Fight or Flight – על טאליבן, פליטים ומה שביניהם

למה להילחם ולסכן את החיים אם אפשר לברוח? מה בכלל קורה באמירות האיסלאמית של אפגניסטן, איך האמריקאים קשורים לזה, ומה החוק הצבאי היה חושב על מה שקורה שם? טור דעה על הנסיגה מאפגניסטן

כתב: ירון משה תנעמי // ערכה: אביטל פריד

מה גורם לצבא מחומש במיטב הנשק האמריקאי ומאומן על ידו לברוח ללא קרב? להשאיר את כל הציוד הצבאי לידי האויב ופשוט להפקיר את המדינה? זו אינה שאלה היפותטית – זה בדיוק מה שקרה באוגוסט האחרון כשהצבא האפגני ברח מפני הטאליבן.

נשיא ארה"ב ביידן מביע את בטחונו בהתמודדות הצבא האפגני מול הטאליבן

ארגון הטרור המוסלמי-סוני שלט באפגניסטן והנהיג בה משטר איסלמי נוקשה. המשטר נפל בעקבות פלישת ארצות הברית לאפגניסטן לאחר פיגועי מגדלי התאומים שהתרחשו ב-11 בספטמבר 2001. על פי נתונים שמביא ד"ר גיא בכור באתר Gplanet, ארצות הברית השקיעה 143.27 מיליארד דולר באפגניסטן, 88.32 מיליארד דולר בבניית הצבא האפגני ועוד 36 מיליארד דולר הושקעו בהקמת ממשל מתפקד ופיתוח המדינה. מאז 2001, מתו באפגניסטן כ-3,500 חיילים אמריקאים, כ-450 חיילים בריטים וכ-64,000 מקומיים.

באוגוסט 2021 האמריקאים נסוגו מאפגניסטן. הם שיערו שהצבא האפגני שהם בנו ואימנו ילחם וינצח את הטאליבן – אך השערות לחוד ומציאות לחוד. בפועל, הצבא האפגני ברח. כך כבר ב-15 באוגוסט 2021, עוד לפני התאריך הרשמי של נסיגת הכוחות האמריקאים ב-31 באוגוסט, כבש הטאליבן את עיר הבירה קאבול. הנשיא, אחמד ראני, ברח באותו היום מאפגניסטן. נכון לעכשיו, הטאליבן שולט באפגניסטן כולה.

הסיבה המהותית והפשוטה מדוע הצבא האפגני ברח ללא קרב היא כי הוא יכל. הוא יכל לברוח בלי לקבל שום עונש. הוא ברח כשידע שהוא עתיד לקבל מקלט במדינות השכנות ובמדינות אירופה כמו מיליוני פליטים ערבים שבאו לשם לפניו. למה להילחם ולסכן את החיים אם אפשר לברוח? אילו הצבא האפגני היה יודע שמדובר במלחמה של "להיות או לחדול" – הוא היה נלחם.

רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) בספרו "מסילת ישרים" מלמד כיצד צריך לבחון דברים: "ומה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו (=ואם) יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד".

כלומר, הרמח"ל אומר שיש לבחון את המעשה לא רק אם הוא טוב כשלעצמו, אלא גם את מכלול ההשלכות שלו, ורק כך אפשר להחליט האם הוא טוב באמת והאם לעשותו. הוא מדבר בהקשר של מידת החסידות, אך העיקרון רלוונטי גם לענייננו. כך במבט ראשון נראה שקבלת הפליטים היא מעשה טוב, מעשה של חסד. אך כשנתבונן בתולדות נראה שהן רעות מאוד, ולכן לא צריך לעשות אותו. תולדה רעה אחת, שבה לא נתעסק כאן בהרחבה, היא הפגיעה באיכות החיים של אזרחי המדינות שמקבלות את הפליטים. איכות החיים והביטחון האישי נפגעו מהגעתם של הפליטים.

התולדה הרעה השנייה הנוגעת לענייננו היא שאופציית הבריחה גורמת לאזרחים הטובים לברוח ממדינותיהם במקום להילחם, ובכך למסור את המדינה לשלטון מרושע ללא קרב. בעקבות כך אפשר לומר שבעקיפין גרמה קבלת הפליטים לנפילת המדינות לידי משטר רשע שמתעלל באזרחים שנשארו. משטר שעתיד לעשות בעיות כלל עולמיות עד שמישהו יצטרך לעשות שם סדר בכוח הזרוע, לשפוך דם רב של הטאליבן ושלו עצמו. ארצות הברית כבר עשתה זאת מספר פעמים במלחמותיה באפגניסטן ועיראק. המסקנה: קבלת ה"פליטים" אינה חסד כי אם חטא גדול ולכן צריך להמעיט ביותר בקבלת פליטים.

העיקרון שאופציית הבריחה גורמת להפסד במלחמה או להפסד ללא מלחמה הוא דבר הגיוני, אך עם זאת, עתיק. כבר בתורה נאמר "ופקדו שרי צבאות בראש העם" (דברים, כ׳, ט׳). מסבירה המשנה ופוסק הרמב"ם להלכה (הלכות מלכים ומלחמות פ"ז ה"ד) ששמים שוטרים בסוף המחנה, מוטות ברזל בידיהם ומותר להם לפגוע ברגליים של מי שבורח מהקרב. הרגליים הם כלי הבריחה, ופגיעה ברגליים משמעותה אי יכולת לברוח משדה הקרב. במשנה מובא ההסבר לדין זה שהוא "שתחילת נפילה ניסה". כלומר, הבריחה היא ההתחלה של הנפילה בקרב.

גם בחוק הצבאי בצה"ל אנו רואים התייחסות חמורה לדברים וכך לשון החוק (סעיף 45): "חייל שעשה אחת מאלה: (1) נטש באופן מחפיר מקום שהגנתו הופקדה בידו; (2) עשה מעשה שתכליתו לאלץ או להניע אדם שיטוש באופן מחפיר מקום שהגנתו הופקדה בידי אותו אדם או שימסור באופן מחפיר את המקום לאויב; (3) באופן מחפיר מסר את נשקו לאויב או זנחו נוכח האויב, או שנהג נוכח האויב באופן מחפיר אחר; … דינו – מאסר חמש עשרה שנה". כלומר על פי החוק הצבאי הצה"לי מה שעשה הצבא האפגני מחייב כל אחד מהם ל-15 שנות מאסר. כך על הצבא האמריקאי להעניש את הצבא האפגני, שלאחר כל ההשקעה שהשקיעו בו, ברח ללא קרב.

.


עוד כתבות

כתיבת תגובה