הם אירגנו לבנם בן השש מסיבת יום הולדת והזמינו את כל הכיתה אך למה שקרה בפועל הם לא ציפו. האב לא נשאר אדיש למקרה וריגש אלפים בפייסבוק
מקרה שקרה ביום חמישי האחרון (22.11) הוכיח שוב את הכוח של הרשת החברתית. הוריו של שליו לביא בן השש מערד ארגנו לו מסיבת יום הולדת בביתם ומבעוד מועד שלחו הזמנות לכל חבריו לכיתה דרך הוואטסאפ.
בהגיע העת לחגוג, חיכו בני המשפחה לחברים שאמורים להגיע אך למרבה הצער, אף חבר מבין 22 החברים שהוזמנו לא הגיע חוץ מאשר ילד אחד. אביו, עידן לביא, לא יכל להישאר אדיש לאכזבת בנו ביום הולדתו והחליט להעלות פוסט לרשת החברתית פייסבוק.
הפוסט הופץ לאלפי גולשים וגרר תגובות מרגשות רבות ואף הניע מספר רב מתושבי העיר והסביבה לצאת ולחגוג לשליו. המידע הגיע גם למוקד המשטרה האזורי, גם הם לא יכלו להישאר אדישים ושוטרי הסיור של אותה שעה הגיעו אף הם לחגוג לילד השמחה.
הפוסט של האב
זהו אכן מקרה מצער שצריך לעורר את ההורים באופן כללי על חשיבות ההגעה של ילדיהם לאירועים של חבריהם או אפילו לעורר את המסגרת החינוכית במיוחד על ההשלכות שיכולות להיגרם לילד בעקבות חוויה שכזו.
צמד הפולק הישראלי שפירק את החבילה נפרד מהקהל הירושלמי בהופעה מרגשת שבה הדמעות זרמו כמו מים
לאחר שש שנים של יצירה משותפת ושני אלבומים החליט הצמד המוזיקלי אביב בכר והדס קליינמן לפרק את ההרכב. את הסיבה למהלך הם החליטו שלא לשתף. מאחור הם משאירים יותר משלושה מיליון צפיות ביוטיוב בלהיטים כמו "בימים שיעברו עלינו" ו"את מים" וקהילת מעריצים מכובדת.
יום שישי,ירושלים, גשם. כ-300 איש מחכים בקוצר רוח ב'צוללת הצהובה' בתלפיות להרכב שיעלה בפעם האחרונה. על הבמה רק הדס והצ'לו, אביב והגיטרות ובקהל שורר אמביאנס מטריף. ניכר שהזוג נתן לקהל הופעה מהלב. הסט שבחרו לאותו היום השביע את רצונותיהם של המעריצים וגם מי שלא הכיר את השירים היטב לא יכל שלא להתפעם מהביצועים. הייתה זו הופעה מספר 8 מתוך 9 בסבב ואולי בגלל שזה דקה מהסוף הייתה הופעה כזאת מרגשת.
ההופעה בצוללת הצהובה.
המופע האינטימי אפשר אינטראקציה בין הקהל למבצעים. הקהל באותו יום שיתף בחוויות והודה לצמד על המוזיקה. הקהל שיתף פעולה וזימר בקול אחד יחד עם הצמד. כל שיר שהתנגן התעצם לחלוטין בזכות זה ובזכות העומק בנגינה של הדס ושל אביב. את ההופעה סיימו בביצוע אקוסטי של השיר 'את מים' בו שוב, הקהל שר ביחד. הצמרמורות והריגוש ריחפו באוויר בין כל יושבי האולם כך שאפילו ירדו דמעות. קליינמן, שהתרגשה אף היא, התחילה לדמוע. מהמיקרופון היא ואביב עברו לקדמת הבמה ונתנו לקהל לסיים את המופע עם שירה מרגשת בליווי הגיטרה בלבד.
אין ספק שההופעה הייתה מוצלחת והשאירה את הבאים עם תחושה חמה ומרגשת. במידה ולא נחשפתם בזמן לאמנים המוכשרים ולא הספקתם להאזין להרכב בהופעה חיה, תיאלצו להסתפק בהאזנה לחומרים המוקלטים בלבד. אך תאמינו שרק זה יספק את המאזין.
מי שלא לומד באוניברסיטה אולי לא מכיר את המושג, אבל לסטודנט בישראל אגודת הסטודנטים היא דבר רציני ביותר. ארגון שכזה יכול לשפר באופן משמעותי את האתגרים הקיימים בתקופת הלימודים ולהקל על חיי הסטודנטים. באוניברסיטת אריאל התקיימו בשנה שעברה בחירות ויושב הראש הוחלף. נראה שאת התוצאות מתחילים להרגיש עכשיו בשטח
לפני כחצי שנה מצאתי את עצמי צועדת לעבר כיתה בקמפוס התחתון באוניברסיטת אריאל. בלי לדעת כמעט על מה מדובר ועם תעודת זהות ביד הלכתי להצביע בבחירות לאגודת הסטודנטים. אם להיות כנה עם עצמי ואתכם, פשוט הייתי בקמפוס התחתון וראיתי הודעה של חבר מהלימודים שמבקש שנצביע כי "זה ממש חשוב". התקשרתי אליו להתייעץ איתו במי לבחור, בגלל שהוא מתנדב באגודה וסמכתי עליו שיסביר לי מה ההבדלים בין המועמדים השונים. את שמות המתמודדים לתפקיד יושב הראש לא הכרתי, אך כמה מהשמות של המתמודדים למועצה נשמעו מוכרים. בחרתי כמובן בשמות המוכרים ויצאתי.
כך נראית מערכת הבחירות לאגודת הסטודנטים, למרות שמדובר בארגון חשוב ובעמותה שפועלת עם תקציב של למעלה משני מיליון שקלים בשנה. ב-29 באפריל יצאה הודעה לבוחר שבה הכריזו על בחירות למועצת וליו"ר אגודת הסטודנטים. הבחירות נקבעו ל-27 במאי ותעמולת בחירות מכל סוג שהיא נאסרה עד ל-22 במאי. בחמישה ימים המועמדים היו צריכים לפרסם את עצמם ולנסות ולמשוך את המצביעים לבחור בהם על סמך המצע שלהם. כך קרה שבמועד הבחירות לא אני ולא סטודנטים רבים אחרים הבינו מה ההבדלים בין המועמדים השונים ומה המשמעות של הבחירות האלו. מה הפלא שבסקר שערכתי בין 100 סטודנטים באוניברסיטת אריאל רק 19% ענו שהם השתתפו בבחירות האחרונות.
אור אזולאי, יו"ר האגודה
היום, כחצי שנה אחרי, יצאתי לבדוק את התוצאות של אותן בחירות. אמנם את תהליך הבחירות יש לשפר ולמקצע אבל נראה שהתוצאה לא רעה. היו"ר הנבחר והמכהן הוא אור אזולאי, סטודנט בן 26 לתואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה. הוא התחיל בתור נציג שנתון, בלי להכיר יותר מידי את האגודה ולהבין מה זה אומר. לאחר מכן המשיך והפך להיות נציג הפקולטה, כדי לצבור יותר כוח מול ראש המחלקה והדיקן. בשנה השנייה ללימודיו הפך להיות חבר מועצה באגודה. הוא היה באופוזיציה ולא כל כך אהב את ההתנהלות שם. "חמישה חודשים לפני הבחירות התייעצתי עם אנשים ולא ראיתי לאן האגודה ממשיכה או לאן היא יכולה ללכת. אז החלטתי לרוץ ליושב ראש האגודה, אמרתי שאני יכול לתרום מעצמי ושזה משהו של פעם בחיים. שנה אחת אני אתן לסטודנטים".
מהשיחה עם אור ניכר שהוא מלא באמביציה ובתקווה לשנות את פני הדברים. "דבר ראשון רציתי לשנות את היחס באגודה לאנשים. ולשפר את המענה האקדמי לסטודנטים".
אושריאל בן עמרם, רמ"ח תקשורת
אושריאל בן עמרם, ראש מחלקת תקשורת וחבר בהנהלת האגודה כבר שנה וחצי, משתף אותנו ביעדים שהאגודה החדשה הציבה לעצמה. "הרעיון הוא יותר לתת מענה ודגש על תחום האקדמיה והרווחה, לנסות לעשות שינויים בקמפוס. אם זה היחס שהסטודנטים מקבלים במחלקות ואם זה ברמת המקצועיות. יש רצון לשים דגש על מרתונים וסיוע לסטודנטים שקשה להם. ב"ה יש עבודה טובה בנושא ויש גם מה להשתפר, אבל יש בסיס ממש טוב. ובתחום הרווחה, יש ניסיון לשפר את היחס של כל מיני עסקים פה לטובת הסטודנטים, בין אם זה במחירים, וכמה שיותר סיוע לסטודנטים עם בעלי יכולות כלכליות מוגבלות, חיילי מילואים[…]"
על מנת להכיר את התחושות בשטח, בשאלון שהופץ שאלתי את הסטודנטים על תפקוד האגודה בעיניהם. אני משתפת את אושריאל במידע ומעמתת מולו את הנתון שעולה מהסקר. 63% מהסטודנטים המשיבים אמרו שהם חושבים כי האגודה משקיעה הכי הרבה בתרבות, על אף שרק 12% הצהירו שנושא זה הוא חשוב ושעל האגודה לקדם אותו יותר. "ביחס לשנה שעברה שבה היה דגש יותר על תרבות, בין אם זה בפתיחת שנה או באירועים תוך כדי השנה, ובין אם זה ביום הסטודנט שהיה הכי גדול בארץ. זה משהו שהאגודה החדשה גם תשים עליו דגש אבל לא מרכזי".
48% מהסטודנטים שענו על השאלון חושבים שהאגודה צריכה להשקיע יותר בהוזלת עלויות לסטודנטים וביצירת מבצעים שיקלו על ההוצאות של הסטודנט הממוצע. גם כאן הוא מסכים ומבין את התחושות שעולות מהשטח. "יש דברים שיותר דחופים ורלוונטיים לסטודנט. היחס שהוא מקבל מהמרצים שלו כשהוא בא לקמפוס, כשהוא יודע שהוא בא במטרה ללמוד ולהצליח והוא מקבל יחס ראוי מהמרצים שלו ומהמחלקה. שהוא יכול להתקיים מבחינה כלכלית באוניברסיטה, בין אם זה במעונות בין אם הוא רוצה לקנות משהו בקפיטריה. תשלומים ומבצעים באוניברסיטה. וזה הדגש המרכזי שלא היה כל כך בקדנציה הקודמת".
אושריאל משתף אותנו בהישג האחרון של האגודה. "מחירים גבוהים הורדו לאחרונה בקרנף, לאחר שיתוף פעולה מחודש עם הבעלים. אנחנו שמים יותר דגש על מוצרי יסוד שיהיו במחירים מפוקחים, ויש על זה פיקוח".
פגישה של חברי האגודה עם הבעלים של "הקרנף"
הוא גם משתף אותנו בתוכניות לעתיד: "בקרוב נשים דגש מיוחד על המעונות, כדי לשים קץ לכל עניין המחירים הגבוהים ביחס לרמה שניתנת שם".
הנושא השני בחשיבותו שאותו בחרו הסטודנטים (24%) הוא מתן מענה אקדמי כדוגמת מרתונים לפני מבחנים, חוברות לתרגול ועזרה בפנייה למחלקות בנושאים שונים. גם בתחום הזה אושריאל משתף אותנו בתוכניות שיש לאגודה. "אנחנו בוחנים אפשרות לעשות מרתונים מחוץ לאוניברסיטה, שיהיו בתוך אריאל. בין אם זה בשיתוף עם 'מרכז צעירים אריאל' או בחדרים שיש בקאנטרי, או כל מיני רעיונות שעכשיו אנחנו עובדים עליהם".
אחרי כל ההבטחות וגם ההישגים שהאגודה זוקפת לזכותה, ובצדק, גם הוא לא מנסה לייפות את המציאות. "האגודה גם צריכה להתקיים כלכלית. האירועים האלו מכניסים, כמובן שהאגודה מוציאה על זה כסף אבל זה משאיר גם איזה שהוא קיום מסוים ועודף תקציבי. בסופו של דבר זה גם בא לידי ביטוי בצורה של חוברות אקדמיות שנמכרות בזול, הטבות למיניהן ואירועים ספציפיים שהם לא תרבות. אין מה לעשות, בסופו של דבר זה סוג של עסק לנהל". דבר זה מסביר את ההוצאות הגבוהות של האגודה בתחום התרבות. זאת כנראה גם הסיבה שיותר ממחצית מהסטודנטים טוענים שהאגודה מקדמת את הנושא הזה בצורה הטובה ביותר.
עוד נושא שהאגודה מבקשת לקדם בקדנציה הנוכחית הוא נושא השקיפות. הם מתחייבים להעלות את פרוטוקול הישיבות עד עשרה ימים מישיבת המועצה. גם התקציבים ומשכורותיהם של בעלי התפקידים חשופים לציבור. בעבר נשמעו ביקורות על כך שהסטודנטים לא יכולים לראות לאן הכספים הולכים ושבאופן כללי הוצאות יום הסטודנט מוגזמות.
כבר היום ניתן לראות פרוטוקולים של ישיבות המועצה, ואת התקציבים שהוקצו בכל חודש לכל מחלקה ואירוע. יש אווירה של עשייה ומוכנות לעבודה קשה, יחד עם הקשבה לדרישות העולות מהשטח. אך מוקדם מידי לדעת האם האגודה הנוכחית תענה על כל הציפיות של הסטודנטים. קל להתלהב מכל ההבטחות והיעדים שחברי האגודה מפזרים. יותר נכון יהיה לחכות בסבלנות ולראות שהם לא רק יודעים להבטיח, אלא מצליחים גם לקיים.
בילדותי לא היו כלל דמויות שנראו כמוני בתקשורת. כשאסתר רדא, עלתה על הבמה, הבנתי שייתכן שדברים מתחילים להשתנות
ישבתי מול המסך וצפיתי בפרק הראשון של "The Four". הקריין הציג את השופטים ואז נכנסה לבמההמנחה, אסתר רדא, בחליפה לבנה בוהקת. וכל מה שחשבתי זה, "אלוהים, הגיע הזמן!"
סדרת הריאליטי המוזיקלית משודרת בשידורי "רשת" (ערוץ 13). מי שמנחה את התוכנית היא הזמרת והשחקנית אסתר רדא. אל רדא נחשפתי לראשונה ב"דאוס", סדרת נוער ששודרה ב"יס", ובתפקידים נוספים בתיאטרון ובטלוויזיה. בד בבד נחשפתי לקריירה המוזיקלית שלה והתוודעתי לכך שהיא מופיעה על במות חשובות בארץ ובעולם.
אך גולת הכותרת היא שרדא היא המנחה הראשונה ממוצא אתיופי של תוכנית בפריים טיים. אני, אישה ממוצא אתיופי, מצאתי את עצמי מריעה על המנחה החדשה שמופיעה על המרקע. סוף סוף, אישה, שהיא גם רהוטה, אינטליגנטית ובעלת חוש אופנה משגע, וגם בצבע שלי (ואפילו לא מחליקה את שיערה, הללויה)!
רדא עם שופטי "The Four".צילום מאתר התוכנית
ייצוג מזערי
בילדותי (שנות ה-90) לא היו כלל דמויות שנראו כמוני בתקשורת, לא בתוכניות מצוירות, לא בסרטים ולא בפרסומות. התופעה חזרה על עצמה גם בתכנים שהופקו בארץ וגם בכאלה שיובאו מחו"ל. לא הייתה אף אגדת ילדים עם דמויות שחורות. ואפילו נסיכות דיסני, מודל חיקוי דומיננטי בקרב ילדות באותה תקופה, היו לבנות וטיפחו שיער חלק וארוך.
בכל מקום שאליו הבטתי נעדרו ילדים וילדות בעלי עור כהה, כמו גם נשים בעלות שיער מקורזל, אפרו או אפילו מתולתל. בבגרותי הבנתי כי ההתעלמות הגורפת מאוכלוסיות שלמות, בהחלט פוגעת בדימוי עצמי, בעיקר בקרב ילדים. ילד שצופה בתכנים אלה מרגיש שאם הוא לא נמצא על המסך, אין לו מקום. כמו שאומר הביטוי, "אם אני לא שם – אני לא קיים".
מגוונות. נסיכות דיסני
התופעה בהחלט לא התחילה בארץ הקודש הקטנה שלנו. בכל העולם, אנשים שחורים אינם מקבלים ייצוג ראוי במדיה, לעיתים על אף האחוז הגבוה שלהם באוכלוסייה. התופעה מתרחשת בארה"ב, אמריקה הלטינית, אירופה ואפילו בברזיל, שרוב תושביה אינם בעלי עור לבן. למעשה, בכל הגלובוס ישנה הדרה כזאת בתקשורת.
Change is coming
אבל לכל מצב פסימי יש פתח לאופטימיות. נראה כי גם בארץ וגם מחוצה לה התעוררו בשנים האחרונות רוחות חדשות של שינוי. אני חושבת שייצוג בתקשורת הוא תהליך טבעי ולא מכוון. מלהק או פרסומאי אינו בהכרח חושב: "אני לא אגוון בבחירת השחקנים והניצבים שלי", אלא העניין הוא נראות חברתית. נראה כי השתנתה הדרך בה נתפסים יוצאי אתיופיה בישראל, ונראה כי גם אצל אנשי המדיה השינוי מתרחש בהתאם.
כששאלתי את עצמי מה גרם לשינוי בעיקר בשנתיים האחרונות, הגעתי למסקנה שמה שהוביל לכך, בין היתר, היא המחאה של העדה האתיופית ב-2015. המחאה התחילה כזעקה כנגד אלימות משטרתית, אבל הכילה את כל הזעם על הגזענות שחווים יוצאי אתיופיה ב-30 השנים האחרונות. במהלך המחאה נחסם "העורק של מדינת תל אביב", כביש איילון. וכשמאורע מתרחש בלב תל אביב, כל העיניים נישאות אליו. נראה כי המחאה שינתה מעט את פני הדברים.
ואכן, לאחרונה אני שמה לב לניצבים שחורים בפרסומות או כשחקנים בסדרות טלוויזיה, ורדא המוכשרת היא כחלק משינוי משמעותי זה.
למען האמת, אחרי כל כך הרבה שנים הגיע הזמן שנתנער מדפוסים מעוותים שכאלה. נראה כי גם החברה הישראלית מאסה במקובעות הזויה שמקדשת מראה מסוים. כמו כן, אני מאמינה שהדרה של קבוצה אחת נושאת עמה כמעט תמיד הדרה של קבוצות אחרות. לדוגמה, לאנשים במשקל גבוה אין כמעט ייצוג ראוי בתקשורת, כמו גם לנמוכי קומה. החברה האנושית היא פסיפס יפה של שוני וככה היא צריכה לבוא לידי ביטוי על המסך.
הסרט הראשון בבימויו של בראדלי קופר מעניק חווית צפייה מהנה ומרגשת למדי, למרות המשחק החובבני של הדמות הראשית
השחקן בראדלי קופר עיבד מחדש את סרטם המקורי של וולמן וקונווי "כוכב נולד". מאז שיצא ב-1937 נעשה הסרט שוב בשנת 1954 בכיכובה של ג'ודי גארלנד, ב-1975 בכיכובה של ברברה סטרייסנד ושוב ב-2018 בכיכובה של ליידי גאגא (סטפני ג'רמונטה).
הסיפור עוקב אחר אמן מצליח שנפגש במקריות עם זמרת ברים עם שאיפות להיות כוכבת. קופר מגלם את ג'ק מיין, כוכב רוק מוצלח ביותר שמתמודד בסודיות עם התמכרויות לאלכוהול וסמים. ליידי גאגא בתפקיד בכורה ראשי מגלמת את אלי, הכישרון שאותו ג'ק מגלה. בהתחלה החיבור בין אלי וג'ק הוא אפלטוני ולשם האומנות, אך במהרה נוצר ביניהם חיבור רגשי ומתפתח קשר זוגי. תוך כדי התפתחות הזוגיות, הם מפתחים ביחד את הקריירה המוזיקלית של אלי.
האהבה בין הדמויות אמיתית כל כך עד כדי כך שג'ק מוכן לעשות הכל למען הצלחתה של אלי, גם כשהוא מסתיר ממנה את הקשיים שלו. הדרמה המוזיקלית מעניקה לצופה חוויה מרגשת ומצמררת, המפתיעה בנגיעות של צחוק ומפוצצת בכישרון שירה. העלילה נגמרת בטרגדיה שלא נותר לצופה אלא להשיל דמעה או שניים.
קופר, שחקן מוערך שזכה בפרסים על עבדותו, מגלם בצורה מדויקת את דמותו של ג'ק ומפתיע את הצופים עם יכולות השירה שלו. למרות זאת, הוא לא מצליח לכפר על המשחק הרעוע שגאגא נותנת. זהו לא תפקיד הקולנוע הראשון שזוכת הגראמי מבצעת אבל זהו תפקיד הבכורה הראשון שלה. יש דמיון רב בין העבר של גאגא במציאות לבין סיפור התגלגלותה של אלי בסרט, אבל משום מה , גאגא לא מצליחה לספק את הסחורה. כמו אלי, גם היא בת למשפחה איטלקית מפרבר קטן עם כישרון עצום וחלומות לצאת לעולם הגדול. אבל המבטא האיטלקי של גאגא משתנה כמעט בכל סצנה, התגובות שלה נראות אפילו רובוטיות והתנועה שלה חדה וגסה.
Warner Bros. Pictures
גאגא הייתה צריכה להיכנס לנעליים גדולות מאוד – ג'ודי גארלנד האגדית וברברה סטריסנד הכה מוכשרת גילמו את אותו תפקיד בעבר. אמנם כישורי המשחק של ליידי גאגא לא טובים במיוחד, אבל היכולות הווקאליות שלה מדהימים בכל אופן. הביצועים של גאגא לאורך כל הסרט מרשימים ביותר. קופר לא שכח להכניס מחווה לסרטים הקודמים ובסצנת הפתיחה אלי שרה את "אי שם מעבר לקשת", אותו השיר שבזכותו ג'ודי גארלנד התפרסמה בקוסם מארץ עוץ.
אמנם המשחק הבינוני של גאגא בתחילת הסרט עלול להותיר בלבול קל בעניין הליהוק, אך ברגע שהיא פוצחת בשירה קל לראות שהיא הייתה הבחירה הטובה ביותר עבור העיבוד של בראדלי קופר.
*בקולנוע\VOD: לא שווה 44 שקלים. ערב גשום, שוקו חם וחבילת טישו בבית יהיה יותר חוויתי
* מתאים למי: לא לילדים, גאגא מופיעה בסצינות חושפניות, קחו זאת בחשבון.
גל של תגובות, חלקן מפרגנות וחלקן ממש לא, הביאה איתה החתונה המפתיעה של העיתונאית לוסי אהריש והשחקן צחי הלוי. האם הם יהנו מאותן זכויות של זוג שהתחתן ברבנות ומה תהיה ההשפעה על הילדים?
כשזוג מעורב מתחתן בישראל, תמיד יהיו אנשים שישאלו למה הם צריכים להפוך את העניין למורכב ומה יהיה עם הילדים. אזרחי ישראל מנהלים הליכים משפטיים בבית המשפט הרגיל ובקלות, העניין משתנה כאשר זוג מעורב מחליט להתחתן או להיפך, להתגרש.
צחי הלוי. צילום: עידן ששון
על-י הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 דווח על כ-1,420 זוגות שנישאו בחו"ל כאשר אחד מבני הזוג יהודי והשני אינו יהודי. בישראל מצטרפים אל צח ולוסי מפורסמים נוספים שהתחתנו עם בני זוג שאינם יהודים, למשל הדוגמנית הודה נקש שנישאה ליהודי, הדוגמנית קורל סימנוביץ' שנישאה לקטלוני, עדי שילון שנישאה לערבי ועוד.
"הליכים משפטים במקרה הזה כמובן לא יכולים להידון בבית דין יהודי אלא רק בבית המשפט, יש להם דין אזרחי ולא דין דתי", מסבירה הדס גרוסמן, עו"ד לענייני משפחה.
האם תהליך נישואין וגירושין של זוג מעורב הוא מורכב יותר?
"האמת שזה יותר פשוט כי לפי הדין העברי הגבר צריך להסכים להתגרש ואם הוא לא רוצה זאת בעיה. במקרה של זוג מעורב פונים לבית משפט, יש איזו פרוצדורה כזאת ובית משפט יכול להחליט להפסיק את הנישואין שלהם גם אם אין הסכמה של אחד הצדדים, בניגוד לדין העברי שאם אין הסכמה זאת פרוצדורה מורכבת".
זוגות מעורבים מקבלים את אותם זכויות כמו זוג שהתחתן בבית דין?
"הם מקבלים את אותם הזכויות, בנישואים מעורבים המשפט האזרחי חל עליהם, אין שום פגיעה. אם בני זוג יהודים יכולים למשל להתגרש רק בבית הדין הרבני, זוג מעורב יכול להתגרש רק בבית משפט. במקרה של נישואין, הם מגישים בקשה להצהרת נישואין. לזוג מעורב קל יותר להתגרש ולהתחתן".
לגבי הילדים אומרת גרוסמן, שההליכים הם אותו הדבר אצל זוגות מעורבים וזוגות שאינם מעורבים. כלומר מגיעות לילדים זכויות כמו שאר הילדים, ובמקרה שבני הזוג מחליטים להתגרש, חל עליהם חוק המזונות והחוק בענייני המשמורת חל גם עליהם. הבעיה היא לדבריה, בפאן הערכי, כאשר יהודי מתחתן עם אישה שאינה יהודייה.
אנשי תקשורת או סטודנטים שבדרך לתעשייה? הזמינו כרטיסים לבית קולנוע הקרוב לביתכם ותחוו שיעור חשוב בסודות העבודה העיתונאית מקצועית, תוך כדי נשנוש פופקורן. סטיבן ספילברג הכין לנו שיעור מצוין ביסודות העיתונאות
בסוף השבוע האחרון יצא לאקרנים בישראל סרטו החדש של סטיבן ספילברג, מגדולי הבמאים של הוליווד, "העיתון". הסרט, בכיכובם של מריל סטריפ ("אשת הברזל", "ממה מיה", "השטן לובשת פראדה") וטום הנקס ("להציל את טוראי ריאן", "גשר המרגלים", "צופן דה וינצ'י"). השחקנים מגלמים את המוציאה לאור של העיתון "וושינגטון פוסט" ואת העורך הראשי, בהתאמה. מדובר בדרמה איכותית, המבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש בארה"ב בשנות ה-70, על רקע פרשת "מסמכי הפנטגון" שהסעירה את המדינה. מעבר להיותו סרט של במאי מפורסם וכוכבי על הוליוודיים, הסרט מעניק שיעור מצוין לכל העיתונאים, צעירים וותיקים כאחד.
הסרט מאפשר להתרשם מעבודתה של מערכת עיתונאית גדולה, מלמד על תפקידם של העורך הראשי, של המוציאה לאור ושל הכתב הבודד והיכולת שלו לשנות סדרי עולם. הוא מאפשר להבין את גבולות הגזרה בין בעלי התפקיד וחשיבות העבודה המשותפת שלהם כצוות אחד עם מטרות ברורות. מצפייה בסרט ניתן לקבל שיעור על אודות עבודה עם מקורות ושמירה עליהם, ייעוץ משפטי בעיתון וחשיבותו בתקופה של פרסומים בעייתיים, הלחץ לייצר חדשות רלוונטיות מול המתחרים בשוק התקשורת מבלי לאבד במירוץ מהערך המקצועי והאיכותי של העיתון. על היחסים בין אנשי התקשורת הכתובה לדרג מדיני, על המתח של קבלת ההחלטות בין פרסום וזכות הציבור לדעת לבין אתיקה וביטחון לאומי. אתם נחשפים לתהליך משפטי מורכב בין מערכת עיתון לבין מדינה ועוד פרטים רבים ששומעים עליהם בשיעורי תקשורת. כל אלה, על רקע שינוי במדיניות אמריקאית והתקררות היחסים בין עיתונאים לפוליטיקאים בתקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון. נושא נוסף שמציג "העיתון" הוא מעמד האישה בעולם התקשורת שהתאפיין בהגמוניה גברית בתקופה זו והיכולת של המוציאה לאור לקבל החלטות אמיצות לבד ולהשאיר חלק מהגברים המקצועיים מאחור.
מבלי להיכנס לסיפור המלא, ולא להרוס את חווית הצפייה ואת הסקרנות, אומר שמדובר בחומר לימוד חובה. למרות שמתוארת בסרט פרשה שהתרחשה אי שם במאה הקודמת, היא אקטואלית ורלוונטית לחיי התקשורת גם כיום, במיוחד לאור ריבוי ערוצי התקשורת, ריבוי מקורות וקלות דעת שמאפיינת את חיינו כיום. איכות החומר, בחירת מקורות, זיהוי הנושא המרכזי ומקצועיות העיתונאי, כל אלה עדיין ערכים דומיננטיים ונדרשים בעולם המשתנה והמתקדם שלנו. במידה ותרגישו שהתוכן אינו רלוונטי עבורכם כעיתונאים עתידיים עדיין אמליץ על הצפייה בסרט זה, כי עיתונאי מקצועי חייב להכיר פרשות גדולות בהיסטוריית העיתונאות, וזו בהחלט פרשה חשובה שהשפיעה והייתה בעלת השלכות חברתיות רחבות גם מבלי שפגעה בסופו של דבר בביטחון הלאומי של ארה"ב.
את הסרט ניתן לראות בכל רשתות הקולנוע הגדולות בחודש הקרוב. צפייה נעימה ובעיקר תזכרו שיש לנו עוד מה ללמוד מהעיתונאים הגדולים של פעם.
מגיש החדשות התארח ברדיו "קול אחר" של אוניברסיטת אריאל, דיבר על העידן שאחרי פיצול ערוץ 2, סיפר על הגישה הממלכתית שבה הוא דוגל – וגם נתן טיפ לסטודנטים שרוצים להשתלב בתעשייה: "תשקיעו במה שאתם אוהבים"
בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל מתקיימים מדי חודש "מפגשים עם התעשייה", שבמסגרתם מגיעים לפאנלים אנשים מהתעשייה, עיתונאים ומובילי דעת קהל. המפגש האחרון נערך בהשתתפות דני קושמרו, מגיש אולפן שישי, אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות, ותמר אלמוג, מגישה בכאן 11. הפאנל עסק בעתיד החדשות בישראל בעקבות ריבוי הערוצים והתמורות שעוברות על עולם העיתונות בעידן הנוכחי.
בראיון שהעניק קושמרו לרדיו "קול אחר", שאותו מפעילים הסטודנטים, הוא התייחס לערך העיתונאי שאולי כבר לא קיים בעידן האינטרנט והניידים החכמים. לדבריו, הוא רואה במהדורה שהוא והמערכת מייצרים המקום היחיד שבו לעיתונאי יש מהימנות גבוהה. בפייסבוק ובוווטסאפ, הוא סבור, אין אפשרות לתת לציבור מידע שהוא אמין ב-100 אחוז.
ממלכתיות היום היא מילה גסה, ואולי בעידן שלנו זה מושג שהולך ונרמס. נשאלת השאלה איזה מקום יש כיום למגיש בכיר להתבטא באופן חופשי, במיוחד בימים בהם אנחנו ניזונים מהרשתות החברתיות? קושמרו מספר כי הוא משתדל לשמור על איפוק ולהישאר מאוזן עד כמה שניתן.
כשנשאל כיצד השפיע פיצול ערוץ 2 על העבודה העיתונאית בחברת החדשות השיב כי "מה שהשתנה הוא רק האולפן, שכיום הוא מאובזר ומעוצב בסגנון החדיש ביותר בישראל. השינוי היחידי שקרה הוא שיש יותר רייטינג בעקבות ריבוי הצופים משני הערוצים, ולא בטוח שזו הייתה כוונת המחוקק או הרגולטור".
בעוד כשלוש שנים אמורה לקום חברת חדשות נוספת. קושמרו הביע מורת רוח מהמהלך: "גם לאיש עסקים שמשקיע לא סביר שהרגולציה שלו תשתנה כל תקופת זמן מסוימת. וזה לא משנה אם אתה מוכר קולה, או להבדיל חדשות. לצערי זה המצב במדינתנו".
לסיום נשאל קושמרו על ידי הסטודנטיות הצעירות מה הטיפ שלו למי שרוצה להשתלב בתעשייה בעתיד. נזכיר כי קושמרו החל את דרכו העיתונאית בחברת החדשות בגיל 33, מאוחר ביחס לגל"צניקים שמגיעים בגיל 21. העצה הכי טובה שהוא יכול לתת היא "ללכת עם הלב, להשקיע במה שאתה טוב. כדי להצליח יש כל כך הרבה פלטפורמות אפשריות ולא חייב ללכת על המדיום הממסדי".
מאי 2015, ומחאת האתיופים יוצאת לדרך בעקבות גילויי גזענות ואפליה שלטענתם מתקיימת כלפיהם. היא מלווה באלימות, הפגנות ובדרישה פשוטה לשוויון הוגן לכולם. שנתיים וחצי אחרי, הגר איילין, אתיופית גאה, כותבת טור על איך החברה הישראלית עדיין לא מצליחה לצאת מהעולם הגזעני שבו היא חיה
נדמה כי מאז ומעולם התלווה לצבע השחור קונוטציות שליליות אשר היוו חלק בלתי נפרד בהבניית המשמעות הסמנטית שלו. עוד בתקופת הקדמונים הצבע השחור אפיין את הלא נודע ואת החושך. הוא התקשר למוות, כוחות האופל והרשע, ועולם המאגיה. גם היום, בעולם המערבי ביטויים בעלי אופי שלילי שנקשרים לצבע השחור שגורים בפי החברה כדרך קבע, מושרשים בה באמצעות תרבות וחינוך. החל בביטויים כגון "יום שחור" וכלה בספרים דוגמת: "אביר הוורד השחור". רפרטואר המשמעויות הינו בלתי נדלה. ברצוני להתמקד במשמעות ספציפית שיוחסה למילה שחור, אשר שבה וחוזרת לסדר היום הציבורי בהתאם למדדי הרייטינג שמספקים אותם אירועים בכיכובה, בעיקר מעסיקה אותי כל ימי חיי כאישה יהודייה ממוצא אתיופי – שחור ככינוי לאדם שצבע עורו כהה.
המחאה הייתה לפני שנתיים וחצי, אבל בני העדה האתיופית עדיין מרגישים שונה. הגר.
בארה"ב, מאיישים את תפקיד זה האפרו-אמריקאים, ואילו בזירה המקומית ישראלים ממוצא אתיופי. בעל כורחם, קהילות אלו מצאו מכנה משותף במאבקם כנגד האפליה על רקע גזעי ובניסיונם לערער את ההגמוניה השולטת משני צדי הגלובוס. במדינת ישראל עיקר הבעיה בסוגיית הגזענות הוא שהיא ברובה סמויה מן העין ולא נעשית באופן בוטה (בניגוד לירי באור יום בארה"ב), הדבר מקשה על הטיפול בבעיה ומצביע על האופן העמוק בו מובנית האפליה בחברה שלנו עד לכדי היותה טבעית ובלתי מובחנת. כתוצאה מכך השיח סביב סוגיית הגזענות גורר תגובות רבות המצביעות על אי קיומה של התופעה, ראוי לציין – תופעה שרבים חווים על בשרם מידי יום כל היום בכל העולם, כאילו היו פרי דמיונם.
מי מאלו הבוחרים לראות את העולם דרך משקפי האוטופיה, דוחים על הסף את קיומה של הגזענות באומרם כי "הקשיים" שאנו חווים הם טבעיים ונובעים כחלק מתהליך החברות שלנו בחברה הישראלית, ואנו אלה שמייחסים את ה"קשיים" לנושא הגזענות. כדי לבסס את טיעונם הם מציגים את הקשיים שהם חוו על בשרם במטרה ליצור משוואה מאוזנת.
אך לא כך הדבר, משום שהגזענות אינה נחלתם של "שחורי העור" בלבד. היא אומנם מאוד נפוצה בקרבם אך עם זאת היא מכילה בתוכה עולם תוכן רחב כאשר כל קבוצה באוכלוסייה זוכה לייצוג "הולם או פחות" על ידה. לכן, סביר להניח שגם הם הופלו לרעה על רקע כזה או אחר (בנוסף לקשיים). כתוצאה מקיומה של עמדת העליונות על האחר, היחיד אינו נשפט על פי ייחודו האישי אלא על פי השתייכות לקבוצה בלבד כאשר הדימוי של אותה קבוצה מורכב ברובו מסטראוטיפם. כפועל יוצא קהילה שלמה מודרת מהחיים החברתיים, תרבותיים, פוליטיים, וכלכליים במולדתם.
אחד מעמודי התווך החשובים שעליהם קמה מדינת היהודים הוא המכנה המשותף הרחב שלנו – יהדותנו. אך בשנים האחרונות מתגברת התחושה שזהו עוד מקום, בו הצבע מגדיר אותך וחורץ את גורלך אל שולי החברה, כאילו היינו נטע זר. כשברקע נשמעות אמירות המרמזות על כך שאנו כאן בחסד, שעלינו להודות ולהוקיר תודה על כך. אז לא. לכל אותם המרמזים אומר שזהו ביתי! הוריי הקריבו את כל שהיה להם, כמוהם גם אחרים, ויצאו לדרך באישון לילה כשירושלים מתנוססת לנגד עיניהם, הם השאירו אחים וילדים שלא צלחו את הדרך וכל זאת כדי לשמר את המסורת ארוכת השנים וכדי להשלים את ייעודם ולהגיע לארץ אבות.
30 שנה אחרי, תם עידן התמימות והפילוג ששולט בחברה הישראלית כאילו כופה עצמו ומצמיח דור חדש, כזה שאינו עולה בקנה אחד עם הדימויים הסטראוטיפים שיוחסו לו, דור שנלחם במערכת הממסדית ועל מקומו בתודעה הוא מודע לכוחו ודורש את מקומו בחברה, להיות שווה בין שווים. המלחמה בגזענות היא המאבק של כולנו, כחברה, מאבק בו אנו דורשים להוקיע את התופעה. בכדי לצלוח אותו אל לנו לעמוד מנגד בצד, משום שברגעים של משבר מוסרי גם שמירה של ניטרליות נחשבת בגידה.
עוד נושא שהאגודה מבקשת לקדם בקדנציה הנוכחית הוא נושא השקיפות. הם מתחייבים להעלות את פרוטוקול הישיבות עד עשרה ימים מישיבת המועצה. גם התקציבים ומשכורותיהם של בעלי התפקידים חשופים לציבור. בעבר נשמעו ביקורות על כך שהסטודנטים לא יכולים לראות לאן הכספים הולכים ושבאופן כללי הוצאות יום הסטודנט מוגזמות.
