ארכיון תגיות: אוכל

הני-שי החדשה בנתניה

מסעדת Ni-Shi עושה רעש חזק בעיר נתניה והיא לגמרי שווה את ההיסטריה שסביבה. מסעדה מודרנית המשלבת טעמים מהמזרח הרחוק בשילוב של המזרח התיכון

כתבה: שני בובלי / ערכה: תהילה עטיה

קבוצת המסעדות מבית פו-סושי פתחה לאחר השקעה גדולה את המסעדה החדשה שלה, Ni-Shi, במלון ווסט לגון בנתניה. המסעדה החדשה מתפרסת על פני 500 מטר ומציעה מגוון רחב של אוכל אסייתי. התפריט כולל מגוון מנות: מוקפצים, סושי, טבעוני, מנות גריל יפניות, כיסונים, ומנות צמחוניות.

הגענו למסעדת Ni-Shi  והתפעלנו מיופייה, המסעדה מעוצבת בסגנון מודרני ויוקרתי. כיסאות בצבע אדום, בשילוב תאורה חלשה המעניקה תחושה אינטימית ורומנטית.

את הארוחה התחלנו במנת פתיחה שנקראת אינדו סינטה (65 שקלים). המנה מורכבת מרצועות סינטה צלויות ברוטב טופי אינדונזי עם פיזור רצועות צ'יפס נימוחות. מנה בשילוב של טעמים חוצה גבולות שיוצר את הביס המושלם.

המשכנו במנת ווק הנקראת פאד-סיו עוף. המנה מורכבת מאטריות אורז רחבות ברוטב שחור, עם עוף, בצל ירוק, ברוקולי, פטריות, שברי קוקוס קלוי ובוטנים (66 שקלים). במנה יש את האפשרות להחליף את העוף בסינטה או בטופו ובכך מנגישה את המנה למגוון רחב יותר של אנשים. בנוסף לקחנו שני רולים האחד צמחוני – רול קריספי בטטה (46 שקלים) עם דף סויה. המנה מגיעה עם בטטה, אבוקדו וציפוי של שבבי טמפורה היוצרים קריספיות והופכים את הרול  למיוחד. בנוסף לקחנו את הניהון רול שנמצא בתפריט הסושי המיוחד (60 שקלים). הרול מורכב מסלמון, אבוקדו וטוביקו וסאבי, עטוף בסלמון צרוב, ספייסי מיונז, פרוסות לימון ובצל ירוק.

לקינוח התלבטנו בין קינוח הספיישל – פיסטוק רוני, לבין כדורי ברולה. בעקבות המלצת המלצרית החלטנו לקחת את קינוח הספיישל, וזו הייתה החלטה מדויקת. המנה לא דומה לשום קינוח פיסטוק שאכלנו ושווה כל ביס. הקינוח מורכב מכדור פיסטוק ושוקולד לבן, עם חתיכות קרמבל ושני כדורי גלידת רובי. גן עדן של טעמים, אל תפספסו את זה (46 שקלים).

המסעדה פועלת בכל ימות השבוע החל מהשעה 12:00 בצהריים ועד לאחרון הסועדים ואף מציעה שירות משלוחים לאזור נתניה והסביבה. אם אתם רוצים להנות ממסעדה אסייתית אמיתית, Ni-Shi היא המקום המושלם.

ארוחה מפנקת וקלילה לערב חורפי

חזרתם הביתה, בא לכם משהו חם וטעים שלא ידרוש מכם המון זמן הכנה, אבל יעשה לכם טוב בקיבה. בדיוק בשביל זה הכנתי לכם שני מתכונים קלילים לארוחת ערב חורפית וטעימה!

כתבה: יעל קאפח ורשאואר / ערכה: אודיה רובין

שעון החורף, הקור והשמש שיורדת מוקדם גורמים לכולנו להיות רעבים למשהו חם ומזמין, משהו שיושיב אותנו על הספה מול סרט או ספר טוב. קערת מרק כתום, כן הפשוט ההוא שאמא מכינה עם טוויסט ייחודי, יכולה להיות הארוחה האולטימטיבית לערב מפנק שכזה בבית. מה צריך? הדברים הרגילים שיש בבית.

מצרכים:
– בצל
– 4 תפוחי אדמה קטנים
– 2 גזרים
– 2 בטטות
– חתיכת דלעת בינונית
– צרור שמיר

אופן ההכנה:
חותכים את הבצל לקוביות ומטגנים אותו עד להשחמה. במקביל, מקלפים את הירקות וחותכים אותם לגודל שרוצים (ככל שתחתכו יותר קטן, זמן הבישול יהיה קצר יותר. קוביות קטנות- ארבעים דקות והמרק מוכן), כשהבצל זהוב, מוסיפים את הירקות, מים רותחים שיהיו קצת מעל לקו הירקות, וצרור השמיר. מתבלים במלח, כמון, פלפל וקצת אגוז מוסקט. מרתיחים את המרק, וכשהמים מבעבעים, מנמיכים את האש.

לאחר שהירקות רכים (חשוב לבדוק את הגזר) טוחנים את המרק בבלנדר מוט וכמובן נזהרים שלא לקבל כוויות! כדי לשדרג את המנה עוד יותר, מומלץ לפזר קרוטונים או גבינה צהובה מגוררת מעל והכי טעים קצת שמנת לבישול שתסמיך את המרק.

המתכון השני מיועד למיטיבי לסת הרוצים "להשקיע" רבע שעה יותר ולהכין פיתות זעתר ביתיות שאפשר גם לקחת מחר לעבודה.

מצרכים:
– 3.5 כוסות קמח
– כף שמרים יבשים
– כפית סוכר
– כוס ורבע מים חמימים
– 4 כפות שמן קנולה
– חצי כפית מלח

אופן ההכנה:
מחממים את התנור מראש ל-30 מעלות. מערבבים במיקסר את כל החומרים יחד עד שיוצא בצק רך ונעים לעבודה. מעבירים לקערת נירוסטה, עוטפים בניילון נצמד ומכניסים לתנור ל-30 עד 40 דקות להתפחה מהירה עד שהבצק יכפיל את נפחו. מחלקים את הבצק לעיגולים קטנים ומרדדים פיתות בעובי הרצוי.

בקערה נפרדת מערבבים שמן זית, המון זעתר ומעט מלח ומורחים את התערובת על הפיתות גם בשוליים ומכניסים לתנור שחומם ל-180 מעלות. הפיתות צריכות להיות עשר דקות בתנור ולא יותר. אוכלים חם יחד עם המרק ונהנים מכל רגע.

בתאבון !

טירוף האבוקדו

מאת אביגיל ישועה

מה משמעות השם אבוקדו, מתי הוא הגיע לישראל ומה אפשר לעשות איתו חוץ מלאכול? כל מה שרציתם לדעת על הפרי הטרופי

כבר שנים שהאובססיה העולמית לאבוקדו אינה דועכת וחובבי הפרי הטרופי זוכים לעדנה שאין כמוה. מסעדות, מוצרי קוסמטיקה וגלידריות אימצו בחום את הפרי הירוק והפוטוגני שהשתלט גם על הרשתות החברתיות, והפך למסחטת לייקים יקרה ובלתי מעורערת. מה הסיבה למחירו הגבוה, מתי הפך לקינוח פופולרי והאם הטירוף סביבו עתיד להימשך? יצאנו לבדוק מה סוד הקסם של הפרי הכי טרנדי של 2018 . פייר, התאהבנו.

"האופן שבו פירותיו גדלים על העץ, מזכיר שק אשכים"

אבוקדו הוא עץ פרי קדום שזקוק לאקלים טרופי כדי לגדול. שמו האקזוטי מגיע מהשפה האצטקית, בה הוא נקרא "ahuacati" או בעברית "אשך", בגלל שהאופן בו פירותיו גדלים על העץ מזכיר שק אשכים.

מוצאו של האבוקדו במרכז אמריקה ומשם הפיצו אותו הספרדים, תחילה לאמריקה הדרומית ובהמשך לאפריקה וחלקים מאסיה. לארצות הברית הגיע הפרי רק בתחילת שנות העשרים וכך גם לישראל. אם זאת, נטיעת מטעים בהיקף ניכר התחילה בארץ רק בשנות ה-50.

"קוראים לזה שגעת"
ה"זהב הירוק", "פלא טרופי", "טירוף האבוקדו" ו"פריחתו של גן העדן" הם רק חלק משמות התואר שהוענקו  למאכל הטרנדי והלוהט של 2018. בשנתיים האחרונות הפך הפרי הקדום (12,000 שנים לפחות) לכוכב אינסטגרם פוטוגני, יקיר התזונאים וסופר-פוד נחשק. אז כמה עולה לנו כל הטוב הזה? מסתבר שהרבה ולא בצדק. "הסיבה העיקרית שהאבוקדו הפך להיות כל כך יקר השנה, נובעת מכך שבעלי הסופרים מרשים לעצמם לקבוע מחירים גבוהים בעקבות הטירוף שנוצר סביבו", מספרת דקלה פוקס, חקלאית המגדלת אבוקדו בשש השנים האחרונות.

דקלה פוקס, בעלת מטעי אבוקדו

מה טווח המחירים שמרוויח החקלאי מהאבוקדו?

"החקלאים מוכרים את הפרי במחירים די נמוכים. זה נע בין 4.5 שקלים לזן אטינגר ל-12 שקלים להאס".

אז בעצם אין באמת סיבה שהצרכן ישלם כל כך הרבה?

"תשמעי, ברור שבסופו של דבר הכל זה עניין של היצע וביקוש ועם הזמן הביקוש רק עולה".

אז המחיר המופקע נובע מכך שאין מספיק אבוקדו לכולם?

"יש המון אבוקדו. ועדיין, בשנה האחרונה זה הפך למצרך בסיסי אצל כל משפחה והוא נחשב לסופר-פוד מבוקש. כמות הנטיעות גדלה מאוד, ובשנים האחרונות נוספו עשרות אלפי דונמים של מטעים בארץ ובעולם".

יש כיוון לירוק?
באקלים אידאלי יכול עץ אבוקדו לצמוח לגובה של כ-30 מטרים. בשל היותו פרי טרופי, מטעיו נפוצים בעיקר במקסיקו, פרו, צילה, ארגנטינה, ברזיל, ארצות הברית (פלורידה וקליפורניה) קניה, דרום אפריקה, אוסטרליה, ניו זילנד ספרד וישראל. "אזור קו המשווה מעולה עבור האבוקדו מכיוון שהוא לא יכול לגדול בתנאים של חום או קור קיצוני. לכן, חוץ מחלקים מסוימים בספרד, שבהם מזג האוויר הוא ים-תיכוני, אי אפשר לגדל אבוקדו באירופה כי פשוט קר לו שם", מספרת דקלה.

"באירופה החליטו שהוא הנבחר" – אבוקדו האס

איפה האבוקדו שלך נמכר?

"חלק בארץ וחלק באירופה. האס הוא הזן העיקרי שנמכר בעולם ולכן אותו אנחנו מייצאים. יש גם זנים ירוקים שהולכים שם די טוב. אבל האס, שהקליפה שלו הופכת לשחורה, הוא הנמכר ביותר באופן משמעותי. הסיבה העיקרית לכך, היא טעמי הנוחות של בעלי הסופרים בחו"ל. בשונה משאר סוגי האבוקדו שמתקמטים כשמגיעים לבשלות, האס פשוט הופך לשחור (הקליפה). בשנים האחרונות החליטו באירופה שהוא 'הנבחר' והם מוכרים אותם בזוגות, כשהם ממש מוכנים לאכילה ולא צריך לתהות מתי יבשילו. זה מאוד מתאים לאירופאים. בשונה מישראל שכאן קונים הכל בקילוגרמים, שם קונים שניים שמספיקים להם ליומיים וכשנגמר קונים שוב. תרבות האכילה שם מאוד שונה".

מתוך האינסטגרם של "The Avocado Show"

למרות הרגלי האכילה השונים, נראה ש"טירוף האבוקדו" רחוק מלפסוח גם על שאר חלקי הגלובוס. "The Avocado Show". או "מופע האבוקדו", היא מסעדת פופולרית, שנפתחה סמוך לאמסטרדם, והתפריט שלה מבוסס כולו על טהרת הפרי הטרופי. לחמניות ירוקות, שייקים ושלל ורסיות של טוסט האבוקדו המפורסם, מוגשות במסעדה בוקר, צהריים ולילה וזוכות לאהדה רבה בקרב ההולנדים והתיירים. בארצות הברית כבר פועלות מסעדות גריל של אבוקדו ובברוקלין משגשג בר האבוקדו, "אבוקדריה". עד כה נראה כי ישראל פיגרה מעט מאחור בכל הקשור לפרי הטרנדי, אך לפני כחודשיים תוקן הנזק ומסעדת "אבוקדה" בתל אביב נפתחה להרצה. המסעדה כשמה כן היא, שמה את האבוקדו במרכז והוא נוכח בה בכל מנה אפשרית. אז מה בתפריט? פנקייק אבוקדו יפני, מגוון רוטבי אבוקדו וגלידה אמריקאית על בסיס הפרי בלבד. מבולבלים? כדאי שתצאו מזה, כי מדובר במעדן.

" משגע לגמרי את שוק הקוסמטיקה"

יפה לך אבוקדו
שמן האבוקדו הוא אחד מהשמנים הצמחיים הראשונים אשר הופקו על ידי תרבויות קודמות. בניגוד לרוב השמנים הצמחיים המופקים מזרעים, שמן האבוקדו עשוי מציפית הפרי, החלק אותו אנו אוכלים. מספר רב של מחקרים שנערכו לאורך השנים הוכיחו את יתרונותיו הייחודיים של האבוקדו ואת יכולות האיחוי, ריפוי, אנטי-אייג'ינג וחידוש הרקמות שבהן הוא התברך. ניסויים קליניים מצביעים על כך שהשמן נספג בעור בקלות רבה יותר מרוב השמנים הקוסמטיים המוכרים. לפיכך ניתן למצוא תכשירים כגון מסכות, קרמים ושמני גוף המבוססים על והפרי הירוק, שמשגע לגמרי את שוק הקוסמטיקה העולמי, ומוכיח לנו (שוב) שהוא כאן כדי להישאר.

"חובבי הפרי עתידים להתמכר"-גלידת אבוקדו

משהו מתוק לסיום

רובנו משתמשים באבוקדו כממרח על לחם, תוספת לסלט או כקרם לחות לפנים. אולם, ישנן אוכלוסיות המתנהגות אל האבוקדו כפרי של ממש: בברזיל מועכים אותו, מסופים סוכר ומגישים כקינוח. האינדונזים מערבבים אותו בחלב, קפה ורום ומגישים כמשקה, בטייוואן אוכלים אותו סטייל "קורנפלקס" והפיליפינים טוחנים אותו עם חלב וסוכר. כנראה שהשימושים המתוקים בפרי הטרופי יכולים להסביר מעט את הטרנד העולמי, שמככב כעת בגלידריות – הכנת גלידה מאבוקדו. הכדורים הירוקים והקרמים מדיפים ניחוחות של הפרי הטרופי. ואיך הטעם? חובבי האבוקדו צפויים להתמכר, אנחנו כבר לגמרי שם.

 

 

סליחה, כשר פה?

מאת יעל ברנר

בשנה החולפת קרתה מהפכה של ממש בעולם הכשרות בארץ. האם זה נוגע אלינו? ומה החשיבות של כל זה?

המונופול של הרבנות הראשית על תחום הכשרות בארץ הוא בעיה ידועה זה מכבר. המונופול הזה אינו בריא: הוא משפיע רבות על המשק בישראל ועל יוקר המחיה וגורם לפגיעה בכשרות בארץ.

בישראל נוצר הרושם ש"כשרות שווה שחיתות", כששומעים שיש משגיחים שמתרשלים בעבודתם, משחיתים את עבודתם ומדווחים על שעות שהם לא היו – אפשר להסיק כי מערך הכשרות של הרבנות הרוויח את המונח הזה ביושר. הגיבוי שניתן באופן אוטומטי לרבנות במדינת ישראל מכשיר את הקרקע לשחיתויות ואף מקרין על יחס החברה הישראלית ליהדות כולה.

הבעיה איננה רק במתן פתח לשחיתות ואיננה נוגעת רק לאיכות הכשרות. המצב הנוכחי משפיע ישירות על יוקר המחיה בישראל. הרבנות מערימה מכשולים רבים בנושא הכשרות בחו"ל, יבואנים לא מצליחים לייבא מוצרים חדשים או בייבוא מקביל, אף שהם כשרים למהדרין, וזה גורם אוטומטית להעלאת מחירים.

ואילו אנו עדים למהפכה של ממש בתחום הכשרות בשנה האחרונה כאשר התפתחו מספר אלטרנטיבות שונות המאפשרות לעסק לקבל תעודת כשרות מחוץ לרבנות. מהלך זה מתאפשר אודות להחלטת בג"ץ מלפני שנה לערך לפיה עסק אינו יכול להציג עצמו ככשר או בהשגחה, אבל יכול לפרט איזה תנאי כשרות הוא שומר ומי מפקח על שמירתו.

בעקבות החלטת בג"ץ ניתן לזהות בבירור שני אלטרנטיבות מרכזיות: מערך הכשרות של רבני צהר הנקרא "פיקוח מזון" ובנוסף ארגון בשם "השגחה פרטית" בראשות הרב אהרון ליבוביץ'.

ארגון רבני צהר השיק לפני כמעט שנה באופן רשמי את מערך הכשרות שלהם, תחת השם "צהר פיקוח מזון", המבצע שיקוף מלא באמצעות מספר גורמים: מחירון שקוף, המאפשר לבתי העסק לדעת בדיוק כמה הם צריכים לשלם ואפליקציה ייעודית שבמסגרתה יכולים לעקוב במוקד אחרי המשגיחים, מה שמצמצם את הבעיות שעלולות לצוץ בשל משגיחים שאינם נמצאים בבית העסק. בנוסף ניתן באמצעות האפילקציה לבקר ולפקח את עבודת המשגיחים בשטח, מה שעוזר לשמור על סטנדרט מקצועי והלכתי, ומרכז מידע המסייע לארגון לשפר את שירותיו.                                            רבני צהר מגדירים את מערך הכשרות שלהם כ"הלכתי, הוגן, שקוף, יעיל, והכל על פי ההלכה ותורת ישראל".

ארגון נוסף המציע מודל כשרות חלופי למסעדות ולבתי עסק נקרא "השגחה פרטית". משגיחות ומשגיחי הכשרות של הארגון, שאותו ייסד הרב אהרון ליבוביץ יו"ר סיעת "ירושלמים", פועלים מכוח הקהילה, תוך מעורבות מתמשכת ופעילה בבתי העסק – בהתבסס על שותפות מקצועית וערכית. בבית עסק בעל השגחה פרטית תלויה "ברית מהימנות" שמסבירה כי בית העסק עובד איתם ומחוייב להם וכי הוא מקבל על עצמו את המעורבות המתמשכת של משגיחי הכשרות, את השותפות עם הקהילה, את האחריות כלפיה ואת ההשלכות בהן יישא במידה ולא יעמוד בדרישות הלכות הכשרות.

למשגיח בהשגחה פרטית קוראים "נאמן כשרות" ולמרות שהוא ממלא גם את הפונקציה של "משגיח" מערכת היחסים בנויה על אמון ולא שררה. ההשגחה הפרטית מגייסת את הרצון של בית העסק לעמוד ב"ברית הנאמנות" שעליה הם חתומים ובכך נותנים מענה טוב יותר לשעות שבהם "נאמן/ת הכשרות" אינו במקום.

לכניסת צוהר וההשגחה הפרטית לתחום הכשרות יש חשיבות קריטית והיא מהווה בשורה לחברה הישראלית ולכלכלה הישראלית. היא תוזיל את מחירי הכשרות, תגביר את השקיפות, תשפר את איכות השרות ותביא לכך, שיותר מסעדות שחפצות בכך יהיו כשרות.

תחום הכשרות בישראל סבל עד עתה ממונופול של גוף אחד, שפעל ככל העולה על רוחו, נתן שירות גרוע בהרבה גבה מחירים גבוהים ולא מוצדקים מהעסקים והרתיע מסעדות רבות מלהיות כשרות. לכן זו חובתנו לעודד עסקים בעלי תעודת כשרות מגורמים כאלו כדי לעודד עסקים כאלו ולהראות שאנו תומכים בבחירתם למרות שהם חווים לעיתים איומים מצד הרבנות, רק כך נוכל לחולל שינויים גם בתחומים נוספים.

בעל עסק? להצטרפות:

מערך הכשרות של רבני צהר: http://www.tzohar.org.il/?page_id=16250#form

השגחה פרטית: http://www.kashrut.org.il/

לרשימת בתי העסק בכשרות צהר לחצו: http://www.tzohar.org.il/?page_id=18700

ניו יורק זה כאן

מאת זאבי פילזר

זאבי פילזר חיפש פיצה אמריקאית אמיתית פה בארץ, נכנס ל"פיצריה אפרת" ומצא את עצמו בניו-יורק. כן, בגלל הפיצה, אבל לא רק בגללה

כצבר-אמריקאי גאה, כלומר בן לעולים מארה"ב, וכאחד שהתנסה בלא מעט פיצות בלא מעט מקומות במהלך חייו, חיפשתי פיצה אמריקאית אמיתית (בשונה מהאיטלקית, על כך ארחיב אולי בטור אחר) כאן בארץ. שאלתי כמה חברים לגבי העניין, ומיד נענו כולם ואמרו: "אתה חייב ללכת ל'פיצריה אפרת'! מרגישים שם כמו בניו יורק!". אז על אף שאני בספק אם הם ירדו לעומק שאלתי, החלטתי שאין כאן מה להפסיד, גמרתי אומר ושמתי פעמיי אפרתה.

אפרת נוסדה לפני כמעט 35 שנים והפיצריה הגיעה שנתיים אחריה- המסעדה הראשונה בעיר. מדובר בעסק משפחתי; היא נמצאת בבעלות משפחת גודמן, מראשונות המשפחות באפרת, ומרדכי, אב המשפחה, הוא אחד האנשים האהובים והמוכרים בעיר. הגעתי לשם בשעת ערב, כחצי שעה לפני הסגירה, וכבר בכניסה הבנתי על מה החברים מדברים. על הקיר מצד אחד תלוי ציור שבו "הסנדק", הלא הוא דון קורליאונה, מחזיק משולש פיצה ביד, ומצד שני תמונה של מרדכי עצמו משתתף במרתון ניו-יורק. ואם זה לא מספיק, שימו לב לדברים הבאים: במקרר המשקאות, לצד הקולה והספרייט, עומדים בגאון "אריזונה", "ד"ר פפר" ו"ד"ר בראון", משקאות אמריקאים מובהקים שלא פשוט למצוא בארץ. ליד המקרר ניצבת מכונת ברד, אבל לא ברד ישראלי שקונים בקיוסק ואחרי שתי שלוקים נשאר רק קרח, אלא "פריזי" אמריקאי רך ואמיתי. מתחת לברד יושב מקרר של גלידות של… נכון מאוד- "בן אנד ג'ריס"! ואם כל זה לא הספיק – שימו לב – הפיצריה מציעה גם דונאטס לקינוח! בקיצור, נזרקתי היישר לתפוח הגדול עוד לפני שבכלל הזמנתי את הפיצה.

Image may contain: 1 person

לא היו לקוחות שישבו מסביב לשולחנות עת שנכנסתי, אולי עקב שעת הסגירה הקרבה ואולי בגלל ש"רוב האנשים מזמינים את הפיצה בטייק-אווי ולא נשארים לשבת", כפי שאומר לי אריק, יד ימינו של מרדכי שעובד בפיצריה כבר מעל לעשרים שנה. בין עבודת ההכנה על משטח המתכת לבין ההכנסה וההוצאה מהתנור, אריק מטפל בינתיים בהזמנה בטלפון. "כן גברתי, אני יודע שיותר יקר כאן מאשר ב'פיליפיצה' (פיצריה נוספת בצידה השני של אפרת), אבל הפיצה שלהם זו הפיצה שלהם והפיצה שלנו זו הפיצה שלנו! אני מבטיח לך שאם תטעמי תביני על מה אני מדבר, ואם אחר-כך לא תשתכנעי אז אני מחזיר לך את הכסף!". חתיכת התחייבות אריק נותן פה, מהסוג ששמור רק לאלו שבוטחים במוצר שלהם במאת האחוזים.

הזמנתי מגש רגיל, בלי תוספות. לעניות דעתי התוספות 'מסתירות' את הפיצה עצמה (לטוב ולרע), ועל כן אני אוהב את שלי חלקה כביום היוולדה. אז 69 שקלים עבור מגש רגיל בלי תוספות זה באמת לא זול, אבל הביטחון המוחלט של אריק בפיצה שלו לא הותיר לי מקום לחשוב פעמיים, ובעקבותיו ציפיותיי נסקו לשמיים. ומה הייתה התוצאה, תרצו לדעת? ובכן… הפיצה הטובה ביותר שאכלתי בחיי הייתה בונציה שבאיטליה (טוב, בכל זאת… ונציה), ובמקום השני ניצבת פיצריה אפרת. כן כן, לא פחות.

Image may contain: indoor

אני יכול לתאר את הפרטים הטכניים של הפיצה, כמו את הבצק העבה בדיוק במידה, את רוטב העגבניות המדהים שאת סוד הרכבו ראוי לשמור בכספת, את גבינת המוצרלה האמיתית והנהדרת שפוזרה בנדיבות ובדיוק מעוררי השראה או את מידת האפייה המושלמת – אך כל אלו רק יחטאו לאמת ויגרעו מערכה. צריך לטעום כדי להבין. אם במקום לבדו לא היה די בכדי לשאת אותי על כנפי רוח לניו יורק, אז הביס הראשון השליך אותי היישר אל מרכז הטיימס סקוור במנהטן. אריק צדק. הו, כמה שהוא צדק.

לצד הפיצה לגמתי ברד (מיודעינו הפריזי כמובן!) בטעמים תפוח ודובדבן (ניתן לשלב כמה טעמים בכוס אחת – עוד בונוס גדול!), ובסוף קינחתי עם דונאט צבעוני עם ציפוי בטעם קפה. תענוג. אריק סיפר לי שעד לא מזמן התפריט כלל גם צ'יפס וסושי, אבל ככל הנראה אלו קונספטים שהלקוחות פחות התחברו אליהם. ובאמת למה לקנות סושי בפיצריה כאשר הפיצה שלה כל כך טובה?

לסיכום, מצאתי את שאהבה נפשי. שועל פיצות ותיק ומנוסה שכמותי חווה מפיצות חדשות בעיקר אכזבות, אך בפיצריה אפרת לא רק שזכיתי לטעום את הפיצה השנייה הטובה ביותר שטעמתי מימיי, אלא גם זכיתי לטיול בחינם לתפוח הגדול. האכזבה היחידה הייתה בסוף, כשיצאתי החוצה ונזכרתי שאני עדיין בארץ.

Image may contain: food

כוסו: לדעת עבדכם הנאמן – הפיצה הטובה בארץ
כיסו:
מגש רגיל – 69 ש"ח (10 למשולש), עם תוספות – 77 ש"ח (11 למשולש), ברד – גדלים שונים מ-5 ועד 15 ש"ח, דונאטס – 6 ש"ח לאחד (5 ב-25). יקר, אבל שווה כל אגורה
כסאו: מקומות ישיבה – בפנים ובחוץ, שירותים – יש, גישה לנכים – יש
כעסו: מעורר געוגועים עזים מדי לניו יורק

 

כתובת: מרכז מסחרי תאנה 1, אפרת
טלפון: 02-9931630
שעות פתיחה: א'-ה' – 11:30-22:00, ו' – 11:30-13:30, מוצאי שבת – 18:00-22:00
כשרות: מועצה דתית אפרת

יום בילוי בעיר הגדולה

מאת אליסה פינץ

סקי מים באגם, תערוכת צילומים וכמובן ארוחת צהריים מפנקת. הצעה ליום כיף בתל אביב, בלי לקרוע את הכיס

אני ממליצה לכם לפתוח את היום שלכם בתל אביב בפעילות אקטיבית שתאפשר צבירת אנרגיה  לכל אורך הבילוי. התחנה הראשונה היא פארק מנחם בגין או פארק הדרום, בשמו המוכר לרוב הציבור. אם אתם חובבי תל אביב אותנטיים, אני ממליצה להגיע לפארק על אופניים עירוניות, שאותם ניתן להשכיר בתחנות רבות הפרוסות ברחבי העיר. בשטח פארק דרום ממוקם אתר ייחודי שנקראה Lake TLV , זהו אתר יחיד בארץ לפעילות סקי מים בכבלים. Lake TLV הוא מתחם גדול שמאפשר בילוי משפחתי, קבוצתי או זוגי לכל אוהבי ספורט אתגרי, אווירה ספורטיבית, ובילוי לא שגרתי. האתר מתאים לכל הגילאים ולכל מי שרוצה להתנסות בסקי מים. הוא מתאים באותה מידה לחובבים חסרי ניסיון וגולשים מקצועיים שרוצים לשפר את הביצועים שלהם. בשטח הפארק יש אגם גדול ושירותים נלווים לפעילות סקי מים. בשטח האגם ניתן לבלות יום שלם ולקיים אירועים בהזמנה מראש. המתחם כולל בית קפה ומסעדה, שירותים, מלתחות, לוקרים ועמדות הדרכה. אזור מדשאות למנוחה אחרי פעילות אינטנסיבית, אזור אירועים, בר ועמדת DJ. שעת גלישה באגם בלב תל אביב תעלה לכם כמאה שקלים. מרוצים ונמרצים, אחרי פעילות ספורטיבית במים, ספוגי אדרנלין ניתן להמשיך במסלול הבילוי העירוני. תוצאת תמונה עבור ‪lake tlv‬‏

התחנה הבאה במסלול היומי היא תחנה תרבותית. הנכם מוזמנים להתרשם מתערוכת צילום ייחודית בבית התפוצות. תערוכת לוכד ההיסטוריה: שים. מדובר בתערוכה ראשונה מסוגה העוסקת בחייו וביצירתו של הצלם דיוויד שימין, המכונה דיוויד סימור, המכונה בפשטות גם שים. שים, מגדולי צלמי העיתונות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. צילומיו ממלחמת האזרחים בספרד, מאירופה החרבה שלאחר מלחמת העולם השנייה ואף מישראל של ימי ראשית המדינה הפכו לסמלים בזיכרון הקולקטיבי של המאה העשרים. כל זה בזכות השילוב של כישרון טכני, עין חדה, אמפטיות ואופטימיות אינסופית של הצלם. התערוכה כוללת צילומים מאירופה של שנות ה-30, מלחמת האזרחים בספרד, גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, מדינת ישראל בראשית דרכה בצילומי צבע וכמובן בכירי העולם דאז, פוליטיקאים ומפורסמים. עלות הכרטיס לתערוכה נע בין 100-150 שקלים.

הפגנה לזכר הרוגי הקומונה הפריזאית בשנת 1871 בית הקברות פר לשז, פריז, צרפת, 24 במאי 1936 © David Seymour (CHIM) Estate/Magnum

לאחר "תזונה נפשית" ושיעור היסטוריה ייחודי, הגיע הזמן לדאוג למזון באמת. סגנון  הבילוי שלנו הוא עירוני וקליל, לכן לא נתעסק באיתור מסעדת שף יוקרתית, אלא נעצור באחד מדוכני האוכל שברחוב. היום אוכל רחוב הוא סגנון מאוד אופנתי בעיר ולכן נפתחו הרבה מקומות טעימים, נגישים ואיכותיים. באחד ממקומות כאלה ממליצה שניפול לארוחת צהריים מזינה. מכיון שתפיסת העולם לגבי אוכל רחוב היא שונה מאדם לאדם, מציעה את הענפים הקולינריים הבולטים בתחום המזון המהיר. להלן שלוש המלצות ללאנץ' מהיר, טעים ומשתלם.

סוסו אנד סאנס: דוכן חדש של המבורגרים איכותיים עם תוספות ייחודיות בשדרה (שדרות רוטשילד). פה תמצאו מגוון של תוספות המוכרים לאוהבי הקציצה בלחמנייה והחידוש הוא שאפשר לא רק להוסיף מיני תוספות מעל הקציצה הטרייה, אלא גם לבקש לערבב 20 אחוז של בשר טלה, גבינה, מח עצם או חזה אווז מעושן. לצידו של ההמבורגר תוכלו למצוא מנות דגל נוספות וכמבן מגוון תוספות . טעים, מחיר הולם את איכות המוצר בתנאי רחוב, אבל שימו לב אם אין לכם סבלנות לעמוד בתור, זה לא הדוכן בשבילכם.

תוצאת תמונה עבור ‪susu and sons‬‏

פיצה פיליפ: לכל אוהבי הפיצה, ההמלצה תהיה לא לפיצרייה איטלקית אלא דווקא באופן מפתיעה לפיצריית איכות צרפתית, פיליפ הממוקמת סמוך לסינמטק. הפיצה של פיליפ מביאה נגיעות צרפתיות למטבח האיטלקי וזה בא לידי ביטוי באפייה בתנור עצים ייחודי מגוון תוספות שונה מהבנאליות שאנחנו אוהבים. חגיגת הגבינות עדיין נשמרת במטבח הצרפתי אך רוקפור הצרפתי תופס לא מעט מקום בשילוב עם מוצרלה הקלאסית. שווה טעימה וגיוון. עלות אמנם מעט גבוהה יותר מפיצת רחוב ממוצעת, אך העונג הקולינרי שווה את ההוצאה.

תוצאת תמונה עבור פיליפ פיצה

מלך הדוכנים ואוכל הרחוב התל אביבי, פלאפל הקוסם: מעבר לכדורי החומוס הטריים יש  שווארמה, חומוס, שקשוקה, חביתת ירק, שניצל, חזה עוף והרבה מקומות ישיבה מוצלים. מטבחו של אריק רוזנטל הפך להיות מקום קבוע עבור רבים מהתושבים והמבקרים בעיר, לא מעט בזכות הפלאפל המצוין. זו ארוחה שמשלבת אוכל טרי, טעים, מהיר, פשוט וזול – בתנאי שתצליחו למצוא מקום חניה ברחוב שלמה המלך הקשוח.

תוצאת תמונה עבור הקוסם פלאפל

בתום ארוחת הצהריים ויום מלא בחוויות תל אביביות, שווה להקדיש את הזמן לסייסטה, שנת צהריים קלה על מנת לסיים את הבילוי באווירה של שלווה מושלמת.

יומן מסע של תרמילאית בדרום אמריקה

מאת נוי גדו

מסטייק כשר ומושחת בארגנטינה, דרך דאייה בשמי ברזיל ועד למאצ'ו פיצ'ו בפרו- נוי גדו, בת 23 מבית שמש, כותבת על הטיול הגדול שאחרי הצבא
התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

כשהייתי שמיניסטית צעירה, תלמידה בכיתה יב', שמעתי על התרמילאים הגדולים האלה שהולכים ומטיילים בעולם. כבר אז הבטחתי לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני אהיה אחת מהם. שלוש שנים לאחר מכן, מצאתי את עצמי כמו אותם תרמילאים גדולים והגשמתי את היעד בלב דרום אמריקה.

שנתיים של חסכון מהשירות הצבאי, עד כמה שאפשר לחסוך, ועוד חסכונות מעבודה מזדמנת הקנו לי הנאה צרופה למשך שלושה חודשים ביבשת הכי יפה בעולם. החלטתי לא להקשיב לאמא שאמרה 'לכי ללימודים, בשביל מה לך הריגושים האלה?' אז אמא, הריגושים האלה הם הדבר הכי טוב שקרה לי בעולם.

לא יודעת למה אבל ישנה תחרות סמויה כזאת בין התרמילאים שבוחרים בהודו לבין המוצ'ילרים של דרום אמריקה. רגע לפני שאתה מחליט לאיפה הכרטיס טיסה יהיה, יושבים עליך נציג מכל קבוצה ומציגים לך את היתרונות והמעלות של כל אחד מהמקומות. אני כמובן לא הייתי צריכה לשמוע דבר, ידעתי מראש שהכרטיס טיסה שלי יהיה לארגנטינה.

מרגע קניית הכרטיס ועד הטיסה עצמה אין רגע מנוחה. מיד פותחים בפלאפון טיימר לאחור תחת הכותרת "היום הגדול" וסופרים את השניות. מה גם שיש הכנות מקדימות לטיול וההוצאות מרובות. אבל בעיקר עסוקים בפתיחת מפה ולנסות להבין איך מכילים יבשת כה עצומה בזמן כה קצוב. מיד מפעילים אנשי קשר קיימים שכבר חוו ומתחילים לדלות מידע אודות היבשת. טיפ ראשון- אל תקשיבו לאף אחד, סמכו רק על עצמכם. פתחתי מפה והתחלתי לכתוב בדיוק מה אעשה, לאיפה אגיע, כמה כסף אבזבז באותו מקום, איפה נאכל ואיפה נתפנה. מה יצא מכל זה בפועל- מעט מאוד. אין דרך טובה יותר לטייל את הטיול מאשר לזרום. כמובן שרצוי שיהיה 'מסלול על' מסוים אבל לא להיות מקובעים אלא לתת ללב ולגוף להוביל.

מכירים את זה שאתם בטיסה 14 שעות אל עבר הצד השני של העולם וכולם מסביבכם במטוס ישנים אבל פתאום מכה בכם הידיעה שאתם לקראת הטיול הגדול? כן, ככה לי קרה. המחשבות האלה של למה לטייל ולמה עכשיו, החלו לצוץ. את התשובות לשאלות האלה קיבלתי שלושה חודשים לאחר מכן.

את הטיול שלי אפשר לחלק לשני סוגים- לפי עונות או אופי הטיול. תוך שלושה חודשים עברתי חורף וקיץ פעמיים. הסוג השני, אופי הטיול, חולק בצורה שבה פתחנו את הטיול בטרקים, עברנו לחופים, חזרנו לטרקים וקינחנו בבטן גב בחופי מקסיקו. הייתי בהרבה מקומות במהלך המסע הזה וביניהם משחקי כדורגל, שווקים, הרים, לגונות, חופים ועוד אבל אני בוחרת להציג כאן את עשרת המקומות היפים שהשפיעו עליי מתוך רבים במסע שלי.

הטופ 10 שלי:

  • בארילוצ'ה, ארגנטינה- אחחח, ארץ הבשר והאנטריקוטים. לבחורה דתיה כמוני, שומרת כשרות מסכנה שכמותי, היה מאוד קשה. ריירתי על כל מסעדת בשר שחלפה לנגד עיני. עם זאת, השבעתי את הרעב שלי על ידי גמיעות של הנוף היפהפייה שהיה מולי. אני חושבת שלא מבינים את גודלה של ארגנטינה עד שלא נוסעים לאורכה ולרוחבה. כמובן שבתור תרמילאית הכסף משחק תפקיד ואי אפשר להרשות לעצמנו טיסות יקרות, ובכן, בורא פרי האוטובוסים. נחתנו בבואנו איירס, הבירה המהוללת, ומשם לקחנו אוטובוס לכיוון עיירה מקסימה בשם בארילוצ'ה. אני חושבת שתתעייפו לשמוע כמה זמן הייתה הנסיעה, 21 שעות. כן, כמעט יממה שלמה. עוד לא הספקתי להתאושש מהטיסה שארכה שעות וכבר יום וחצי לאחר מכן מצאתי את עצמי בנסיעה כה ארוכה. אני לא אשקר, קשה להעביר נסיעה כה ארוכה. אז כותבים קצת ביומן, קוראים ספר, שומעים שירים ומתפנקים על לחם עם דולסה דה לצ'ה (ריבת חלב). ייאמר לזכותם של הארגנטינאים, האוטובוסים הם קומותיים ואפשר להתרווח במושב הסמי קמה (חצי מיטה) וגם הנסיעה הארוכה לא עלתה יקר. כרטיס הלוך חזור עלה כ-200 שקלים. מעיר הבירה השוקקת חיים, הגענו לעיירה דרומית קסומה ששוכנת למרגלות הרי האנדים ומוקפת באגמים מדהימים. העיירה מוכרת כמומחית למסעדות בשריות (נו באמת, כל ארגנטינה ככה) ובחנויות שוקולד מפוארות. לצד השקט והשלווה ששוררים בעיירה, טיילתי בהרים הסובבים אותה- ביניהם הקילומטר החמישי והקילומטר ה-17. ככה קוראים לטיולים שם, לפי ק"מ מרחק מהעיירה. בואו נחזור רגע לאוכל. לתרמילאים דתיים קצת יותר קשה ליהנות מהאוכל שהמדינות מציעות ובטח שלהשיג אוכל כשר. להיות בארגנטינה ולא להתענג על נתח בשר זה כמו להגיע לבאר באמצע מדבר ולא לשתות ממנה. מזל שבבואנוס איירס יש קהילה יהודית ששם אפשר להגיע למסעדת 'אל גאלופה' אבל יש לזה מחיר. מחיר כבד האמת. בזמן שחבריי אכלו סטייק במחיר של עשרים שקלים, אני נאלצתי לשלם לא פחות ממאה שקלים.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

 

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • קראטרה אאוסטרל, צ'ילה- אל צ'ילה הגעתי בטעות. כפי שאמרתי, אי אפשר להתקבע, צריך לזרום עם מה שהחיים מזמנים. לי הם זימנו ארבעה ישראלים ושתי חברות טובות שיחד שכרנו רכב ויצאנו למסע של שישה ימים בצ'ילה. כביש הקראטרה מתפרש על פני 1,240 ק"מ שבתוכם הספקתי לחוות חורף וקיץ. לצידי הכביש יש אטרקציות מרהיבות כמו שיט במערות שיש, הליכה ביער מכושף וטיפוס על הר געש. בעזרת גוגל מאפס וקצין מובחר מצנחנים, הגענו לכל יעד בבטחה. טיפ קטן, מכל המקומות בהם הייתי, בצ'ילה כנראה לא שמעו על השפה הבינלאומית- אנגלית. לאור מצב זה ולאור הספרדית הלא רהוטה שלי, השתמשתי בשפה הבינלאומית השנייה- פנטומימה. לאחר ביקור ביער המכושף, נרטבנו עד לשד עצמותינו וכאשר הגענו לעיירת קויאיקה היינו צריכים שירותים להחליף בגדים. שאלנו מבחר אנשים אחר 'טואלט' או 'בניוס' (שירותים בספרדית) אבל אף אחד לא הבין. מאחר שהיינו חסרי אונים, האופציה הבאה הייתה להדגים. נאלצתי להתכופף ולהיות בתנוחה של כיסא/מושב שירותים ולהוציא מפי את הקול 'פששש' שמדמה זרימת מים. לאחר צחקוק קל מצדם, הגענו אל היעד בשלום ובמבוכה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏שמיים‏, ‏הר‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏ ו‏מים‏‏‏התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏שמיים‏, ‏הר‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏ ו‏מים‏‏‏

  • מפלי האיגווסו, ארגנטינה וברזיל– ארשה לעצמי לצטט את דוד המלך שכתב בספר תהילים פרק ק"ד "מה רבו מעשיך ה'". יזדהו איתי גם הלא דתיים בטענה כי אי אפשר לראות את עוצמת מפלי האיגווסו ולא להתפעל מהכוח הגדול שנישא מול עינינו. להראות בתמונה או לספר בתיאורים זה לעשות עוול למקום כי את המפלים הללו צריכים לראות בעיניים. אל המפלים הגעתי כאשר אני נמצאת ביום ה-15 לטיול שלי. בשנת 2011 הם נבחרו להיות אחד משבעת פלאי עולם. המפלים נמצאים בגבול בין ארגנטינה וברזיל וכמו תרמילאית טובה, ביקרתי בשני הצדדים. כאשר עמדתי בצד הארגנטינאי של המפלים, לקחתי לעצמי רגע מכל האנשים שטיילו איתי, התקרבתי אל הגדר ונשענתי על המעקה. מיותר לציין כי באותה נקודה ניצבו עימי אלפי תיירים, אך קולם לא נשמע לנוכח רחש המים. סובבתי את ראשי ימינה והמפלים לא נגמרו. סובבתי את ראשי שמאלה וגם שם הם נכחו. יום קודם לכן הייתי בצד הברזילאי, יפה לא פחות. בצד זה מסתובבים בפארק גדול וירוק ורואים את המפלים מקרוב ומרחוק. אני זוכרת את עצמי ממלמלת באותה נשימה כמה אני מתפעלת מהיופי שלהם ויחד עם זאת מקווה כי הגשר מתחתיי לא יישבר כי מי אני לעומת העוצמה הזו?.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • מורו דה סאו פאולו, ברזיל- אין ספק שמקום זה זוכה בכמה תארים. ראשית, דרכי ההגעה המסובכות ביותר. שנית, החוף הכי יפה במסע הזה. להגיע למורו לא היה פשוט אבל לא יכולתי לוותר על התענוג. תחילה צריך לקחת טיסה לסלבדור, משדה התעופה לוקחים ואן לחוף שאפילו לא טורחים לומר את שמו, לאחר מכן מעבורת ואז שוב ואן ואז שוב מעבורת. הסתחררתם? גם אני. יש לציין שקיבלתי תדרוך מראש על הגניבות והשודים שמתקיימים במדינה. מטיילים מהעבר לא פוסחים לספר על מקרי שוד שונים. כשנוסעים למקום מרוחק בכמה אמצעי תחבורה, העיניים לא זזות מהתיקים והציוד. כשמטיילים בשלישייה, תמיד יהיה את זה שיושב לבד במושבי האוטובוס. במקרה הזה זו הייתי אני ולצידי ישב בחור מבוגר בעל חזות מפחידה. בזמן שכולם ישנו בנסיעות, אני לא הצלחתי רק מהחשש שאקום חסרת פלאפון או מצלמה. כשירדנו מהמעבורת התחלנו לעלות מדרגות ולהסתובב בסמטאות עד שמגיעים לחוף גדול, מואר ויפה. החול לבן, עצי דקל גבוהים ובעיקר גן עדן עלי האדמות. בעיקר נחים, משתזפים, נהנים מאסאי (פרי מקומי) וממסיבות חוף בלילות. אפשר לומר שזוהי תחנת התרעננות אחרי טרקים ולפניהם.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • דאון בריו דה ז'נרו- לפני הטיול שאלתי את עצמי- "מה הדבר הכי מאתגר שאעשה?", אני מעידה על עצמי כבחורה שפחות חובבת אקסטרים ולכן לא קפצתי ממטוס אבל בהחלט קפצתי מצוק. חלקכם יזהו שזו הייתה משימה ב'מירוץ למיליון'- דאון בשמי ריו דה ז'נרו. להגיע לריו דה ז'נרו היה מייגע ומתסכל. בדיעבד, הייתי מוותרת על הנסיעה באוטובוס שארכה כ-28 שעות ומשלמת על כרטיס הטיסה היקר להחריד. כן, כשאתה מטייל יש שיקולים של ותרנות וקמצנות. כל שקל הופך לחשוב ואי אפשר לקבל גם נסיעות נוחות וגם במחיר מוזל. בכל זאת, מדובר כאן על נסיעה של מעבר בין מדינות מאוד גדולות אז אורך הנסיעה בהתאם. חיכינו לאוטובוס בתחנה המרכזית של האיגווסו, רציף רעוע שההגעה אליו לוותה בפנטומימה מצד התושבים כי אנגלית הם לא יודעים. ישבנו וחיכינו לאוטובוס כשעה וכשהגיע הזמן, האוטובוס לא הגיע. למולנו חלפו מספר אוטובוסים מוזנחים וקטנים אבל לא זיהינו את האוטובוס שאמור להיות שלנו, הרי ציפינו לאוטובוס קומתיים ומרווח. כשהחלטנו לפנות למודיעין בתחנה, נאמר לנו כי האוטובוס הרגע יצא והיא הצביעה על אוטובוס מרוחק. הריצה אליו יכלה לזכות אותי במקום ראשון באולימפיאדה כיוון שאוטובוס הבא הוא רק ביום למחרת. הנהג החביב זיהה ועצר לנו ונזכרנו שראינו אותו אבל האוטובוס לא היה נראה במצב של לשרוד 28 שעות נסיעה. הריח של השתן באוטובוס היה מצחין, הכיסאות ברובם שבורים ומצב ריפודם היה מחפיר. קחו את כל הנתונים האלה וצרפו לזה 28 שעות ישיבה (רק עצירה אחת) ותנסו להבין באיזה מצב הייתי. התסכול היה כה רב שאם יכולתי לקפוץ מהחלון הייתי עושה את זה, פשוט הוא לא נפתח לאור התיישנותו. כשירדתי מהאוטובוס לאחר תחושה של נצח, נישקתי את אדמת ריו והבטחתי לעצמי שלנסיעה כזו לעולם לא אחזור. חודש לאחר מכן, מצאתי את עצמי בנסיעה של 10 שעות אבל התחושה הפעם הייתה כמו נסיעה של חצי שעה. כשהגעתי לחוף שממנו עושים את הדאון, העובד אמר שאין מספיק רוח היום ומכיוון שהדאון עובד ללא חשמל אלא רק לפי עוצמות רוח, ולא רציתי למצוא את מותי ברחיפה, אי אפשר היה לעשות. יום למחרת הגעתי שוב והפעם התמזל מזלי. נכנסתי אל הרכב יחד עם חברותיי והתחלנו לנסוע במעלי ההר. הנסיעה לא נגמרה, הנהג עלה ועלה ועלה ולרגע חשבתי לחזור בעצמי ולהתחרט. הגענו למעלה ההר, עשו לנו תדריך, קשרו אותי למדריך שלי-פבלו והיתרון הוא שלא רואים מיד את הצוק, אלא צריך לרוץ כמה מטרים על רמפה ואז אנחנו באוויר. קשה לעשות את הספירה לאחור ולרוץ לעבר תהום אבל מזל שפבלו היה לצידי כי הוא משך את שנינו. התחושה הזו שפתאום הרגליים מתנתקות מהקרקע אבל עדיין ממשיכות לעשות סימני ריצה (בסרטון זה דיי קורע) זוהי תחושה עילאית. תמיד רציתי להרגיש כמו ציפור או לפחות להיות ככה למשך 10 דקות. העיניים לא מעכלות את כל הנוף, הרצון לראות כמה שיותר ממה שריו מציעה מתעלה על עצמו. התחושה היא שאתה בחסדי רוח האל ופבלו אבל אתה מאמין בשניהם ואתה יודע שאתה תנחת על החול בשלום, וכך היה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • סקי חולות, אוקצ'ינה, פרו- רגע לפני החזרה לטרקים, פינקנו את עצמנו בגלישה על דיונות חול מרהיבות. להגיע לשם לא היה קל, לוקחים אוטובוס מלימה (העיר בירה) לאיקה ומשם מונית לאוקצ'ינה. הגענו לשם בלילה ולכן לא ראינו או הבנו את גודל העוצמה של הדיונות. בבוקר הבנו שאנחנו בלב מדבר דיונות גדולות ועצומות. שכרנו את אלחנדרו והבאגי שלו והתחלנו לטפס אט אט למעלה הדיונה. שם לוקחים מזחלת, וחסרי ניסיון כמוני פשוט ישכבו על הבטן ויתגלשו אבל מנוסים יותר יחליקו על הרגליים וכנראה יתהפכו בחול. הפינאלה בסוף הגלישות היא כאשר השקיעה מופיעה מעבר לדיונות ופשוט מטפסים לראש הדיונה הגבוהה כדי לראות את המחזה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • טרק אזנגטה, קוסקו, פרו- הטרק הזה יכול להיות שלושה ימים או טרק יומי. מכיוון שלנו נקבע טיסה מבעוד מועד, היינו צריכים להסתפק ביום. אולי זה היה לטובתנו כי זה כלל רכיבה על סוסים ודי ב-5 שעות רכיבה כדי לקבל התכווצות שרירים. היינו כשבעה מטיילים, כל אחד על סוס והתחלנו את הרכיבה במזג אוויר קר ונטול משקעים. כאשר התקדמנו בין שבילי ההרים והלגונות היפייפות, החל גשם לטפטף שמהר מאוד המיר את עצמו לשלג. מנוף הררי, מצאנו את עצמנו בנוף לבן צחור. על הקור פיצו מעיינות חמים בתום המסלול וספלי מרק. אם כבר הזכרתי מזון, יש מוטיב שחוזר על עצמו בטיול. הרעב. לפעמים יוצאים לטיולים ארוכים במקומות שלא תמיד המזון זמין ואז אנחנו נעשים ציידים. מנסים לרחרח אחרי מזון אפשרי אצל הסובבים, לפעמים שוקלים לקטוף איזה פרי מהעץ אבל לפרנואידית כמוני יש מחשבות של רעלים. עניין הרעב חוזר על עצמו במסע, במיוחד כששומרים כשרות וזה קצת מקשה. צריך להתארגן בהתאם ולהצטייד לאספקת אוכל. כמו כן, היו מקרים שמצאנו מכולת על אם הדרך וקנינו ביצים ולחם, פותחים אמגזית ומכינים חביתה. ארוחות שטח הן חלק בלתי נפרד מהטיול. זה גם מאוד מהנה, באמצע כפר או לב היער, מכינים אוכל בתנאים לא תנאים, התחושה היא שאתה השורד הכי מוצלח בעולם שמאלתר אוכל באמצע שום מקום. כדאי לכם לנסות.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • מאצ'ו פיצ'ו, קוסקו, פרו- לעיר קוסקו הגעתי עם הרבה אנרגיות וחמצן מחופי ברזיל, אך מהרגע שנחתי שם ועד הפרידה ממנה, הייתי צריכה בלוני חמצן או משאף. הגובה שם קשה לעיכול גם בלי מאמץ, 3,400 מטרים. כששאלו אותי אם הייתי מוותרת על המקום מפאת חוסר זמן, עניתי שהייתי מוכנה לחוות את כאבי הראש בלופים ולא להפסיד את העיר הזו. הרגשתי שנחתי בימי הביניים, מקום אותנטי וקדום. העיר קוסקו וכמוה המאצ'ו פיצ'ו נוסדו על ידי שבט האינקה. המבנים במאצ'ו פיצ'ו בנויים על פי סגנון אדריכלי של קיר אבנים יבש ונראה כאילו סרטטו מראש את אזורי הבנייה הסימטריים. להגיע אל המקום גם מלווה בתלאות, כפי שהבנתם מאופי הטיול לא קל להגיע למקומות יפים. הנסיעה יכולה להתבצע ברכבת או ואן. העלייה למאצ'ו פיצ'ו היא דרך הררית ואפשר לעלות רגלית דרך ההר בעזרת מדרגות אשר סלולות במקצת או להתרווח במושבי האוטובוס. כשמטיילים במבנים השונים אפשר להושיט יד לשמיים וכמעט לגעת בעננים. המקום שוקק תיירים וכמוהם גם אני התפעלתי מהמבנים של שבט האינקה. נוסף לתמונות היפות, רכשנו תרבות והיסטוריה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • לגונה בקלר, מקסיקו- יש את הרגע הזה שאתה חושב שראית כבר נופים משוגעים ויפים ואז אתה מגיע ללגונה רגועה בצבע טורקיז ואז אתה חושב לעצמך- מה לא ראיתי כבר את כל היופי, יש עוד מזה? אל הלגונה הגעתי בדרך לא דרך. 5 שעות נסיעה מהעיר פלאיה אבל מה זה 5 שעות לעומת 21 שעות שעברנו כבר. המקום כה שקט ושלו שאין נקודה טובה יותר לסיים את הטיול מאשר פה. אפשר לשבת שעות על גבי שעות ולהביט בלגונה הכחולה, בשמיים הכחולים, בערסלים ובנדנדות. אני חושבת שאת התשובות לשאלות ששאלתי את עצמי במטוס בדרך להרפתקה הזו, נענו בבקלר. ישבתי והסתכלתי על המים, הקשבתי לשקט ובעיקר לעצמי וכתבתי. כתבתי על המסע הזה, כתבתי על האנשים, המקומות, הנופים והמשפחה. כתבתי לעצמי שלצאת לטייל זה דרך חיים. לצאת לטייל זה לצאת למסע פנימי, להכיר את עצמך. לעזוב הכל באמצע החיים ופשוט לתת ללב ולרגליים להוביל אותך. כן, גם לכסף כי לכל טוב יש גבולות מסוימים. לעשות סטופ ולטוס אל הלא נודע, בידיעה שאתה לא יודע מה תעשה מחר או את מי תפגוש, מתי אעשה זאת שוב בחיי השגרה העמוסים. ההבנה כי הטיול שלי נגמר, שמחה מהולה בעצב, הרבה עצב, אבל דברים טובים חייבים להסתיים בסוף. המסע שלי נגמר אבל מה שהוא עשה עבורי רק התחיל. בין אם זה ללמוד שפות, נסיעות באוטובוס במדינות זרות ולבשל באמצע פארק לבין ללמד אותך דברים על עצמך והתמודדות עם דברים שקיימים בך. אני אותה נוי אבל נוי משופרת, הטיול מהווה עבורי נקודת מפנה. נפרדתי מהיבשת כנראה הכי יפה בעולם, מלילות בהוסטלים שעולים כמו כיכר לחם בארץ, משפת הפנטומימה והספרדית המאולצת, מנסיעות ארוכות, מהרבה סוגי כספים ובעיקר מאנשים חמים.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • נתב"ג, ישראל– כן, המקום הקטנטן הזה נמצא ברשימת הטופ 10. אני בוחרת לסיים בו כי הוא מזכיר לי תמיד את שערי הכניסה והיציאה של הארץ הבלתי מעורערת שלנו. אמרו גדולים לפני- "מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור".