בדור שבו הטלפון הסלולרי מהווה חלק משמעותי מחיינו, דרך שמירת הזיכרונות וההתנהלות היומיומית שלנו, יש קושי להתנתק ממנו. החוקר ד"ר חננאל רוזנברג החליט לבדוק דווקא אצל בני נוער מדור ה-Z, אלה שנולדו עם טלפון בידיים, איך הם יכולים לחוות את החסך – להיות בלי טלפון שבוע שלם, וחזרו עם מסקנות מפתיעות

כתבה: שיר ששון \ ערכה: טליה סיני

מי לא מכיר את הסצנה הבאה? הטלפון נאבד, נדרס, מתקלקל, ועד המעבר למכשיר חלופי או חדש אנחנו נאלצים לבלות כמה שעות ללא האובייקט הכי קרוב לליבנו. כנראה שאם המכשיר שלנו היה עובד כמו שצריך, לא היינו מניחים אותו לנפשו מיוזמתנו.

אז מסתבר שכן. בניסוי שחוגג עכשיו שנה, כ-100 בני נוער נפרדו באופן יזום מהסמארטפון שלהם לשבוע שלם – כל זה כדי לחקור את ההשפעה שלו עליהם.

את המחקר ערכו ד"ר חננאל רוזנברג, חוקר תקשורת ומרצה באוניברסיטת אריאל ובמכללת הרצוג, ופרופ' מנחם בלונדהיים, חוקר תקשורת ומרצה באוניברסיטה העברית. כחלק מהמחקר הנסיינים קיבלו יומנים כדי לתאר את "חווית החסך" אותה חוו ללא המכשיר. בסוף, נערכו היומנים והתיאוריות הרלוונטיות בנושא לכדי ספר "מנותקים – מה קורה כשמאה בני נוער מתעוררים בבוקר ללא הסמארטפון שלהם?" (בהוצאת "מאגנס").

השיטה שבה לוקחים אמצעי תקשורת ומנתקים אותו מהנסיינים כדי לבדוק את השפעתו עליהם נקרא "מחקר חסך". רוזנברג, יוזם המחקר, הוא כנראה לא הראשון שחשב על זה, ברנרד ברלנסון ב-1949, ניצל שביתה של מפיצי העיתונים בניו יורק כדי למצוא איפה חסר לאנשים העיתון. והוא גילה שדווקא מידע, אנשים הצליחו למלא בלי בעיה. לעומת זאת, אנשים סיפרו בזמן השביתה, שמה שהכי חסר להם זה הטקס של הבוקר – העיתון עם הקפה/סיגריה.

איך הטכנולוגיה הזו משפיעה על הדרך שבה אנחנו חוקרים אותה?

"הבעיה הכי קשה בלחקור את הסמארטפון, זה שהוא שם כל הזמן, כל הזמן נוכח. הוא עלינו. המאפיין המרכזי של המדיום הזה זה שהוא נמצא עלינו פיזית, מלווה אותנו כל הזמן, אנחנו משתמשים בו תוך כדי פעילויות אחרות. הסמארטפון הוא לא כמו טלוויזיה שאני אומר 'אוקיי, יש לי זמן מסוים ביום שאני עוצר ואני צופה אז נחקור את התכנים'. איך אפשר לשאול אותך על האפקט של הסמארטפון על החיים שלך כשאת לא מודעת לרוב השימוש שלך בו, או רוב השימוש שלך בו נעשה כחלק מהיומיום, או עצם זה שהוא עלייך כבר יוצר אצלך חוויות מסוימות.

"לכן הדרך להבין את האפקט, את התפקוד שלו ואת החוויה של השימוש – זה דרך החסך. וזה יוצר רפלקציה של כל רגע ורגע ביום. את פתאום פעם ראשונה בקניון בלי סמארטפון, אז את מבינה את המשמעות שלו. את נוהגת בלי מכשיר, את פתאום נמצאת עם החבר שלך או עם הדייט שלך בלי מכשיר – אז את מבינה מה המכשיר עושה שם בזמן שהוא נמצא".

ולמה דווקא בני נוער?

"אנחנו מדברים על דור ה-Z . הדור שנולד עם טלפון. יש בני נוער היום שגדלו מגילאי יסודי עם סלולאר אישי".

גם על תינוקות רואים את זה הרבה – המסך קונה אותם יותר מכל אינטראקציה חברתית אחרת. יש משהו מולד במסך שגורם לנו ללכת אליו?

"זה משהו מולד בנו, שנמשך לויז'ואל, שנמשך לגירוי, שנמשך לעניין. בוודאי. הבת שלי נורא מתבאסת כשהיא מבקשת שיר ואני אומר לה 'מותר אבל בלי קליפ' – למסך יש כוח משיכה אדיר".

אם אנחנו מדברים על ילדים בהקשר של חוש הראייה, במחקר החוש הזה בא לידי ביטוי?

"דווקא במחקר בא לידי ביטוי חוש המישוש. רואים את זה הכי חזק ברגע החזרה לאובייקט. בספר יש לנו על זה פרק שלם – ולא חשבתי לכתוב אותו. גם לא אמרתי להם מה בדיוק לכתוב ביומנים, אבל כולם תיארו את רגע החיבור מחדש, האיחוד עם המכשיר, המגע. זה מאוד חזק, לא סתם יש מסך מגע.

"יש תיאוריה שנקראת 'need of touch' שהיא מדברת על הצורך במגע. יש אנשים שמבחינה טבעית צריכים יותר מגע. למשל במכירות, המגע הוא עניין חשוב בהחלטה האם לרכוש משהו אצל אנשים מסוימים. יש גם אנשים שכשהם מדברים אתך הם כל הזמן יגעו בך, בארה"ב למשל זה מאוד לא מקובל, במיוחד אחרי הקורונה. במחקר רואים שיש אנשים שבגלל הצורך שלהם במגע יש להם רטט פנטום (תחושה מדומיינת של רטט מהמכשיר, ש"ש) מאוד חזק".

כשכל הנבדקים משתפים את רוזנברג ובלונדהיים ביומנים – הם מגלים אוצר. הנערים השתמשו ביומנים כפריקה של ממש, ולא רק כדיווחים טכניים על איך התנהל היום. הספר על המחקר עתיר בציטוטים של הנסיינים לאורך כל השבוע.

היו ממצאים במחקר שהופתעת מהם?

"המון. למשל – לא חשבתי שיהיה הבדל בין עירוניסטים למושבניקים. אבל חבר'ה מיישובים סיפרו שהם לא יצאו לעיר בשבוע בלי הסלולר, כי הוא נותן להם תחושה של ביטחון. מישהי סיפרה שהיא הסתובבה בקניון בלי הסמארטפון והרגישה מצוקה, אז אחרי חצי שעה חזרה הביתה.

"הייתי בטוח שנתחיל עם 100 ויסיימו 40. הבטחנו לילדים תגמול (תלושים או כסף) כי רצינו שיגיעו גם משתמשים כבדים, וועדת האתיקה חייבה אותנו לשלם לכולם, גם למי שלא מסיים את הניסוי, כדי שהילדים לא ייכנסו למצבי מצוקה רק כדי לקבל את הכסף. וברגע שהם הכריחו, אמרנו 'אבוד לנו – הם יתחילו את הניסוי ויישברו באמצע'. ואחוז הסיום היה מטורף ומאוד הפתיע. רוצה לדעת כמה? תקראי את הספר ותדעי.

"עוד הפתעה, אני הייתי בטוח שיהיו הבדלים משמעותיים בין דתיים לחילוניים, כי לדתיים יש שבת והם יודעים מה זה. אז לא היו הבדלים, ולהפך – הדתיים סיפרו על הטקסים הרגילים של לפני שבת ואחרי שבת, של לחזור למכשיר, שפתאום לא היה את זה".

מה היו התיאורים על החוויה עצמה בלי הטלפון?

"גילינו שחוויית החסך הייתה מפוצלת, כל הנסיינים דיווחו על שני רגשות סותרים – FOMO: fear of missing out  ו-JOMO: joy of missing out. כלומר – כל החוויות בספר מפוצלות בין הקושי, הגעגוע, ההיעדר, הניתוק לבין הנוכחות, החוויה, ההתגברות. שזה נורא הפתיע אותנו, העוצמה של החוויות לשני הכיוונים".

רוזנברג מתעקש שלא לקרוא לשימוש, אפילו הכבד, במסכי הסמארטפונים בלשון "התמכרות". הוא טוען שדווקא ההשוואה עושה חסד עם הסמארטפונים: "היא מראה לנו כמה פער יש בין דיבור על סמים לבין דיבור על מסכים. סמים זה התמכרות אמיתית, ופה יש קשר חזק, אפילו מסתורי שלנו, שהוא רחוק מאוד מהתמכרות".

מה ההבדל?

"התמכרות מוגדרת כפגיעה מוחית. אפשר לראות את זה ממש בדימויים של MRI ויש שורה של קריטריונים שעוזרים לנו להסביר מה זה התמכרות. בוודאי ששימוש במסכים, גם שימוש יתר, אבל בטח שימוש רגיל, רחוק מאוד מהתמכרות.

"למשל, אחד המאפיינים הקלאסיים של התמכרות זה הפגיעה הקשה בתפקוד היומיומי לטווח ארוך. אין כזה דבר מכור להרואין שמתפקד 5 שנים כמנהל חברה או כעובד הייטק מוצלח. שימוש בסמארטפון לא נכנס לקריטריונים של התמכרות – נכון שהוא מפריע בתפקודים מסוימים, אבל עוזר לתפקודים אחרים".

גם אם זו טעות רפואית, מה הבעיה להשתמש במונח הזה כדי להדגיש את המורכבות, התלות מולו?

"מבחינה חינוכית ופסיכולוגית זו טעות הרסנית. ברגע שאתה אומר התמכרות אתה אומר 'טוב אין לי שליטה על זה, זה חזק ממני', אותו דבר הדיבורים על האלגוריתם והפיד הזה שמזריק לנו דופמין במוח.

"השיח הדיסטופי הזה נותן גם הרבה מבחינה סוציולוגית – כלומר, מהרגע שאתה תולה את כל חולאי הדור הצעיר – אלימות ברחוב, קשב וריכוז, הירידה בסמכות ההורית – בטכנולוגיה, אתה לא מאפשר לאנשים לשלוט באמת בחיים שלהם".

אם זו לא התמכרות – והפתרון הוא לא גמילה. מה כן? הרי ברור שכרגע המציאות לא מוצלחת.

"אני לא אומר שהמכשיר הזה מושלם – יש הרבה דברים בתפקוד היומיומי שלך שנפגעים, כי אפילו שימוש קל פוגע לך בקשב, פוגע בנוכחות וגוזל לנו המון מהזמן, לטובת הרבה פעמים דברים רעים – שיח אלים למשל. מצד שני, יש משהו מאוד מייאש בשיח ההתמכרותי הזה. איך בדרך כלל עושים גמילה? פשוט חותכים. אבל לחתוך מהסמארטפון? בחיים לא. אני חושב שצריך לחשוב, איך מייצרים סביבה דיגיטלית שהיא הרבה יותר בריאה".

הודעתה הדרמטית של האוניברסיטה העברית כי תחל ללמד בשפה האנגלית במסגרת תוכניות התואר השני והדוקטורט הנלמדים אצלה העלתה על נס מאבק שמתקיים לאורך השנים אודות מיקומה וחשיבותה של השפה העברית במרחב הציבורי. מן הצד האחד עומדים תומכי הלימודים בשפה האנגלית בתואנה כי עלינו להשתלב בהליך הגלובליזציה ובמחקר העולמי המתקיים בשפה האנגלית, ומהצד השני מי שמגנים בכל תוקף את ההחלטה ואינם מוכנים לקבל החלטה כזו, בשם כבודה של השפה העברית, במדינת ישראל, והחשש שהחלטה כזו תזלוג גם ללימודים בבתי הספר ושינוי מעמד השפה העברית במרחב הציבורי. יש לציין שמאבק עקרוני זה, מתקיים על רקע חגיגות השפה העברית שיתקיימו בסוף החודש בניצוחה של האקדמיה ללשון העברית

"מה אתה רוצה? שלא תהיה פה רפואה מתקדמת? שלא יהיה פה מחקר על רמה? אין מה לעשות, אם רוצים פה מדינה מתקדמת ותוחלת חיים ארוכה, צריך ללמוד פה באנגלית, כמו שעושים בחו"ל" – כך טען בפניי בן זוגה של בת-דודתי לאחר ארוחת ערב שבת. השיח שנוצר בינינו נגע בסוגיה שעומדת במחלוקת זה שנים רבות, ושהועלה על נס לאחרונה בזכות הודעתה של האוניברסיטה העברית (כמה אירוני) כי תחל מהלך של לימודי תארים מתקדמים באנגלית בלבד. עמדה זו של הבחור מייצגת נאמנה השקפת עולם שקיימת אצל מיטב אנשי האקדמיה ואנשי הציבור. העמדה אומרת שאנו נמצאים בעיצומו של הליך גלובליזציה, וכיוון שהשפה הרלוונטית לצורך העניין הוא אנגלית, יש לשחק את המשחק לפי הכללים ולהיות חלק מהעולם הגדול. יטענו אותם אנשים כי אין חלילה כוונה להוריד מכבודה של השפה העברית, אך יש מקומות בהם היא איננה נצרכת.

תהליך שילוב השפה האנגלית במרחב הציבורי על חשבון העברית  ועד לכדי דחיקתה למקומות מסויימים בלבד לא החלה מאותה הודעה של האוניברסיטה הירושלמית. רבים הישראלים המשתמשים באנגלית כמעין שפה משנית במהלך שיחותיהם היומיומיות. המילה "אוקיי" משומשת בהזדמנויות רבות כשרוצים להגיד שהכל בסדר, תקין. המילה "נייס" נאמרת על משהו שמתואר כנחמד או יפה ואם מישהו רוצה להתנצל או להודות על משהו, סיכוי לא קטן שהוא יגיד "סורי" או "תנקס" בהתאמה. מלים אלו ועוד רבות נוספות הפכו מזמן לחלק לגיטימי בלקסיקון המילים הרחב (ראו גם כתבה של תאגיד השידור "כאן" אודות ה"אנגלוז" המתקיים בשפה העברית)

נראה כי יש איזשהו גבול עדין ודק בין הליך ה"אנגלוז" לבין דחיקתה של השפה העברית לגמרי מהמרחב האקדמי והציבורי בהמשך. את חציית גבול זו זיהה כנראה נשיא המדינה ראובן ריבלין כאשר תקף בחריפות את אותה החלטה וטען כי "המהלך מסכן את תחיית העברית" ו"רעיון אומלל שמשמעותו כריתת הענף עליה יושבת האוניברסיטה העברית".

יש לציין שהשפה האנגלית איננה היחידה מבין כלל שפות העולם שקיבלו מקום של כבוד בארצנו העברית. יש פה גם מן היידיש, הערבית, הצרפתית והאיטלקית. ההבדל הוא שהאנגלית היא השפה המשנית הדומיננטית ביותר או כפי שהדגים לי חברי לשיח מערב שבת, "הרי גם למוצרים בסופרמרקט וגם לשמות של מקומות יש מילים באנגלית, אז מה הבעיה שילמדו בשפה הזו בתארים שגם כך נלמדים רובם באנגלית?"

הסברתי לחברי שאני חושב ומאמין כי השפה העברית היא שפה חשובה מדי מכדי להידחק לפינה. שהאמירה שתואר שלם ילמד באנגלית בלבד בעייתית. אפשר ורצוי ללמד באנגלית, אך בנוסף לעברית ולא במקום. גם אם תוחלת החיים תיפגע מעט עקב מחקר פחות מתקדם ואקדמיה פחות מתפתחת, גם אם ניחשב למדינה פחות מתקדמת, אין מקום לוותר על השפה העברית לגמרי אלא להשאירה במקביל לאנגלית דומיננטית וחזקה. לא נגד גלובליזציה, כן נגד מחיקת העברית.

בסופו של דבר, הן הציבור הרחב והן אנשי האקדמיה צריכים לשאול עצמם האם יש גבול למקומה של האנגלית על חשבונה של העברית בחיינו, ואם יש גבול כזה היכן הוא עובר. האם לגיטימי ללמוד פה באנגלית בלבד, ובלבד שהאקדמיה תמשיך לפרוח והכלכלה תוסיף לשגשג – או שאנו בוחרים להמשיך ולשמור על ייחודנו ועל מקומה של העברית בחיינו, גם במחיר של הידרדרות קלה של המחקר הישראלי והאקדמיה הנהדרת.