מאת חיים גולדיטש

המכון החרדי למחקרי מדיניות מציג את התפלגות האוכלוסייה העתידית של ישראל בעוד 20-40 שנים וטוען שרוב האוכלוסייה בישראל בשנת 2065 תורכב ממגזרי המיעוטים

במהלך כנס אילת ה-12 לעיתונות הציגה הפרופסור ניצה קסיר מהמכון החרדי למחקרי מדיניות את נתוני תחזית התפלגות האוכלוסייה העתידיים לעשורים הבאים.

לפי המכון, ב-2035 החרדים יהוו כ-17.3% מהאוכלוסייה, הערבים כ-21.4% ושאר האוכלוסייה כ-60.7%. משמעות הנתונים הם שב-2035 קבוצת הרוב באוכלוסייה תהיה מורכבת עדיין מחילונים ודתיים, והם יהיו בעצם הכוח המשמעותי המוביל במדינה.

30 שנים מאוחר יותר, בשנת 2065, לפי נתוני המכון החרדים יגדלו ל-32.1%, הערבים ל-19.2% ושאר האוכלוסייה שאינה ערבים וחרדים תעמוד על 48.6% בלבד. לפי דבריה של פרופסור קסיר, עלינו להיערך ולהבין כי בעוד 45 שנים בערך קבוצות הרוב בחברה הישראלית יעברו שינוי משמעותי והשבטים בחברה הישראלית ישנו את צורתם.

עוד נאמר בפאנל שבו הוצגו הנתונים על ידי הפובליציסט מ"ידיעות אחרונות" בן דרור ימיני כי היבוא של פוליטיקת הזהויות מארצות הברית פוגע אנושות בחברה הישראלית. ימיני גם טוען כי ההתמקדות בשוני בין השבטים והעצמת הקיטוב בין המגזרים, במקום למצוא את האתוס המשותף המלכד את השבטים לידי חברה ישראלית יציבה, הוא בידינו ועלינו לא ליפול לשיח הזה.

ד"ר צגה מלקו סיפרה בפאנל כי לפני כמה שנים באותו כנס של אגודת העיתונאים באילת, אחד מנציגי דובר צה"ל פנה אליה במהלך ארוחת הצהריים וביקש ממנה לפנות לו את מגש האוכל מפני שחשב שהיא עובדת המלון. ד"ר צגה הביאה זאת כהוכחה לגזענות ולהתעלמות של החברה הישראלית מהשבט של יוצאי אתיופיה בישראל והגזענות שעדיין מתקיימת לטענתה.

מאת יעל ברנר

בשנה החולפת קרתה מהפכה של ממש בעולם הכשרות בארץ. האם זה נוגע אלינו? ומה החשיבות של כל זה?

המונופול של הרבנות הראשית על תחום הכשרות בארץ הוא בעיה ידועה זה מכבר. המונופול הזה אינו בריא: הוא משפיע רבות על המשק בישראל ועל יוקר המחיה וגורם לפגיעה בכשרות בארץ.

בישראל נוצר הרושם ש"כשרות שווה שחיתות", כששומעים שיש משגיחים שמתרשלים בעבודתם, משחיתים את עבודתם ומדווחים על שעות שהם לא היו – אפשר להסיק כי מערך הכשרות של הרבנות הרוויח את המונח הזה ביושר. הגיבוי שניתן באופן אוטומטי לרבנות במדינת ישראל מכשיר את הקרקע לשחיתויות ואף מקרין על יחס החברה הישראלית ליהדות כולה.

הבעיה איננה רק במתן פתח לשחיתות ואיננה נוגעת רק לאיכות הכשרות. המצב הנוכחי משפיע ישירות על יוקר המחיה בישראל. הרבנות מערימה מכשולים רבים בנושא הכשרות בחו"ל, יבואנים לא מצליחים לייבא מוצרים חדשים או בייבוא מקביל, אף שהם כשרים למהדרין, וזה גורם אוטומטית להעלאת מחירים.

ואילו אנו עדים למהפכה של ממש בתחום הכשרות בשנה האחרונה כאשר התפתחו מספר אלטרנטיבות שונות המאפשרות לעסק לקבל תעודת כשרות מחוץ לרבנות. מהלך זה מתאפשר אודות להחלטת בג"ץ מלפני שנה לערך לפיה עסק אינו יכול להציג עצמו ככשר או בהשגחה, אבל יכול לפרט איזה תנאי כשרות הוא שומר ומי מפקח על שמירתו.

בעקבות החלטת בג"ץ ניתן לזהות בבירור שני אלטרנטיבות מרכזיות: מערך הכשרות של רבני צהר הנקרא "פיקוח מזון" ובנוסף ארגון בשם "השגחה פרטית" בראשות הרב אהרון ליבוביץ'.

ארגון רבני צהר השיק לפני כמעט שנה באופן רשמי את מערך הכשרות שלהם, תחת השם "צהר פיקוח מזון", המבצע שיקוף מלא באמצעות מספר גורמים: מחירון שקוף, המאפשר לבתי העסק לדעת בדיוק כמה הם צריכים לשלם ואפליקציה ייעודית שבמסגרתה יכולים לעקוב במוקד אחרי המשגיחים, מה שמצמצם את הבעיות שעלולות לצוץ בשל משגיחים שאינם נמצאים בבית העסק. בנוסף ניתן באמצעות האפילקציה לבקר ולפקח את עבודת המשגיחים בשטח, מה שעוזר לשמור על סטנדרט מקצועי והלכתי, ומרכז מידע המסייע לארגון לשפר את שירותיו.                                            רבני צהר מגדירים את מערך הכשרות שלהם כ"הלכתי, הוגן, שקוף, יעיל, והכל על פי ההלכה ותורת ישראל".

ארגון נוסף המציע מודל כשרות חלופי למסעדות ולבתי עסק נקרא "השגחה פרטית". משגיחות ומשגיחי הכשרות של הארגון, שאותו ייסד הרב אהרון ליבוביץ יו"ר סיעת "ירושלמים", פועלים מכוח הקהילה, תוך מעורבות מתמשכת ופעילה בבתי העסק – בהתבסס על שותפות מקצועית וערכית. בבית עסק בעל השגחה פרטית תלויה "ברית מהימנות" שמסבירה כי בית העסק עובד איתם ומחוייב להם וכי הוא מקבל על עצמו את המעורבות המתמשכת של משגיחי הכשרות, את השותפות עם הקהילה, את האחריות כלפיה ואת ההשלכות בהן יישא במידה ולא יעמוד בדרישות הלכות הכשרות.

למשגיח בהשגחה פרטית קוראים "נאמן כשרות" ולמרות שהוא ממלא גם את הפונקציה של "משגיח" מערכת היחסים בנויה על אמון ולא שררה. ההשגחה הפרטית מגייסת את הרצון של בית העסק לעמוד ב"ברית הנאמנות" שעליה הם חתומים ובכך נותנים מענה טוב יותר לשעות שבהם "נאמן/ת הכשרות" אינו במקום.

לכניסת צוהר וההשגחה הפרטית לתחום הכשרות יש חשיבות קריטית והיא מהווה בשורה לחברה הישראלית ולכלכלה הישראלית. היא תוזיל את מחירי הכשרות, תגביר את השקיפות, תשפר את איכות השרות ותביא לכך, שיותר מסעדות שחפצות בכך יהיו כשרות.

תחום הכשרות בישראל סבל עד עתה ממונופול של גוף אחד, שפעל ככל העולה על רוחו, נתן שירות גרוע בהרבה גבה מחירים גבוהים ולא מוצדקים מהעסקים והרתיע מסעדות רבות מלהיות כשרות. לכן זו חובתנו לעודד עסקים בעלי תעודת כשרות מגורמים כאלו כדי לעודד עסקים כאלו ולהראות שאנו תומכים בבחירתם למרות שהם חווים לעיתים איומים מצד הרבנות, רק כך נוכל לחולל שינויים גם בתחומים נוספים.

בעל עסק? להצטרפות:

מערך הכשרות של רבני צהר: http://www.tzohar.org.il/?page_id=16250#form

השגחה פרטית: http://www.kashrut.org.il/

לרשימת בתי העסק בכשרות צהר לחצו: http://www.tzohar.org.il/?page_id=18700

מאת שירה קרישר

שוקי פרידמן, בן 46 ואב לחמישה, החליט לוותר על הבירות התעשייתיות ולייצר בעצמו את המשקה האלכוהולי האהוב עליו. "זה גם יותר טעים, גם טרי, גם יותר זול יחסית וגם מגניב את החברה", הוא מסביר. "בירה יהושע", הוא קורא למוצר שלו, על שם הסבא-רבא שנרצח בברגן בלזן

מי לא אוהב בירה? המשקה המריר מעט והמרענן שבא טוב בכל סיטואציה, כמעט בכל שלב ביום. על פי הערכות, המשקה הפופולרי נוצר לראשונה לפני כמעט 8,000 שנה באזור מזרח התיכון, ואם להיות יותר מדויקים – באזור עיראק של ימינו. משקה עתיק זה אף נחשב לבריא, במקרים מסוימים, ושתייתו במתינות (עד שליש ליטר ליום) תורמת במידה רבה לבריאות האדם. על פי מחקרים הבירה טובה למטבוליזם, כלומר תורמת לחילוף החומרים, תורמת לירידה בסיכון למחלות לב וכלי דם, מסייעת ליכולות הקוגניטיביות, משפרת את הזיכרון ואף תורמת למצב הרוח. טוב, את זה בטח כבר ידעתם.

צריכתן של הבירות בקרב השוק הישראלי עומד על 14-15 ליטר לשנה בממוצע לאדם. לא הרבה יחסית למדינות אירופה וארצות הברית, אך זה גם לא מעט. על פי דו"ח של טמפו, אחת משתי המשווקות הגדולות של בירות ומשקאות אלכוהוליים אחרים בישראל, שפורסם ב-2017 נראה כי ההכנסות של החברה ממשקאות אלכוהוליים (ביניהן הבירות גולדסטאר, הייניקן, נשר, פאולנר ואחרות) עומדות על כ-393 מיליון ש"ח.

מעבר לבירות התעשייתיות, הישראליות או המיובאות, שכולנו מכירים, ישנם כאלו שלקחו את עניין בישול הבירה צעד אחד קדימה והחליטו לייצר אותה לעצמם. ארבעה מרכיבים וחמישה שלבים זה כל מה שצריך לשם כך. שוקי פרידמן, בן 46 מגבעת שמואל, נשוי פלוס חמישה, הוא אחד מאותם אנשים שלקחו את העניין ברצינות. לפני חצי שנה שוקי, ד"ר למשפט מוסלמי, חבר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מרצה במרכז האקדמי פרס וחובב אלכוהול מושבע, החליט לממש את אהבתו לבירה והחל לייצר אותה בביתו תחת השם "בירה יהושע".

שוקי, למה דווקא להכין את הבירה בבית? למה לא פשוט לקנות?
"בירה רגילה שקונים בחנויות, המסוננת והתעשייתית, גם מאוד דלילה וגם לא טרייה. אומנם בארץ יש בירות טריות טעימות אבל הן יותר יקרות. בבישול בירה בבית כל אחד יכול להרכיב לעצמו את הבירה שלו. ככה זה גם יותר טעים, גם טרי, גם יותר זול, יחסית, וגם מגניב את החברה".

מגניב בהחלט. וכמה זמן בערך אתה צריך להשקיע בזה?
"הכנת בירה לוקחת במצטבר 3 שעות לכל 20 ליטר".

מאיפה למדת להכין?
"זאת לא הנדסת טילים. יש סרטונים באינטרנט, ביוטיוב, יש הוראות שמקבלים כשקונים את הציוד, ואז אחרי פעם פעמיים כשמנסים רואים שזה טעים".

כאמור, לפני חצי שנה שוקי החל לייצר את הבירה הראשונה שלו. כשהנגלה הראשונה היתה מוכנה חיכה לי בבית בקבוק ועליו מדבקה עם תמונה של איש קשיש. אני אף פעם לא מסרבת לבירה, במיוחד כשמתארים אותה כ"בירת החיטה הכי טובה שאת הולכת לטעום". ובאמת כך היה.

איך הסביבה הסתכלה על זה בהתחלה?
"את יודעת, חשבו שזה בזבוז זמן, עד שטעמו את הבירה ומאז הביקוש רק עולה".

עדיין יש דרישה לבירות שלך?
"אחרי שראו שהבירה היא אחת מהטובות בארץ ויש את הסמל של 'בירה יהושע' כולם מעריצים את הרעיון".

ולמה דווקא "בירה יהושע"? מה השם אומר?
"האמת שיהושע זה סבא רבא שלי שנרצח בברגן בלזן ואני קרוי על שמו, וזה היה נראה לי רעיון מגניב לשים אותו על בירה, עם תמונה שלו שמתאימה לבירה – יהודי עם זקן"

אתה רואה את עצמך ממשיך לעסוק בזה כתחביב? אולי לקחת את זה למקום יותר מקצועי?
"כתחביב. כרגע רק תחביב".

עוד כמה שאלות לסיום – איזה סוגים של בירה אתה הכי אוהב להכין? הכי אוהב לשתות?
"בירות כהות בעיקר. לאגר, אמבר אייל, אייל אדום, כאלה. את אלו בעיקר מכין, את כל השאר שותה".

תן לנו טיפ קטן למי שירצה להכין בבית.
"לעשות את זה לפי ההנחיות, אבל עם הלב ובהרבה אהבה".

אין ספק שמשקה השעורה, או החיטה, מעורר השראה ברבים. רק אל תשכחו להזמין אותי לטעימה. לחיים!

*"בירה יהושע" כרגע זמינה רק למשפחה וחברים. אבל אם ממש תרצו, דברו איתי… נעשה ג'סטה 👍

מאת: רינה פיש-דהן

מי שלא לומד באוניברסיטה אולי לא מכיר את המושג, אבל לסטודנט בישראל אגודת הסטודנטים היא דבר רציני ביותר. ארגון שכזה יכול לשפר באופן משמעותי את האתגרים הקיימים בתקופת הלימודים ולהקל על חיי הסטודנטים. באוניברסיטת אריאל התקיימו בשנה שעברה בחירות ויושב הראש הוחלף. נראה שאת התוצאות מתחילים להרגיש עכשיו בשטח

לפני כחצי שנה מצאתי את עצמי צועדת לעבר כיתה בקמפוס התחתון באוניברסיטת אריאל. בלי לדעת כמעט על מה מדובר ועם תעודת זהות ביד הלכתי להצביע בבחירות לאגודת הסטודנטים. אם להיות כנה עם עצמי ואתכם, פשוט הייתי בקמפוס התחתון וראיתי הודעה של חבר מהלימודים שמבקש שנצביע כי "זה ממש חשוב". התקשרתי אליו להתייעץ איתו במי לבחור, בגלל שהוא מתנדב באגודה וסמכתי עליו שיסביר לי מה ההבדלים בין המועמדים השונים. את שמות המתמודדים לתפקיד יושב הראש לא הכרתי, אך כמה מהשמות של המתמודדים למועצה נשמעו מוכרים. בחרתי כמובן בשמות המוכרים ויצאתי.

כך נראית מערכת הבחירות לאגודת הסטודנטים, למרות שמדובר בארגון חשוב ובעמותה שפועלת עם תקציב של למעלה משני מיליון שקלים בשנה. ב-29 באפריל יצאה הודעה לבוחר שבה הכריזו על בחירות למועצת וליו"ר אגודת הסטודנטים. הבחירות נקבעו ל-27 במאי ותעמולת בחירות מכל סוג שהיא נאסרה עד ל-22 במאי. בחמישה ימים המועמדים היו צריכים לפרסם את עצמם ולנסות ולמשוך את המצביעים לבחור בהם על סמך המצע שלהם. כך קרה שבמועד הבחירות לא אני ולא סטודנטים רבים אחרים הבינו מה ההבדלים בין המועמדים השונים ומה המשמעות של הבחירות האלו. מה הפלא שבסקר שערכתי בין 100 סטודנטים באוניברסיטת אריאל רק 19% ענו שהם השתתפו בבחירות האחרונות.

היום, כחצי שנה אחרי, יצאתי לבדוק את התוצאות של אותן בחירות. אמנם את תהליך הבחירות יש לשפר ולמקצע אבל נראה שהתוצאה לא רעה. היו"ר הנבחר והמכהן הוא אור אזולאי, סטודנט בן 26 לתואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה. הוא התחיל בתור נציג שנתון, בלי להכיר יותר מידי את האגודה ולהבין מה זה אומר. לאחר מכן המשיך והפך להיות נציג הפקולטה, כדי לצבור יותר כוח מול ראש המחלקה והדיקן. בשנה השנייה ללימודיו הפך להיות חבר מועצה באגודה. הוא היה באופוזיציה ולא כל כך אהב את ההתנהלות שם. "חמישה חודשים לפני הבחירות התייעצתי עם אנשים ולא ראיתי לאן האגודה ממשיכה או לאן היא יכולה ללכת. אז החלטתי לרוץ ליושב ראש האגודה, אמרתי שאני יכול לתרום מעצמי ושזה משהו של פעם בחיים. שנה אחת אני אתן לסטודנטים".

מהשיחה עם אור ניכר שהוא מלא באמביציה ובתקווה לשנות את פני הדברים. "דבר ראשון רציתי לשנות את היחס באגודה לאנשים. ולשפר את המענה האקדמי לסטודנטים".

אושריאל בן עמרם, ראש מחלקת תקשורת וחבר בהנהלת האגודה כבר שנה וחצי, משתף אותנו ביעדים שהאגודה החדשה הציבה לעצמה. "הרעיון הוא יותר לתת מענה ודגש על תחום האקדמיה והרווחה, לנסות לעשות שינויים בקמפוס. אם זה היחס שהסטודנטים מקבלים במחלקות ואם זה ברמת המקצועיות. יש רצון לשים דגש על מרתונים וסיוע לסטודנטים שקשה להם. ב"ה יש עבודה טובה בנושא ויש גם מה להשתפר, אבל יש בסיס ממש טוב. ובתחום הרווחה, יש ניסיון לשפר את היחס של כל מיני עסקים פה לטובת הסטודנטים, בין אם זה במחירים, וכמה שיותר סיוע לסטודנטים עם בעלי יכולות כלכליות מוגבלות, חיילי מילואים[…]"

על מנת להכיר את התחושות בשטח, בשאלון שהופץ שאלתי את הסטודנטים על תפקוד האגודה בעיניהם. אני משתפת את אושריאל במידע ומעמתת מולו את הנתון שעולה מהסקר. 63% מהסטודנטים המשיבים אמרו שהם חושבים כי האגודה משקיעה הכי הרבה בתרבות, על אף שרק 12% הצהירו שנושא זה הוא חשוב ושעל האגודה לקדם אותו יותר. "ביחס לשנה שעברה שבה היה דגש יותר על תרבות, בין אם זה בפתיחת שנה או באירועים תוך כדי השנה, ובין אם זה ביום הסטודנט שהיה הכי גדול בארץ. זה משהו שהאגודה החדשה גם תשים עליו דגש אבל לא מרכזי".

48% מהסטודנטים שענו על השאלון חושבים שהאגודה צריכה להשקיע יותר בהוזלת עלויות לסטודנטים וביצירת מבצעים שיקלו על ההוצאות של הסטודנט הממוצע. גם כאן הוא מסכים ומבין את התחושות שעולות מהשטח. "יש דברים שיותר דחופים ורלוונטיים לסטודנט. היחס שהוא מקבל מהמרצים שלו כשהוא בא לקמפוס, כשהוא יודע שהוא בא במטרה ללמוד ולהצליח והוא מקבל יחס ראוי מהמרצים שלו ומהמחלקה. שהוא יכול להתקיים מבחינה כלכלית באוניברסיטה, בין אם זה במעונות בין אם הוא רוצה לקנות משהו בקפיטריה. תשלומים ומבצעים באוניברסיטה. וזה הדגש המרכזי שלא היה כל כך בקדנציה הקודמת".

אושריאל משתף אותנו בהישג האחרון של האגודה. "מחירים גבוהים הורדו לאחרונה בקרנף, לאחר שיתוף פעולה מחודש עם הבעלים. אנחנו שמים יותר דגש על מוצרי יסוד שיהיו במחירים מפוקחים, ויש על זה פיקוח".

הוא גם משתף אותנו בתוכניות לעתיד: "בקרוב נשים דגש מיוחד על המעונות, כדי לשים קץ לכל עניין המחירים הגבוהים ביחס לרמה שניתנת שם".

הנושא השני בחשיבותו שאותו בחרו הסטודנטים (24%) הוא מתן מענה אקדמי כדוגמת מרתונים לפני מבחנים, חוברות לתרגול ועזרה בפנייה למחלקות בנושאים שונים. גם בתחום הזה אושריאל משתף אותנו בתוכניות שיש לאגודה. "אנחנו בוחנים אפשרות לעשות מרתונים מחוץ לאוניברסיטה, שיהיו בתוך אריאל. בין אם זה בשיתוף עם 'מרכז צעירים אריאל' או בחדרים שיש בקאנטרי, או כל מיני רעיונות שעכשיו אנחנו עובדים עליהם".

אחרי כל ההבטחות וגם ההישגים שהאגודה זוקפת לזכותה, ובצדק, גם הוא לא מנסה לייפות את המציאות. "האגודה גם צריכה להתקיים כלכלית. האירועים האלו מכניסים, כמובן שהאגודה מוציאה על זה כסף אבל זה משאיר גם איזה שהוא קיום מסוים ועודף תקציבי. בסופו של דבר זה גם בא לידי ביטוי בצורה של חוברות אקדמיות שנמכרות בזול, הטבות למיניהן ואירועים ספציפיים שהם לא תרבות. אין מה לעשות, בסופו של דבר זה סוג של עסק לנהל". דבר זה מסביר את ההוצאות הגבוהות של האגודה בתחום התרבות. זאת כנראה גם הסיבה שיותר ממחצית מהסטודנטים טוענים שהאגודה מקדמת את הנושא הזה בצורה הטובה ביותר.

עוד נושא שהאגודה מבקשת לקדם בקדנציה הנוכחית הוא נושא השקיפות. הם מתחייבים להעלות את פרוטוקול הישיבות עד עשרה ימים מישיבת המועצה. גם התקציבים ומשכורותיהם של בעלי התפקידים חשופים לציבור. בעבר נשמעו ביקורות על כך שהסטודנטים לא יכולים לראות לאן הכספים הולכים ושבאופן כללי הוצאות יום הסטודנט מוגזמות.

כבר היום ניתן לראות פרוטוקולים של ישיבות המועצה, ואת התקציבים שהוקצו בכל חודש לכל מחלקה ואירוע. יש אווירה של עשייה ומוכנות לעבודה קשה, יחד עם הקשבה לדרישות העולות מהשטח. אך מוקדם מידי לדעת האם האגודה הנוכחית תענה על כל הציפיות של הסטודנטים. קל להתלהב מכל ההבטחות והיעדים שחברי האגודה מפזרים. יותר נכון יהיה לחכות בסבלנות ולראות שהם לא רק יודעים להבטיח, אלא מצליחים גם לקיים.

מאת אביגיל ישועה

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעליים שמצא בפח או שמישהו פרסם בקבוצה בפייסבוק תמורת צנצנת עוגיות. הוא ישדר לך ווייב מרוחק עד שייזכר  שהיה המדריך שלך בבני עקיבא. ההנגאובר מאתמול לא ימנע ממנו להביע את דעתו בנושאים בוערים. מתוך המורכבות של העיר עמוסת הדעות, נוצרה תת-תרבות בועטת בעלת אופי מחתרתי, הסולדת מזיוף ומאמץ יתר – סצנת ההיפסטרים של ג'רוז

המונח היפסטר הגיח לחיינו בשנות ה-40 של המאה שעברה ומקורו מהמילה האנגלית hip (בעניינים) שהייתה נפוצה בסצנת הג'אז האלקטרונית שהתפתחה באותה התקופה. ההיפסטרים הראשונים היו בדרך כלל צעירים מהמעמד הבינוני אשר ניסו לחקות את אורח חייהם של נגני הג'אז שאותם העריצו. הסלנג הזהה, חוש האופנה הנון-קונפורמיסטי (כביכול) והשימוש בסמים היו חלק ממאפייני תת-התרבות, אשר קיבלה אספקטים מודרניים בשנות ה-90 של אותה המאה כשאומצו על ידי צעירים שבחרו באופן אקלקטי ומודע להיות חלק מתרבות הנגד הסולדת מהגדרות.

אוי מיי ג'רוז!

תופעת ההיפסטרים נחתה בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21, בדומה למאפיינים המוזיקליים והאופנתיים שנדמה לפעמים שנערכו בהעתק הדבק, גם עיקרון העיר הגדולה נשמר ותל-אביב הפכה לבירת ההיפסטרים המקומית. אולסטאר, פאוץ', קעקועים, פרצוף שאנן ומגניבות יתר, הפכו למאפיינים היפסטריים טיפוסיים שניתן לתארם בעדינות (לפחות בעיניי) כלא מחדשים ומעייפים למדי (2012 חלפה מזמן כפרה). לכן, ברוח הכתבה ובחשיבה היפסטרית הסולדת ממיינסטרים (היפ היפ!) החלטתי לבחון מה קורה כשיוצאים מבירת המגניבות ומגיעים לבירה האמיתית. בואו ניתן הרבה כבוד לעיר האורות והקרבות, היפה בנשים שעליה נכתב המשפט "יטס קומפליקייטד", ירושלים.

הקונפליקט התמידי סביב העיר ירושלים הוא מתכון בטוח לתופעות לוואי. בין המתח, הביקורות ואוויר ההרים נוצרה תופעה מעניינת של חברה המתפתחת מתוך מורכבות המאלצת אותה לשאוף להכרה עצמית. כחברה המכירה את מגבלותיה ומודעת ליתרונות, היא זוכה ביכולת לאמץ לעצמה טרנדים וסגנונות ללא הצורך להידמות למשהו אחר. אני לא יודעת אם המונח "היפסטר ירושלמי" התפתח דרך קנאות אותנטית או באי חשק למאמץ מיותר, אין לי מושג אם הסיבה לכך קשורה לבית הספר לאומניות "בצלאל" המקדש את השונות והרחבת האופקים, ואולי הוא בכלל נוצר עקב המצב המתוח המאלץ את החברה להיות "צ'יל" בכדי לשרוד. אך מה שכן אני יודעת, שבשנים האחרונות נוצר בירושלים זרם מעניין וחסר חוקיות ומסכות, זרם שבשונה ממקומות אחרים בעולם, לא נראה כשכפול של טרנד חולף אלא כתת-תרבות שנחתה כאן במטרה להישאר, גבירותיי ורבותיי – ההיפסטרים של ג'רוז.

קפה סירה, פרגמון, בסתת, מזקקה, הטיפה, קפה בצלאל, ובית אליאנס הם מקומות המאוכלסים בקביעות על ידי היפסטרים ירושלמים. "מה שמעניין זה השוני בין מקומות היציאה ההפסטריים בתל אביב  ובין ירושלים", אומר איתן שגר כרגע באירופה במסגרת חילופי סטודנטים. איתן נולד בירושלים ולפני תחילת לימודיו בעיר, החליט לעבור לתל אביב לתקופה. "מניסיוני, חיי הלילה בתל-אביב נועדו לאנשים שאין להם כוח לדבר עם חברים שלהם, הדינמיות, המוזיקה, הכל מאוד אינטנסיבי. בירושלים הברים מאפשרים שיח, יש המון פינות ישיבה ואפשר לשים לב שחבורות מגיעות לשם כדי לבלות יחד".

בתור אדם שמכיר את חיי הלילה בשתי הערים הגדולות בישראל, מה תאמר לאירופאים כשישאלו אותך על הסצנה הירושלמית?

"הפכתי לשגריר הרשמי של ירושלים (מגחך). אספר להם בעיקר על האווירה השלווה, תחשבי על זה כשאת בבר בירושלים ומתיישב לידך חרדי או ערבי, איש לא מרים גבה והכל זורם. הירושלמים חיים במציאות קשוחה המחייבת אותם להשלים עם מה שיש ולהיות סבבה עם זה, הניגוד בין המתח לרוגע יוצר אווירה מגניבה וייחודית לעיר השואפת לשינוי".

כשסיימנו את שיחת הטלפון הסתכלתי מסביבי ובבר הקטן, הממוקם ברחוב צדדי ישבו בצוותא ערבים, חילונים ודתיים כשלפתע עברה קבוצה של חיילים בכומתות אדומות.

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעלי צבא ישנות של אבא שלו, אפודה של הסבא מפולין ומשקפי שמש של קנדל ג'נר. קו האופנה הנוכחי הוא כמעט חסר הגדרה, למעט מכנה משותף מרכזי – צניעות. "כשאת הולכת בתל אביב את שואפת השראה מלבוש נועז, דראגס, בי, גייז הכל צבעוני ומוחצן. כשאת מסתובבת בירושלים כולם מכוסים ולובשים שחור לבן, לכן הראש שלנו התפתח בצורה מקבועת יותר", אומרת הגר.

שמרי (26) והגר (25) נולדו בשכונות שונות בירושלים וכיום הם גרים במרכז העיר ולומדים בבצלאל. "זה מתחלק בין אנשים שעוזבים את ירושלים ברגע שהם יכולים, לאלה שמפתחים אליה אהבה עיוורת", אומרת הגר ומוסיפה כי למרות שגדלה במשפחה חילונית משהו בתרבות נדבק בה והאינסטינקט הראשוני שלה הוא לבחור בבגדים צנועים יותר. כששאלתי אותם מניין מקבלים השראה לסגנון הלבוש שלהם (הוא הורס למדי) שמרי חייך ואמר "אני בעיקר משתדל לא לשלם על כלום, הז'קט (אדידס ישן) של אמא שלי. את החולצה מתחת מצאתי ברחוב, והשאר גרושים מיד שנייה, אם תשימי לב מכירות יד שנייה ממש חזקות בירושלים, ואם עורכים השוואה לחנויות יד שנייה באירופה, אפשר לשים לב שהחנות הירושלמית 'המציאון' היא לא טרנדית ומגניבה, אתה כנראה תמצא שם פונצ'ו של סבתא רבא שלך וחצאית בני עקיבא ועדיין הרבה אנשים קונים שם ובעצם ממשיכים ללבוש את העיר ולשמור על המשכיות מסוימת".

מכירות יד שנייה פורחות בעיקר בשבת, וכדי להבין יותר את כוונתם של שמרי והגר הלכתי לשושנה בר ברחוב שושן (5 דקות הליכה מהמקום שבו ערכנו את הריאיון) על מנת לפטפט עם דפנה, אשר עורכת מכירה בכל סוף שבוע. לאחר פשפוש מתמשך בקולקציה (סורי, חתול ושמנת😊) נזכרתי לשם מה הגעתי והתיישבתי עם דפנה על המדרכה.

את חושבת שהבגדים שאת מוכרת הם פחות חושפניים בגלל אופיה של העיר? שאלתי אותה כשהגיעה הבירה. "אני בוחרת את הבגדים לפי הטעם האישי שלי ושל חברותיי וכשחושבים על זה, אולי יש קשר, מכיוון שגדלנו פה. דרך המכירות אני יכולה לשים לב שירושלמים מאוד מתאמצים לפתח טעם אישי, אולי מבלי לשים לב חוסר היכולת להתלבש חשוף גרמה לאנשים לחפש תשומת לב בדרך אחרת ולכן הנועזות האופנתית פה מתפרשת שונה ממקומות אחרים ושמה דגש על ביטוי עצמי".

"גיי מאנדיי"

למרות הסטיגמה הרווחת, הקהילה הגאה היא חלק מרכזי מחיי הלילה של סצנת ההיפסטרים הירושלמית. "גיי מאנדיי", הליין העליז במרכז העיר, מתקיים כמעט בכל יום שני ובדומה לו גם הליין בנוקטורנו, מזקקה, פרדי למון, הווידאו ועוד רבים וטובים. אך בהתאם למה שציינתי קודם גם הקהילה הגאה עוברת פילטר ירושלמי ונאלצת להתאים עצמה לצביון העיר.

"יש בירושלים המון זוגות חד-מיניים, וזה מקום נהדר לזוגיות שאינה מוחצנת. לצערי לפעמים אני נתקלת בדעות פרימיטיביות אך אני מתמודדת איתן". ד' ור' הן זוג חד מיני שגר ברחוב לידי, ר' מספרת כי הבחירה לא לספר לאנשים מסוימים על זהותה המינית נובעת מבחירה אישית: "למרות הכל ירושלים היא המקום האהוב עליי ופה ואני מרגישה בבית, ככה שהיתרונות עולים על החסרונות". כששאלתי אותן על התקופה שלפני הזוגיות הרצינית הן חייכו אחת לשנייה ואמרו כמעט פה אחד: "מי שמחפש סטוצים שילך לתל אביב"

"אפשר להשתגע מכל המוכר הזה"

בסצנת ההיפסטרים הירושלמית כולם מכירים את כולם, מקומות היציאה המרכזיים (והמחתרתיים) מתפרסים על אותו הרדיוס במרכז העיר. לפעמים נדמה שהבחירה במקום מסוים נובעת מהעדפת חבורה מסוימת על פני אחרת (הרי ניתן לדעת איזה חבורה תשב איפה). "לפעמים אפשר להשתגע מכל המוכר הזה, תמיד אותם אנשים והכל אותו הדבר, ועדיין כשאני יוצאת ממסיבה ב-6 בבוקר במקום לאכול סרט אני הולכת לשבת ליד בית קפה מוכר, מחכה שייפתח ומסביבי יושבים אנשים שאני זוכרת במעורפל מאתמול בלילה, שמחכים כמוני שבית הקפה יפתח כדי להתאפס. אלו הרגעים שגורמים לי לא לרצות לעזוב את העיר לעולם", אומרת הגר ומחייכת לשמרי.

השעה אחת בצהריים ועליי כבר להגיש את הכתבה, זה היום הרביעי שבו לא הצלחתי להיפגש עם המרואיין המרכזי שלי בגלל שהוא בהנגאובר. "סורי בייב, יש לי צפצופים במוח", הייתה ההודעה שקיבלתי כל יום בגרסה מתחדשת. "מי אמר שאין חיי לילה בג'רוז?", הקלדתי לו חזרה.

רינה פיש-דהן

אחרי הדרמה הגדולה בבחירות בבית שמש ואחרי המהפך בחיפה, ויכוח סוער התחיל בפייסבוק. איך קוראים מעתה לכל הנשים שנבחרו? במקביל ילדה ביקשה תמונות של אלופות על אריזת הקורנפלקס ועוררה סערה. האם קיים קשר בין שני הפוסטים?

יש תחושה שעוד לא נרגענו מהבחירות המקומיות שנערכו לפני כשבועיים. אולי זה בגלל שבערים רבות נאלצו לקיים סבב שני שיכריע בין המועמדים ואולי בגלל התהפוכות הרבות שאירעו במערכת הבחירות האחרונה. אחת ההפתעות היא ההכפלה במספרם של נשים בראשות הערים והמועצות.

בלי לגור מעולם בחיפה או בבית שמש, המתנתי בציפייה כאחרונת התושבים. עד שהכריזו שעינת קליש-רותם זכתה בחיפה ושעליזה בלוך ניצחה בבית שמש. כאישה היה לי מרגש לשמוע שמעכשיו הן תהיינה ראשות עיר. רגע, ראשי עיר? ראשת עיר?

גם אתם לא יודעים איך לקרוא ל12 הנשים שנבחרו לעמוד בראש המועצות המקומיות והעיריות? אתם לא לבד. יום לאחר הבחירות פרסם ד"ר אבשלום קור פוסט בפייסבוק. הוא סיפר שהנחה את עמיתיו בגלי צה"ל לומר ראש עיר בהתייחסם לנשים שנבחרו. וכך נימק את ההחלטה:

"ראש הוא איבר
גם אצל נשים
הראש הוא זכר."

כמה רעש פוסט בנושא לשון יכול לעשות? אמנם הממוצע הארצי בבגרות בלשון נמצא באזור ה70+ אך באופן מפתיע הפוסט גרר תגובות רבות. הוא שותף כ2,000 פעמים. המגיבים בפייסבוק נחלקו לשני מחנות. בצד אחד עמדו אנשים והסכימו עם הקביעה של קור. מנגד זעמו אנשים על הטרחנות. הגישה המיושנת, לפי דעתם מובילה את קור בהחלטותיו הלשוניות.

הנחרצות הזו של ד"ר קור עומדת בסתירה להחלטות האקדמיה ללשון עברית. בישיבת מליאת האקדמיה שהתקיימה בחודש נובמבר 2012, נקבע אחרת. "האקדמיה החליטה כי אפשר ליצור צורות נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה. כגון ראש: רֹאשַׁת ממשלה, ראשת עיר (בריבוי: רָאשוֹת עיר)… משמעות ההחלטה שהתקבלה היא שמעתה אפשר לקרוא לאישה המכהנת בתפקיד ראש הממשלה – רֹאשַׁת ממשלה, לאישה המכהנת כראש עיר – ראשת עיר (ובריבוי: רָאשוֹת עיר); כל אישה המשמשת משנה (לנגיד, לנשיא או ליו"ר) תוכל מעתה להיות – המשנָה (ובריבוי: מִשְׁנוֹת)".

תלמה גם של אלופות

נרוץ קדימה. ב-6 לנובמבר, מספר ימים לאחר אותה סערה. בעמוד פייסבוק עם אופי שונה לחלוטין פורסם מכתב של ילדה. היא קראה לחברת תלמה לשים תמונות של אלופות על הקופסה המוכרת. "כמעט כל יום אני אוכלת קורנפלקס של אלופים ומסתכלת על התמונה של עומרי כספי וחושבת לעצמי, למה אין תמונה של אלופות?"

גם כאן הפוסט עורר תגובות אמוציונאליות. תגובות עדינות בסגנון "נגמר לצנרת מה להעלות?" ועד טענות נגד ה"פמיניסטיות בשקל". היו כאלו שטרחו והסבירו שצורת הרבים בזכר פונה לגברים ולנשים. כך שאין לילדה הזאת ממה להיעלב. היו גם תגובות שהזדהו והעלו דוגמאות למותגים אחרים שמדירים נשים. או מותגים ששמים נשים בלבד בפרסומות הקשורות לבישול וניקיון.

ללא ספק התגובה המנצחת הייתה של חברת תלמה עצמה. החברה רכבה על הוויכוח ויצרה לעצמה הזדמנות שיווקית. "גם אנחנו קראנו ביומיים האחרונים את המכתב המרגש, והקשבנו למגוון הקולות שנשמעו בנושא. שמחים לעדכן שבימים אלו אנו מתחילים לשווק מוצר חדש, הפונה בשמו באופן אישי גם לבנות – דגני "אלופות ואלופים 100%". אנחנו תמיד שמחים להקשיב לצרכנים שלנו, וחשוב לנו להמשיך לעודד את הבנות והבנים לשאוף הכי רחוק שאפשר."

בשלב הזה אפשר להגיד, אוקיי, מה יוצא לנו מהוויכוחים האלו? (חוץ מאריזה חדשה של דגנים). נגמר לנו על מה לריב, שעכשיו אנחנו מתחילים להתפלפל בלימוד השפה העברית? אי אפשר פשוט להישאר עם צורת הדיבור שכולנו התרגלנו אליה? אז תגידו ראש עיר גם על אישה ותאכלו קורנפלקס של אלופים עם תמונה של עומרי כספי. מה כבר קרה?

לפתוח את הראש

גם אני הרגשתי ככה בהתחלה כשנחשפתי לדיונים סביב הנושא. גיחכתי בהתנשאות קלה כשקראתי את התגובות. לפתע נזכרתי במה שסיפרה לי אחותי. מקרה שקרה בשבת אחת עם ההורים. כמו בכל ערב שבת, אבא שלי בירך את הילדים לפני הסעודה. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ…" היא שמה לב שנוסח הברכה לא משתנה ללשון נקבה כאשר מברכים בנות, מפני שהוא מבוסס על פסוק והדבר הכעיס אותה. "תברך אותי בלשון נקבה." היא דרשה מאבי, והוא בתגובה פשוט צחק.

היא לא נשארה אדישה לעניין, והחליטה על נקמה יצירתית. במשך כל הסעודה דיברה עם אבא שלי בלשון נקבה. כשביקש ממנה להפסיק, אמרה לו בפשטות "ככה נשים מרגישות." בסיום סעודת השבת החיוך כבר נמחק מפניו. "אוקיי, הבנתי. ניצחת."

כשבאתי לכתוב את הכתבה, עברה בי מחשבה. את מי זה כבר מעניין? מקסימום יקראו את זה נשים. בעיני דווקא גברים צריכים לשמוע את זה ולפתוח את הראש. אבל מעבר לכך,עצם ההתלבטות מוכיחה בדיוק את הבעיה. ההסתכלות הזאת, כאילו שנשים הן קהל יעד צר ונישתי. שכחנו שהן חצי מאוכלוסיית העולם? המחשבה לפנות ולכתוב לשני המינים, מעוררת באנשים רבים רתיעה ומעלה גיחוך במקרה הטוב. במודעת דרושים שראיתי בפייסבוק לפני שנה, ביקשתי שיתקנו וירשמו דרוש/ה. אמנם הארגון תיקן את הפוסט, אך התגובות היו מזלזלות. "וואי, איזה חפרנית." "איזה משועממת."

עבדנו קשה כדי להגיע לאן שאנחנו נמצאות כיום. ועדיין יש עוד דרך ארוכה והמון מטרות להשיג. כל אדם, במיוחד בגילאים הצעירים מחפש דמויות לחיקוי. שייתנו לו כיוון, עצה לחיים או אפילו רק השראה. אני יודעת שלי חסרות דמויות כאלו. דמויות שאני יכולה להביט אליהן ולהרגיש שאני לא צועדת בדרך הזו לבדי. אולי לכם זה נראה כמו צורת דיבור בלבד ושזה לא משנה יותר מידי. אבל לפעמים, לראות קופסה של קורנפלקס עם המילה "אלופות" או שלט על הדלת "ראשת עיר" זה כל מה שחסר בשביל ילדה אחת שרוצה להעיז ולחלום.