מאת מור פניג'ל

אתר חדשות פלסטיני פרסם תיעוד "מפיגוע הדגל" שהיה על גדר גבול רצועת עזה בחודש פבואר האחרון, שמונה חודשים אחרי פיצוץ מטען החבלה מפקד הסיור נ' מדבר על הכל

זוכרים אותו כ"פיגוע הדגל" שהתרחש על גדר גבול רצועת עזה בחודש פברואר האחרון. מטען חבלה שהיה טמון בדגל פלסטינאי התפוצץ על ארבעה חיילי צה"ל, סמוך לקיבוץ עין השלושה. בצהרי שבת, מעט אחרי השעה 15:30, כוח משולב של לוחמי גולני והנדסה קרבית עסקו בפעילות שגרתית במקום והסירו דגל חשוד שהונח על הגדר יום קודם לכן- ואז הופעל המטען. ארבעה חיילי צה"ל נפצעו- שניים מהם הם מחיל ההנדסה ושניים מגדוד 13 של גולני.

אני מסתכלת על נ' והוא מסתכל עלי, הוא מבקש ממני להישאר בעילום שם. נ' מספר לי את סיפורו והדבר היחיד שעולה לי בראש זה כושר מנהיגות וביטחון- בעצמו, בחיילים שלו.
"הכל התחיל בשעות הבוקר המאוחרות של שבת. קיבלנו משימה לרדת לגדר ולהוריד את כל הדגלים שתלו מההפגנות של יום שישי. לכאורה, פעילות מבצעית שגרתית. לפני שהגענו עברו שם לפנות בוקר כלבים של עוקץ וגששים בפתיחת ציר, בשביל לבדוק האם מדובר במטעני נפץ. אחרי קבלת האישור שהשטח נקי קיבלנו את המשימה. הציוות היה יחידת הסיור שלי יחד עם יחידת יהלום. תפקידנו היה לשמש ככוח מחפה והתפקיד שלהם היה הסרת הדגל החשוד. לפני שעלינו למשימה הובלתי חפיפה, דקות אחדות אחר כך קיבלתי שיחה מהמ"פ שלי, הוא עדכן אותי שמדובר בפעילות מבצעית ראשונה של החבלן והקצין של יחידת יהלום ולכן הוא עולה לפקח לדקות הראשונות ומיד אחר כך אני תופס פיקוד תחתיו.

ירדנו שלושה רכבים לכיוון הגדר. רכב סיור שלי, אחד נוסף של יחידת יהלום ורכב של המ"פ שנועד לחיפוי. מגיעים לגדר ואני מריץ כל מיני נהלים, אני לוקח איתי עוד שני חיילים לחיפוי קרוב. נשכבים על יד הגדר, כל הרעיון הוא למנוע תקיפה מהצד השני או חדירת מחבלים דרך מנהרה. את שאר חיילי הסיור שהיו מצוידים בכלים כבדים יותר השארתי מאחור לצורך תגובה במקרה הצורך. המ"פ והקשר שלו מגיעים ונעמדים לידי במצב קריעה יחד עם הקצין של יחידת יהלום. החבלן(יחידת יהלום) שמומחיותו היא לבדוק מטענים מתקדם לכיוון הדגל וכולנו עם העיניים עליו. החבלן ניגש לדגל ומתעסק איתו דקות ארוכות. בשלב הבא הדגל מונף, דבר המוביל לפיצוץ בגלל השטח המגנטי שלו שמכוון מראש. ואז בום גדול".

לא היו סימנים חשודים? בכל זאת תלוי רק דגל אחד בודד
"בדיעבד, הדגל היה חשוד, הוא לא היה רגיל. הוא היה קשור לגדר עם חוט ברזל ובצורת שתי וערב, משמע- זיגזג בתוך הגדר, דבר שבהחלט לא קורה הרבה".

איך יכול להיות שאף אחד לא שם לב לתלייה של הדגל הזה? צורת התלייה מעידה על התעסקות, משמע כמה שניות ארוכות של תלייה.
"אחרי האירוע הסתכלנו המג"ד, המח"ט ואני בתצפיות וראינו שמי שתלה את הדגל הוא לא מפגין בודד שרץ לגדר באמצע הפגנה, אלא אדם שהגיע לשטח מת עם אופנוע ותלה את הדגל. דבר שלכאורה מחשיד מאוד, אין לי מושג למה התצפיות לא דיווחו".

אתה זוכר את הבום? מה הרגשת?
"אני זוכר את עצמי אומר שזה לא קרה. אני זוכר שכשהתעוררתי לקחו לי כמה שניות להתעשת ולהבין מה קורה. תביני, אף אחד מאתנו לא דמיין שזה מטען, מראש הגענו כשאנחנו בטוחים שלא נשקפת סכנה, מדובר ביחידת יהלום שמתמחה בתחום. זו הייתה טעות מקצועית שהביאה לפיצוץ ומאחר וידעתי כי זו פעילות מבצעית ראשונה שלהם היה קשה להאשים אותם".

על פי מה שאתה אומר, כולכם סמכתם על יחידת העוקץ והגששים מהבוקר, אם כך, איך אתה יכול להאשים בכזה ביטחון את החבלן בלבד?
"אני לא מאשים רק אותו, אבל בסוף לכל חייל יש אחריות אישית ומקצוע שבו הוא מתמחה. מצד אחד יש כלבן מעוקץ והגשש שאחריותם היא איתור פצצות. הם מסתכלים מרחוק והם מוודאים שאין מטענים. החבלן של יהלום ההתמחות שלו נמצאת בפלוגה של סילוק פצצות(ס"פ) ובשטח אנחנו מקבלים אותו כגורם הכי מקצועי לכל עניין המטענים. ולכן בשורה התחתונה הטעות המקצועית היא שלו. זה נכון שיש כאן טעות נגררת, אבל לכתחילה ברגע שהחבלן קיבל את ההתראה על דגל חשוד ונשלח להורידו, הוא נשלח מצויד כאילו באמת מדובר במטען חבלה. צריך להבין שישנם נהלים למקרים כאלה, כך שגם כאשר מדובר באזעקת שווא, אסור לחרוג מהם. וכאן, החבלן חרג באופן חד משמעי".

איך יודעים להתנהל במצב כזה? ובכלל כשיש דרג גבוה ממך, מאיפה הסמכות לנהל את כולם?
"אני זוכר שהסתכלתי על המ"פ ועל הקצין של יהלום וראיתי שהם לא מתפקדים, כולם עם רסיסים, שרופים, במצב לא טוב. ידעתי שיש פצועים שחייבים פינוי ובמקביל הגזרה פרוצה".

הפיצוץ משיג ארבעה פצועים. שניים פצועים קשה ושניים בינוני. הם מפונים מיידית במסוק לבית החולים.

מרגע שיש בום ואתה יודע שיש פצועים, מה אתה עושה?
"אני מבין שהמצב מסובך ובעייתי כי אנחנו שלושה חיילים לא פצועים וארבעה שכן.  הבנתי שאני חייב לתפעל את האירוע ולפנות את הפצועים כמה שיותר מהר. המטרה שלי הייתה לפנות את הפצועים לתחת מכסה. אני מבין שיש שני פצועים מאוד קשה ושניים שדרגת פציעה חמורה פחות. לכן, המטרה שלי ברגע הזה היא לפנות את הפצועים יותר למנחת המסוק ואת השניים האחרים לפנות לתחת מכסה. אני לוקח לרכב שלי את הפצוע הקשה ביותר ונותן הוראה לפנות את החבלן לרכב של יהלום ואת המ"פ והקשר שלו לרכב שלהם. החובש שהיה איתי נתן הוראה לקשור חוסם עורקים בכדי למשוך עוד קצת זמן עד הפינוי לבתי החולים. במקביל לפינוי, אני משאיר במקום את שאר חיילי הסיור יחד עם המ"כ שלי שיישארו לתפוס את הגזרה בכדי למנוע אירוע נוסף וקורא למ"פ מגזרה אחרת שיבוא לפקח. חשוב שתביני, השארת חיילי הסיור במקום הייתה חשובה לא פחות מפינוי הפצועים. גזרה פרוצה זו הנקודה האסטרטגית ביותר להוציא תוכנית של חמאס לפועל. לבסוף, אני מצליח לפנות את הפצועים למנחת המסוקים שם הם מקבלים טיפול ראשוני מהרופאים והחובשים במקום, עד שמגיע המסוק ומפנה אותם לבית החולים".

מאז הספיק נ' להשתחרר מהצבא ולהפוך לאזרח מן המניין. את הלקחים מהאירוע הזה הוא לקח עמוק לתשומת ליבו."אחריות היא שם המשחק הוא אומר לי" ושותק.

מאת שרה מי-מרום

מדינת ישראל כולה מזדהה עם כאבם של תושבי הדרום עקב המצב הביטחוני בשבועות ובחודשים האחרונים, אך נדמה כי יש כאלו שמסתפקים בהעלאת תמונה בתוספת #דרום_שחור ובסופו של דבר חוזרים לשגרת החיים בעוד תושבי הדרום במקלטים

יום רביעי האחרון, קו 463 מאריאל לירושלים, ציר 60. מנסה לנוח לאחר לילה כמעט ללא שינה, אבל אבן נזרקת על האוטובוס ואנחנו ממשיכים לנסוע כרגיל. אנחנו כבר רגילים, זה קורה כל שני וחמישי. זה לא נורא, האוטובוס ממוגן ירי ואבנים וגם יש איתנו חיילים באוטובוס. זה היה מפחיד אותנו אם היינו נוסעים ברכב או אוטובוס לא ממוגן, מישהו היה עלול להיפגע.

בזמן מבצע צוק איתן אני והאחיות שלי נסענו לסבא וסבתא שגרים בעיר במרכז הארץ ובאחד הבקרים התעוררנו בבהלה מההזעקה. רצנו מהר לחדר המדרגות ובגלל שאנחנו לא רגילות למצב, שכחנו את המפתחות בתוך הבית וננעלנו בחוץ. שלוש אחיות מבוהלות, מחכות אצל השכנים בפיג'מה ובלי משקפיים עד שמגיע הפורץ.

אלו הזכרונות שלי. בשביל תושבי הדרום המצב הוא יום יומי וגרוע בהרבה, אבל אנחנו נהינו אדישים. דברים שקורים כבר לא מצליחים לשנות משהו בסדר היום שלנו כי ״אנחנו רגילים״. עוד הודעה בפעם המי יודע כמה שנפלה רקטה בדרום כבר לא מזעזעת. הגבול של כמה שאנחנו מוכנים לשאת התרחק בכמה קילומטרים. איך קרה שנהינו אדישים כל כך?

המסר של בנט בקמפיין הבחירות שלו היה "מפסיקים להתנצל". אנחנו לא צריכים ואסור להתנצל בפני העולם שזאת המדינה שלנו ונעשה הכל כדי להגן עליה. אם טראמפ מוכן לבנות חומה באורך של מאות קילומטרים רק כדי להגן על המדינה שלו מכניסה של כנופיות והברחות סמים, אז למה לנו אסור לבנות חומה או גדר שתשמור על החיים שלנו? איך קורה ששר ביטחון פורש באמצע המערכה, משאיר את הממשלה לידיים צמאות של פוליטיקאים שרק חיכו להזדמנות ולנסות לתפוס מקום במשחק הכיסאות בממשלה?

במדינה הקטנה שלנו הכל כל כך קרוב וכל כך רחוק, כולם משתפים פוסטים ותמונות של המצב בדרום, המפורסמים שולחים סרטוני חיזוק ואהבה, הפוליטיקאים מוסרים את אהבתם ומביעים הזדהות ואז חוזרים לריב על בימת הכנסת וכולנו חוזרים למרוץ החיים. אנחנו שוכחים שיש אנשים בעוטף או באשקלון שלא יכולים ומפחדים ללכת לעבודה כי אולי בדרך לרכב תתפוס אותם אזעקה ויהיה להם רק 15 שניות לרוץ למקלט הקרוב. אולי במקום להגיד כמה כואב, כולנו יחד עם הפוליטיקאים ניקח את המשפחות שלנו ונעבור לכמה ימים לעוטף עזה. נראה תוך כמה זמן ימצאו פתרון למצב.

מאת אביגיל ישועה

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעליים שמצא בפח או שמישהו פרסם בקבוצה בפייסבוק תמורת צנצנת עוגיות. הוא ישדר לך ווייב מרוחק עד שייזכר  שהיה המדריך שלך בבני עקיבא. ההנגאובר מאתמול לא ימנע ממנו להביע את דעתו בנושאים בוערים. מתוך המורכבות של העיר עמוסת הדעות, נוצרה תת-תרבות בועטת בעלת אופי מחתרתי, הסולדת מזיוף ומאמץ יתר – סצנת ההיפסטרים של ג'רוז

המונח היפסטר הגיח לחיינו בשנות ה-40 של המאה שעברה ומקורו מהמילה האנגלית hip (בעניינים) שהייתה נפוצה בסצנת הג'אז האלקטרונית שהתפתחה באותה התקופה. ההיפסטרים הראשונים היו בדרך כלל צעירים מהמעמד הבינוני אשר ניסו לחקות את אורח חייהם של נגני הג'אז שאותם העריצו. הסלנג הזהה, חוש האופנה הנון-קונפורמיסטי (כביכול) והשימוש בסמים היו חלק ממאפייני תת-התרבות, אשר קיבלה אספקטים מודרניים בשנות ה-90 של אותה המאה כשאומצו על ידי צעירים שבחרו באופן אקלקטי ומודע להיות חלק מתרבות הנגד הסולדת מהגדרות.

אוי מיי ג'רוז!

תופעת ההיפסטרים נחתה בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21, בדומה למאפיינים המוזיקליים והאופנתיים שנדמה לפעמים שנערכו בהעתק הדבק, גם עיקרון העיר הגדולה נשמר ותל-אביב הפכה לבירת ההיפסטרים המקומית. אולסטאר, פאוץ', קעקועים, פרצוף שאנן ומגניבות יתר, הפכו למאפיינים היפסטריים טיפוסיים שניתן לתארם בעדינות (לפחות בעיניי) כלא מחדשים ומעייפים למדי (2012 חלפה מזמן כפרה). לכן, ברוח הכתבה ובחשיבה היפסטרית הסולדת ממיינסטרים (היפ היפ!) החלטתי לבחון מה קורה כשיוצאים מבירת המגניבות ומגיעים לבירה האמיתית. בואו ניתן הרבה כבוד לעיר האורות והקרבות, היפה בנשים שעליה נכתב המשפט "יטס קומפליקייטד", ירושלים.

הקונפליקט התמידי סביב העיר ירושלים הוא מתכון בטוח לתופעות לוואי. בין המתח, הביקורות ואוויר ההרים נוצרה תופעה מעניינת של חברה המתפתחת מתוך מורכבות המאלצת אותה לשאוף להכרה עצמית. כחברה המכירה את מגבלותיה ומודעת ליתרונות, היא זוכה ביכולת לאמץ לעצמה טרנדים וסגנונות ללא הצורך להידמות למשהו אחר. אני לא יודעת אם המונח "היפסטר ירושלמי" התפתח דרך קנאות אותנטית או באי חשק למאמץ מיותר, אין לי מושג אם הסיבה לכך קשורה לבית הספר לאומניות "בצלאל" המקדש את השונות והרחבת האופקים, ואולי הוא בכלל נוצר עקב המצב המתוח המאלץ את החברה להיות "צ'יל" בכדי לשרוד. אך מה שכן אני יודעת, שבשנים האחרונות נוצר בירושלים זרם מעניין וחסר חוקיות ומסכות, זרם שבשונה ממקומות אחרים בעולם, לא נראה כשכפול של טרנד חולף אלא כתת-תרבות שנחתה כאן במטרה להישאר, גבירותיי ורבותיי – ההיפסטרים של ג'רוז.

קפה סירה, פרגמון, בסתת, מזקקה, הטיפה, קפה בצלאל, ובית אליאנס הם מקומות המאוכלסים בקביעות על ידי היפסטרים ירושלמים. "מה שמעניין זה השוני בין מקומות היציאה ההפסטריים בתל אביב  ובין ירושלים", אומר איתן שגר כרגע באירופה במסגרת חילופי סטודנטים. איתן נולד בירושלים ולפני תחילת לימודיו בעיר, החליט לעבור לתל אביב לתקופה. "מניסיוני, חיי הלילה בתל-אביב נועדו לאנשים שאין להם כוח לדבר עם חברים שלהם, הדינמיות, המוזיקה, הכל מאוד אינטנסיבי. בירושלים הברים מאפשרים שיח, יש המון פינות ישיבה ואפשר לשים לב שחבורות מגיעות לשם כדי לבלות יחד".

בתור אדם שמכיר את חיי הלילה בשתי הערים הגדולות בישראל, מה תאמר לאירופאים כשישאלו אותך על הסצנה הירושלמית?

"הפכתי לשגריר הרשמי של ירושלים (מגחך). אספר להם בעיקר על האווירה השלווה, תחשבי על זה כשאת בבר בירושלים ומתיישב לידך חרדי או ערבי, איש לא מרים גבה והכל זורם. הירושלמים חיים במציאות קשוחה המחייבת אותם להשלים עם מה שיש ולהיות סבבה עם זה, הניגוד בין המתח לרוגע יוצר אווירה מגניבה וייחודית לעיר השואפת לשינוי".

כשסיימנו את שיחת הטלפון הסתכלתי מסביבי ובבר הקטן, הממוקם ברחוב צדדי ישבו בצוותא ערבים, חילונים ודתיים כשלפתע עברה קבוצה של חיילים בכומתות אדומות.

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעלי צבא ישנות של אבא שלו, אפודה של הסבא מפולין ומשקפי שמש של קנדל ג'נר. קו האופנה הנוכחי הוא כמעט חסר הגדרה, למעט מכנה משותף מרכזי – צניעות. "כשאת הולכת בתל אביב את שואפת השראה מלבוש נועז, דראגס, בי, גייז הכל צבעוני ומוחצן. כשאת מסתובבת בירושלים כולם מכוסים ולובשים שחור לבן, לכן הראש שלנו התפתח בצורה מקבועת יותר", אומרת הגר.

שמרי (26) והגר (25) נולדו בשכונות שונות בירושלים וכיום הם גרים במרכז העיר ולומדים בבצלאל. "זה מתחלק בין אנשים שעוזבים את ירושלים ברגע שהם יכולים, לאלה שמפתחים אליה אהבה עיוורת", אומרת הגר ומוסיפה כי למרות שגדלה במשפחה חילונית משהו בתרבות נדבק בה והאינסטינקט הראשוני שלה הוא לבחור בבגדים צנועים יותר. כששאלתי אותם מניין מקבלים השראה לסגנון הלבוש שלהם (הוא הורס למדי) שמרי חייך ואמר "אני בעיקר משתדל לא לשלם על כלום, הז'קט (אדידס ישן) של אמא שלי. את החולצה מתחת מצאתי ברחוב, והשאר גרושים מיד שנייה, אם תשימי לב מכירות יד שנייה ממש חזקות בירושלים, ואם עורכים השוואה לחנויות יד שנייה באירופה, אפשר לשים לב שהחנות הירושלמית 'המציאון' היא לא טרנדית ומגניבה, אתה כנראה תמצא שם פונצ'ו של סבתא רבא שלך וחצאית בני עקיבא ועדיין הרבה אנשים קונים שם ובעצם ממשיכים ללבוש את העיר ולשמור על המשכיות מסוימת".

מכירות יד שנייה פורחות בעיקר בשבת, וכדי להבין יותר את כוונתם של שמרי והגר הלכתי לשושנה בר ברחוב שושן (5 דקות הליכה מהמקום שבו ערכנו את הריאיון) על מנת לפטפט עם דפנה, אשר עורכת מכירה בכל סוף שבוע. לאחר פשפוש מתמשך בקולקציה (סורי, חתול ושמנת😊) נזכרתי לשם מה הגעתי והתיישבתי עם דפנה על המדרכה.

את חושבת שהבגדים שאת מוכרת הם פחות חושפניים בגלל אופיה של העיר? שאלתי אותה כשהגיעה הבירה. "אני בוחרת את הבגדים לפי הטעם האישי שלי ושל חברותיי וכשחושבים על זה, אולי יש קשר, מכיוון שגדלנו פה. דרך המכירות אני יכולה לשים לב שירושלמים מאוד מתאמצים לפתח טעם אישי, אולי מבלי לשים לב חוסר היכולת להתלבש חשוף גרמה לאנשים לחפש תשומת לב בדרך אחרת ולכן הנועזות האופנתית פה מתפרשת שונה ממקומות אחרים ושמה דגש על ביטוי עצמי".

"גיי מאנדיי"

למרות הסטיגמה הרווחת, הקהילה הגאה היא חלק מרכזי מחיי הלילה של סצנת ההיפסטרים הירושלמית. "גיי מאנדיי", הליין העליז במרכז העיר, מתקיים כמעט בכל יום שני ובדומה לו גם הליין בנוקטורנו, מזקקה, פרדי למון, הווידאו ועוד רבים וטובים. אך בהתאם למה שציינתי קודם גם הקהילה הגאה עוברת פילטר ירושלמי ונאלצת להתאים עצמה לצביון העיר.

"יש בירושלים המון זוגות חד-מיניים, וזה מקום נהדר לזוגיות שאינה מוחצנת. לצערי לפעמים אני נתקלת בדעות פרימיטיביות אך אני מתמודדת איתן". ד' ור' הן זוג חד מיני שגר ברחוב לידי, ר' מספרת כי הבחירה לא לספר לאנשים מסוימים על זהותה המינית נובעת מבחירה אישית: "למרות הכל ירושלים היא המקום האהוב עליי ופה ואני מרגישה בבית, ככה שהיתרונות עולים על החסרונות". כששאלתי אותן על התקופה שלפני הזוגיות הרצינית הן חייכו אחת לשנייה ואמרו כמעט פה אחד: "מי שמחפש סטוצים שילך לתל אביב"

"אפשר להשתגע מכל המוכר הזה"

בסצנת ההיפסטרים הירושלמית כולם מכירים את כולם, מקומות היציאה המרכזיים (והמחתרתיים) מתפרסים על אותו הרדיוס במרכז העיר. לפעמים נדמה שהבחירה במקום מסוים נובעת מהעדפת חבורה מסוימת על פני אחרת (הרי ניתן לדעת איזה חבורה תשב איפה). "לפעמים אפשר להשתגע מכל המוכר הזה, תמיד אותם אנשים והכל אותו הדבר, ועדיין כשאני יוצאת ממסיבה ב-6 בבוקר במקום לאכול סרט אני הולכת לשבת ליד בית קפה מוכר, מחכה שייפתח ומסביבי יושבים אנשים שאני זוכרת במעורפל מאתמול בלילה, שמחכים כמוני שבית הקפה יפתח כדי להתאפס. אלו הרגעים שגורמים לי לא לרצות לעזוב את העיר לעולם", אומרת הגר ומחייכת לשמרי.

השעה אחת בצהריים ועליי כבר להגיש את הכתבה, זה היום הרביעי שבו לא הצלחתי להיפגש עם המרואיין המרכזי שלי בגלל שהוא בהנגאובר. "סורי בייב, יש לי צפצופים במוח", הייתה ההודעה שקיבלתי כל יום בגרסה מתחדשת. "מי אמר שאין חיי לילה בג'רוז?", הקלדתי לו חזרה.