"התאהבתי קשות ביצור הקטן, העקום, הפוזל והמושלם", מספרת רותם על הכלבה קיקי. וסבתא של מיכל מכינה כל יום חזה עוף עם אורז לג'ק: "כיף להם יחד". ארבעה סיפורים שיגרמו לכם לרוץ לכלבייה

כתבה: ליאור תושיה / ערכה: נועה בן עזרא

על פי ההערכה מאומצים בישראל, נכון לשנת 2017, כ-7,000 כלבים בשנה. אך כשמציבים את הנתון הזה לצד העובדה כי בשנת 2018 נולדו בישראל כ-56,219 כלבים, המתמטיקה לא עושה איתו חסד.

החורף, שפוגע קשות בבעלי החיים, הוא זמן מצויין לאמץ כלב ולהעניק לו בית חם. אספנו עבורכם כמה סיפורים: סיפורי אימוץ, שהצילו חיים והעניקו אהבה שלא תלויה בדבר ובעיקר סיפורים מעוררי השראה:

לא למכירה – הסיפור של קיקי

אחת מהסיבות הלא מבוטלות לבעיית האימוץ היא טרנד הכלבים הגזעיים, בעקבותיו אלפי אנשים קונים מדי שנה כלב, במקום לאמץ. החשבון הוא פשוט ואכזרי – על כל כלב שמישהו בישראל קונה ממגדל כלבים, כלב אחר נותר למות בכלבייה העירונית.

"את קיקי זרקו לרחוב בגיל 6 אחריי שעשו ממנה מטחנת גורים", מספרת רותם איפרגן, שלקחה אותה תחת חסותה כשמצבה היה חמור: "היא סבלה מדלקות בעטינים, בעיניים ובאוזן. הדלקת באוזן הייתה כל כך חמורה שקרעה לה את עור התוף". כתוצאה ממצבה הפיזי מיותר לציין שגם מצבה הנפשי נפגע, היא לא סמכה על בני אדם בשום צורה. "אחרי שלושה חודשים של טיפולים מסביב לשעון, טיפות, כדורים, אנטיביוטיקות וכמובן ים של אהבה – המצב הרפואי השתפר פלאים. היא נשארה עם פזילה, ראש נוטה לצד וחצי אוזן כתוצאה מהדלקות". כשהסתיימה האומנה החליטה רותם בלי צל של ספק לאמץ את קיקי "התאהבתי קשות ביצור הקטן, העקום, הפוזל והמושלם הזה וידעתי שהיא שלי ואני שלה. בן זוגי ואני עברנו לבית חדש ואימצנו אותה יחד, היום היא אצלנו כבר שנתיים וחצי, מלכת הבית והאהבה הכי גדולה שלנו".

                                 (kiki do you love me – רותם וקיקי בסלפי זוגי)

 גיל זה רק מספר – סיפור האהבה של ג'ק

לא רק קניית כלבים מונעת אימוץ, גם בתוך הכלביות יש תיעדוף מובהק לסוג, צבע וגיל. כך שדווקא זקני השבט של הכלביות לא זוכים לטעום מפרי האימוץ הנחשק.

"שמתי לב שלמרות שאני משתדלת להגיע ולהתקשר לסבתא היא נראת לי בודדה", מספרת מיכל מרקוביץ' שהחליטה לאמץ כלב עבור סבתה לאחר שהכלבה המבוגרת שלה נפטרה. "חיפשתי לה כלב שהוא לא גור ויתאים לאופי ולגיל, בסוף מצאנו את ג'ק". מדובר בפקינז לבן בן 11, "שמן בטירוף, הולך כמו צב אבל הם מסתדרים", היא מספרת בהתלהבות. "סבתא שלי כל יום מכינה לו חזה עוף עם אורז לארוחת צהריים" ג'ק וסבתא מטיילים כל טיול בן כ-150 מטרים, "לוקח להם כ-40 דקות אבל כיף להם יחד."

                                           (ג'ק- החבר החדש של סבתא)

הקרב על הלב של לאבלי

בין הכלבים שמתגוררים בכלביות באופן זמני, נמצאים גם כאלה שלא שפר עליהם מזלם. נתון  שיגרום לכם לזוז באי נוחות בכיסא הוא העובדה כי בישראל מתקיימים כ-300 קרבות כלבים בשנה. וכ-90 אחוז מהכלבים המשתתפים בכך לא שורדים.

"הכלב שלנו היה פיתיון קרבות כל חייו, מעולם לא גדל בבית או עם משפחה", מספרת זינה ספינדל, "מצאו אותו עם גידול ענק בישבן ונתנו לו 50% אחוז לשרוד את הניתוח, וגם אם ישרוד אותו עוד שנה בלבד לחיות" הוא היה הכלב עם המבט הכי עצוב וכואב שראתה בחייה, "כל הרמת יד או נגיעה מבלי שהוא שם לב עוברת בצמרמורת ופחד". למרות כל מה שעבר הוא לא מסרב לאהבה "כשמלטפים אותו הוא קורס לתוך הידיים ומתרפק על כל מגע".  על סמך זה קראו לו בעמותה לאבלי, כי לא האמינו איך כלב שעבר את כל זה עדיין אוהב כל כך אנשים. 

                                                      (לאבלי ישן על הספה)   

 

התקווה של ג'ולי

לצד הקרבות , עומד גם רוע אנושי שלא למטרות רווח. וכך חסרי האונים מוצאים עצמם בידיים זדוניות לא פעם ולא פעמיים.

"את ג'ולי הבאנו הביתה אחריי שראינו פוסט בפייסבוק", מספרת דנה. ג'ולי הגיעה לבית משפחת שנדרוביץ במצב קשה, היא הייתה רזה מאוד, מפוחדת וסימני התעללות כיסו את גופה. "היא הייתה כל כך רזה שראו לה את העצמות, האבסורד הוא שהיא הייתה בהיריון", נזכרת דנה, בהמלצת הווטינר הם החליטו להפסיק את הריונה של ג'ולי על מנת לדאוג לבריאותה. "כשהיא הגיעה אלינו היא אפילו לא הסכימה לצאת לטיולים, הייתה יושבת על שמיכה ומסרבת לזוז, היום אמנם עדיין יש טראומות וקשיים, אבל היא מהממת ונותנת כל כך הרבה אהבה".

                                      (ג'ולי- שוכבת על השמיכה שלה)

לכו לאמץ!

אגודת צער בעלי חיים בישראל: 4553*

ימים א-ה (17:30-10:00), שישי (12:30-8:00), שבת (13:00-11:00).
שימו לב – בחורף אימוץ כלבים וכן אימוץ חתולים מתבצע בשעות האור בלבד, ויש להגיע עד השעה 17:00.

אס.או.אס חיות – האגודה למען בעלי חיים : 03-7441111, 03-7441010

רח' טאגור 38 , במרכז המסחרי תל אביב

תנו לחיות לחיות:

בית מחסה ראשי- בכניסה לכפר רות

למעלה מ-200 כלבים וחתולים ממתינים בכלבייה בכניסה לכפר רות (בוויז: תנו לחיות לחיות כפר רות) טלפון : 3703* שלוחה 3 פתוחים בימים : א-ה 09:00-17:00 שישי וערבי חג 09:00-14:00 שבת וחגים 9:00-17:00

מרכז

כלבים וחתולים שנמצאים באזור מרכז הארץ, לרוב מפאת חוסר מקום שוהים בפנסיונים בתי אומנה ומרפאות. בכל תמונה מופיעים פרטי הקשר והמיקום המדוייק לפרטים נוספים ויצירת קשר

שרון

כלבים וחתולים שנמצאים באזור מרכז הארץ, לרוב מפאת חוסר מקום שוהים בפנסיונים בתי אומנה ומרפאות. בכל תמונה מופיעים פרטי הקשר והמיקום המדוייק לפרטים נוספים ויצירת קשר.

צפון

אחת מהשלוחות הצפוניות של עמותת תנו לחיות לחיות. בעלי החיים נמצאים בבתי אומנה בטבעון ובמרפאות באזור הצפון. בכל תמונה מופיעים פרטי הקשר והמיקום המדוייק לפרטים נוספים ויצירת קשר.

אשקלון

במרפאה של תנו לחיות לחיות באשקלון ישנם כלבים וחתולים הממתינים לאימוץ (בוויז: תנו לחיות לחיות אשקלון) טלפון: 3703* שלוחה 7 שעות פעילות: א-ה 9:00-19:00 שישי וערבי חג 9:00-15:00

ראש העיר הודיע על תוכנית "SAFEטף" שאמורה לפקח על גנים פרטיים, אבל במועצה טוענים: "רק ראש העיר מכיר את נתוני הפרויקט, אם הוא קיים בכלל"

כתב ועורך: שמואל מוהיני

בשנים האחרונות נחשפו עשרות מקרים של התעללות בפעוטות, במעונות יום ובפעוטונים פרטיים. רק בימים האחרונים נחשף בחדשות 12 תיעוד מטריד של התנהגות לא הולמת מצד הצוות כלפי פעוטות בגן פרטי בפתח תקווה. בעקבות המקרה ההורים התעמתו עם הגננות ויותר מעשר משפחות עזבו את הגן.

לאור הישנות מקרים כאלה הודיעו בעיריית פתח תקווה על "SAFEטף", תוכנית פיילוט "ראשונה מסוגה בארץ" לדברי ראש העיר רמי גרינברג, אשר מטרתה להחל פיקוח עירוני בגנים ובמעונות היום הפרטיים ולתת אפשרות לעירייה לפקוח עין נוספת יחד עם ההורים המודאגים. מבדיקה קצרה, גילינו שהצעות דומות עלו בישיבות מועצה של ערים נוספות ברחבי הארץ וכיום תוכניות דומות פועלות כבר למעלה משנה בהרצליה, ראשון לציון ותל-אביב.

במעונות ממשלתיים קיים פיקוח בדמות מצלמות אבטחה, אך בכל הנוגע למסגרות הפרטיות הבלגן חוגג. במסגרת התוכנית, עיריית פתח תקווה אמורה לדאוג לפיקוח ושמירה על הסטנדרטים המקובלים בתחום החינוך באמצעות תצפיות וביקורים. בנוסף תחייב העברת הכשרות עזרה ראשונה לצוות החינוכי, ביקורי סיירי הביטחון של העיר והתקנת לחצני מצוקה וכמובן רישות הגנים במצלמות תוך מתן אפשרות צפייה ליחידת פיקוח ייעודית. במקומון בעיר פורסם כי באוקטובר האחרון התקיים כנס הסברתי בנושא, עם זאת לא ברור מתי מתחיל שלב היישום של הפרויקט.

בסוף השנה האזרחית נערכה בעיריית פתח תקווה ישיבה לאישור התקציב לשנת 2020, בין שלל הסעיפים הוחלט כי הסעיף האמון על החלת התוכנית יתוקצב בכ-100 אלף שקלים, כך לפי דברי חברת מועצת העיר ענת זנזורי, תחת הכותרת "פעולות המחלקה לגיל הרך". מבדיקה שערכנו נמצא כי עלות התקנת מצלמות ולחצן מצוקה לפי תקנות העירייה, מוערכת בכ-5,000 ₪ לכל גן. ברחבי העיר קיימות לכל הפחות עשרות מסגרות פרטיות. חישוב מהיר מראה כי הסכום שהוקצב לפרויקט לא מספיק עוד לפני יישום כל הפעולות שבהן מתפארים בעירייה, למשל הטלת פיקוח קפדני, סיורים והעברת הדרכות לצוות החינוכי. נוסיף כי באותה הישיבה טען גרינברג שקיים גירעון של למעלה מ-30 מיליון שקלים בעקבות הקמת פרויקט "הפארק הגדול" שהותיר אחריו ראש העיר היוצא איציק ברוורמן.

תוך כדי כתיבת הכתבה צפו ועלו טענות נוספות באשר להתנהלות העירייה ובפרט לגבי התנהלותו של ראש העיר, הכוללת האשמות בדבר הסתרת מידע וקבלת החלטות מבלי לשתף את חברי מועצת העיר. דיברנו עם שניים מהם.

גנאדי בורשבסקי, מסיעת "מצטיינים עם גנאדי", אמר לנו כי הוא לא מכיר כלל את התוכנית המדוברת וזאת למרות שכל פרטיה מופיעים באתר העירייה. "רק ראש העיר מכיר את נתוני הפרויקט, אם הוא קיים בכלל", אמר בורשבסקי. לדבריו, "זה שהפרויקט מופיע באתר לא מעיד כי הוא קיים, רמי גרינברג מתעסק רק ביח"צנות ומעניינת אותו רק התקשורת".

מתברר כי גם בקרב חברי סיעתו של ראש העיר כלל לא מכירים את הפרויקט: ענת זנזורי מסיעתו של גרינברג "התחדשות", לא ידעה במה מדובר והאשימה את ראש העיר כי הוא מנהל את חברי המועצה כמו "בובות על חוטים". בנוגע לטענות שעלו בפי גרינברג על הגירעון הקיים התפלאנו לשמוע כי ההפך הוא הנכון והעירייה נמצאת דווקא במאזן חיובי של מיליון שקלים.

כמו חבר המועצה גנאדי, גם זנזורי השתלחה בראש העיר והאשימה כי "הוא מנהל את העיר לבדו. מדובר בשקרן, לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה". בנוסף, אנו מדווחים כאן לראשונה כי לאור התנהלותו הבעייתית של ראש העיר רמי גרינברג מאז נבחר, החליטה זנזורי לפרוש מסיעתו של ראש העיר. "רמי גרינברג הוא שקרן, אם הוא הוא יגיד לי שעכשיו השעה חמש בערב אני הולכת לבדוק", אמרה והוסיפה  כי "האיש מנהל תקציב של שני מיליארד שקלים בעצמו ומבטל את דעותיהם של חברי המועצה אחד אחד. גם את חברי סיעתו הוא מנהל כאילו היו בובות על חוטים".

מראש העיר רמי גרינברג נמסר בתגובה: "לגבי הגירעון, מדובר בחריגה מתקציב האגם שהותיר אחריו איציק ברוורמן ולטובת ייעול התקציב עצרנו את התשלומים לקבלנים שעבדו שם בכדי לא לפגוע בתקציב העירייה. הרבה מאוד אנשים לא קיבלו את הכסף שהיו צריכים לקבל בגלל ההתנהלות התקציבית".

לגבי פרויקט "SAFEטף" הוסיף גרינברג: "אנחנו העירייה היחידה בארץ שהקימה מחלקה ייעודית בכל הקשור לטיפול בגיל הרך עם מבנה משלה, קבלת קהל, אנחנו מעבירים הדרכות לכל מעונות היום הפרטיים והלא פרטיים כאחד וכן גם פעילויות מהנות. במשרד הרווחה רוצים לתת לעיר פתח תקווה את הסמכויות לטיפול בנושא לאור היעילות במחלקת הגיל הרך. בשונה מתל אביב, הרצליה וראשון לציון, שם הפיקוח הוא מטעם משרד הרווחה ולא באחריות העירייה, בפתח תקווה הפיקוח הוא עירוני שכולל גם תקציבים, הדרכות והכשרות שונות. תקצוב הפרויקט נאמד במיליונים שהולך למשכורות, לפעולות ייעודיות וכן למעטפת הפיקוח העירונית".

שירות לאומי חוצה גבולות הוא שליחות בפני עצמה. עמותת 'בת-עמי' בשיתוף תנועת 'בני עקיבא העולמית' ו'המזרחי העולמי' מפעילים בכל שנה כמאה בנות שירות מסביב לעולם. משמעות המשאב הלאומי של יצירת קשר עם יהודי התפוצות, חיבורם לציונות וערכים ועל ההתבוללות ההולכת וגוברת בקרב יהודי העולם

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

כולנו מכירים את בתי חב"ד הפזורים בכל קצוות העולם ומהווים מקום חם ובטוח לישראלים שבחו"ל. אך יש עוד אנשים שמקדישים זמן מחייהם לשליחות בתפוצות וביניהם בנות השירות הלאומי. את השירות מקיימות הבנות מטעם עמותת 'בת עמי' המשמשת לארגון השירות הלאומי בתפוצות בשיתוף תנועות 'בני עקיבא העולמית', 'המזרחי העולמי' וארגון 'תורה מציון'. 

רוב הצעירים בישראל משרתים את השירות הצבאי או הלאומי שלהם בגבולות הארץ. אומנם יש כאלו שיוצאים למבצעים נועזים בארצות השכנות לנו אבל בדרך כלל זה לטווח קצר. ישנן בנות אשר בוחרות לצאת מאזור הנוחות שלהן ולתרום את השנה השנייה של השירות הלאומי שלהן דווקא בחו"ל במטרה לחזק את הציונות בקרב אלו שבחרו שלא לגור בארץ.

לא מספיק לרצות לצאת לשליחות, בשביל להתקבל לכך קיים תהליך מיונים שאינו פשוט ומהיר. תנאי הסף הראשוני הינו שהבנות יהיו אחרי השנה הראשונה של השירות. לאחר מכן, עליהן לעבור שלל ראיונות פרטניים וקבוצתיים עד להודעת התאמה לשירות. גם כאן התהליך לא מסתיים, הבנות עוברות בדיקות התאמה לבת זוגתן לשליחות, דבר הדומה קצת לשידוכים בין בני זוג. הצוות של עמותת 'בת עמי' מצוות את הבנות בזוגות, דבר הקובע עם מי יהיו ביחד במהלך השנה הקרובה. בדרך כלל, כל זוג יפגשו בארץ על מנת לוודא שהן אכן מסתדרות יחד ומשם יצאו לחיפוש קהילה המתאימה לשתיהן. כחלק מהקשר של עמותת 'בת-עמי' עם התפוצות קיימות קהילות שונות ברחבי העולם אליהן ניתן לטוס. אוסטרליה, גרמניה, שווייץ וארצות הברית הם רק חלק מהמקומות ביניהם צריכות הבנות לאתר את המקום השירות הנכסף.

השלב הקשה מכל הוא שלב הפרידה מהמשפחה, הבנות יודעות שהן הולכות להיעדר מהבית למשך השנה הקרובה, אולם ישנה יש גם תחושה של התרגשות באוויר, יציאה לדרך חדשה. עם הזמן המקום החדש הופך למוכר ונעים אך במקביל גם הגעגוע לבית גובר.

הקשיים לא מסתיימים בפרידה מהארץ, קליטת השפה היא לעיתים מורכבת, המנטליות השונה ובעיקר המרחק מכל המוכר והידוע גורמים לשנה להיות מאתגרת יותר משירות רגיל. הבנות מגיעות לקהילות יהודיות ברחבי העולם ולרוב מתארחות בבתים של תושבים. במהלך היום הן משולבות בבתי הספר היהודים ואחריות על פעילויות חברתיות סביב ערכים וציונות. בשעות אחר הצהריים הרבה מהבנות שותפות לפעילות בסניפי תנועת הנוער העולמית של בני עקיבא ומוסיפות ליצירת הקשר דרך דור העתיד.

אחת הדוגמאות למקומות השירות אלהם מגיעות הבנות הוא ממפיס. ממפיס היא העיר השנייה בגודלה במדינת טנסי שבארה"ב. רק לאחרונה הגיעה לשם לביקור סיוון רהב מאיר, כתבת חדשות 12, שיצאה לשנת שליחות עם משפחתה בארה"ב. היא סיפרה כי הרב בנימין לרפילד, רב המקום, אמר לה כשאסף אותה משדה התעופה של ממפיס, "ברוכה הבאה לאמריקה האמיתית". "כעבור יממה וחצי ו-8 הרצאות בעיר, הבנתי על מה הוא מדבר. זו הפעם הראשונה שלי בקהילה כזו: מרוחקת, קטנה, בקצב אחר לגמרי, עם אתגרים אחרים לגמרי. כשידברו על 'יהדות ארצות הברית' לרוב לא ידברו עליה". כך כתבה בעמוד הפייסבוק שלה.

השליחות אינה חשובה רק ליצירת הקשר עם יהודי התפוצות: כ-8.1 מיליון יהודים חיים מחוץ לישראל (מתוכם כ-5.7 מיליון בארה"ב), בעוד שבישראל חיים כ-6.6 מיליון יהודים. כך עולה מהאומדנים המעודכנים של פרופ' סרג'ו דלה פרגולה מהאוניברסיטה העברית. נראה כי כמות היהודים המתגוררים בחוץ לארץ גדולה מכמות היהודים המתגוררים בישראל. על כן יש לעודד עלייה לישראל ולשמור על קשר בין היהודים ברחבי העולם. כמו כן, נושא ההתבוללות לא מוסיף למצב, וכן הישראלים היורדים מהארץ למדינות אחרות.

מידי שנה שולחת עמותת בת-עמי כמאה בנות שירות אל מעבר לים. ההשפעה שלהן רחבה ומשמעותית. ילדים רבים רואים בהן מקור השראה וחיזוק של הערכים הציונים. לא פעם בני נוער מעידים שהדמויות של בנות השירות והשליחים שליוו אותם לאורך השנים הם אלו שגרמו להם בגיל מבוגר יותר לעשות עליה ולבוא לגור בארץ. כמו כן, קיימת השפעה ארוכת טווח, לאחר זמן השהות בחו"ל. כאשר הן חוזרות לארץ בתום השנה, האנשים והתלמידים אתם נפגשו במהלך השנה יודעים שיש להם כתובת בארץ. ובעצם יוצרים את הקשר החזק ביותר בין הארץ ליהודי התפוצות.

אין ספק שלבחור לשרת את מדינת ישראל מחוץ לגבולותיה היא החלטה אמיצה, אך היא גם מתגמלת וחשובה בין אם לפן האישי אישיותי ובין אם למשאב הלאומי הנוצר בקשר זה.

מחלת האלצהיימר, ממנה סובלים כחמישית מאוכלוסיית קשישים, היא מחלה קשה ומורכבת. הדר לוז, אחות במעון, משתדלת לראות גם את הצדדים החיוביים של המחלה ולעזור עד כמה שניתן לדיירות הסובלות ממנה

הדר לוז, בת 28, נשואה לעשהאל ואם לשלושה ילדים עוסקת במחלת האלצהיימר בשני כובעים. היא נכדה לסבתא החולה באלצהיימר, אחות ראשית במעון "שומרי החומות" המיועד למגזר החרדי בירושלים, ועובדת באופן יום יומי עם הדיירות אשר רובן סובלות מהמחלה ברמות משתנות. במעון מתגוררות 27 דיירות, כאשר רק חמישה מהן צלולות לחלוטין ואפשר לסמוך על מה שהן אומרות.

"הקושי העיקרי שלי מול הדיירות הוא לראות אותן נשחקות, חוסר היכולת שלהן להיות אובייקטיביות", מספרת הדר. "הפרשנות שהן נותנות למציאות היא פגועה. אין להן עכבות, אין להן סבלנות, ואין להן טאקט. את יכולה ממש לראות את החשיבות של עבודת המידות, דברים שלא עבדת עליהם לפני הזקנה יודגשו ויצאו החוצה ללא הבחנה. אין יכולת לעדן את מה שיש בפנים".

ההקצנה פוגשת את הדיירות לא רק בהדגשת קווי האופי אלא גם בקשר עם המשפחה. בציבור החרדי יש מסירות אין קץ לכיבוד הורים. הדיירות זוכות למעטפת משפחתית חמה ומחבקת. אך עם זאת, אפשר לראות מה היו הקשרים לפני המחלה. "אמא שטיפלה במסירות בילדיה, זה חוזר אליה בגדול. יש לי דיירת שהבת שלה באה כל צהריים כדי להביא לה ארוחה חמה, למרות שלה בעצמה יש עשרה ילדים שהיא צריכה לטפל בהם. אך יש גם סיפורים אחרים, לעיתים ממש קשה לילדים לראות את הוריהם במצב הזה ולא תמיד כל הילדים מגיעים לבקר בצורה סדירה. אני רואה מהקשר שלי עם סבתא שלי, שלדור השלישי יותר קל להכיל את המצב החדש מאשר לדור השני. לנכדים קל יותר לעזור לסבתא וסבתא כי הם לא נמצאים במקום של יחס הורה-ילד", מוסיפה הדר.

היעד של הדר בתור מטפלת הוא לתת את הטיפול הכי טוב שאפשר. "לעיתים, בגלל המחלה יש התפרצויות אופי. אני לא מנסה לשנות את הדיירת, ולא מתעמתת איתה במקום שהיא נמצאת בו. יש לי מטופלת שמחשיבה עצמה כצלולה, טוענת שהיא כבר לקחה את הכדורים, ואני רואה שהם עדיין יושבים בכוס. אני לא מתווכחת איתה על זה, כי בעצם כך אפגע בכבוד העצמי שלה. נכון, זה אומר לעיתים לעגל פינות, אך יותר מכל חשוב הצד הנפשי-רגשי של הדיירת, לא אשבור לה את המילה. מלכתחילה, אם אני רואה שיש מטופלת שקשה לה עם דבר מסוים אני אעשה את הכל כדי שהיא תרגיש טוב כמה שאפשר".

לדעתה, הכי חשוב הוא לא לנסות לעמת את המטופל עם המציאות ולנסות להזכיר לו דברים, זה בעיקר מכלה את הכוחות והעצבים של המשפחה. צריך לשמר את היחסים חמים, ולזרום עם איך שהאדם מגדיר את עצמו ואת איפה שהוא נמצא. "כשהמשפחות באות לבקר, מתקיים גירוי חושי. התקווה שלי היא שאדם לא יסבול במצב הזה, ואני אעשה הכל כדי לעזור לו. אם יש לי מטופלת שלא יכולה להגיד לי שכואב לה או שיש לה חום אני אנסה לאתר את זה באמצעות כלים שיש לי. לעזור למטופלים שלא יכולים לספר את עצמם, להיות הפה שלהם".

אחרי כל אירוע גדול בישראל, הרשת מוצפת בשלל סטטוסים וממים שהופכים את המקרה הרציני לבדיחה גדולה. אמיר מויאל, אושיית רשת, מסביר איך עושים את זה נכון, וד"ר רותי הרפז מדגישה שכדאי להיזהר כשמשתמשים בהומור

כתבה: מיכל עמיצור / ערכה: הודיה גרוס

החדשות בישראל רצות מאירוע לאירוע, ביו פיגוע וטילים לטונה מקולקלת בארומה. בכל יום שערוריה חדשה על הפרק, וכאשר אחת כבר מוצתה ישר תגיע אחרת להחליפה. אך מה הופך כל שערוריה קטנה, בארצנו רוית החדשות, לסערה כל פעם מחדש וכיצד הישראלים מתמודדים עם המציאות השותפת. 

שערוריה או מקרה שעולים לסדר היום הציבורי צוברים תאוצה והופכים לאירועים משמעותיים בין היתר כאשר הם הופכים לוויראליים ברשתות החברתיות. שיתופים, תגובות, לייקים על פאנצ'ים מכל הסוגים וממים מלבים את האש. את התגלגלות האירוע ראינו בשנים האחרונות בכל מיני אירועים ומקרים שקרו במדינתנו. החל מהחורף מלא המשקעים שהגיע אלינו והציף אזורי רבים בארץ, פרשת הטונה המקולקלת בארומה שהפכה לבדיחת היום, בחירות חוזרות ונשנות, המצב הביטחוני בדרום, ובעצם מה לא?! מצבי לחץ, פחד וחרדה מובילים רבים מאיתנו להתמודדות עם המצב על ידי הומור ולפעמים אף בהומור שחור. 

אמיר מויאל, אושיית רשת, כותב וסטנדאפיסט, מסביר על אופן כתיבת הומור, השימוש בו כדרך התמודדות עם נושאים כואבים, וכן על התגובות של קהל הגולשים והקוראים. 

איך כותבים פאנץ' על אירוע חדשותי?

"כשזה מגיע לכתיבה קיימות שתי אפשרויות. לפעמים זה מגיע מיד, בהבזק. משהו חד שפשוט נשלף החוצה בבת אחת, מנוסח וטוב. האפשרות השנייה, שהיא מצויה יותר, זה שאתה באמת יושב וחושב. זה יכול להיות ברמה של יש לי מה להגיד, אני יודע מה אני רוצה להגיד, אבל אני לא יודע איך לנסח ולפעמים זה גם לשבת ברמה של 'מה אני רוצה להגיד', אם בכלל".

הומור לפעמים נוגע במקומות כואבים, לא מפחיד להשתמש בו?

"אני לא יודע אם הייתי מגדיר את זה פחד. לפעמים יש רגישות. לפעמים אם מדובר בנושא כואב, אתה לא רוצה לפגוע באנשים. אז בהחלט מפעילים שיקול דעת. גם אם מדובר באסון, גם אם מדובר בנושא שהוא טאבו, גם כשהקהל שלך הוא דתי ברובו, צריך להיות רגיש, אבל קרה לי גם שכתבתי דברים שידעתי שלא כולם יוכלו לקבל אותם והרגשתי שאני שלם איתם והם אכן נכתבו. האם יש פוסטים שאני מתחרט עליהם? לא באופן דרמטי. אולי פה ושם עניינים של ניסוח, אבל מכיוון שאני שקול בדרך כלל ולא ממהר להוציא דברים, לא קרה בכל שנותיי כאן (כמעט 10) שכתבתי משהו והתחרטתי ממש".

יש אנשים שכועסים? איך התגובות של הגולשים?

"בתגובות כן לפעמים יש כאלה שכועסים. זה יכול להיות אנשים מהמחנה השני, אנשים שמקפידים יותר ממך ברמה התורנית, אנשים שחושבים שאסור לצחוק על נושא מסוים וכו'. למדתי להתמודד. אם הביקורת היא עניינית ומכבדת, אז אני גם משיב ומתייחס. אם הביקורת מתלהמת, אני מתעלם או אם אני לא מסוגל להתעלם, מנסה להרגיע או להוציא קצת אוויר מהתגובה שלו. לעיתים רחוקות, אם המגיב חוצה את הגבול ומגיב אישית, אני קצת נכנס בו. אבל זה די נדיר".

הומור הוא דבר שאני משתמשים בו בצורה חיובית, עד כמה הוא באמת עוזר להתמודדות עם מצבי לחץ, פחדים?

ד"ר רותי הרפז, מרצה לפסיכולוגיה, מסבירה: "השימוש בהומור תלוי באיזה אוכלוסייה מדובר, הומור נתפס לעיתים כדבר שלילי. לא כל אוכלוסייה תקבל את זה בצורה חיובית, לכן חשוב לזהות את קהל היעד ולוודא שאכן זה משמש את המטרה. יש אנשים שכל בעיה נתפסת בעיניהם כסוף העולם אך כשמכניסים הומור זה נותן בהם יותר קלילות ודרך התמודדות. הבנה שלא הכול שחור אלא יש גם אפור באמצע. לדוגמא חיילים מרבים להשתמש בהומור שחור שפורק להם את המתח".

לדבריה, "ילדים ומתבגרים מקבלים בצורה טובה יותר את ההומור ולכן הוא משמש ככלי ריפוי וטיפול יותר בגילאים צעירים. אנו רואים זאת למשל בתוכנית 'ארץ נהדרת' צוחקים על כולם, אז יש אנשים שישמחו מהדמות המציגה אותם, וצוחקים ממנה. ויש שיעלבו ויראו בה כפוגענית".

אז בפעם הבאה כשאתם מעבירים תמונה מצחיקה, צילום מסך של פאנץ' הומוריסטי או משתפים מעצמכם איזה בדיחה על המצב בארצנו, תזכרו – זה עוזר להתמודדות עם המצב, אך אל תשכחו להיות גם קצת רגישים למי שפחות מתחבר.

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

את קיוסק "הפינה" הקימה עמותת עטרת כהנים לאחר הירצחם של הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה לפני ארבע שנים. הקיוסק שוכן ברחוב הגיא שברובע המוסלמי ומשמש את העוברים והשבים במשך כל שעות היממה. אליזה שלמה, פעילה ועובדת "הפינה", מספרת על הפרויקט וחשיבותו

מעל 4 שנים עברו מאז נרצחו הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה הי"ד בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים. הרב לביא, אשר התגורר ברובע המוסלמי שמע באותו ערב מר צעקות ויצא להושיט עזרה, אך נרצח בעת שניסה להגן. רחוב הגיא ברובע המוסלמי ידע לא מעט פיגועים וניסיונות לפגיעה בנפש. המקום בו הוא נמצא יוצר מתיחות בין היהודים העוברים בו כדי להגיע אל הכותל ובין התושבים הערבים שמתגוררים וסוחרים בו. חיילי צה"ל מוצבים בו במקומות אסטרטגיים אך דבר זה רק זה מעיד על הסכנה הרבה השוררת ברחוב זה.

עמותת "עטרת כוהנים" הפועלת לישוב הרובע המוסלמי ביהודים, על ידי קניית בתים על פי חוק מתושבים מקומיים, החליטה על הקמת פרויקט מיוחד. בעקבות הפיגוע הוחלט לעודד את הנוכחות היהודית ברחוב 'הגיא' סמוך מאוד למקום הפיגוע. העמותה הקימה קיוסק הפועל 24/7 ובכך מנסה להפחית מתחושת הסכנה שאותו חווה אדם המתהלך ברחוב. הקיוסק, המכונה "הפינה", אינו מכסה את הוצאותיו אבל עומד איתן כדי להעביר מסר חד וברור. יהודים אינם צריכים ללכת בפחד ברחובותיה של ירושלים בירת ישראל.

אליזה שלמה (23), הייתה מעורבת בפרוייקט "הפינה" כמעט מרגע הקמתו. ימים ולילות עשתה שם כדי לדאוג שהמקום ימשיך לתפקד. בין בעזרה בקניית המוצרים ובין אם בשעות הרבות אותם היא מעבירה מאחורי הדלפק, מוכרת קפה ליהודים וערבים ושומרת על נוכחות יהודים גם כשהשכנים לא רואים את המקום בעין יפה.

איך הגעת לפינה?

"אחי עובד תחת העמותה 'עטרת כהנים' והיה צריך עוד אדם שיעשה במקביל אליו משמרות לילה". שלמה מספרת כי היא עובדת שם במשמרות קבועות, אך המקום דורש לעיתים גמישות והתמסרות. לא פעם היא בילתה שם לילות, שבתות ואף חגים. הזמן היחיד בו המקום סגור הוא יום כיפור. בשבתות המקום פועל במתכונת מיוחדת: "בשבת לא מוכרים, המקום שומר שבת. יש פה קפה, תה ומאפים בחינם".

תגובת הערבים, לדבריה, משתנה בהתאם לרקע: "הערבים שפה, הרוב הגדול עוין מאוד. ערבים שבאים מחו"ל מאוד פתוחים וסבבה איתנו, אבל זה נדיר. הערבים מהצפון ומהדרום לא מתים עליי, אבל לפעמים כשהערבים מסביב לא צועקים להם 'יהוד' הם קונים ואומרים שלום ותודה".

גם היהודים אינם מגיבים באופן זהה. לדבריה, "יש כאלה שעושים פרצופים ולא מבינים או לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות באמצע הרובע המוסלמי. יש כאלה שמברכים, והם נותנים יותר ביטחון לעבור ביום ובלילה בפחות פחד".

ואם חשבתם שהתושבים הערבים הם היחידים המפרים את השלווה של אנשי הצוות, טעות בידכם. ירושלים והעיר העתיקה ידועה בתור אבן שואבת לאנשים מעורערים בנפשם אשר חושבים את עצמם למשיח. סינדרום ירושלים בעגה המקצועית. פעמים רבות אליזה חשה עצמה מאוימת על ידי אנשים אשר אינם מבינים את מקומם. ישנם דמויות המוכרות לצוות המקום, אשר חוזרים פעמים רבות בשבוע אל הפינה וכל פעם אם בקשות אחרות.

המתחם שבו נמצאת "הפינה" שוכנת בתפר שבין עמדות החיילים ומהווה חזית לבניין עתיק "בית ויטנברג". בבנין מתגגרות כ-8 משפחות יהודיות המוותרות על חיי נוחות, ובוחרות לתת ביטוי לאידאלים שלהם ולגור במקום שלא ניתן להסתובב בו ללא לווי של נשק. משפחות אלו מקפידות לקרוא לשכונה 'הרובע היהודי המתחדש' ולא בשמו המוכר לכולנו, 'הרובע המוסלמי'.

בנין זה נקנה בתחילת המאה ה-19 על ידי משה ויטנברג, סוחר יהודי עשיר אשר החליט להשקיע את הונו בהתיישבות בירושלים. ביום השני למאורעות תרפ"ט, רצחו הערבים בסמוך לבניין שני יהודים, התושבים היהודים ברחו מהמקום והשאירו אותו המבנה שומם. בשנת 1967 המתחם ניתן לעמותת "עטרת כוהנים" אשר חזרו לישב את המקום והכניסו אליו משפחות יהודיות. בשנת 1978, אריאל שרון, שר הבנוי והשיכון דאז, קנה דירה בבניין כדי להביע תמיכה ביהודי המקום, זאת בעקבות התנכלויות של ערביי האזור ליהודים תושבי הרובע המוסלמי. הוא התגורר שם כמה לילות בשבוע, וכאשר כיהן כראש ממשלה הבניין אף כונה "בית ראש הממשלה".

מה הקשיים במקום?

"הם רבים מאוד", אומרת שלמה, "קודם כל התשתיות של המקום על הפנים". הבניין שנבנה לפני שנים רבות סובל מהתפוררות וקשיים טכניים גדולים. נוסף על כך, מיקומו גורם לו להיות מקום לא נגיש לצורך הבאת ציוד ואספקה. תנאי המזג אוויר של המקום גם הם קשים: "הקור והחום קיצוניים".

"כספית המקום לא עומד בפני עצמו וזקוק לתמיכה", מספרת שלמה ומציינת כי כמות הקונים אינה גדולה וכוללת פעמים רבות רק את השומרים של המתחם או עוברי אורח בודדים. בזמנים של מתיחות ביטחונית, המצב אפילו קשה יותר. "אם יש פיגוע, בשבועות שאחרי כמעט ואין קונים, זאת בעיה".

ברור שמה שמנחה את המקום היא אידאולוגיה טהורה המאמינה בצורך להגביר את הנוכחות היהודית באזור הרובע והכותל. עצוב שמקום שנמצא במרחק מטרים ספורים מהכותל ילכו יהודים בתחושת פחד. אליזה יודעת שלא מדובר בעבודה רגילה, אבל עבורה להיות שם "זה חשוב".

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

טרמפים הם הדרך הלא קונבנציונלית להגיע ממקום למקום. מה עושים אחרי שעולים למכונית, אילו סוגי נהגים תפגשו בדרך ומה אסור לכם בשום פנים ואופן לעשות?

בתור עירוניסטית מושבעת המחשבה על להתנייד בטרמפים נראתה לי הזויה ומפחידה. התרגלתי לתחבורה ציבורית עם היעדים הברורים, לוחות הזמנים (נכון שדיוק אף פעם לא היה הצד החזק שלהם), והעלות הקבועה (בתוספת התפילה החרישית שיש לי מספיק כסף טעון על הרב קו). אפילו יותר מזה, הרגשתי שלעמוד ולחכות לטרמפ זה לא פחות ממביך ולא נעים.  

החיים, כמו החיים, מסתדרים אחרת מהצפוי ומצאתי את עצמי יום אחד גרה בכפר תפוח. ישוב קטן, חמוד, ובעיקר מרחק טרמפ מאריאל, העיר הגדולה. אומנם יש בו תחבורה ציבורית לעיתים קרובות, אבל בשביל להגיע במהירות ממקום למקום ובלי לעבור בכל שאר הישובים שבדרך צריך פשוט להושיט את היד ולחכות לישועה.

עולם הטרמפים פתח בפני צוהר להרפתקאות וסיפורים בשלל הגוונים. הייתי צריכה ללמוד את ה"עשה" וה"אל תעשה" של הטרמפים והנה הם לפניכם:

כלל ראשון: תמיד שואלים קודם את הנהג לאן הוא מגיע, ורק אחר כך חושפים את המיקום אליו אתם נוסעים.

כלל שני: יש סדר. מי שהגיע ראשון לטרמפיאדה עולה ראשון. האנשים שלא מכבדים את הסדר נמצאים בראש טבלת האנשים השנואים בעולם.

כלל שלישי: רלוונטי בעיקר ביהודה ושומרון – שימו לב לצבע לוחית הרישוי של המכונית. לוחית צהובה – סע בבטחה. לוחית לבנה – אתה בסכנה.

כלל רביעי: אחרי שכבר עליתם על טרמפ, חגרתם והתמקמתם כמו שצריך. לא מדברים, אלא אם כן פנו אלייך. והכי חשוב: לא עונים לשיחות טלפון! אף נהג לא רוצה לשמוע את החפירות שלכם.

כלל חמישי ואחרון: לא לשכוח להגיד תודה בסוף הנסיעה.

כמו שיש כללים לא כתובים בין הטרמפיסטים והנהגים, ישנם סוגים שונים של נהגי טרמפים שכדאי להכיר, לצורך כך חילקנו אותם לקטגוריות שונות.

• הג'נטלמנים: אלו שייקחו אתכם בדיוק לאן שאתם צריכים, אפילו כשזה ממש לא בדרך שלהם.

הערה שלו: "מה הבעיה, הרכב כבר ממליא נוסע. עפולה זה ממש רק עוד 32 דקות נסיעה, בקטנה".

הערה שלנו: תעודת הוקרה לנהג המצטיין!

• הדברנים: אלו שחופרים לכם כל הנסיעה וכשאתם יורדים אתם יודעים את כל עץ המשפחה של הנהג ומה הוא אכל לארוחת ערב בשנת 1999.

הערה שלו: חפירות, חפירות ועוד קצת מידע.

הערה שלנו: אין הערה – לא הצלחנו להשחיל מילה.

• המסנג׳רים: אלו שמבקשים ממכם לעזור להם בסידורים של הרכב או לחייג עבורם לכל עם ישראל.

הערה שלו: "אחי, אכפת לך שניה להחליף לתינוקת מאחורה את הטיטול, פשוט לא נעים שתשב ככה כל הנסיעה".

הערה שלנו: באסה לכם, נדפקתם. פעם הבאה תשקלו אוטובוס יותר ברצינות.

• נהגי השודים: זה שתוך כדי נהיגה בכלל מסתכל על התמונות החדשות שהעלו מהמסיבה אתמול (כנראה שהאלכוהול עדין מסתובב לו בוורידים), המהירות אינה יורדת מ- 130 קמ"ש וכל עיקול בכביש מרגיש כאילו עלית על הרכבת הרים בלונה פארק. כל הנסיעה אתה רק מצטער על הרגע שהחלטת לעלות.

הערה שלו: " אדוני השוטר, אין לי מושג על מה עצרת אותי…"

הערה שלנו: תתחילו לכתוב צוואה.

הטרמפים מייצרים לא פעם סיפורים שגם בעוד שבעים שנה תספרו לנכדים שלכם. בינתיים אני כבר הספקתי לעלות לטרמפ עם עיתונאי בכיר שנתן לי כמה טיפים (והיה מהסוג הראשון אם תהיתם, שירות עד הבית), לעלות על אמבולנס ולהדריך תיירים שבאו לבקר בארצנו. יש כאלה שאפילו מצאו את בחיר ליבם בדרכים.

לא משנה כמה מטורף סיפור הטרמפ שלכם, המלצה קטנה, אל תספרו אותו לאמא שלכם. במיוחד אם היא לא תישן אחר כך בלילות מדאגה.  

אז מה הכי הסיפור מרגש/מפחיד/הזוי שהיה לכם בטרמפ? כתבו לנו בתגובות.

עשור שלם הגיע לסיימו והמציאות הספיקה להשתנות בכל כך הרבה היבטים. באנו לעשות קצת סדר לבדוק מה היה בתקשורת מאז 2010

כתבה: מיכל עמיצור / ערכה: הודיה גרוס

שנת 2020 בפתח ובכל מקום יש מצעדי העשור. מי יהיו זמרי העשור, המשפיעים, הסרטים הטובים ביותר ומה לא? בכל זאת עשור, לא בא ברגל. אם כך גם לתקשורת צריך לעשות מצעד. מה השתנה בשנים אלו בטלוויזיה הישראלית? איזה עיתונאים חדשים הכרנו וממי נפרדנו? ומהן הרשתות החברתיות שהצטרפו לחיינו. אז בואו נתחיל!

צריך לחזור קצת אחורה ולהיזכר שבעולמנו הטכנולוגי הם עדיין קיימים, העיתונים. עיתון הנייר המודפס עוד נמצא בחיינו חי ובועט, על אף שבדרך היו לא מעט מהמורות. עם זאת לא חלו בעשור האחרון שינויים דרמטיים במיוחד. העיתון היחיד שהוקם בעשור זה הוא עיתון חרדי בשם 'פלס', כנראה שבחברה החרדית יש ביצירת עוד עיתון מודפס עדיין צורך. לעומתו נסגרו שני עיתונים אחרים. האחד והפחות מוכר לכולם הוא עיתון 'חדשות ישראל', עיתון בשפה הגרמנית שסיים את תפקידו בארצנו. עם זאת, העיתון השני שנסגר מוכר לרובכם, העיתון הצבאי ב'מחנה', אשר בינואר 2020, יצא גיליון מודפס אחרון לפרידה ויהפוך לדיגיטלי בלבד.

אמנם בעיתונים לא ראינו שינויים גדולים, אך העשור האחרון שינה את הסדר בשלט הישראלי. השינויים החלו בהקמת התאגיד הציבורי כאן 11, יחד אתו נסגר ערוץ הטלוויזיה החינוכית, עליה כולנו גדלנו. גם בטלוויזיה המסחרית חלו שינויים משמעותיים. פיצול חדשות 2 לערוצים 12 וערוץ 13 שהביאו גם לשינוי אפיק לערוץ 10 שהפך להיות ערוץ 14. בהמשך צפינו במיזוג מחודש של ערוץ 10 וערוץ 13 לערוץ אחד.

עם כל הטלנובלה שקרתה לנו בין הידיים הטלוויזיה הישראלית הביאה לנו גם רגעים בלתי נשכחים. תוכניות שעיצבו את חיינו, והדביקו את כולנו למסך. הפרלמנט, פאודה, שטיסל, בשבילה גיבורים עפים, הנערים ועוד הם רק חלק מהסדרות שעיצבו לנו את סדר היום, וגרמו לכולנו להתרגש, להתאחד ולפעמים גם לא להסכים.

ואם מדברים על רגשות, דיונים ופילוג, צריך להזכיר איך לא, את הרשתות החברתיות. הרשת החברתית העיקרית שנכנסה לחיינו היא האינסטגרם, היא הגיעה בתחילתו של העשור ונמצאת כמעט לכולנו בכיס. סטורי, פילטריים והמון מושגים שנכנסו ללקסיקון ומהווים חלק בלתי נפרד לחיי היומיום. ישנן עוד רשתות חברתיות ששימשו לחיבור ביננו. סנאפצ'ט או בעברית שיחת תצלום, פינטרסט רשת חברתית לשיתוף אומנות שונות , הטוויטר שהגיע לישראל בסביבות שנת 2015 ומשמש בישראל בעיקר פוליטיקאים, אנשי תקשורת, ואנשים האוהבים חדשות ואקטואליה. וכמובן הטיק טוק שהגיח לעולמנו רגע לפני החלפת קידומת.

הרשתות החברתיות הולידו איתן לא מעט אושיות רשת, אנשים שהפכו למפורסמים בעקבות שימוש ברשתות החברתיות. יחד איתן נולדו לנו לא סתם אושיות רשת אלא עיתונאים ואנשי תקשורת. את מלך זילברשלג הכרנו יותר שהחל לעבוד בכאן 11 אולם, עוד קודם לכן הוא היה לאחד האושיות המוכרות בפייסבוק. בדומה אליו יותם זמרי ונועם פתחי שני פרסומאים שבעקבות סטטוסים הומוריסטים וחדים במיוחד מנחים יחד בשנים האחרונות תוכנית רדיו יומית ב'גלי ישראל' ורדיו דרום. אושיה נוספת, חנוך דאום שהכרנו בסדרה 'מחוברים' ומאז כל פוסט ויראלי עובר בעמוד הפייסבוק שלו, והוא מחזיק כיום בטור דעה שבועי בעיתון 'ידיעות אחרונות'.

מלך זילברשלג – ראיון בתוכנית אנשים

ראיון מלפני כמה חודשים לריטה גולדשטיין בתוכנית אנשים עם ההורים – דודי ורבקה זילברשלג. מנחים: קורין גדעון וחיים אתגר

Posted by ‎מלך זילברשלג – Melech Zilbershlag‎ on Monday, November 18, 2019

אז אמנם דיברנו על אושיות רשת, אך ישנם אנשים סלב לא פחות, העיתונאים. בכל עשור מצטרפים לשורת הכתבים של החדשות בישראל עשרות כתבים חדשים, אך יש תמיד את הבולטים מבניהם. אז איך אפשר שלא להתחיל בפריצה של שנת 2019 תמיר סטיימן שנכנס לחייהן של בנות ישראל וכבש את ליבן. הוא החל את דרכו עוד ב2010 אך התוודענו אליו במיוחד בעקבות התקיפות בדרום. יחד אתו נכנסו למסך של כולנו יאיר שרקי בליווי הפיאות, מגישת חדשות חדשה דוריה למפל, בתחום הפוליטי הצטרפו עקיבא נוביק, כתב פוליטי של ערוץ 13, מיכאל שמש, כתב פוליטי של כאן 11, ועמית סגל שכבש את כולנו עם כמות הבחירות בעשור האחרון.

בניגוד אליהם נפרדנו גם מכמה אנשי תקשורת משמעותיים בחברה הישראלית. מוטי קירשנבאום, אורי אורבך, אורי אליצור, טטיאנה הופמן, לימור שפיגל, נח קליגר, דן סממה, אורי אבנרי, ועוד שהיו לפסקול ומובילי דרך של התקשורת הישראלית.

אז רק נאחל לתקשורת בישראל להמשיך להתקדם וניפגש בעשור הבא, אין לדעת באיזה רשת חברתית, באתר או באפליקציה, תעקבו אחרינו.