לא יכול להכנס לתוך החרא עמוק, ואז קשה לצאת מזה. אני לא צודק אף פעם, לא משנה מה אני אגיד, בתור אזרח שחי פה".

מה זאת אומרת?
"שאני לא אמין. איך אסביר. אם אתה רוצה להגיד משהו אז לך יאמינו יותר ממני, כי אתה יהודי ואני ערבי, מהבחינה הזאת".

ואתה מסוגל לחיות בתוך זה?
"ולדעת את זה".

אם נחזור רגע לוויכוח הפוליטי בנוגע לעתיד הריבונות במזרח ירושלים, אי אפשר להפריד בין זה לבין הרווחה במזרח העיר. מצד אחד הערבים בירושלים בהחלט חיים בתנאים פחות טובים משאר העיר. הכבישים שבורים, אין מדרכות והתשתיות רעועות. רבים חשים התנכלות מהמשטרה והזנחה מהעירייה. מצד שני, הערבים יודעים שאם הם היו נתונים לשלטון פלסטיני, מצבם לא היה משתפר פלאים.

אתה משתדל לחיות רגיל, לא חי במחסומים. אני מניח שהרבה אנשים לא חיים בתודעה שלך. אנשים שכן חושבים על ההבדלים. שלא דואגים להם. למה שיהיו בסדר עם העירייה? מה מבדיל אותך מאחרים?
"כי אני חושב שאנשים אחרים לא מסוגלים לבנות עירייה משלהם וליצור מדינה אחרת שהיא לא ישראל. זה לא הרבה אנשים, אבל זה מה שהם רוצים, בהחלט. היום אתה תשמע הרבה אנשים שיגידו יותר טוב לנו לחיות במדינת ישראל, כרגע אנחנו ערבים בירושלים. המצב שלהם טוב משל הפלסטינים".

יחסית לערבים, כן. אחרים אבל יחסית ליהודים?
"זה תמיד יהיה יחסית. תמיד".

ואתה אומר אנשים מוכנים לחיות עם היחסי הזה כי, האופציה האחרת היא פחות טובה?
"בדיוק, כן".

 זה נראה כאילו..
"זה פתטי, זה לא הגיוני, זה אפל. זה ממש אפל. למה שאני אגיד, טוב, אני חי טוב, כי הם לא חיים טוב. אני לא חי טוב והם לא חיים טוב, מה זה משנה איפה אני חי ואיפה הם חיים. אתה מבין?"

 זה שאתה חי יותר טוב מאחרים לא אומר שאתה בעצמך חי טוב.
"בדיוק. בכללי, אני אולי חי טוב אבל יש קשיים בדרך שצריך להתגבר עליהם, כמו שאמרתי. אני התגברתי על הקשיים".

מראה שגרתי. ניידת משטרה בכניסה למזרח ירושלים

לא משנה כמה ערבי יצליח, יתערב בחברה, ויהיה ישראלי מכל בחינה, בסוף המשטרה תמיד תראה אותו בעין חשדנית. קרקי כבר חי עם העובדה שלא משנה לאן ילך, ישר הוא מסומן כמחבל פוטנציאלי, או מישהו שבא לעשות צרות. אבל דווקא מה שבאמת מפריע לחיי היומיום זה הדברים ה"קטנים" יותר לכאורה. איך שהמשטרה בוחרת להתנהל מראש בתוך השכונות הערביות. בכל רחבי ירושלים אין פקחים ושוטרים שמחלקים דו"חות שבת. חוץ מבשכונות הערביות. שם, יכולים להתעורר תושבים בבוקר עם רחוב שלם של דו"חות חניה. למעשה יש איפה ואיפה שמבצעת מערכת האכיפה של ירושלים.

למה? כי זה ערבים ואנחנו יכולים? זה יותר קל לנו ליפול עליהם?
"אני חושב שהם חושבים שערבים עושים מלא בלאגן וככה לומדים לא לעשות בלאגן. להעניש".

מה האפקט שזה באמת עושה?
"כלום. יש דברים שמשתנים, תלוי איפה שהם באמת צודקים ויש דברים שהם סתם. דוגמא עליי, עצרתי באחד החגים בסוכות, עצרתי בכספומט במזרח העיר על המדרכה, שנייה אחת, בום. השוטר עבר, רק צילם את האוטו שלי מהאוטו שלו, לא ראיתי דו"ח, זה הגיע אלי בדואר".

לא הייתה שום הצדקה לזה?
"כלום, שום הצדקה. היו עוד אנשים שעמדו שם".

ערערת על זה?
"לא. אני לא טוב בדברים האלה".

סיכמנו שהוא יעביר אליי את פרטי הדו"ח ואני אעזור לו עם הערעור. כולנו הרי קיבלנו דו"חות שלא בצדק ולבטל אותם זה לא כזה סיפור. אבל מכיוון שערבים שהשפה העברית לא טבעית עבורם, כל שכן קריאה וכתיבה, הקושי שלהם להתנהל בטופסולוגיה וכתיבת מכתבים לרשויות קשה במיוחד.

מה השוטר חושב, "בגלל שהוא ערבי עכשיו אני אתן לו דו"ח ואעמיד אותו במקום מראש"?
"כן, בדיוק. זה יכול לקרות. אני מעלים עין, מתעלם. אני בא בדיוק בגישה הזאת שגם ככה הכל מעפן וכולם אחד על השני. אז אני אבוא נגדם. מה נגדם? בקטע הכי טוב. אני לא אשחק את המשחק שלהם, אני לא אשחק שום משחק, אני אבוא אמיתי עם עצמי. וזה לא תמיד עובד".

אני לא יודע למה באמת מחליטים שלא להחליט בנושא מזרח ירושלים. ייתכן שיש אינטרס פוליטי שקשור ליחסים עם הרשות הפלסטינית, ייתכן שזה בשל חילוקי דעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. מה שבטוח, זה שמהלימבו הזה סובלים הערבים תושבי מזרח ירושלים שכל חטאם היה להיוולד באחד המקומות הנפיצים בעולם.

אין מנוס מלהתייחס לטרור שיצא ממזרח העיר בשנים האחרונות, בעיקר מהשכונות המבודדות והקשוחות יותר, כגון ג'בל מוכבר ושועפט. אבל העניין הוא לחפש אשמים או מה הביצה ומה התרנגולת. בסופו של יום, ג'מאל קרקי מייצג ציבור עצום שרק רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה שתסכים לקבל אותם ככאלה. ירושלים היא לא הסיפור של הסכסוך והיא לא דומה ליחסים בין יהודים לערבים בשאר שטחי ישראל. היא נקראת עיר שחוברה לה יחדיו, וכזאת היא צריכה להיות.