מאת זאבי פילזר

זאבי פילזר חיפש פיצה אמריקאית אמיתית פה בארץ, נכנס ל"פיצריה אפרת" ומצא את עצמו בניו-יורק. כן, בגלל הפיצה, אבל לא רק בגללה

כצבר-אמריקאי גאה, כלומר בן לעולים מארה"ב, וכאחד שהתנסה בלא מעט פיצות בלא מעט מקומות במהלך חייו, חיפשתי פיצה אמריקאית אמיתית (בשונה מהאיטלקית, על כך ארחיב אולי בטור אחר) כאן בארץ. שאלתי כמה חברים לגבי העניין, ומיד נענו כולם ואמרו: "אתה חייב ללכת ל'פיצריה אפרת'! מרגישים שם כמו בניו יורק!". אז על אף שאני בספק אם הם ירדו לעומק שאלתי, החלטתי שאין כאן מה להפסיד, גמרתי אומר ושמתי פעמיי אפרתה.

אפרת נוסדה לפני כמעט 35 שנים והפיצריה הגיעה שנתיים אחריה- המסעדה הראשונה בעיר. מדובר בעסק משפחתי; היא נמצאת בבעלות משפחת גודמן, מראשונות המשפחות באפרת, ומרדכי, אב המשפחה, הוא אחד האנשים האהובים והמוכרים בעיר. הגעתי לשם בשעת ערב, כחצי שעה לפני הסגירה, וכבר בכניסה הבנתי על מה החברים מדברים. על הקיר מצד אחד תלוי ציור שבו "הסנדק", הלא הוא דון קורליאונה, מחזיק משולש פיצה ביד, ומצד שני תמונה של מרדכי עצמו משתתף במרתון ניו-יורק. ואם זה לא מספיק, שימו לב לדברים הבאים: במקרר המשקאות, לצד הקולה והספרייט, עומדים בגאון "אריזונה", "ד"ר פפר" ו"ד"ר בראון", משקאות אמריקאים מובהקים שלא פשוט למצוא בארץ. ליד המקרר ניצבת מכונת ברד, אבל לא ברד ישראלי שקונים בקיוסק ואחרי שתי שלוקים נשאר רק קרח, אלא "פריזי" אמריקאי רך ואמיתי. מתחת לברד יושב מקרר של גלידות של… נכון מאוד- "בן אנד ג'ריס"! ואם כל זה לא הספיק – שימו לב – הפיצריה מציעה גם דונאטס לקינוח! בקיצור, נזרקתי היישר לתפוח הגדול עוד לפני שבכלל הזמנתי את הפיצה.

לא היו לקוחות שישבו מסביב לשולחנות עת שנכנסתי, אולי עקב שעת הסגירה הקרבה ואולי בגלל ש"רוב האנשים מזמינים את הפיצה בטייק-אווי ולא נשארים לשבת", כפי שאומר לי אריק, יד ימינו של מרדכי שעובד בפיצריה כבר מעל לעשרים שנה. בין עבודת ההכנה על משטח המתכת לבין ההכנסה וההוצאה מהתנור, אריק מטפל בינתיים בהזמנה בטלפון. "כן גברתי, אני יודע שיותר יקר כאן מאשר ב'פיליפיצה' (פיצריה נוספת בצידה השני של אפרת), אבל הפיצה שלהם זו הפיצה שלהם והפיצה שלנו זו הפיצה שלנו! אני מבטיח לך שאם תטעמי תביני על מה אני מדבר, ואם אחר-כך לא תשתכנעי אז אני מחזיר לך את הכסף!". חתיכת התחייבות אריק נותן פה, מהסוג ששמור רק לאלו שבוטחים במוצר שלהם במאת האחוזים.

הזמנתי מגש רגיל, בלי תוספות. לעניות דעתי התוספות 'מסתירות' את הפיצה עצמה (לטוב ולרע), ועל כן אני אוהב את שלי חלקה כביום היוולדה. אז 69 שקלים עבור מגש רגיל בלי תוספות זה באמת לא זול, אבל הביטחון המוחלט של אריק בפיצה שלו לא הותיר לי מקום לחשוב פעמיים, ובעקבותיו ציפיותיי נסקו לשמיים. ומה הייתה התוצאה, תרצו לדעת? ובכן… הפיצה הטובה ביותר שאכלתי בחיי הייתה בונציה שבאיטליה (טוב, בכל זאת… ונציה), ובמקום השני ניצבת פיצריה אפרת. כן כן, לא פחות.

אני יכול לתאר את הפרטים הטכניים של הפיצה, כמו את הבצק העבה בדיוק במידה, את רוטב העגבניות המדהים שאת סוד הרכבו ראוי לשמור בכספת, את גבינת המוצרלה האמיתית והנהדרת שפוזרה בנדיבות ובדיוק מעוררי השראה או את מידת האפייה המושלמת – אך כל אלו רק יחטאו לאמת ויגרעו מערכה. צריך לטעום כדי להבין. אם במקום לבדו לא היה די בכדי לשאת אותי על כנפי רוח לניו יורק, אז הביס הראשון השליך אותי היישר אל מרכז הטיימס סקוור במנהטן. אריק צדק. הו, כמה שהוא צדק.

לצד הפיצה לגמתי ברד (מיודעינו הפריזי כמובן!) בטעמים תפוח ודובדבן (ניתן לשלב כמה טעמים בכוס אחת – עוד בונוס גדול!), ובסוף קינחתי עם דונאט צבעוני עם ציפוי בטעם קפה. תענוג. אריק סיפר לי שעד לא מזמן התפריט כלל גם צ'יפס וסושי, אבל ככל הנראה אלו קונספטים שהלקוחות פחות התחברו אליהם. ובאמת למה לקנות סושי בפיצריה כאשר הפיצה שלה כל כך טובה?

לסיכום, מצאתי את שאהבה נפשי. שועל פיצות ותיק ומנוסה שכמותי חווה מפיצות חדשות בעיקר אכזבות, אך בפיצריה אפרת לא רק שזכיתי לטעום את הפיצה השנייה הטובה ביותר שטעמתי מימיי, אלא גם זכיתי לטיול בחינם לתפוח הגדול. האכזבה היחידה הייתה בסוף, כשיצאתי החוצה ונזכרתי שאני עדיין בארץ.

כוסו: לדעת עבדכם הנאמן – הפיצה הטובה בארץ
כיסו: מגש רגיל – 69 ש"ח (10 למשולש), עם תוספות – 77 ש"ח (11 למשולש), ברד – גדלים שונים מ-5 ועד 15 ש"ח, דונאטס – 6 ש"ח לאחד (5 ב-25). יקר, אבל שווה כל אגורה
כסאו: מקומות ישיבה – בפנים ובחוץ, שירותים – יש, גישה לנכים – יש
כעסו: מעורר געוגועים עזים מדי לניו יורק

כתובת: מרכז מסחרי תאנה 1, אפרת
טלפון: 02-9931630
שעות פתיחה: א'-ה' – 11:30-22:00, ו' – 11:30-13:30, מוצאי שבת – 18:00-22:00
כשרות: מועצה דתית אפרת

מאת דביר נווה

מעמדו של הקנאביס הולך ומשתנה בשלל מדינות ברחבי העולם, והמגמה לא פוסחת גם על ישראל. המפץ התודעתי והתאוצה שצברה "טלגראס" הפכו את הפרח הירוק לנוכח וזמין מתמיד, למורת רוחו של השר לביטחון פנים גלעד ארדן ולעיניה המשתאות של המשטרה. 2018 – שנת הלגליזציה?

כחצי שנה חלפה מאז אותו בוקר היסטורי לשוחרי העשב הירוק בישראל בו הכריז השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, כי מדינת ישראל עוברת למדיניות אותה כינה "אי הפללה באחריות”. ממרחק של כחצי שנה, אפשר להביט אחורה ולקבוע די בביטחון שהקמפיין והניסיון לשנות את התפישה השלילית כלפי קנאביס בקרב מערכת החוק והדרג הפוליטי – נחלו כישלון צורב. כשלונות פוליטיים אינם זרים לצרכני הקנאביס בישראל. כבר כמה מערכות בחירות רצופות שקולם של אלפי אזרחים "מתבזבז" למעשה בהצבעה למפלגת "עלה ירוק" שלא עברה מעולם את אחוז החסימה. גם תהליכים פנימיים וניסיון ארוך שנים לעשות נפשות בוועדות הכנסת לא הועילו במאום ולא שינו את מעמדו של הקנאביס בישראל.

נוכח אי היכולת לתרגם לכוח פוליטי את זעקתם של עשרות אלפי – ואולי מאות אלפי – ישראלים, החליט ציבור המעשנים שהוא מואס במדיניות המיושנת הארכאית הנהוגה בישראל. כך, למעשה, נולדה "טלגראס", הנשענת על אפליקציית המסרים הפופולארית "טלגרם". מהיום בו החלה לפעול, הפך הקנאביס בישראל לזמין ונגיש מאי פעם, למגינת לבם ולעיניהם המשתאות של מערכת אכיפת החוק. כך, במחי אפליקציה אחת, נותצו ונשברו כל כללי המשחק שהיו נהוגים טרם "טלגראס" והקנאביס הפך לנוכח מאי פעם בחיינו. בכדי לסבר את האוזן, ההערכות הזהירות ביותר מדברות על כך שב"טלגראס" מתקיימות בכל יום מאות עסקאות בשווי של מאות אלפי שקלים. הקנאביס, כנראה, כאן כדי להישאר.

הדרך ללגליזציה עוברת בכנסת

אך אליה וקוץ בה. "טלגראס" אולי הצליחה לחולל מהפכה צרכנית, אולם היא מעולם לא התיימרה לטפל בבעיה המרכזית של צרכן הקנאביס הישראלי: הפחד מפני זרועות החוק. החשש שמא שקית נשכחת או ג'וינט אחד קטן עלולים להוביל לסיבוך מיותר ולא נעים מול משטרת ישראל והסביבה עדיין לא הוסר, יש הטוענים אף התעצם נוכח מודל אי ההפללה של ארדן, שחושף מעתה את צרכני הקנאביס לסנקציות כספיות.

הרישום הפלילי אמנם ירד מהפרק, אך המודל החדש שמקדם ארדן ממשיך את הקו העקרוני שהיה נהוג בעבר ואינו מסיר למעשה את עננת האשם והפשע שאופפים – ולא בצדק – את הקנאביס. זוהי עמדתו המוצהרת של ארדן, אחד מוותיקי המנגדים לצמח הירוק. קשה להפריז במידת אחריותו של השר ארדן לכך שצרכני הקנאביס עדיין מסתובבים בחשש מה במדינת ישראל. בידיו של ארדן – מכוח תפקידו וסמכויותיו כשר לביטחון פנים – נתונה הסמכות ומצויה היכולת להורות למשטרה לעזוב במנוחה סטודנטים בפאב שמעשנים סיגריה בצבע הלא נכון.

נוכח עברו הציבורי של גלעד ארדן, בו כיהן בין היתר תקופה כיו"ר עמותת "אל-סם", תרחיש בו הוא משנה לפתע את דעתו  ומתייצב לצד גדי וילצ'רסקי נשמע מופרך בואכה בלתי אפשרי. ארדן, האיש שעל-פיו תישק לגליזציה, מקפיד להזכיר כמעט בכל ריאיון שלו בהקשרי קנאביס מקרי קיצון אליהם נחשף ב"אל-סם". בכלל, ארדן ודואג להביע באופן נחרץ את עמדתו העקרונית: לא ללגליזציה של סמים קלים במדינת ישראל.

רק הליכוד יכול

צרכני הקנאביס בישראל הצמאים לשינוי כנראה לא יקבלו את מבוקשם כל עוד ההחלטה נתונה בידי השר ארדן, אך נדמה כי תפנית בעלילה אינה רחוקה כפי שנדמה. ממשלת ישראל הנוכחית, שמכהנת למעלה משנתיים, תתפזר – בהנחה ותשלים את כהונתה – בעוד כשנתיים ומדינת ישראל תלך למערכת בחירות, לאחריהן צפויים חילופי גברי במשרד הפנים. ארדן אגב, הצהיר לפני כחודשיים שמשרד החינוך הוא משאת נפשו, ובתסריט מסוים הוא עשוי אף להתמודד על ראשות הממשלה.

מחליפו של ארדן בתפקיד השר הממונה על המשטרה, בהנחה הסבירה שיתקדם לתפקיד שר בכיר יותר, עשוי להגיע מתוך מפלגה אחרת שאיננה "הליכוד". ואמנם, מסורתית הליכוד מעדיפה להשאיר בידיה את התיק לביטחון פנים, כך עשתה במשך רוב שנותיה בשלטון בעשרים השנה האחרונות.  ארבע אופציות מעניינות מתוך מפלגת הליכוד עשויות לעמוד בראשות המשרד לביטחון פנים בעוד כשנתיים. השרה רגב, השרה גמליאל, סגנית השר ציפי חוטובלי וחברת הכנסת שרן השכל.

על אף פעולותיה הפרלמנטריות של השכל בנושא הקנאביס, סיכוייה להתמנות לשרה נמוכים משל גמליאל ורגב לאור הוותק של השרות. מאותה סיבה, אולי במידה פחותה, גם סיכוייה של חוטובלי לקבל את המינוי נמוכים למדי. ועם זאת, השכל, שנתמכת על-ידי קבוצות לחץ ליברליות בליכוד כגון "הליכודניקים החדשים" ו"ליברלים בליכוד", עשויה עוד להפתיע, תלוי במיקום אליו תתברג בפריימריז ובמידת התעצמותם של "הליכודניקים החדשים" שפקדו למעלה מ-13,000 מתפקדים ותומכים בה אישית. בניגוד לארדן, השרות רגב וגמליאל תומכות שתיהן במדיניות חדשה ומקלה בהרבה מזו הנהוגה כיום במדינת ישראל, ולא מן הנמנע כי אחת מהן תהיה לבסוף זו שתיכנס לנעליו של ארדן לאחר הבחירות הבאות.

שלושה שרים מכהנים נוספים מתוך הליכוד, שעשויים אף הם להיכנס אל המשרד לביטחון פנים הם השרים זאב אלקין, יריב לוין ואיוב קרא. אלקין ולוין מיישרים קו עם ארדן בכל הקשור לפקודת הסמים, ובמידה וייכנסו לנעליו הם צפויים להמשיך את המדיניות השמרנית והנוקשה כלפי מעשני הקנאביס. איוב קרא, לעומת זאת, דיבר לאחרונה על התועלות הרפואיות של קנאביס והתועלות שבייצוא הצמח, אך סיכוייו להיות זה שיחליף את ארדן נמוכים משמעותית מקודמיו.

לשבור את קשר השתיקה

שרים, סגני שרים וחברי כנסת נוספים ב"ליכוד" כגון ישראל כ"ץ, ז'קי לוי וצחי הנגבי נזהרים ושומרים על מעטה עמימות מסוים בכל הקשור לעמדתם בנושא, וזו כשלעצמה תופעה אשר כמעט וחלפה מן העולם  יותר ויותר נבחרי ציבור, בישראל ובכל העולם, הבינו שהגיעה העת לשבור את הטאבו ולייצר מודל חדש ומעודכן שיתאים לרוח התקופה ולצרכי הציבור, שכידוע לא מתרגש במיוחד מאזהרות הרשות למלחמה בסמים. ההבנה שיש להקשיב לרחשי הציבור ולשנות את החוק הקיים על מנת להתאימו למצב הנוכחי מחלחלת אט אט במערכת הפוליטית ולא מן הנמנע ש-2018 תביא עמה את המשיח על החמור הירוק.