מאת ליטל מקוריאה

גאורגיה הפכה בשנים האחרונות ליעד נחשק בקרב צעירים, בעיקר כאלה המחפשים יעד זול וקרוב לטוס אליו. בחודש ספטמבר נסענו, אני וחברה קרובה, לעשרים ימים בארץ מלאה בעושר תרבותי ואנושי

גאורגיה (הנקראת גם "גרוזיה") שוכנת חציה באסיה וחציה אירופה. רוב אזרחיה הם נוצרים, אך ישנה תחושה חזקה של כבוד לתרבויות ודתות אחרות. תושביה, במיוחד הכפריים, הינם לבביים ומכניסי אורחים. המדינה מציעה אירוח זול (המטבע המקומי לארי שוה ל-1.3 שקלים) וקניית מוצרי צריכה בסיסיים במחירים נמוכים. יש בה כפרים קטנים, אזורים הרריים וערים מודרניות וכל זה רק במרחק שעתיים טיסה מפה. אז עלינו על מטוס ויצאנו ליהנות מכל השפע שיש לה להציע.

האזור הכפרי
בלילה הראשון נחתנו בטביליסי, עיר הבירה של גאורגיה, וכבר בנסיעה הראשונה לאחר הנחיתה, חווינו את תרבות הנהיגה הפרועה של המקומיים. תרבות נהיגה זאת מקובלת בהחלט, ונראה כי המקומיים מתורגלים בכך ולכן לא פוגעים באחרים או בעצמם, אך לנו היא הייתה חדשה ומפחידה.

לאחר הנחיתה בטביליסי נסענו נסיעה ארוכה למסטיה, עיירה עמוסת תיירים בצפון גאורגיה. בתחילה נסענו ברכבת עד לעיירה זוגדידי ולאחר מכן נסענו אל מסטיה ב"מרשוטקה",סוג של מונית שירות שבה משתמשים רוב התיירים במעברים בתוך המדינה.

מסטיה קיבלה את פנינו בברכה, מכל מקום המקומיים מציעים את שירותי ההסעה והלינה שלהם. נראה כי הם מתורגלים בתיירות המפותחת. לאחר מפגש עם ישראלים אחרים, התוודענו לכך שממסטיה אפשר לצאת לכמה טיולים קצרים. אחד הוא טיול ל"צלב האגמים",טיול רגלי בו ישנו מעבר בין אגמים גדולים ובריכות. את רובה של הדרך התלולה עברנו במרשוטקה ואת סופה ברגל. בסוף, הגענו לתצפית מרשימה, נוף הררי ופסגות מושלגות. בישלנו במקום מעט אוכל לעצמנו ואכלנו שמולנו מראות עוצרי נשימה.

בנוסף, ממסטיה מתחילים רוב הישראלים את הטרק המוכר למטיילים במדינה,"מסטיה-אושגולי". טרק בן שלושה ימים, שמתחיל במסטיה עובר לכפר אדישי ולבסוף מסתיים בכפר אושגולי.

יצאנו רגלית אל זבישי, הכפר הקרוב, הליכה מישורית וקלילה, ולאחר ההגעה אל זבישי התחלנו את השלב המורכב יותר בטרק. תחילת הטרק היא בעליה מתונה ואז מעט תלולה על ההר. יש לציין כי למתקשים בהליכה לפרק זמן ארוך, כמוני, הטרק עלול להיות קשה ויש להיות מוכנים לכך, במיוחד שהצעידה כוללת נשיאת הציוד לשלושת הימים על הגב. כדי להקל על המאמץ  ישנה אפשרות להצטייד במקלות הליכה. כמו כן, הסימונים בדרך (צבעי אדום- לבן או כתום-לבן) אינם רציפים ועלולים לטעות את המטיילים, לכן יש עדיפות להתנייד בקבוצות. לאחר עלייה מפרכת, עצרנו מעט בקצה ההר ולפנינו נחזה מראה מעורר התפעלות. האוויר בפסגות ההרים נקי והאזור הכפרי המבודד מוסיף לתחושת השלווה.

לקראת סופו של היום הראשון, הגענו לאדישי, כפר קטנטן שבו גרות כעשרים משפחות. רוב המשפחות בכפר מציעות חדרים לאירוח תיירים ונראה כי זהו מקור הפרנסה הכמעט בלעדי של התושבים. באדישי חווינו שינוי דרסטי במזג האוויר. ובסוגריים יש לציין כי חודש ספטמבר אכן מאופיין באקלים מעט הפהפך. השמיים שהיו בהירים ושמשיים הפכו קודרים. והסופה, שהתחילה אחרי הצהריים והמשיכה אל תוך הלילה, הביאה איתה רוחות חזקות, גשם ורעמים, אשר גרמו לנפילת החשמל בכפר. בהיעדר חשמל לא היו לנו מים חמים ולא תקשורת סלולרית. בנוסף, לא הצלחנו ליצור קשר עם המשפחה בארץ במשך כיומיים. בעקבות מזג האוויר הבעייתי, המקומיים המליצו לנו להפסיק את הטרק ולהמשיך לאזור אחר, זאת כמובן רק לאחר היחלשות מזג האויר הסוער.

בטומי
לאחר החוויה הקרה שאותה חווינו באזור הכפרי, החלטנו לנסוע אל בטומי, עיר הנופש מלאת השמש של המדינה. יש שקוראים לה "האילת של גאורגיה". שם נהנו מימים ארוכים של רביצה על החוף, רכיבה על אופנועי ים וטיולי ערב בטיילת. הטיילת מציעה מגוון של פעילויות ומופעים. צפינו בנערים ונערות רוקדים ריקודים גאורגיים מסורתיים. וכמו כן, במרכז הטיילת נתקלנו בפסל נע מיוחד, בשם "פסל האוהבים". הפסל מורכב משתי דמויות – גבר ואישה שמתקרבות לנשיקה ואחר כך מתמזגות לגמרי אחת בתוך השנייה, זאת בגלל חריצים שיש לרוחבן. זהו פסל מרשים שמזמין עיניים רבות להתבונן בו.

טביליסי
לאחר בטומי המרגיעה, החלטנו לסיים את הטיול בטביליסי ,העיר הגדולה והמודרנית של גאורגיה. העיר תוססת, מלאת התרחשויות, וגרים בה כמיליון וחצי תושבים. בשונה מהאזור הכפרי, יש בה קניונים גדולים, מרכזי קניות ותחבורה מפותחת. בשיטוט בעיר מצאנו בה עניין רב. טיילנו בשדרות מלאות אנשים, שבתוכן פאבים שמציעים נרגילות ואלכוהול זול. התפנקנו בפדיקור ומניקור במחיר נוח ואפילו קיבלנו מסאז' תאילנדי, כמעט כמו בתאילנד.

כמו כן, ביקרנו בבית חב"ד, שם אכלנו אוכל כשר והכרנו מטיילים ישראלים אחרים. הביקור במסעדה החלבית של בית חב"ד היווה בשבילנו שינוי מרענן, במיוחד בתור שומרות כשרות שאכלו בעיקר אוכל משומר. בנוסף התוודענו למסעדות כשרות נוספות בעיר, מסעדת "ירושלים" ו"דויד". כשניגשנו למסעדות אלה מצאנו מנות מגוונות בתפריט, מצד אחד הוגשו מנות גאורגיות עתירות בשר ומצד שני, הוגשו מנות ישראליות כמו שניצל ופרגית.

גאורגיה היא מדינה מסקרנת יש בה שפע של אפשרויות לטיולים, במיוחד לצעירים, אך גם למשפחות. ובעיקר היא יעד נחשק לכל מי שמחפש חופשה נעימה במחיר נוח.

ממליצה בחום!

מאת שרה מי מרום

גל של תגובות, חלקן מפרגנות וחלקן ממש לא, הביאה איתה החתונה המפתיעה של העיתונאית לוסי אהריש והשחקן צחי הלוי. האם הם יהנו מאותן זכויות של זוג שהתחתן ברבנות ומה תהיה ההשפעה על הילדים?

כשזוג מעורב מתחתן בישראל, תמיד יהיו אנשים שישאלו למה הם צריכים להפוך את העניין למורכב ומה יהיה עם הילדים. אזרחי ישראל מנהלים הליכים משפטיים בבית המשפט הרגיל ובקלות, העניין משתנה כאשר זוג מעורב מחליט להתחתן או להיפך, להתגרש.

על-י הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 דווח על כ-1,420 זוגות שנישאו בחו"ל כאשר אחד מבני הזוג יהודי והשני אינו יהודי. בישראל מצטרפים אל צח ולוסי מפורסמים נוספים שהתחתנו עם בני זוג שאינם יהודים, למשל הדוגמנית הודה נקש שנישאה ליהודי, הדוגמנית קורל סימנוביץ' שנישאה לקטלוני, עדי שילון שנישאה לערבי ועוד.

"הליכים משפטים במקרה הזה כמובן לא יכולים להידון בבית דין יהודי אלא רק בבית המשפט, יש להם דין אזרחי ולא דין דתי", מסבירה הדס גרוסמן, עו"ד לענייני משפחה.

האם תהליך נישואין וגירושין של זוג מעורב הוא מורכב יותר?

"האמת שזה יותר פשוט כי לפי הדין העברי הגבר צריך להסכים להתגרש ואם הוא לא רוצה זאת בעיה. במקרה של זוג מעורב פונים לבית משפט, יש איזו פרוצדורה כזאת ובית משפט יכול להחליט להפסיק את הנישואין שלהם גם אם אין הסכמה של אחד הצדדים, בניגוד לדין העברי שאם אין הסכמה זאת פרוצדורה מורכבת".

זוגות מעורבים מקבלים את אותם זכויות כמו זוג שהתחתן בבית דין?

"הם מקבלים את אותם הזכויות, בנישואים מעורבים המשפט האזרחי חל עליהם, אין שום פגיעה. אם בני זוג יהודים יכולים למשל להתגרש רק בבית הדין הרבני, זוג מעורב יכול להתגרש רק בבית משפט. במקרה של נישואין, הם מגישים בקשה להצהרת נישואין. לזוג מעורב קל יותר להתגרש ולהתחתן".

לגבי הילדים אומרת גרוסמן, שההליכים הם אותו הדבר אצל זוגות מעורבים וזוגות שאינם מעורבים. כלומר מגיעות לילדים זכויות כמו שאר הילדים, ובמקרה שבני הזוג מחליטים להתגרש, חל עליהם חוק המזונות והחוק בענייני המשמורת חל גם עליהם. הבעיה היא לדבריה, בפאן הערכי, כאשר יהודי מתחתן עם אישה שאינה יהודייה.

עשרות פעילים מתנועת "אם תרצו" הפגינו נגד מרצים שבאו מכל רחבי הארץ על מנת להפגין נגד "חוק אוניברסיטת אריאל" שמטרתו לקבוע כי המוסד האקדמי יפעל תחת המל"ג הארצי

פעילי תנועת "אם תרצו" באוניברסיטת אריאל יצאו אתמול (יום ו') להפגין  מול מספר מרצים מאוניברסיטאות שונות ברחבי הארץ, אשר באו להפגין נגד ההכרה באוניברסיטת אריאל. הרקע להפגנת המרצים בא לאחר שבשבוע שעבר אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הצעת התיקון לחוק המל"ג, המכונה חוק אריאל. המפגינים תכננו את ההפגנה כך שתתקיים במקביל ליום הפתוח באוניברסיטה.

קודם לכן התפרסמה באתר "האקדמאים הישראלים למען שלום" קריאה למרצים הפעילים בתא לבוא ולהפגין נגד הצעת החוק מול האוניברסיטה: "החלטנו לפעול על מנת להזכיר לציבור הישראלי בכלל, ולאקדמיה הישראלית והסטודנטים הישראלים בפרט, את העובדה שאריאל איננה חלק ממדינת ישראל אלא נמצאת תחת שלטון צבאי, על כל המשתמע מכך תזכורת כזו תעודד רבים וטובים באקדמיה המרגישים בודדים במאבקם נגד אוניברסיטה זו". במקביל, פעילי "אם תרצו" באוניברסיטה קראו לפעילים ולסטודנטים לבוא ולמחות נגד המפגינים: "אנו סטודנטים שאכפת להם, קוראים לכם לבוא להשתתף אתנו ולעמוד כנגד. אנחנו לא מחפשים להתלהם כמותם, אנחנו מחפשים לעמוד מול, להראות סולידריות של הסטודנטים מכל גוני הקשת, להניף דגלי ישראל ולקרוא לכך שלא יכניסו פוליטיקה לאקדמיה".

יש לציין שמלבד כשבעה עד תשעה מרצים לא הופיעו יותר מפגינים מהשמאל. מנגד יצאו למחות כמה עשרות סטודנטים ופעילים בתנועת "אם תרצו" נגד המפגינים. ההפגנות עברו בשקט יחסי כך שניתן לומר שאילולא כוחות המשטרה והביטחון שהתייצבו שם למקרה אשר בו יופר הסדר, כמעט שלא ניתן היה להבחין במפגינים. גם אמצעי התקשורת לא מצאו עניין רב בהפגנה, ולא באו לסקר אותה. ד"ר ניר גוב ממכון ווייצמן, ממארגני הפגנת המרצים,  ניסה להסביר מדוע לא הופיעו עוד מרצים להפגנה: "אמנם קיוויתי ליותר אנשים, אני יודע שפרופסורים ברובם אנשים יותר מבוגרים ובימי שישי לנסוע רחוק עד לאריאל זה קשה".

שרון זקס, פעיל ב"אם תרצו" וסטודנט באוניברסיטה העברית, הגיע מרעננה: "מאוד מפריע לי שבאים לפה פרופסורים ואומנים ומשכילים, על מנת לקרוא להחרים מבחינה כלכלית ותרבותית אוניברסיטה שהיא חלק מישראל בכל הסדר עתידי. אריאל הינו אזור שהוא בקונצנזוס בכל מפלגה, זה לא לגיטימי ולא במקום", אומר שרון. כמו שרון באו עוד סטודנטים רבים מרחבי הארץ כדי לבוא ולתמוך בזכותה של אוניברסיטת אריאל.

חוק אוניברסיטת אריאל בא להסדיר את אוניברסיטת אריאל במל"ג הארצי. עד כה חוק המועצה להשכלה גבוהה חל רק על מוסדות לימוד שבתוך הקו הירוק. בשנת 1992, בעקבות הצורך להכיר במכללת אריאל דאז כמוסד עצמאי אשר יכול להעניק תואר אקדמאי, הוקם מל"ג יו"ש תחת חסותו של אלוף פיקוד מרכז. כתוצאה מכך נוצר מצב בו הגוף המפקח על המוסדות להשכלה גבוהה אשר מעבר לקו הירוק הינו גוף נפרד מהמל"ג הארצי. עובדה זו מפלה את האוניברסיטה, שכן אינה יכולה לזכות בכל התנאים העומדים לרשותו של מוסד שנהנה מחסות של המל"ג הארצי. בנוסף התברר כי בעקבות העובדה שחוק המל"ג אינו חל מעבר לקו הירוק אף בית חולים לא יוכל לעבוד עם המתמחים אשר עתידים ללמוד בפקולטה לרפואה, אותה האוניברסיטה מתכוונת לפתוח כבר במהלך 2019. הצעת התיקון לחוק, שכאמור הועברה בקריאה ראשונה, באה להחיל את חוק המל"ג הארצי אף על מוסדות שמעבר לקו הירוק, ולביטולה של מל"ג יו"ש כך שאוניברסיטת אריאל תהא שקולה לכל אוניברסיטה אחרת.

החוק שהוגש על-ידי ח"כ שולי מועלם (הבית היהודי), וח"כ יעקב מרגי (ש"ס) הועבר לוועדת החינוך של הכנסת בראשות ח"כ מרגי. הוא צפוי לעבור בקריאה שנייה ושלישית, שכן אין לחוק מתנגדים בקואליציה ואף יש לו תומכים רבים בקרב ספסלי האופוזיציה. אם החוק אכן יעבור, תסתיים אחת ולתמיד סאגה בת כמה עשורים סביב מעמדו של המוסד האקדמי.

יו"ר תנועת "אם תרצו" מתן פלג סיכם את המחאה ואמר כי "אנו עדים שוב ושוב לניסיונות של מרצים אנטי-ציוניים באקדמיה הישראלית לקדם חרם מבפנים, נגד האקדמיה ונגד החברה בכלל. מי שחותר למנוע את החלת החוק הישראלי על אוניברסיטת אריאל הוא  אנטי דמוקרט ואנטי ציוני". ראם פרנג'י, ראש תא "אם תרצו" באוניברסיטת אריאל, הודה לכל הסטודנטים והפעילים מכל רחבי הארץ אשר באו לתמוך ולמחות נגד המפגינים.

מאת יונה ליכטמן

המערכת המדינית נערכת בהתרגשות לביקורו בישראל של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, כשברקע הכרזתה של הרשימה המשותפת על החרמת נאומו בכנסת ביום שני. אז מיהו האיש שצפוי לזכות לכבוד מלכים בישראל, אבל מהווה סדין אדום עבור הפלסטינים? פרופיל

מדינת ישראל רגילה כבר לביקורים ממלכתיים מכל הרמות השונות. קשה להצביע על בכיר בפוליטיקה הבינלאומית שעוד לא היה כאן. אבל הערב (יום א') ינחת כאן סגן הנשיא האמריקני, מייק פנס, ובשונה מביקורים שונים הפעם ניתן לראות ולחוש כי האורח הינו רצוי ומוערך במערכת המדינית. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר הבוקר בפתח ישיבת הממשלה: "הערב יגיע לישראל ידיד גדול של ישראל, אנחנו נקבל את פניו בברכה. אני מצפה מאוד לשיחתנו ונחלוק לסגן הנשיא את הכבוד הראוי לו".

גם בכנסת משלימים את ההכנות לקראת נאומו של פנס ביום שני בצהריים במליאת הכנסת. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כתב: "ביקורו של סגן נשיא ארה"ב מייקל פנס בכנסת הוא לא פחות מאירוע היסטורי, ובתזמון בעל משמעות עצומה לישראל ולמזרח התיכון. זהו נאום שנאזין לו קשב רב, ואנחנו בכנסת, נעשה הכול על מנת לארח את סגן הנשיא פנס באופן הראוי והמרשים ביותר".

הסיבה לקבלת הפנים החמה לה יזכה סגן הנשיא קשורה לתמיכתו האיתנה לאורך שנים לצד מדינת ישראל, וכלוחם ותיק למען ישראל בחזית הבינלאומית בכל תפקידיו הקודמים בממשל האמריקני. מייק פנס החל את דרכו הפוליטית בקונגרס האמריקני בו היה חבר 12 שנה, בתקופה זו נרקמו הקשרים הראשונים של פנס עם הארגונים היהודיים הפועלים בוושינגטון והוא קידם חקיקה שמרנית פרו-ישראלית לטובת ישראל. בשנת 2012 זכה בבחירות באינדיאנה ונהפך למושל, בתפקיד זה תמיכתו האיתנה במדינת ישראל עלתה שלב והוא היה מראשוני המושלים שחתמו על חוק נגד ה-BDS, שלפיו מדינת אינדיאנה לא תסחר עם מדינה שמחרימה את מדינת ישראל.

כמושל אינדיאנה הגיע לביקור בישראל על מנת לעודד סחר בין אינדיאנה לישראל ואת העמקת הקשר בין ישראל לארה"ב בכלל. פנס לא הסתיר את גאוותו מאותו ביקור שערך בישראל, ובריאיון שהעניק אז לתוכנית הרדיו VOICE OF ISRAEL הזכיר את העובדה כי יחד אתו הוא הביא גם את רעייתו וילדיו לישראל: "אני יודע שזה הולך להיות זיכרון שהם יאהבו ויעריכו בכל יום בשארית חייהם". בהזדמנויות שונות התבטא פנס כי ישראל היא "בעלת הברית היקרה ביותר של אמריקה".

עם כניסתו לתפקיד סגן נשיא ארה"ב ב-2017 החל גל אנשימיות בארה"ב. גורמים בקהילות היהודיות ראו את התופעה כחלק מעלייתו של ממשל ימין קיצוני בארה"ב ואף האשימו את הנשיא טראמפ בהתנערות רפה מאותם אירועים. למרות שהנשיא טרמפ מוקף בבכירים יהודים, הגינוי מצדם היה רפה למדי, והיחיד שהמשיך בקו הדומיננטי ולא הפסיק להשמיע את קולו החזק למען ישראל היה סגן הנשיא מייק פנס.

סגן הנשיא יצא מגדרו כדי להרגיע את הרוחות בשני אירועים מרכזיים. אחד מהם היה כאשר טראמפ השמיט מנאום לרגל יום השואה את המילה "יהודים", אז ביקר פנס עם רעייתו במחנה הריכוז דכאו, שם הניח זר מתחת לאנדרטה וסייר במקום יחד עם ניצול שואה. האירוע השני היה כאשר אלמונים ניתצו מצבות בבית הקברות "חסד של אמת" בסנט לואיס, מיזורי. סגן הנשיא הגיע למקום, הפשיל את שרווליו וסייע בשיקום המצבות. בנאום שנשא במקום אמר כי "אין מקום בארה"ב לדעות קדומות ולאנטישמיות".

רק לאחרונה השתתף פנס כאורח הכבוד בטקס לציון 70 שנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינת ישראל. הטקס ההיסטורי, שכלל שיחזור מדויק של החלטת האו"ם, התקיים במוזיאון בקווינס שבו התקבלה ההחלטה המקורית. סגן הנשיא הפתיע את הנוכחים כשהכריז כי "בימים אלה הנשיא שוקל איך ומתי להעביר את השגרירות לירושלים".

בשונה מחברי קונגרס רבים שתומכים במדינת ישראל אך עמדותיהם קרובות לזה של השמאל הישראלי, עמדותיו של פנס חופפות את אלה של הימין הישראלי. פנס תומך בזכותה של ישראל לתקוף את מתקני הגרעין האיראני ובהמשך הסגר על עזה. כאמור, הוא היה מהראשונים בארה"ב שהובילו חקיקה נגד ה-BDS והוא מתנגד נחרצות להקמת מדינה פלסטינית. למעשה, רבים רואים את בקשתו של פנס לשאת את נאומו דווקא במשכן הכנסת כתמיכה בממסד הישראלי ובממשלת הימין.

עמדותיו של סגן הנשיא לא באות משום מקום. פנס נולד להורים קתולים, אך הוא עצמו משתייך לזרם הנוצרי האוונגליסטי. הזרם האוונגליסטי מונה כ-75 מיליון אמריקאים, מתוכם 65 מיליון חברים בארגון "נוצרים מאוחדים למען ישראל" (CUFI). על פי אמונת חברי הארגון, ירושלים שייכת ליהודים ורק במצב שהיהודים אכן יממשו את ציונותם, ישו יתגלה בירושלים וכל היהודים יהפכו למאמינים בישו. הארגון, שמקיים מדי חודש כנסים למען ישראל, הקים קרן ידידות שבמסגרתה תורמים הנוצרים מאות אלפי דולרים בשנה למען מטרות שונות במדינת ישראל. סגן הנשיא לוקח חלק פעיל בארגון וגם המסע שלו לכאן ב-2014 אורגן על ידי ה-CUFI.

בימים שבהם ממשל טראמפ שקוע בחקירות בפרשת ההתערבות הרוסית בבחירות האחרונות, ישנם פרשנים פוליטיים בארה"ב שמדברים על תרחיש קיצוני שלפיו המפלגה הרפובליקנית עשויה להדיח את הנשיא טראמפ. אם התרחיש אכן יתממש, מי שייכנס לנעליו של טראמפ יהיה סגנו פנס. למרות שהתסריט הוא קיצוני, בכל אופן יש בו כדי להעצים את חשיבותו של פנס וקשריו עם ישראל.

לא פלא כי הרשות הפלסטינית והרשימה הערבית המשותפת רואים בסגן הנשיא גורם שסותר את חזונם ושפועל בגלוי נגד האינטרסים שלהם. ההחרמה של אותם גורמים באה בעיקר לאחר ההכרה של טארמפ בירושלים כבירת ישראל, את פנס הם רואים כגורם משפיע על טראמפ בנושאים אלו. בירושלים, לעומת זאת, מקבלים את פנס ורואים בו שותף מרכזי למימוש חזון הממשלה.

מאת טל סבג

מגיש החדשות התארח ברדיו "קול אחר" של אוניברסיטת אריאל, דיבר על העידן שאחרי פיצול ערוץ 2, סיפר על הגישה הממלכתית שבה הוא דוגל – וגם נתן טיפ לסטודנטים שרוצים להשתלב בתעשייה: "תשקיעו במה שאתם אוהבים"

בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל מתקיימים מדי חודש "מפגשים עם התעשייה", שבמסגרתם מגיעים לפאנלים אנשים מהתעשייה, עיתונאים ומובילי דעת קהל. המפגש האחרון נערך בהשתתפות דני קושמרו, מגיש אולפן שישי, אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות, ותמר אלמוג, מגישה בכאן 11. הפאנל עסק בעתיד החדשות בישראל בעקבות ריבוי הערוצים והתמורות שעוברות על עולם העיתונות בעידן הנוכחי.

בראיון שהעניק קושמרו לרדיו "קול אחר", שאותו מפעילים הסטודנטים, הוא התייחס לערך העיתונאי שאולי כבר לא קיים בעידן האינטרנט והניידים החכמים. לדבריו, הוא רואה במהדורה שהוא והמערכת מייצרים המקום היחיד שבו לעיתונאי יש מהימנות גבוהה. בפייסבוק ובוווטסאפ, הוא סבור, אין אפשרות לתת לציבור מידע שהוא אמין ב-100 אחוז.

ממלכתיות היום היא מילה גסה, ואולי בעידן שלנו זה מושג שהולך ונרמס. נשאלת השאלה איזה מקום יש כיום למגיש בכיר להתבטא באופן חופשי, במיוחד בימים בהם אנחנו ניזונים מהרשתות החברתיות? קושמרו מספר כי הוא משתדל לשמור על איפוק ולהישאר מאוזן עד כמה שניתן.

כשנשאל כיצד השפיע פיצול ערוץ 2 על העבודה העיתונאית בחברת החדשות השיב כי "מה שהשתנה הוא רק האולפן, שכיום הוא מאובזר ומעוצב בסגנון החדיש ביותר בישראל. השינוי היחידי שקרה הוא שיש יותר רייטינג בעקבות ריבוי הצופים משני הערוצים, ולא בטוח שזו הייתה כוונת המחוקק או הרגולטור".

בעוד כשלוש שנים אמורה לקום חברת חדשות נוספת. קושמרו הביע מורת רוח מהמהלך: "גם לאיש עסקים שמשקיע לא סביר שהרגולציה שלו תשתנה כל תקופת זמן מסוימת. וזה לא משנה אם אתה מוכר קולה, או להבדיל חדשות. לצערי זה המצב במדינתנו".

לסיום נשאל קושמרו על ידי הסטודנטיות הצעירות מה הטיפ שלו למי שרוצה להשתלב בתעשייה בעתיד. נזכיר כי קושמרו החל את דרכו העיתונאית בחברת החדשות בגיל 33, מאוחר ביחס לגל"צניקים שמגיעים בגיל 21. העצה הכי טובה שהוא יכול לתת היא "ללכת עם הלב, להשקיע במה שאתה טוב. כדי להצליח יש כל כך הרבה פלטפורמות אפשריות ולא חייב ללכת על המדיום הממסדי".

מאת זאבי פילזר

מונדיאל 2018 מתקרב אלינו בצעדי ענק, ולאחר שהעלה אליו את נבחרת ארגנטינה ברגע האחרון, כמעט לבדו, מתעוררת מחדש השאלה: האם ליונל מסי הוא הכדורגלן הגדול בהיסטוריה? זאבי פילזר פורש את משנתו בנושא, ויוצא נגד הטוענים כי עד שה"פרעוש" מרוסאריו לא יביא הביתה גביע לאומי, התשובה תהיה שלילית

האם ליונל מסי, כוכב ברצלונה וקפטן נבחרת ארגנטינה, הוא הכדורגלן הגדול בכל הזמנים? האמת היא שאני לא יודע לענות על השאלה הזו וגם לא חושב שאפשר באמת לענות עליה כל עוד מסי עדיין שחקן פעיל. אבל מנגד, ישנם כאלה שהתשובה ברורה להם מאוד; רבים טוענים שעל-אף שה"פרעוש" שבר כמעט כל שיא אפשרי עם ברצלונה, הכישלונות שלו עם נבחרת ארגנטינה מונעות ממנו לחלוטין את התואר הזה. לדעתי הם טועים בגדול.

בואו ניקח צעד אחורה ונבין על מה בדיוק מדובר. ביוני 2016, התקיים טורניר הקופה אמריקה (אליפות דרום-אמריקה בכדורגל), בו זכתה נבחרת צ'ילה לאחר שגברה בפנדלים במשחק הגמר על נבחרת ארגנטינה. המשחק הזה קבע רצף יוצא דופן: הייתה זו השנה השלישית ברציפות בה ארגנטינה מגיעה לגמר טורניר גדול ומפסידה בו, לאחר שהפסידה גם בגמר מונדיאל 2014 לגרמניה וכן בגמר הקופה אמריקה ב-2015 לאותה צ'ילה. כתוצאה מכך, הרבה אנשים קבעו לאחר המשחק כי נבחרת ארגנטינה היא "לוזרית בטירוף", וכן שמסי לא יוכל להיחשב כגדול בכל הזמנים עד שלא יזכה איתה בטורניר גדול. אז עם הקביעה הראשונה אני אמנם מסכים מאוד (ואף יותר מזה, לדעתי בנוסף להיותה של ארגנטינה "לוזרית", פשוט מדובר בנבחרת גרועה), אך כמו שאמרתי קודם, עם השנייה- בדיוק להיפך.

כדי להסביר למה אני מתנגד בתוקף לקביעה שמה שמפריד בין מסי לבין התואר הנכסף של "הטוב בהיסטוריה" הוא גביע לאומי- אני רוצה להביא אנקדוטה קטנה ולשאול עליה שאלה: בכל אחד משלושת הגמרים הנ"ל, חברו של מסי לנבחרת, גונזאלו היגוואין, החמיץ "הזדמנות של מאה אחוז", כמו שאומרים, לכיבוש שער. אם הוא היה מבקיע באותם המצבים, ארגנטינה הייתה זוכה בכל שלושת הטורנירים האחרונים. כתוצאה מכך עולה השאלה: אם היגוואין לא היה מחמיץ בשלושת המצבים הנ"ל (או אפילו רק באחד מהם)- האם זה היה הופך את מסי לשחקן הגדול בהיסטוריה?

התשובה לשאלה זו (ואני בטוח שכל אותם חורצי דין יענו את אותה התשובה) היא, כמובן, לא. הרי זה יהיה מגוחך לטעון שכן ולתלות גדולה של שחקן אחד בהחמצה או בכיבוש של שחקן אחר. גם אם היגוואין היה כובש את אותם השערים וארגנטינה הייתה היום אלופת העולם ופעמיים ברצף אלופת דרום אמריקה, גם אז התארים האלה לא היו קובעים שמסי הוא הטוב בהיסטוריה. מדוע? כי זכייה בגביע עם הנבחרת היא תואר קבוצתי.

תארים קבוצתיים לא מעידים על איכותו של שחקן, הם מעידים על איכותה של קבוצה. נכון שהמונדיאל הוא הטורניר הגדול ביותר ושזכייה בו תורמת רבות למעמד ולתהילה של שחקן הנבחרת הזוכה (וכמוהו גם הקופה-אמריקה), אך בסופו של דבר זהו תואר קבוצתי, והוא מעיד על הקבוצה שזכתה בו. איכותו של שחקן לעומת זאת, נמדדת על-פי כמה טוב הוא משחק, על-פי מה שהוא עושה על המגרש. היא נמדדת על-פי שערים, בישולים, מסירות, טכניקה אישית, משחק הגנתי, ראיית משחק וכו', ולא על-פי הצלחה או כישלון של הקבוצה. אלה המדדים לקביעת טיבו של שחקן, ואלה השאלות עליהן אנחנו צריכים לענות בבואנו לקבוע מיהו הגדול בכל הזמנים.

לסיכום, אני חוזר ואומר: אני לא בא לטעון שמסי הוא אכן הכדורגלן הגדול בהיסטוריה. השאלה הזו פתוחה לדיון (כאשר יש כמובן גם את פלה ואת מראדונה, אבל זה פולמוס שלם בפני עצמו ולא זה המקום לעסוק בו) ויהיה ניתן לענות עליה בכנות, כאמור, רק לאחר שמסי יתלה את הנעליים. מה שאני כן טוען הוא, שלא תארים קבוצתיים הם המדד לגדולתו של שחקן אלא היכולת האישית שהוא מציג על המגרש. לכן, כל מי שקובע נחרצות שבלי תואר עם נבחרת ארגנטינה מסי לא יוכל להיחשב ככדורגלן הגדול בכל הזמנים- אני ממליץ לו לשאול את עצמו האם עומדת לוגיקה עניינית מאחורי קביעתו זו, או שמא מדובר כאן באג'נדה אישית כנגד השחקן או כנגד קבוצתו או נבחרתו.

דביר נווה חושב שלהאשים את תמימי זה הכי קל, אביחי מולדובן חושב כי היא צריכה לתת הדין על מעשיה כדי להשיג הרתעה

להנמיך את הלהבות // דביר נווה

"מי בעד חיסול הטרור – שירים את ידו!", שילהב אריק שרון את חברי מרכז הליכוד לפני אי אילו שנים, ונענה בהתלהבות סוחפת. התמונות של עאהד תמימי מכה חייל הרתיחו – בצדק – כל ישראלי וציוני. צה"ל הגדול, זה שניצח במלחמת ששת הימים והיכה שוק על ירך את צבאות ערב במלחמת יום כיפור – הובך ואותגר על ידי ילדה בת 15. אבל טרור? לא. לא כך נראה טרור.

(עאהד תמימי. לא כך נראה טרור. קרדיט: VISUAL HANT)

הסרטון הספציפי הזה של תמימי הוא רק אחד מעשרות אם לא מאות סרטונים דומים. לכולם, אגב, מאפיין משותף ונרטיב די שקוף ופשטני. בכל הסרטונים הללו צה"ל מוצג כצבא קלגסי, כובש ואכזר ששולט על אזרחים פלסטינים בלתי חמושים. בין לבין, הפלסטינים מנסים להוציא את החיילים משלוותם ולגרום להם למעוד מול המצלמות כדי שיהיה אפשר לעשות אחר כך שימוש בסרטונים למטרות הסברה.

האם יש בכלל דרך להימנע מצילום או הפצת סרטונים כאלה? בעידן הרשתות החברתיות, כנראה שזו איננה אופציה. אז איך בכל זאת בחר צה"ל להתמודד עם תמימי על מנת לנסות ולמנוע התרחבות של גל מחאה דומה? בבית המשפט, כמובן. תמימי ואמה נעצרו, ואז הוארך מעצרן, ושוב הוארך. אבל אם לשפוט לפי ההיסטוריה, התקוממות עממית מהסוג של תמימי לא תיעלם בעקבות מעצרים מהסוג הזה, וכנראה שהסרטון הבא הוא רק עניין של זמן.

(התפרעויות בנבי-סלאח. הסרטון הבא הוא רק עניין של זמן. קרדיט: VISUAL BANK)

עאהד תמימי, פנים מוכרות ויחסית ותיקות בנוף ההתנגדות לצה"ל בשטחים, הפכה באחרונה לסמל המאבק הפלסטיני בשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. האירוניה היא שלמרבה הצער, צה"ל ומדינת ישראל הפכו ליחצ"ניה המובילים של תמימי – וזאת חינם ללא כסף. במקום לקצר את זמן המסך של תמימי, צה"ל האריך שוב ושוב את מעצרה של הצעירה הפלסטינית, וכך גם את 15 דקות התהילה של תמימי. כך, על מגש של כסף, קיבלו מאיתנו הפלסטינים במתנה סמל וזריקת מרץ לנרטיב הפלסטיני.

הרבה דברים נאמרו על תמימי ועל הדרכים למזער או להעלים את ההתנגדות הפלסטינית. דבר אחד לא נאמר מספיק וצריך לומר אותו ביושר. כל עוד חיילי צה"ל ייאלצו לעבוד בחיכוך כה גבוה עם אוכלוסייה אזרחית, תמונות וסרטונים כמו של תמימי יחזרו שוב ושוב. זהו המחיר וזוהי התולדה הישירה של שליטה צבאית בשטח אזרחי. את מנגינת ההתנגדות הפלסטינית, בואו לא נשלה את עצמנו, אין באמת באפשרות להפסיק באופן מוחלט.

(חמאס ברצועת עזה. קרדיט: VISUAL HUNT)

להשיב את ההרתעה // אביחי מולדובן

לאחר סבב הופעות הפרובוקציה בשנה האחרונה, הוגש לאחרונה כתב אישום נגד הנערה אעהד תמימי בגין תקיפת חיילים במהלך הפרות סדר בכפר נבי סאלח. מהלך זה, על אף שנעשה באיחור הוא חשוב, מתבקש ומשמעותי להרתעה הישראלית. העמדה לדין של תמימי היא לא רק ביטוי לשלטון החוק אלא בעיקר אקט הנותן רוח גבית למוסר הצה"לי וללוחמים בשטח שעומדים מידי יום בפני קונפליקטים מורכבים באזורי חיכוך שונים ופועלים בהם ברגישות ובעוצמה.

(רוח גבית ללוחמים בשטח. קרדיט: VISUAL HUNT)

באירועים הקודמים, כאשר אעהד ואמה נרימאן ביזו חיילים, בחרה המדינה להבליג ולא להעמידם לדין, אלא שבמקרה הנוכחי נדמה כי נחצה קו אדום. כאמור, המדד לפעולת עקיפה משמעותית צריכה להיות לפי מידת ההשפעה של המעשה ולא רק לפי עצם המעשה עצמו. אמות מידה של מעשה טרור, הסתה או כל הנעה לפעולה חבלנית הן בעלות עמדה משפטית חד משמעית. אלא שגם מעשים מהסוג שנראו בנבי סאלח, הם בעלי משמעות בשטח אם לא לטווח הקצר אז לטווח הארוך.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בעצימות רבה כבר שנים רבות. מטרת צה"ל היא לייצר נרמול של החיכוך בין האוכלוסיות השונות בשטחים, כך שגם מבחינה כלכלית, תשמר השגרה והפלשתינים יוכלו לעבוד ולפרנס את משפחתם, אך גם מבחינה ביטחונית ישמר המצב ולא יגרם חיכוך מיותר. טרור הסכינאות והתסיסה של צעירים בגדה אמנם התעצם לאחרונה בעקבות הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, אך מנגנוני הביטחון הישראליים פועלים כל העת במישורים שונים כדי להשיב את המצב לסדרו ולשמור על יציבות ביטחונית.

(הפכה לסמל. תמימי. קרדיט: VISUAL HUNT)

הציפייה מהקצין והחייל בתקרית נבי סאלח הייתה להגיב באיפוק ולא לגורם לעימותים מיותרים שיתפסו בעדשה באופן שלילי, אך גם לא להירתע לעצור כחוק את תמימי עקב התנהגותה הבוטה והאלימה. העמדת תמימי לדין הוא צעד נוסף וחשוב ביצירת אפקט ההרתעה, שמנסה צה"ל להשיג ומהווה נקודת בוחן חשובה לרמת הלגיטימציה של צעירים פלסטינים להפגין באופן דומה בעתיד כפי שפעלה תמימי.

בנוסף, יש לראות את אירוע תמימי כנקודת מפנה נוספת במשמעות שיש לנוכחות של מצלמה אקראית בעידן הרשתות החברתיות. כמו במקרה אלאור עזריה, גם במקרה הנוכחי המצלמה לא מרחמת על איש. בין אם אתה חייל צה"ל או מפגינה פלסטינית. נוכחות של תיעוד מצולם משפיע באופן דרמטי על האפקט והפרסום שיש לאירוע כלשהו כיום, וכן גם במקרה של תמימי. המצלמות הובילו לבסוף למעצרה והתקווה שהן גם יגרמו לה לתת את הדין על מעשיה.

עם מי אתם מסכימים? כתבו לנו בתגובות

מאת דביר נווה

הסירוב לשרת בצה"ל שוב עלה לסדר היום עם מכתב השמיניסטים החדש. אולי הגיע הזמן שנלמד להכיל את הסרבנות – נחלתם של הקיצוניים – בלי להתרגש יותר מדי?

חודשים דצמבר וינואר היו שחונים למדי וללא הרבה משקעים. אז גשמים אולי אין בנמצא בארצנו הצחיחה, אבל אם יש משהו שישראל יודעת להמטיר עלינו בעקביות והתמדה אחת לכמה זמן אלו קריאות ומכתבי סרבנות למיניהם, מכל המגזרים ומכל קצוות הקשת הפוליטית. הפעם היה זה תורם של 63 מועמדים לשירות ביטחוני שפנו במכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, והודיעו שהם "אינם מוכנים לקחת חלק בזרועות הכיבוש", לדידם.

(פינוי גוש קטיף, קרדיט: VISUAL HUNT)

מקוריות וחדשנות, כמו שאמרנו, אין כאן ולו במעט. "יש גבול" ו"ברית שלום" הפציפיסטיות מצד שמאל, הרבצ"ר שלמה גורן ז"ל וחבר הכנסת לשעבר משה פייגלין שקראו לסרב לפינוי יישובים יהודיים מימין – כל אלה מעידים כי הסרבנות תמיד הייתה נוכחת כסוגייה נפיצה וקונטרוברסלית בציבוריות הישראלית.

הביקורת על סרבנות ומשתמטים מלווה בדרך כלל בטון תקיף ואמוציונלי – בלשון המעטה – טון שכמעט ואינו מאפשר מצע לדיון עקרוני ומהותי. הטענות שמושמעות תדיר בגנות הסרבנות הן הפוטנציאל שיש לה לפורר את יסודות ההסכמה של החברה, הפגיעה שלה בחוסן ובמוראל הלאומי וכן הבריחה מהאחריות. ובמילים קצת פחות מכובסות ומעודנות – בגידה. אין להקל ראש לחלוטין בטיעון זה, שהרי אדם שבוחר להשתמט מחובתו המוסרית והאזרחית לעשות לטובת הכלל במסגרות שקנבעו לכך – אכן מפגין במעשיו אדישות, שלא לומר ניכור כלפי החברה.

(חובה מוסרית ואזרחית. חיילי צהל, קרדיט: VISUAL HUNT)

ואחרי כל זה צריך לומר: הסרבנות בישראל, למרות שהיא חוצת מחנות, תמיד הייתה נחלתם של השוליים הפוליטיים בישראל, ולא של הציבור הרחב. מרבית אזרחי ישראל משתייכים לזרם המרכזי והממלכתי, זרם שעמד במבחנים מאתגרים ביותר שאיימו לפורר אותו כמו שליטה מתמשכת בשטחים ופינוי יישובים יהודיים – ויכל להם. על אף שהמציאות הנוכחית ביהודה ושומרון מהווה נקודת מחלוקת מרכזית בישראל, היא אינה מובילה לסרבנות במספרים המוניים, ובוודאי לא כאלו שפוגעים ביכולת הביצוע של צה"ל ובחוסן החברתי של מדינת ישראל.

אז אולי אין באמת סיבה להתרגש עד כדי כך מסרבנות פוליטית ובאותה הנשימה שבה מגנים סרבנות, כדאי לזכור שבמדינה דמוקרטית המדינה איננה "מעל הכל", כפי שאמר הנשיא, ראובן ריבלין, לפני כמה ימים. מכיוון שסרבנות מצפונית היא נחלתם של קומץ אידאולוגי זניח יחסית, אנחנו כחברה דמוקרטית צריכים ללמוד להכיל אותה, הגם שלא לעודדה. קלישאתי אך נכון יהיה לסיים עם ציטוט של וולטר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". זוהי הגדולה של חברה דמוקרטית, וזהו המבחן שאנחנו נאלצים לגשת אליו יום יום כאזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית. שיהיה לנו בהצלחה.

(ללמוד להכיל, קרדיט: VISUAL HANT)

מאת נוי גדו

שלוש שנים וחצי אחרי מבצע צוק איתן, לוחם גבעתי אביעד אפשטיין נזכר באחת החוויות המשמעותיות בחייו: "כבר ביום הראשון כמעט מצאתי את מותי". את מה שעבר עליו שם הוא החליט לעכל בצד השני של העולם: "הטיול להודו היה שחרור לחופשי, זאת הייתה היציאה מהקווים שלי". ריאיון

הכרזת טראמפ על ירושלים כעיר בירתה של מדינת ישראל יצרה הדים רבים ברחבי העולם. הכרזה זו הניבה תגובות שליליות מכמה גורמים וביניהם ארגון חמאס אשר רואה בהכרזה זו צידוד של ארה"ב בישראל. בתגובה להכרזה, שוגרו טילים מעזה וחמאס אף קרא לפעולות טרור בשטחי ישראל. במערכה הקודמת נגדם, בקיץ 2014, מבצע צוק איתן נמשך למעלה מחודש וגבה את חייהם של 68 חיילים. אלפים נפצעו. "ידעתי מראש שאני רוצה קרבי, בגלל זה גם החלטתי לחתום ויתור ולהישאר בצבא ארבעה חודשים נוספים", מספר אביעד אפשטיין, לוחם גדוד צבר של גבעתי, שהירי מעזה החזיר לימים של צוק איתן. כעת הוא מספר לראשונה על הלחימה בשטחי עזה, על המורלים של אלוף-משנה עופר וינטר, הרעשים שעוד מהדהדים בראש ואיך מנקים את הראש בטיול גדול.

אתה נמצא בשטחי כינוס ומה אתה אומר להורים?

"אני אומר להם שאני בשטחי כינוס ולא בטוח שהם מבינים מה זה אומר. כל יום אמרו לנו שהערב נכנסים, אז לעשות שיחות חשובות כי לא בטוח מתי יהיה פלאפון שוב. אני כמו ילד טוב לאמא פולנייה, מתקשר מידי ערב ומדבר איתה ואומר לה שאולי לא יהיה לי פלאפון לזמן מה. העניין הוא שכל ערב היינו עולים על ציוד, מגיעים עד הגדר ואז בסוף מחזירים אותנו אחורה, ושוב אני מתקשר ואומר להם שיכול להיות שלא נדבר לכמה ימים, הם לא מבינים שאני רומז שיכול להיות שאני נכנס, אבל אז אנחנו מדברים יום למחרת. הזעקתי את ההורים לשווא.

מוצאי שבת עשו לנו תרגיל ולא ידענו שזה תרגיל עד הרגע האחרון, חילקו לנו רימונים, טילים, ישבתי בתוך ה'אכזרית' מאחורה, ובגלל כל התיזוזים של כל השבוע נרדמתי ואמרתי תעירו אותי כשחוזרים וצריך לפרוק ציוד. מעירים אותי ואומרים לי – 10 דקות לפריקה. אני חשבתי שזה אומר 10 דקות אנחנו מגיעים לשטחי כינוס חזרה, בפועל זה היה 10 דקות לפריקה בבית בעזה".

מה אתה חושב באותם רגעים?

"שוק טוטאלי, אי-ודאות. אנחנו היינו הראשונים שנכנסנו באותו לילה, לא שמענו על פצועים או הרוגים. בגלל כל ההכנות של הכניסות והיציאות נהיה הווי חברתי בין כולם, צחוקים, שירים, ריפדנו את המושבים של האכזרית, מעשנים, כיף. אף אחד לא חשב שזה יהיה אמיתי. אבל פתאום זה היה מאוד אמיתי. הגענו לרפיח והתחלנו לפרוק את עצמנו. באותו רגע אני משחזר את השיחה של מפקד החטיבה, אלוף-משנה עופר וינטר, שאמר לנו 'אתם שליחי העם, עם ישראל מאחורינו, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. קיבלנו משמעות ממשית לכך שאנחנו אכן בתוך מלחמה, בתוך עזה".

אתה רואה את עזה מולך, איך היא נראית?

"יש הריסות, יש עשן, אין אנשים סביבנו. זה היה לפנות בוקר, בזריחה. היינו שתי אכזריות, כל המחלקה נכנסה, אמורים להיות שמונה אנשים באכזרית אבל בפועל היינו 16. היינו תמיד כמחלקה ביחד. דבר ראשון שעושים כשמגיעים לבית זה לטהר אותו. מרססים את החדרים שמא יש שם מישהו. הבית נראה כמו בית ממוצע בעזה, הרבה עוני, אין הרבה רהיטים, יש תמונות של אל-אקצה, אין תמונות של משפחה. היו בעיקר משחקים של ילדים, בגדים, אוכל, כלי מטבח. היינו לפעמים משתמשים בכלים על מנת לבשל לעצמנו".

אתם יודעים מה הולכים לעשות אתכם מרגע זה?

"לא. מידי פעם פשוט יורים כדי שישמעו שהבית לא ריק ויש פה אנשים. יש כוחות צה"ל מחטיבות אחרות לידינו. יש בעיקר אי-ודאות באוויר, יש שיחה של מפקד הפלוגה שמספר מה קורה, מספר שיש הרוגים לצה"ל ופצועים, בעצם מסתבר שכבר בכניסה לעזה היו הרוגים. זה די מפחיד לשמוע דבר כזה, אתה חושב לעצמך שאתה נמצא בעזה ויכול להיות שאתה הבא בתור. מידי פעם התקדמנו לבתים אחרים. בעיקרון, החשיבות שלנו הייתה לסגור מנהרה ששימשה להעברת נשק. חיכינו שיפוצצו אותה ואז היינו מתקדמים לאחרות".

(קרדיט Al Jazeera English)

חושבים על הבית ברגעים כאלה?

"אני זוכר שיצאתי לראשונה ביום שבת ולא יכולתי לדבר עם ההורים בגלל שבת, רק אחרי שבוע וחצי דיברתי איתם. התקשרתי מהטלפון של הנשק ואמא שלי לא עונה למספרים חסויים, לכן התקשרתי לאבא. הוא ישר ענה לי והביא לי את אמא. היא לא הבינה או האמינה את גודל העניין שאני בתוך עזה ובמלחמה, היא פחדה שיבואו לדפוק לה בדלת. ניסיתי להרגיע אותה עד כמה שאני יכול, אמרתי לה שאני אוכל ושדואגים לנו. לא הזכרתי היתקלויות והרוגים".

ובפועל, מה באמת היה מבחינת היתקלויות והרוגים?

"כבר ביום הראשון כמעט מצאתי את מותי. ישבנו בבית שטיהרנו והסמל יצא עם האכזרית על מנת להביא ציוד. בינתיים אני נשארתי בבית עם מפקד הכיתה וניסינו למצוא תנומה על הקיר. כחלק מהנהלים, צריך להפיל את הבית אחרי שנשארים בו, הסמל נכנס עם האכזרית בתוך קירות הבית ומצאתי את עצמי בין זחלי האכזרית, ממש באמצע. הוא לא בדק לפני אם יש מישהו או לא.

הפעם השנייה שכמעט הרגשתי את מותי, היינו באמצע לסגור על אחת המנהרות וכבר קיבלנו פקודה לפוצץ, אך פתאום קיבלנו דיווחים שיש בלאגן ברפיח ושמועות על חטופים. כמובן שעזבנו את הכל ונכנסנו לנוהל חניבעל, שזה בעצם עושים הכל כולל הכל על מנת שלא יהיה שבוי משלנו. הגענו לרפיח, הכל מעורפל, עשן סמיך מאוד, ריח של מוות באוויר. לא מבינים מי נגד מי ומנסים לראות, פשוט שומעים יריות וצעקות מכל עבר. בעיקר שמות של מפקדים. אני זוכר שלרגע לא התעשתי על מה שקורה ונכנסתי למעין פריז. החברים מהמחלקה צועקים ואני שומע את זה מרחוק, אבל הם באמת נמצאים מטר ממני. חזרתי לעצמי כאשר שלושה ס"מ מעל ראשי חלף כדור ופגע בקיר. פה הבנתי שאני במלחמה אמיתית, מלחמת קיום. סיימנו את ההיתקלות הזאת עם אבידות לשני הצדדים, אבל בעיקר עם מה שלא רצינו, עם שבוי. השמועות על הדר גולדין החלו להישמע והבנו שנחטף לנו חייל".

הוא נולד בבית חולים בילינסון לפני 24 שנים, בן בכור לאריה וליאורה, אח לאוהד, אלעד ומעיין. גדל עד גיל חמש בבני ברק, משם עברה משפחתו לפתח תקווה. המסגרות בהן התחנך היו דתיות לאומיות אשר מושתתות על ערכי הדת והציונות. בישיבה התיכונית שבה למד הראו והשמיעו את החשיבות של מסגרת אשר מכינה את התלמידים לפני הצבא. רבים מהחיילים הולכים לישיבות ומכינות קדם הצבאיות לפני הצבא על מנת להתחזק הן בנפש הרוחנית והן פיזית-גופנית.

כשיש מגוון רחב של אפשרויות, איך מצליחים לבחור את הישיבה או המכינה הרצויה?

"יש דבר כזה שנקרא שבושי"ם שזה אומר שבוע ישיבות. במסגרת השבוע הזה נוסעים לראות כמה ישיבות שכבר מראש סיננת לפי חוויות ושמועות של אחרים. אני אישית הלכתי לשלושה מקומות כדי להתרשם, ומה שהכי מצא חן בעיניי הייתה הישיבה בעכו. הרבה מהחברים שלי גם הלכו לשם אז הרגשתי במקום מבטחים. האופי של הישיבה התאים לי מבחינה דתית ומבחינת האוכלוסייה".

אתה שלם עם ההחלטה לעשות ישיבה לפני צבא?

"האמת, אני עד היום לא שלם עם ההחלטה לעשות ישיבה. ידעתי מראש שאני רוצה קרבי ורציתי לתת מעצמי שלוש שנים, העניין הוא שהמסגרת של הישיבה זה מסלול של ביינישים שזה אומר לעשות ישיבה במשך שנה, להתגייס למשך שנה וארבעה חודשים ואז לחזור לעוד שנה ושמונה חודשים לישיבה. אחרי צוק איתן רציתי לחתום ויתור ולחתום עד סוף שלוש השנים, אבל החבר'ה מהמחזור שלי כבר השתחררו ואותי צירפו למחזור אחר. לא הרגשתי שייך, המפקדים לא היו נחמדים לחייל שלא היה שלהם מלכתחילה. הרגשתי לא רצוי, אפשר לומר שהמפקדים התעללו בי, התייחסו אליי חרא, אז חתמתי רק לעוד ארבעה חודשים ואז השתחררתי".

מה זאת אומרת התעללו בך?

"זה התבטא בעיקר בלסנג'ר אותי למלא דברים כמו שמירות תמידיות שלא נגמרות, סגירת שבתות, הרבה עבודות מטבח וניקיון. הייתי שומר לפעמים בשבתות לבד בזמן שהשאר יצאו לבית. הייתי במצב של רגע אחרי צוק איתן, החברים שלי כבר משוחררים ואני השתייכתי למחזור שאין לי קשר אליו. הרגשתי ריקני ולבד ועוד בתקופה כזו, הסוף של השירות שלי היה לא חווייתי בכלל. רציתי לחזור לשאר החברים שלי, במיוחד כשזה היה אחרי המלחמה".

איך היה לחזור לישיבה?

"בעיקר תחושות מעורבות. מצד אחד היה כיף לחזור לשאר החברים, הרגשתי את האזרחות ובעיקר את זה שאני יכול לקום בבוקר בלי מסגרת צבאית. מצד שני, היה לי מוזר פתאום שאין את כל המסגרת של הצבא. מצאתי את עצמי יושב ולומד תורה פתאום. אבל כמו כל פרק שמסתיים בחיים, מתרגלים להכל. ישבתי ולמדתי והסתכלתי סביבי והרגשתי שייך לאנשים ולסביבה אבל הראש היה עדיין במקומות אחרים".

כמו כל חייל משוחרר אשר חולם על הטיול הגדול, גם אביעד חלם להיות כמו התרמילאים הגדולים שכובשים יעדים בעולם. במסגרת הישיבה נותר לו להשלים שנה וארבעה חודשים עד שייקרא סופית חייל משוחרר. את הטיול הגדול שלו הוא תכנן בין קריאת מסכת יומא לבין מסכת אבות. בין לבין חשב על המשך עתידו ועל לימודים אקדמיים.

אתה יוצא מהישיבה, חופשי לגמרי עכשיו, לא מפחיד?

"אני חושב שאחד הפחדים שיש לאדם זה לא להיות שייך למסגרת כלשהי. ברגע שסיימתי את הישיבה, הייתי לא פה ולא שם. פתאום באמת הייתי משוחרר, שום מסגרת, שום כללים וחוקים. כרטיס הטיסה שלי להודו כבר היה מוכן ובאמת רציתי להרגיש עד הסוף חופשי ולא רציתי להרגיש את זה בארץ. רציתי לנסוע לצד השני של העולם ולחוות שם את החופש שלי".

למה דווקא הודו?

"במהלך החיים פוגשים תמיד אנשים שאנו לומדים ושומעים מהחוויות שלהם. רוב מי שהיה מסביבי חווה את הודו, כל אחד בצורה אישית שלו. התחלתי לקרוא ולראות תמונות על המקום המטורף הזה והחלטתי ששם, בין הפרות, הירוק, הכפרים וההרים, שם אחווה חופש אמיתי".

הרגשת כלוא וסגור בארץ אחרי הישיבה והצבא?

"זה לא שלא היה לי טוב בצבא או בישיבה, אלה שתי חוויות משמעותיות וחשובות בחיי, כל אחת בדרכה. פשוט שתי המסגרות הללו הן מסגרות עם חוקים וכללים, בן אדם לא יכול לפרוץ ולצאת מהקווים במקומות כאלה, כי או שתיענש או שתהיה חריג מהסביבה.

אחרי צוק איתן הרגשתי סגור, הרגשתי שיש בתוכי הרבה תמונות ומראות שילוו אותי עד הסוף. עד היום אני לפעמים חולם על זה, שומע את הרעשים של הטנקים, מטוסים, יריות. מיד אחרי זה נכנסתי לתוך הישיבה, לא באמת עיכלתי את מה שעבר עליי וכבר נכנסתי למסגרת נוספת. לכן הטיול בהודו היה מבחינתי היציאה מהקווים שלי, חופש שבאמת ישחרר אותי".

איזו חוויה הכי משמעותית הייתה לך בהודו שבאמת הרגשת שאתה יוצא לחופשי?

"וואו, בערך כל הטיול הזה היה שחרור לחופשי אחד גדול. אני זוכר שהיינו בדרמסלה, שזה כפר בצפון, ושם יש הרבה סדנאות וחוגים לנפש ולגוף, כל מה שאי פעם חלמת ללמוד, זה המקום ללמוד. עשיתי שם סדנת כתיבה שיושבים מול מחברת עם עט ביד ופשוט כותבים. אני חושב שזה היה רגע מכונן כי אני מאמין שמילים מבטאות את הרגש והנפש וברגע שמוציאים אותן לאוויר וכותבים אותן שחור על גבי לבן, זה משחרר. מעבר לזה, עשיתי יוגה וקראתי על החשיבות של זה. מסתבר שזה מחבר בין גוף לנפש, וברגע שאתה מניע את הגוף שלך ביוגה, הרבה מהנפש שלך יוצא החוצה. החוויה הגדולה ביותר שלי הייתה סדנת שקט. אני חושב שזו פעם ראשונה שבאמת ישבתי בשקט ונתתי למחשבות לרוץ בתוכי".

מה בעצם עושים בסדנה כזו?

"יושבים במשך שלוש שעות בחדר וצריך להיות בשקט. אני מודה שהייתי סקפטי ולא חשבתי שאצליח לעמוד בזה, אני עם בעיות קשב וריכוז, אוהב לדבר, היה נראה לי משימה בלתי אפשרית לשתוק עכשיו. מהרגע ששתקתי, ישבתי בחדר והתחלתי להסתכל לכל מיני כיוונים. בעיקר אל החלון, אל הנוף ההררי, הירוק, ונתתי למחשבות לנדוד. עצמתי עיניים לחלק מהזמן והתמונה הראשונה שעלתה לי זה ההיתקלות בעזה והרעשים משם התחילו להדהד. פחדתי לשקוע לתוך זה, אבל הבנתי שאני חייב לשחרר משהו בתוכי, לעכל. המשכתי להריץ את התמונות בראש וזו בעצם הייתה ההתמודדות שלי, היציאה מ'הכלא' שבו הייתי. נתתי לעצמי לחשוב על אותם חברים שנהרגו, אותם חברים שנפצעו, על מה היה יכול לעלות בגורלי ועל איפה אני עכשיו".

מה בעצם עשית כשיצאת משם אחרי המחשבות האלה?

"יצאתי החוצה, נשמתי את האוויר הצלול שבין ההרים, הוצאתי סטיקר שהוצאנו כל הגדוד אחרי המלחמה לזכר הנופלים והדבקתי אותו על אחד הקירות במבנה".