המלחמה בתאונות הדרכים עולה שלב ועוברת להסברה. בשנה האחרונה הוצבו לאורך מקטעי כבישים רבים ברחבי יהודה ושומרון מאות שלטי חוצות שקוראים לציבור הנהגים לנהוג באחריות יתרה. "משפחות שלמות כמעט נמחקו"

כתב: שמואל מוהיני / ערך: לירם מורדכי לוי

כביש 60, או כפי שהוא מכונה בעמותת אור ירוק – "כביש המוות",' מתפרס לכל אורכה המזרחי של מדינת ישראל/ הוא מתחיל בבאר שבע ומסתיים באזור נצרת שבצפון. הציר המרכזי עובר דרך יישובים רבים וכאמור התעבורה המרכזית ביותר לאורך הציר מתמקדת דרומית לירושלים באזורי גוש עציון ועד צפון השומרון, אזור שכם.

הציר המרכזי, אשר נעים בו בכל יום עשרות אלפי כלי רכב ידוע במסוכנות שלו. בנוסף על פיגועי הטרור הרבים אשר פקדו את הכביש בשנים האחרונות, תנאי הנהיגה לאורך הציר המרכזי מקשים על הנהגים, התשתיות לאורך מקטעים רבים בכביש אינן מתוחזקות כראוי לציר מרכזי. הוא מפותל ברובו ופעמים רבות ניתקל בנתיב אחד בלבד לכל כיוון עם פס הפרדה רצוף וללא הפרדה קשיחה בין המסלולים. חלקים ממנו לא מוארים כלל וללא קליטה סלולרית וכן קיימים בורות רבים בכביש. כמו כן, תופעת הבריונות בכביש הפכה לשכיחה וכאמור כל אלו לא מיטיבים עם הנהג ואף מקשים עליו.

עקב מיקומו הגאוגרפי ומכיוון שהוא מחבר בין עשרות יישובים יהודיים וערביים כאחד, כך גם אוכלוסיית הנהגים בהתאם, ברובה המוחלט ערבים תושבי השטחים ויהודים תושבי גוש עציון ויישובי יהודה ושומרון השונים.

לאחר מספר נסיעות שקיימנו לאורך מקטעי הכביש השונים, ניתן לומר בבירור כי הכביש לא סלחני כלפי טעויות הנהג בלשון המעטה, ונדרשת תשומת לב מתמדת החל מתחילת הנסיעה ועד לסופה.

תנועה ערה של רכבים נרשמת בכל שעות היממה, כאשר במהלך שעות היום מורגשת האכיפה בדמות ניידות משטרה רבות – גלויות וסמויות. לעומת זאת, בשעות החשכה הבלגן חוגג, ערבים ויהודים כאחד מצפצפים על חוקי התנועה, בעיקרם חציית פס הפרדה לבן ואת התוצאות רואים בבירור על פני השטח: תאונות דרכים חזיתיות על בסיס יום יומי אשר גובות פצועים רבים וכן גם קורבנות רבים. בניסיון להירתם למאבק בתאונות דרכים, החלו בקמפיין השלטים אשר מורים לנהגים לגלות אחריות בזמן הנסיעה בכביש.

צחי דיקשטיין, יו"ר ועד מתיישבי השומרון אשר חתום על הקמפיין, אמר לנו כי "זה לא סוד שישנן תאונות דרכים רבות בכבישי השומרון. משפחות שלמות כמעט נמחקו, מרבית התאונות נגרמו כתוצאה מנהיגה פרועה ולא מידתית וכן לא תואמת לתנאי הדרך שגם ככה לא פשוטה". דיקשטיין מוסיף להאשים ואומר: "הנהיגה הפרועה מגיעה ברובה מאוכלוסיית הנהגים הערבים כאשר מספר הנוסעים ברכבים לרוב עולה על המותר בחוק ומטען חורג. בנוסף על כל אלו ברוב המקרים הם האשמים בנהיגה פרועה מאוד". מלבד הפן הביטחוני, על פי עמותת אור ירוק כביש 60 מסווג ככביש אדום ומסוכן מאוד גם מבחינה תעבורתית.

בתגובה להאשמות של דיקשטיין כלפי הנהגים הערביים, תושב אחד הכפרים הסמוכים לציר אשר נוהג באופן יום יומי בכביש 60 אומר לנו כי "תאונות הדרכים הפכו להיות מכה שחייבים להילחם בה. עם זאת אי אפשר להאשים רק אותנו, הנהיגה הפרועה מגיעה משני הצדדים גם היהודים וגם הערבים. הציבור הערבי מברך על השלטים שהוצבו, אנו מתפללים שתרבות הנהיגה תהיה סובלנית יותר כלפי כלל משתמשי הדרך. אינשאללה נראה ימים טובים יותר ללא הרוגים וללא תאונות דרכים".

דיקשטיין מספר: "החלטנו לצאת בקמפיין משולב בעברית ובערבית כי אחרי הכל דם שנשפך זה דם, ללא הבדל יהודי או ערבי. כשיצאנו לקמפיין הוא עלה במקביל בגוש עציון וללא שיתוף פעולה עם גורמים פלסטיניים, אלא רק ישראליים אך בכל זאת ישנה פניה גם בערבית. כאמור אין נתונים אמפיריים שמעידים כי השלטים תרמו באופן ישיר לירידה במספר תאונות הדרכים אך ישנן פחות תאונות בכביש מבעבר, סביר להניח ששיפור התשתיות והאכיפה המוגברת גם הם תרמו לכך".

יוסי ארביב, אב לשניים מפתח תקווה, מעצב נעליים – בין היתר עבור סלבס. "ההתחלה הייתה מאתגרת ולאט לאט זה תפס תאוצה"

כתבה: סתיו מלמד / ערך: רועי גרינולד

יוסי ארביב, החל לעסוק בשנה האחרונה בעיצוב נעליים אישי. בתקופה כה קצרה, ארביב הגיע למספר כוכבים וביניהם: ערן זהבי, נטלי דדון, ג'וזי זירה, שגיא מוקי, ישראל קטורזה ועוד רבים. אז איך בכלל הכל התחיל, תכירו את יוסי, אומן נעליים ישראלי שמצליח בחו"ל, ולרגע לא שוכח מאין הוא בא.

איך בכלל התחלת?
"תמיד הייתי פריק של נעליים. זה התחיל כשראיתי אומן מארה"ב עושה דברים מיוחדים על נעליים חלקות, נכנסתי לעמוד שלו והתחלתי להתלהב מדברים שהוא עושה. לאחר מחשבה תהיתי לעצמי שבנעל הזו הייתי עושה ככה, ובנעל הזו הייתי משנה את הצבעים ואז המח שלי התחיל לייצר רעיונות. ביררתי מאיפה אני מזמין צבעים, מכחולים ואת שאר הציוד במטרה לעשות את זה בעצמי. ההתחלה הייתה די מאתגרת ולאט לאט זה תפס תאוצה".

ארביב מספר כי בהתחלה תכנן לעשות את זה רק בפן האישי, ואולי רק לאישה ולילדים. לאחר זמן קצר, גם חבריו הקרובים ביקשו. הוא חשב לעצמו, למה בעצם לא לפתוח עמוד עסקי באינסטגרם? כיום, ארביב מעלה את כל תוצאות העיצובים, "זה התפתח מעבר למה שחשבתי".

מה הדבר הכי מרגש שקרה לך?
"זה התחיל עם אחד הספורטאים כשהייתי עם אשתי בטיול בברצלונה. היינו במשחק של ברצלונה-סל ביורוליג. חבר שלי השיג לנו כרטיסים מאחורי הספסל של השחקנים. היה שם רק שחקן אחד שתמיד יצר אינטראקציה עם הקהל, קווין סראפין. אהבתי את זה ובמחצית קראתי לו. הוא הסתכל עליי מוזר ואמר לי 'אחרי המשחק', הוא חשב שאני רוצה סלפי. סיפרתי לו שאני עושה עיצובים על נעליים, הוא התלהב ואמר שאשלח לו הודעה באינסטגרם. הייתי בטוח שהוא סתם אומר את זה מנימוס, תוך שתי דקות הוא חזר אליי. הוא הציע לי לבוא אליו הבייתה יום למחרת, לקחנו ממנו שני זוגות נעליים ואחרי שבועיים חזרנו להביא לו את הנעליים".

"האמת שעד היום מה שהכי מרגש אותי, זה כשאני שולח את התמונות של התוצאה הסופית ללקוח. התגובה שהוא אוהב ומתלהב, זה גורם לסיפוק רב". ארביב מספר על מספר פעמים בהן לקוח מבקש עיצוב מסויים, ותוך כדי העבודה נראה לו שכדאי לשנות קצת כיוון. ברוב הפעמים משנים, וזה יוצא לטובה. עד היום ארביב לא נתקל בעיצוב שהכין שהלקוח לא יצא מרוצה.

למי הכי היית רוצה לעצב?
"הייתי מאוד שמח להטביע חותם קטן לשחקני NBA, זה מקום שהייתי שמח להגיע אליו.ואם לבחור אדם ספציפי אז ליאו מסי". ארביב טוען כי מסי הוא גדול שחקני הכדורגל, ולעצב בשבילו זה פסגת השאיפות.

ארביב, שעובד בשיתוף עם פוט לוקר, ומגיע מידי ימי שישי לאחת החנויות ברחבי הארץ, מספר כי ישראל קטורזה, היה עם מנכ"ל פוט לוקר בביתו עם נעליים שהוא עצמו עיצב לו, ואמר לו לדבר איתו לגבי שיתוף פעולה. "גם הבנות של המנכ"ל וגם הוא בעצמו התלהבו", הוא אומר.

הגעת להרבה סלבס, מי הראשון שעיצבת לו?
"הזמר איתי לוי. זה קרה די 'בטעות', שלחתי לו הודעה באינסטגרם שיציץ בעמוד ואם הוא אוהב, אז אשמח להכין לו עיצוב ייחודי. באחד מערבי שישי אני מקבל הודעה מאיתי: 'אני אשמח'. עשיתי לו נעליים מיוחדות שאחת מהן מעוצבת, ועל השנייה כתבתי חלק מהשירים שלו וציירתי לוגו של יד עם מיקרופון. לאחר תקופה קצרה האמרגנית שלו התקשרה אליי וביקשה שאעצב לו גם ג'קט".

אתם שואלים מה זה להיות ייחודי? לדברי ארביב, כשהוא מכין ללקוח עיצוב, הוא מכין ועושה הכל בעבודת יד עם מכחול וצבעים מתאימים. ואין שום מכונה או משהו שיכול לייצר את אותו עיצוב בכמויות. ככה שכל לקוח מקבל נעליים ייחודיות שאין לאף בנאדם בעולם ואפילו לא דומה, "זה לדעתי מה שהופך את זה למדהים, לדעת שיש לך משהו שהוא רק שלך".

עזבת עבודה כדי לעסוק בזה, לא פחדת שזה לא יצליח?
"יש את המשפט: 'תאמין בעצמך ותעשה מה שאתה אוהב', זה לא בדיוק עובד ככה ולא כל אחד יכול לעשות את מה שהוא אוהב ורוצה, אבל התמזל מזלי. כיום, זה הדבר העיקרי שאני מתפרנס ממנו ואני 100% על זה".

היית רוצה להתפתח? לדוגמה, להתחיל לעשות קורסים לצעירים, לפתוח אתר, או ערוץ יוטיוב?
"חשבתי על לעלות כל מיני תהליכים של היצירות ליוטיוב. לאחרונה הרבה מייעצים לי לפתוח טיק טוק ולעלות שם סרטונים. בקשר לקורס, האמת שיש לזה ביקוש אבל זה לא משהו שכרגע בא לי לעשות, מי יודע, אולי בעתיד".

המחיר לנעליים תלוי בעיצוב. הממוצע נע בדרך כלל בין 300 ל-400 ₪, לא כולל הנעליים. ארביב מספר כי ישנם עיצובים שיכולים גם לעלות מעל המחיר הממוצע, והכל תלוי בזמן ההשקעה. לדוגמה, העיצוב הבא: 6 שעות, זמן העבודה הארוך ביותר עד היום.

אז איך מזמינים אתם שואלים? בקליק אחד תוכלו להגיע לעמוד האינסטגרם, תהנו.

https://www.instagram.com/the_sneaker_freak14/?igshid=1wejfdzo7xc89

פרויקט סמ"ן (סטודנטים מנהיגים נגישות) הוקם כדי לסייע לסטודנטים עם מוגבלויות בקמפוסים ברחבי הארץ. "כלי שאפשר דרכו להקל על אוכלוסייה מדהימה, מוכשרת, לפעמים חבויה מעינינו"

כתבה: ליאור תושיה / ערכה: נועה בן עזרא

בעשורים האחרונים חלה עלייה מתמדת במספר הסטודנטים עם מוגבלויות הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה, אך נראה כי הגדרות הנגישות של המוסדות נשארות על כנם וסטודנטים עם צרכים מיוחדים נאבקים במערכת על מנת לקבל הזדמנות שווה, פרויקט סמ"ן (סטודנטים מנהיגים נגישות) בא לעזרתם.

פרויקט סמ"ן מתפרש על 17 קמפוסים ברחבי הארץ, תחת התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית. במסגרתו פועלים יחד סטודנטים עם ובלי מוגבלויות, למען שינוי עמדות וניפוץ סטיגמות בקרב ציבור הסטודנטים הרחב והסגל האקדמאי ובכך שיפור החיים הסטודנטיאליים של סטודנטים עם מוגבלות, מבחינה פיזית, אקדמאית וחברתית כאחד. הפעילות כוללת יצירת מפגשים קבועים בין חברי הגרעין, פעילות אקטיבית לשינוי עמדות בקרב הגורמים השונים בקמפוס, ייזום והוצאה לפועל של אירועים, ימי שיא, ויצירת שיתופי פעולה לקידום זכויות אנשים עם מוגבלויות.

"סמ״ן הוא מעין תקווה, הפרויקט הוא כלי שאפשר דרכו להקל על אוכלוסייה מדהימה, מוכשרת, לפעמים חבויה מעינינו כמו פנינים שלא מקבלות את הבמה הראויה בשביל לחשוף את היוקרתיות והזוהר שטמון בהם", אומר סאלח בדרייה, רכז פרויקט סמ״ן באוניברסיטת חיפה.

אנטונלה פורטנוי, רכזת הפרויקט במכללת ספיר, מספרת על משמעות הפרויקט עבורה: "סמ"ן נתנה לי את האפשרות להביע את המקום שלי בתור מישהי עם מגבלה. בשנה שעברה בזכות הרכזת הקודמת, הפכתי להיות פעילה בסמ"ן בקמפוס בו אני לומדת, מכללת ספיר, ואין רגע שאני לא מודה לה על זה שהיא חשפה אותי לעולם הזה".

התוכנית מיועדת להגדיל את אחוזי ההצלחה באקדמיה של סטודנטים עם מוגבלות על ידי שיפור החוויה של הסטודנט בעת לימודיו. נועה חקיקיאן, מנהלת הפרויקט מטעם התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, משתפת בהתרגשות: "אני רואה בצורה חיה מאוד את השינוי שקורה אצל הרכזים, הרכזים עם המוגבלות מרגישים יותר בנוח לדבר על המוגבלות ואפילו להתגאות בה – לא להיחבא אל הכלים ולהעצים את המקום הזה".

"העולם של מוגבלות ונגישות קרוב אליי אבל מזווית אחרת", מספרת חקיקיאן על בחירתה בניהול הפרויקט, "יש לי בת דודה מאוד קרובה אליי עם תסמונת אנדלמן. אני זוכרת בתור ילדה הרבה מצבי כעס או עצב מתגובות שהייתה מקבלת ברחוב מקרה שזכור לי במיוחד הוא שאישה פנתה לדודה שלי ושאלה 'איך את מוציאה אותה למקומות ציבוריים? זה מפריע'. זה משהו שחרוט בי עד היום".

החיבור הזה לעולם הנגישות דחף את חקיקיאן לקחת חלק בפרויקט: "מוגבלות היא דבר מאוד מגוון החל מכיסא גלגלים ועד מגבלה נפשית, ובעקבות סמ"ן נפתח בפניי עולם מאוד חדש של סוגי נגישות וזה לגמרי שינה את איך שאני נכנסת לחדר, האם החדר נגיש או לא נגיש, מתאים או לא מתאים".

https://www.youtube.com/watch?time_continue=59&v=TNJHa3vz7VM&feature=emb_logo

בדרייה נשוי לאת׳יל, עורכת דין לקוית ראייה אשר במקרה שלה הלקות נראית לעין, בזכות המקל נחייה. "למען האמת, אני חושב שלולא הלקות שלה לא הייתי שם לב לעניין הנגישות", הוא מודה, "וזה לפעמים גורם לייסורי מצפון, ולתחושה של פספוס ועצימת עיניים, שלפני הידרדרות מצבה של אשתי מבחינת הראייה, לא הבחנתי בכך. לא הערכתי כמה הנגישות אמורה להיות מובנית ומוטמעת בחיינו, וזו הרגשה נוראית".

בשל מקרים כאלו, הפרויקט מציב לעצמו כמטרת על העלאת מודעות ויצירת אכפתיות. רכזת מכללת ספיר, פורטנוי, רואה את תפקידה כרכזת, בראש ובראשונה כהזדמנות לכך: "החזון שלי כרכזת הוא ליצור חשיפה לעולם של אנשים עם מוגבלויות ולהבנה שכל אחד מאיתנו הוא שווה, עם מוגבלות או ללא בסופו של דבר לכולנו מגיע שיהיו את אותן זכויות ושיתייחסו לכולנו באופן שווה וידברו אלינו בגובה עיניים".

התוכנית קמה מתוך הכרה כי האחריות לשינוי עמדות כלפי אנשים עם מוגבלויות ושיפור נגישות השירות במערכת ההשכלה הגבוהה, איננה יכולה להיעשות ע"י המוסדות האקדמאיים והמל"ג ללא מעורבות הסטודנטים עצמם. "אנחנו מקבלים 'לא' מכל מיני כיוונים", מסבירה חקיקיאן, "סטודנטים שמבקשים התאמה מסויימת ממרצה ומקבלים סירוב בניגוד לתקנות הנגישות, או סטודנטים לקויי ראייה או שמיעה שביקשו את המקומות השמורים מסטודנטים שכבר ישבו שם והם לא הסכימו לקום עבורם".

"אני אף פעם לא חושבת שה'לא' הזה מגיע מתוך רוע, שנאה או כעס אלא מחוסר מודעות או חוסר אכפתיות", משתפת חקיקיאן. "בשביל זה אנחנו קיימים. זה התפקיד שלנו, לעורר מודעות ולעורר אכפתיות. אני לא מסתכלת על אנשים ואומרת שהם רעים, אנחנו לא בתקופה הזאת, הם פשוט לא מודעים".

רולדין, מיקי שמו או מאפה נאמן: איפה תמצאו את הסופגנייה הכי יקרה – ומה הייתה התוצאה במבחן הטעימה העיוור שלנו?

כתב: שמואל מוהיני / עורך: לירם מורדכי לוי

חג החנוכה הקרב ובא עלינו לטובה כבר מזמן הפך לסוג של קונצנזוס בחברה הישראלית יש לומר. אפשר לדבר שעות על משמעויות החג ומקורותיו ועל החופש המיותר שיוצאים אליו התלמידים ועוד ועוד, אך היום נדליק זרקור על המנהג הכי טעים שמביא איתו חג החנוכה.

הריח שלהן כבר מזמן ממלא את האויר במאפיות ובמרכזי הקניות הרבים, ואת הפיות הרבים ברוק שנוצר רק מהמחשבה על טעמן השומני והמתוק שיוצר אצל רובנו ייסורי מצפון אחרי אכילתן. אני חושב שהבנתם על מה אני מדבר על גוש הבצק המתוק, המטוגן, המושחת המגיע במגוון מילויים שונים וחדשים מידי שנה. הסופגנייה!

בעשור האחרון השם הנרדף לסופגניות הפך להיות הרשת המוכרת "רולדין" שחרטה על דגלה להיות הראשונה בתחומה. יצאנו למסע קצר בעקבות המאכל הכל-כך אהוב בקרב הישראלים והלא זול בכלל/ בואו נתחיל

סיפורנו מתחיל על פי המסורת היהודית בימי בית המקדש השני, באותה התקופה אנטיוכוס היווני שלט ביד רמה וחזונו היה להפוך את כל היהודים ליוונים ובין היתר הוא השתלט על בית המקדש ובזז את אוצרותיו. הייתה קבוצה של כוהנים שנקראו חשמונאים. אותם חשמונאים ביצעו מרד ביוונים ולאחר הצלחת המרד הם רצו להחזיר עטרה ליושנה ולהדליק שוב את המנורה. לאחר חיפושים אחר שמן נמצא פח אחד וכנגד כל הסברות השמן הספיק ל-8 ימים. וכמו כל חג יהודי טוב אנו חייבים לציין אותו בעזרת מאכלים כמובן וכאן נכנסת הסופגנייה האהובה לסיפור.

צילום: רוחמה שרף

הצרכן הישראלי מוצף במותגים חדשים בעולם הסופגניות. המחירים כאמור לא מתאימים לכל כיס ולעיתים אף מוגזמים. השווינו בין שלוש הרשתות המובילות בתחום: רולדין, מאפה נאמן, ורשת הקונדיטוריות של מיקי שמו. רכשנו את הסופגניות היקרות ביותר של כל רשת וכאמור ההבדלים ניכרים, רשת מאפה נאמן זכתה בתואר הזולה ביותר בפער משמעותי על שתי המתחרות – 9 ש"ח לסופגנייה. אחריה רשת הקונדיטוריות של מיקי שמו, שם סופגנייה מיוחדת עולה 15 ₪ ובתואר היקרה ביותר זוכה רולדין עם מחיר של 16 ₪ לסופגנייה. כמו כן רכשנו גם את סופגניית הריבה המסורתית בכל אחת מן הרשתות וכאן המחיר הוא די דומה – 5-6 ₪ לסופגנייה.

כעת למבחן הטעם, בחרנו 3 טועמים אקראיים לגמרי ועשינו טעימה עיוורת כך שלא ניתן היה להבחין איזו סופגנייה שייכת לאיזו רשת. התוצאות במבחן הטעימה חד משמעיות, הסופגניות (הדי מוגזמות יש לומר) של רולדין במקום הראשון, מייד אחריהן הסופגניות של מיקי שמו ובמקום האחרון מבחינת הטעם פה אחד נמצאת רשת מאפה נאמן. המשותף לכל הסופגניות הוא שכולן מצטלמות נהדר לאינסטגרם ומכאן לרוב הבהלה אחריהן.

צילום: רוחמה שרף

כיום מוצעות מספר לא מבוטל של אופציות שונות ומגוונות לסופגניות, כאמור הסופגנייה במילוי הריבה המסורתית לא ירדה עדיין מהמדפים מסתבר ואפילו ממשיכה להיות הנמכרת ביותר.

בשיחה עם משה פרץ, בעלים ומנהל סניף "רולדין ממילא" בירושלים ועם השף מיקי שמו שאלנו אותם לגבי הסופגניות הכי נמכרות והחידושים משנה לשנה שמשאירים את הרשת בראש הרשימה כל שנה מחדש וזאת למרות המחירים המופרזים. "למרבה הפלא, אך לא בהכרח מובן מדוע", אומר פרץ, "הסופגנייה הנמכרת ביותר היא עדיין סופגניית הריבה המסורתית. רשת רולדין עומלת וחוקרת רבות את כל המתחדש בעולם הקונדיטוריה הבינלאומי וממשיכה להוביל את עולם הקולינריה הקונדיטורית בישראל מתוך נחישות והתמדה. גם על הידע וגם על איכות החומרים".

פרץ מוסיף: "תתפלא לשמוע שבשנים האחרונות רולדין אינה הרשת היקרה בישראל בתחום הסופגניות, מחירי סופגניות הגורמה הרקיעו שחקים ונעמדים על 18-30 ש"ח לסופגנייה אצל המתחרים ואילו ברולדין המחיר 16 ש"ח לסופגנית גורמה. הלקוח הישראלי מטייל רבות בעולם, מכיר וחשוף לטעמים חדשים ואיכותיים שאותם הוא פוגש ברולדין באיכות וברמה הגבוהה ביותר. ועל איכות וחוויה חדשה הלקוחות מוכנים לשלם".

מטעמו של השף מיקי שמו נמסר: "למרות החידושים, עדיין סופגניית הריבה הקלאסית שומרת על מקומה בתור הנמכרת ביותר, יש מספר סופגניות מיוחדות שאנו משמרים משנה לשנה כדוגמת סופגניית הקליק והאוראו האהובות על הילדים ולצידם יש את הספוגניות החדשות כמו סופדניית הקדאיף והקרם שנית. אנו חייבים להמציא את הגלגל ולחדש כל הזמן. שימוש בחומרי הגלם האיכותיים ביותר מהווה פקטור קריטי הרי סופגניה שיצאה מטיגון צריכה להיאכל באותו הרגע אחרת היא מאבדת מטעמה ולכן אנו משתמשים בחומרים האיכותיים ביותר שמחפים על ההמתנה מהטיגון ועד האכילה, אנו לא מתפשרים בעניין הזה".

אז אם אתם לא מתפשרים ומוכנים לשלם מחיר לא זול "רולדין" ו"מיקי שמו" הם המקומות בשבילכם. למי שמעדיף אלטרנטיבות זולות ולא פחות מוצלחות, ייטב כי ייגש לרשת "מאפה נאמן".

תנועת בני עקיבא אישרה היום במליאה: שבטי יובל הבוגרים, בעלי צרכים מיוחדים, יקבלו שם חדש בסיום חודש הארגון הקרוב. פז ארליך, מדריכה לשעבר, אמרה בהתרגשות: "שם זה מהות והוא מעין חותמת לתהליך הנגישות שמפתח בשנים האחרונות בתנועה"

כתבה: שרי אילוביץ / ערך: עדן משה לוין

כמו בכל שנה לקראת חודש הארגון, מתכנסת המליאה הארצית של תנועת הנוער הדתית בני עקיבא בה בוחרים את שם השבט החדש. מסגרת השייכות הבסיסית של כל חניך וחניכה בתנועת בני עקיבא היא השבט גם בשנות הפעילות בחבריא א’(כיתה ד'-כיתה ט') ובשנות חבריא ב' (מכיתה ט' ומעלה). לאחר לילה ארוך בו חברי המליאה דנים על שמות רבים נבחר שם אחד לילדי שכבת ט' הקרואים שבט הרא"ה העולים לחבריא ב'.

השנה בפעם הראשונה דנה המליאה על שם נוסף אשר מיועד לשבטי יובל, חניכים בעלי צרכים מיוחדים, בכל רחבי הארץ כחלק מפרויקט "מתבגרים בתנועה". מטרת הפרויקט היא להשאיר את בוגרי הסניפים בפעילות מתמדת גם אחרי קבלת השם החדש והכניסה לתפקידים השונים בתנועה.

פז ארליך, מדריכה לשעבר של שבטי יובל, מספרת: "כששמעתי בפעם הראשונה על ההחלטה להעניק שם לשבטי יובל בוגרים הופתעתי איך לא חשבו על זה קודם. זה מרגש כ"כ ששבטי יובל מקבלים שם ,שם זה מהות והוא הולך איתך לכל מקום גם אחרי שנים. השר לשעבר והסופר אורי אורבך ז"ל, כתב על כך: 

'גם כשתהיה זקן בעוד 80 שנה,
גם כשתהיה כפוף בעזרת הנכדה הקטנה,
גם כשכבר לא תוכל לראות בלי משקפיים,
גם כשתתחיל לשכוח איפה הנחת את השיניים,
גם כשלגמרי תשכח מקומות אירועים ואנשים שלמדו איתך בכיתה,
תמיד תזכור מייד באיזה שבט אתה'

"לאורך ההדרכה שלי, תמיד נסינו להנגיש להם כמה שאפשר את הערכים, והרצון לשאוף. ההתקדמות בתנועה נותנת לחניך את ההרגשה שהוא חלק ממשהו גדול מעבר למוגבלויות הפיזיות. קבלת השם החדש מהווה מעין חותמת לנגישות המתפתחת בתנועה בשנים האחרונות. והיא נותנת השראה לחניכים שיש להם לאן לשאוף ושיש להם מקום בין שווים בתוך התנועה". לסיום, מציינת ארליך: "הלוואי שעוד תנועות נוער ילכו בדרכה של התנועה ויעניקו מקום לשבטים בעלי מוגבליות מקום ובית להיות בו כשווים".

במהלך המליאה אמר מזכ"ל בני עקיבא יאיר שחל: "אנו רואים חשיבות עליונה בקידום והגדלת הפעילות של חניכי שבטי יובל. לאחר שנים בהם פעלו החניכים במסגרת חבריא א', התנועה החליטה להתקדם לשלב הבא ולבנות תכנית מלאה חדשה שמייסדת לראשונה שכבת חבריא ב' גם בקרב חניכי שבטי יובל." כאמור בתום הצבעה צמודה הוחלט להעניק לשכבת גיל זו את השם "אופק". השם יוענק להם במוצאי השבת הקרובה, שבת ארגון, והוא ילווה מעתה והלאה. 

הבחירה בשם אופק נומקה בכך שהוא מציין את הרצון להתקדם ולהתפתח כל העת והוא המנוע הדוחף את העולם. ובכך שהחזון האינסופי ניצב דרך קבע לנגד עינינו ומעיד על כך שגם כאשר מגיעים לחלק מהמטרות, תהיינה תמיד מטרות נוספות להגשים בהמשך הדרך.

לסיום ציינו חברי המליאה כי "חניכי שבט יובל, ככל חניכי התנועה, מתקדמים גם הם כל הזמן, ואנחנו שואפים שתמיד ימשיכו לצעוד ולהתקדם. כדי לזכור ולהזכיר את ההתקדמות האינסופית, כדי להציג את השאיפה להמשיך ולהתפתח – מעתה לא ייקרא עוד שמם של החניכים הבוגרים שבט יובל, אלא שבט אופק. אנו מאחלים לחניכי יובל שימשיכו להתקדם ולצעוד אל עבר האופק שעוד צופן להם העתיד".

3 בדצמבר מצוין בכל רחבי העולם כיום הנגישות הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות. ביום זה נערכות מגוון רחב של פעילויות שמטרתן לעודד את העלאת המודעות למען אנשים עם מוגבלויות ולקדם בשבילם שוויון זכויות במגוון תחומי החיים

כתבה: שני שרמן / ערך: אביה כהן

נניח שנולדנו בריאים, ללא כל מוגבלות פיזית, האם אנחנו באמת שמים לב האם מקום הוא נגיש או לא? האם אנחנו באמת יודעים על מחלות שונות וקשיים שונים או שאנחנו מדי פעם רואים עדיין אדם מעט "שונה ברחוב" ומסיקים מסקנות מבלי לדעת ולהבין באמת מה עובר על אותו בן אדם?

השבוע צויין יום להעלאת המודעות לנגישות ולאנשים עם מוגבלות. גם אצלנו באוניברסיטה לקחו חלק פעיל וערכו יריד מיוחד ברחבי הקמפוס התחתון ובו נפרסו דוכנים אשר נתנו לנו להבין על קצה המזלג את החוויות אותם חווים בעלי מוגבלויות. כך למשל, דוכן שבו צריך לצייר עם כפפה ולכפתר כפתורים כאשר העיניים מכוסות, קליעה לסל בישיבה על כיסא גלגלים ושלל משחקים אשר מטרתם לגרום לנו מעט להרגיש שגם פעילות שנראית לנו מובנת מאליה, יכולה להיות קשה מאוד לאנשים עם מוגבלות.

אני מודה, לא התעסקתי הרבה במחשבה האם המסעדה שאני נכנסת אליה נגישה לכיסאות גלגלים או עגלות, או בכל מקום אחר. עד שהתחלתי להתנדב בבית הגלגלים.

כשאחותי ביקשה ממני להגיע לשבת בבית הגלגלים בקיבוץ "אורים" חששתי. אחותי שהתנדבה בעמותה כבר כמה שנים הסבירה לי שחסרים להם אנשי צוות וחשוב שאגיע לעזור. לא ידעתי איך אתמודד שבת שלמה  עם נוער בכיסאות גלגלים והאם אצליח להתחבר אליהם ולדבר אליהם בגובה העיניים. החששות שלי התבדו ומהר מאוד התחברתי, התאהבתי והתחלתי להתנדב בעצמי בקבוצה חדשה שנפתחה בתחילת שנת הלימודים.

פתאום התחלתי לשים לב שיש כל כך הרבה מקומות לא נגישים, שמעתי מחניכים שהם צריכים לתכנן נסיעות ברכבת מראש והדבר כרוך בעדכון של הרכבת, וידוא שאכן יהיה עובד שיעזור לאותו אדם עם הכיסא גלגלים בדיוק בתחנות בהן הוא צריך לעלות ולרדת. מלבד רכבת, אין להם אפשרות לנסוע באוטובוסים ושלא נדבר על מוניות. מה שאומר שקשה להם מאוד להתנייד והם צריכים להיעזר בעיקר בהורים  שלהם.

אנשים עם מוגבלות, נחשבים לקבוצת המיעוט הגדולה בעולם, קבוצה זו מהווה 15% מאוכלוסיית העולם. אוכלוסיית האנשים עם המוגבלות נדרשת להתמודדות יום יומית מול מכשולים ומחסומים, המונעים ממנה להשתתף בפעילויות החיים השונות. נראה שבעשור האחרון יש יותר מודעות להנגשת מקומות ציבוריים לאנשים בעלי מוגבלות, אך עדיין יש מקום לשיפור.