כתבה וערכה: אביטל פריד
השקות, במות, אישיות כובשת, תסרוקות בשיער שמשאירות מקום לכיפה שעל ראשו וסטורי משגשג. הוא שובר כל תבנית שאי פעם הכרתם. מרימים עליו גבה מכל כיוון, אבל הוא מבחינתו הולך עם הזרם – רק בדרך שלו: "מי שלא טוב לו מוזמן להוריד עוקב". ראיון חושפני עם דניאל ציוני
"הייתי אמור לסיים שירות במודיעין בצבא ולהמשיך בביטחון או במשרד החוץ, ואז אמא שלי אמרה לי: 'אתה ממש לא עוזב לירושלים', אז נכנסתי לרדיו. זה היה מסלול שלא חשבתי ולא בניתי עליו אף פעם".
דניאל ציוני בן 28. כבר בגילו מילא שלל תפקידים בתקשורת הישראלית – כתב שטח ב'חדשות הבידור', הגיש פינה ב'מילון היופי' עם סנדרה רינגלר, בתוכנית 'מה הלו״ז' של קשת ועוד. הוא מגיש תוכנית בוקר יומית עם קארין קבסה ברדיו חיפה (99.5) מזה כשמונה שנים, וממש לאחרונה התחיל להגיש באותה תחנה תוכנית שבועית לצד פאני בוזגלו (הישרדות).
מי אתה בכלל, דניאל ציוני?
"גדלתי בחיפה. התחלתי בלימודים של שלוש שנים ב'יבנה' בחיפה. ישיבה תיכונית ממש, הארדקור, כמו שמכירים: מסדרי תפילה כל בוקר, לימודי תורה וקודש עד 12:00 בצהריים, ואז לימודי ליבה. אחרי שלוש שנים החלטתי שזה ממש לא בשבילי, לא אני בשום צורה ובשום אופן, אז עברתי לבית ספר פרטי 'בראשית' במרכז הכרמל. לימודי התורה שם היו בצורה יותר חווייתית, זה עדיין מסלול שהוא תורני לכל דבר ועניין, שמרתי על המקורות שלי, זו עדיין ישיבה תיכונית לבנים בלבד אבל במסלול מוקלל יותר (לשון קליל – א"פ). במקום לימודי גמרא עד הצהריים, לומדים גמרא עד השעה 10:00, עם יותר סיפורים, תושב"ע. התמקצעתי במגמת תקשורת ונחשפתי לזה גם ברמה העיונית וגם במעשית. משם, פשוט, המשכתי לצבא".
זה לא כל כך פשוט. היה לך תהליך גיוס לא רגיל.
"יש לי מום מולד בלב. בגיל 14, משום מקום, החליטו לנתח אותי. כשמתחילים תהליך כזה עם נער מתבגר זה מבהיל ומפחיד בצורה משמעותית. שנה שלמה הייתי בבית, למדתי מהבית, הכל. משם התחזקתי ויצאתי לעולם בטורבו – עברתי בית ספר, יצאתי לצבא. קיבלתי פטור רפואי אוטומטי, אבל נלחמתי בצבא כדי להתגייס. לא רצו לגייס אותי. הצבא לא אוהב לקחת סיכון עם אנשים חולים, ובצדק. התגייסתי למסלול במודיעין, שירות הכי חווייתי שיש, על אזרחי, באחת מהיחידות המטורפות בצה"ל. משם היתה החלטה – להמשיך לקבע או לצאת לאזרחות. אני לא אשכח שעבדתי ב-ALDO בגרנד קניון, עד שמקומה ראשונה הגעתי לקומה הרביעית. הרדיו".
כבר אז היית שונה בנוף שלך?
"כן, אבל לא בצורה חריגה כמו היום. בואי, את לא תראי היום אדם דתי שמסתובב עם מעילים של פרווה ותגידי לעצמך שהוא דתי, כי היום יש הגדרת 'דתי' שהיא מאוד מאוד ספציפית. כולם חושבים שאני הולך נגד הזרם, ואני מקבל המון הרמות גבה – אם זה מהמגזר הדתי ואם זה מהמגזר החילוני, של 'איך הוא מתנהג, מה הוא עושה, איך זה הגיוני'.
"אני לא הולך נגד הזרם, בואי – אני שומר תורה, מצוות, מקפיד על שבת, צם בצומות ועדיין הולך עם הזרם, אבל בסגנון שלי. אין הגדרה אחת לדתי היום. אף אחד הוא לא הנציג של אלוהים ואין דתומטר שימדוד כמה אתה דתי או כמה אתה יהודי. הדת זה לא בסממנים החיצוניים של הכיפה והציצית. פעם היה לי מאוד חשוב לשים את הכיפה והציצית בחוץ, שייראו, 'הנה, הוא דתי', שיהיה לי איזשהו מגזר להשתייך אליו. לקבל את האישור הזה. היום אני לא מחפש את האישור הזה מאף אחד. אני מי שאני. לא רואה ממטר אף אחד".
הוא הגיע לרדיו עם בלנדסטון וכיפה נוטה הצידה. כיום, ציוני הוא אחד הבחורים הצבעוניים ביותר בישראל. הוא לובש מעילי פרווה, משקפיים מיוחדים, תכשיטים נועזים. הוא מנחה במות, מוזמן להשקות, שומר שבת ולובש ציצית. הוא שונה מכל מה שהכרתם, בהתחייבות. לא כולם מצליחים לעכל אותו, קשה להכניס אותו למסגרות, והוא בעיקר מוכיח שאפשר לעשות דברים בצורה קצת אחרת.
איך אתה מגדיר את עצמך?
"אני לא אוהב הגדרות, אני בורח מהן, בכל תחום שהוא. לא אוהב כותרות ולא אוהב שמכניסים אותי לשום משבצת. אני דניאל ציוני, אני באמת דתי, אבל עם זאת – לא רוצה שיגדירו וישפטו אותי על פי זה שאני דתי. אני כן יכול היום לשבת במסעדה לא כשרה, לצורך העניין, אצל חבר שלי טום אביב ב'קוקו במבינו'. אני מעלה תמונה של אחת המנות ומקבל מטר של הודעות. על מה? בן אדם דתי לא יכול לשבת במקום חילוני ולהתאים לעצמו את התפריט שלו? אני לא צריך דין לתת וחשבון לאף אחד, אני בן 28, חי את החיים שלי ולא מחפש לרצות היום אף אחד. אני לא במקום הזה בכלל".
אתה כבר לא במקום הזה, זה אומר שהיו שלבים בחיים שכן היית. מה גרם לך לשנות את זה?
"קודם כל, היום אני יודע שאני חזק – בחוץ, ברשתות, שיש לי את הקהל שלי שהולך אחריי כבר שמונה שנים והוא רק גדל מיום ליום. פעם כן הייתי מחשב כל סטורי שאני אעלה או כל אמירה שלי, להיראות או לא להיראות במקומות. היום אני גם אחשב, אני לא אשתכר במקום שאני יודע שיכולים לצלם אותי בו, אני לא אתנהג בצורה זולה במקום שאני יודע שיש קהל שלי ואנשים שמכירים אותי. אבל כן, מי שלא טוב לו מוזמן להוריד עוקב או לדפדף, זה פשוט מאוד".
הוא בנה של חברת מועצת העיר ומחזיקת תיק החינוך בעיריית חיפה, סיגל ציוני. היא גאה בו ומקבלת אותו באהבה. שניהם דמויות מוכרות בעיר. בשל כך, לעיתים הוא נאלץ לעשות דברים בעיר בהתנדבות על מנת למנוע התנגחויות פוליטיות. הוא אוהב את העיר, והמחיר, מבחינתו, שווה את זה. כאן הוא גדל, כאן התפתח, ולכאן תמיד יחזור.
מה המקום האהוב עליך בעולם?
"אני מת על חיפה. כל הזמן אומרים לי 'איך אתה לא עובר לתל אביב?', אני חושב שאני ההוכחה שאפשר להיות כל הזמן בתל אביב או בתעשיה ועם זאת לגור מחוץ לבועה. כי בואי, יש חיים מחוץ לבועה התל אביבית. חיפה זה השקט שלי, הקרקע שלי. אני יודע שלא משנה מה, אני יכול להיות באירועים עם נטע אלחמיסטר וציפי רפאלי ואז לחזור לארבעה קירות שלי, למקום הבטוח, לנוחות, למשפחה שלי. זה הרגליים על הקרקע מבחינתי.
"כשאת נמצאת על במה, עם 50-60 אלף איש בקהל שמריעים לכל מילה שאת אומרת, זה מביא אותך לאדרנלין והיי מאוד מאוד גבוה לפעמים. ופתאום, אחרי כל האהבה הזאת שאתה מקבל, אתה יוצא ואתה לפעמים יכול להשתגע. אתה מגיע לבית ושומע את הרעש מהקירות, ברמה הזאת. שקט. אני אוהב לחזור לזה. כשאני צריך את הבריחות שלי מידי פעם, אני נוסע לניו יורק".
מה מפחיד אותך בחיים?
"שכל זה ייגמר. אני חי את הרגע, מאוד אוהב את הערכת הקהל. אנחנו יושבים באולפן, בין ארבעה קירות, וכשאתה מדבר למיקרופון אתה לא יודע באמת מה קורה בחוץ ואיזה אימפקט יש למילים שאתה אומר. ויכול להיות שהפחד שלי, ביום מן הימים, זה שכל זה ייגמר".
יש איזה דיסוננס בין אדם שנראה שמתעסק באובססיביות בחיצוניות לבין היותך אדם עם המון רגישות ותוכן בפוסטים שלך.
"בפעמים הראשונות שראו אותי חשבו 'זה גימיק', כי מסתכלים ישר חיצונית. כן, אני מתעסק באובססיביות בחיצוניות שלי. באיך אני נראה, איך אני מצטלם, איך מדברים עליי. חשוב לי. עם זאת, אני יוצק לתוך העולם הזה את התוכן שלדניאל ציוני חשוב לקדם ולהעביר. כן יש דיסוננס מאוד גדול כי אומרים שאם בן אדם מתעסק בדברים מסויימים אז הוא שטחי ואין לו מה להעביר, אין בו תוכן. 'שקר החן והבל היופי'. אני אוהב למרות ועל אף להראות שכן, אני יכול להיראות ככה, אבל בל נשכח: תכנסו לרגע, תקראו פוסט או שניים, תאזינו רגע לרדיו. יש לי מה לומר, יש לי את האג'נדה שלי. אני לא בא וצורח אותה, אני מעביר אותה בנעימות בדרך שלי, ומקווה שבצד השני למדו דבר או שניים.
"אם ילד או ילדה מישיבה תיכונית, אולפנה, סתם ילד שמרגיש שהוא קצת אאוטסיידר וקצת שונה – אם הוא מוצא בי את נקודות החיבור, והוא אומר 'אוקיי, מתייחסים אליו ככה, מתנהגים ומגיבים אליו ככה, אבל הוא הצליח והוא עשה, אז גם אני יכול', אני מבחינתי עשיתי את שלי".
