בעקבות מכירת בית"ר ירושלים לשייח חמד בן ח'ליפה מאיחוד האמירויות תמורת כ-100 מיליון שקלים: מה התוכניות לעתיד של המועדון ומה אנחנו יודעים על השייח המדובר? כל השאלות והתשובות

כתב: אביאל ויצמן. ערכה: מוריה כהן

היסטוריה בבירה: לאחר הסכם הנורמליזציה עם מדינות איחוד האמירויות, משה חוגג, בעלי בית"ר ירושלים והשייח בן חליפה המקומי, חתמו על ההסכם תמורת הון עתק, לאחר שהאחרון הביע רצון להיכנס כשותף בבית"ר המזוהה עם העיר הקדושה לכל הדתות, ירושלים. הנהלת הקבוצה טסה לדובאי כבר בחמישי האחרון על מנת להגיע לסיכום שהוביל לחתימה על ההסכם שקיבל גם את ברכת הדרך מגדול הדור, הרב קנייבסקי. בכל מקרה, היום תתקיים מסיבת עיתונאים בשעה 14:00 בה יוצגו פרטי העסקה.

הבעלים משה חוגג אמר דקות לאחר החתימה: "ערב חג החנוכה המנורה הבית"רית נדלקת באור חדש ומרגש במיוחד. אנחנו מצעידים ביחד, כולנו, את המועדון לימים חדשים של דו קיום, הישגיות ואחווה למען המועדון והקהילה שלנו ולמען הספורט הישראלי".

השייח׳ חמד בן ח’ליפה אל-נאהיאן אמר: "אני נרגש להיות שותף במועדון כזה מפואר כפי ששמעתי עליו ובעיר כזו, עיר הבירה של ישראל ואחת הערים הקדושות בעולם. שמעתי רבות על השינוי המתחולל במועדון ועל הדרך שבה הדברים מתנהלים, ואני שמח לקחת חלק בכך. אנחנו רואים לנגד עינינו את התוצאה הפנומנלית של פירות השלום והאחווה בין העמים ומתווים הלכה למעשה דרך חדשה בקירוב לבבות בין העמים באמצעות הספורט. נעמיד ביחד קבוצה שתשאף הכי גבוה ורחוק שאפשר מתוך רצון לראות את בית״ר ירושלים מגיעה לבמות הגבוהות ביותר בכדורגל. יאללה בית"ר".

מי אתה בן ח'ליפה?

כפי שצוין, השייח חמד (49) הוא בנו של נשיא איחוד האמירויות, ח'ליפה בן זאיד. הוא בוגר אוניברסיטת קליפורניה באירווין שבארה"ב, שם הוציא תואר בניהול עסקים ויחסים בין לאומיים. נשוי עם ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. אך המעניין הוא, שהון המשפחה נאמד בכמאה חמישים מיליארד דולר. כך שלא אמורה להיות בעיה לשלם את המשכורת של אלירן עטר. המשותף בין חוגג לשייח: שניהם מתעסקים בעסקי הבלוקצ'יין והמטבעות הווירטואליים. באתרי האינטרנט של השייח מפורט חזונו, השם דגש על אנרגיה חלופית ופרויקטים חינוכיים ברחבי העולם. בנוסף, השייח אירח לאחרונה את הזמר עומר אדם בביתו כך שאולי תשמעו אותו מזמם לעצמו את השיר  "שני משוגעים".

איך בית"ר ירושלים תרוויח מהעסקה?

ההערכה היא כי יושקעו סכומים גדולים מאוד, הן מצד השייח והן מצד משה חוגג. כך שתקציב הקבוצה עשוי להגיע עד ל-200 מיליון שקלים האמורים לשמש לרכישת שחקנים זרים בכירים ואף ישראלים מהשורה הראשונה. בנוסף, יושקעו כספים רבים על מנת לרכוש ולשפץ את מתחם האימונים המושכר על ידי המועדון בשכונת בית וגן בירושלים. הבעיה, שחוק ה"פייר פלאי" אינו מאפשר השקעת כספים רבים מצד בעלי מועדון כדורגל. אך השקעת כספים על ידי "ספונסרים" שיתנוססו על חולצות השחקנים יכולים להביא לפתרון כמו שהציע השייח.

הקהל חלוק בדעותיו, אך הרוב המוחלט בעד המהלך.

אוהדי בית"ר ירושלים המזוהים עם הצד הימני של המפה הפוליטית, אינם מסכימים פה אחד עם כניסתו של בעלים בדמות שייח ערבי למועדון ואף הקיצוניים שבהם פרצו לאימון הקבוצה ביום שישי האחרון וקראו קריאות גזעניות על מנת למנוע את בואו של השותף החדש. כוחות יס"מ שהגיעו למקום הרחיקו את אותם מתפרעים. בנוסף, על פי סקרים רבים ברחבי הרשת, רובם המוחלט של האוהדים בעד המהלך ומתנגד לגזענות. למשל, בסקר שמצאנו בעמוד פייסבוק מוביל, נמצא כי 832 בעד המהלך למכירת הקבוצה לעומת 73 המתנגדים לו. בבית"ר לא נותרו אדישים ואף הוציאו הודעה ביום שישי האחרון בעקבות ההתפרעויות: "אנו מודים לרבבות אוהדי הקבוצה על התמיכה הגורפת במהלך שהמועדון מוביל. אף גורם, גם לא 70 איש שהגיעו היום, לא יזיזו אותנו מהדרך שבה בוחרים הרוב המוחלט של אוהדי בית"ר. אנחנו גאים במהלכים המתגבשים, נמשיך בהם ונצעיד את המועדון למקום הראוי לנו ולכם".

צילום: דוברות בית"ר ירושלים

אחרי אריק זאבי וירדן ג'רבי, אל תתפלאו אם המדליסט האולימפי הבא של ישראל מענף הג'ודו ייצא מהעיר פתח תקווה. עם הכוונה נכונה, מאמנים מנוסים והתווית דרך אמיתית מכל הבחינות והכיוונים, ככה הג'ודו הישראלי מגיע להישגים כבירים

כתב: רועי גרינולד / ערכה: סתיו מלמד

בשנים האחרונות מחפשים ראשי הענפים בכדורגל ובכדורסל מושיע, איש מקצוע שיבוא ויתקן את המצב העגום בשני הענפים. במקום להשקיע כסף גדול במודל לא מוכח, או במאמן שרוצים לגמור לו את הקריירה, כדאי להתחיל להסתכל קצת מעבר. לא לשדות זרים, אלא לשדה אחר, שלנו- ענף הג׳ודו קוראים לו, הענף שהוכיח שהצלחות ותארים הם עניין שבשגרה והכל כחול לבן.

לאורך השנים שלל מומחים ופרשנים אומרים שהבעיות בישראל בענפים הללו הם ביסודות, אצל הילדים ובמחלקות הנוער. דבר שבענף הג׳ודו כבר שכחו, ובכדורגל ובכדורסל עדיין לא קלטו. דוגמה חיה לכך היא מועדון "אלופי הג׳ודו" בפתח תקווה, שמנוהל ע"י ארז נבו. מהגיל הרך עובדים במועדון על פי נהלי סדר ומשמעת המבוססים על כבוד, צניעות ונימוס. במטרה להעניק לילדים שאיפה להישגיות, חוזק פיזי ומנטלי וכמובן יכולת מקסימלית להגן על עצמם. החל מכיתה ד׳ ניתנת האפשרות לספורטאי המועדון להשתלב ולהשתתף בתחרויות ברמה הארצית, וכתוצאה מכך נדרשת הכנה מתאימה שבאה לידי ביטוי בכמה אופנים: הגדלת משך האימון, מספר האימונים השבועיים, שינוי תוכן האימון ושילוב תוכניות כוח, טכניקה קרבית ושיפור היכולת האירובית והאנאירובית, ובנוסף השתתפות בתחרויות אזוריות המהוות הכנה וקריטריון להשתתפות באליפות ישראל שהיא המטרה העיקרית.

מעבר לכך, במועדון נמצאת נבחרת בוגרים שגיל אצלה הוא רק מספר, והספורטאים בה מחזיקים בהישגים נפלאים כגון: מדליות זהב וארד בתחרות סניורים שהתקיימה לא מזמן, אלופי ישראל עד גיל 18 ואלוף מכביה 2017. כל אלה מבלי להזכיר עשרות ספורטאים, אשר גדלו במועדון והיוו חלק נכבד מנבחרות ישראל מקדטים ועד בוגרים. במועדון "אלופי הג׳ודו" הישגים הם לא המטרה, אלא הפרס לעבודה קשה. הפלה לא הכרחית אם לא הייתה הקפדה על ביצוע מדויק ונכון. העבודה היא פר מטרות אישיות של כל ספורטאי, דגש על הנאה והישגים ומעל הכל יחס אישי לכלל הספורטאים.

מנהל המועדון הוא בעצמו מאמן בכיר ושופט בינלאומי. בשנים האחרונות הצטרף אליו ארתור קטייב. קטייב שגדל גם במועדון, נוטל כיום חלק מצוות המאמנים של נבחרת ישראל בוגרים. צוות המאמנים דואג ומלווה את הספורטאים על המזרון ומחוצה לו. זה מתבטא בעבודה עם תזונאי צמוד, פיזיותרפיסט מוסמך, מאמני כושר שונים נמצאים באימונים על המזרן, וכמובן מדריכי ג׳ודו צעירים שהם עתיד המועדון. אספקטים שלא תמצאו בכל מועדון ג׳ודו סטנדרטי בישראל. כל אלו נאמרים מניסיון אישי. גילוי נאות: כותב הכתבה הינו ספורטאי אשר גדל במועדון והיה חלק מצוות המאמנים בין 2014-2017. בנוסף, במועדון תומך איש עסקים בכיר אשר תורם בסתר בכל עת וצורך, והכל מתוך אהבה למועדון ולענף. אז לפני שמקימים עוד ועדה ומחפשים אשמים. אפשר להסתכל מעבר לכביש, אל מקומות בהם ההצלחה כבירה והיסודות הן בלוקסוס הכי גבוה שיש. כי לפעמים כדי להצליח לא צריך מאמנים זרים ושיטות מיוחדות, אלא פשוט השקעה מכל הלב ועבודה שקטה. וזה ממש פה, מתחת לאף שלנו.

סיכום עשור של שליטה מוחלטת: הליגה הספרדית ושחקניה הפכו זהב כל דבר שנגעו בו

כתבה: סתיו מלמד / ערך: רועי גרינולד

הליגה הספרדית בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 הייתה פחות בשליטה, וזכתה בפחות תארים קבוצתיים ואישיים. היא הפתיעה וקטפה בעשור האחרון כמעט כל תואר אפשרי שכל שחקן או קבוצה רק יכולים לחלום עליו. אז אם נתחיל בתארים אישיים, כדור הזהב, אשר מוענק פעם אחת בשנה לשחקן הכי טוב של העונה. במשך העשור האחרון זכו בתואר כדור הזהב שלושה שחקנים בלבד, ביניהם ליאו מסי אשר מוביל את הרשימה, כריסטיאנו רונאלדו ולוקה מודריץ' שבידו רק זכייה אחת.

פרס אישי נוסף הינו "נעל הזהב האירופית" המתאפיין בסוף כל שנה בפרס הניתן לשחקן שהבקיע את מספר השערים הגבוהה ביותר בסוף כל עונה. גם פה כריסטיאנו רונאלדו, ליאו מסי ולואיס סוארס שולטים ביד רמה.

בואו נעזוב לרגע את התארים האישיים, ונסתכל על התארים הקבוצתיים. קבוצות הליגה הספרדית השתלטו בעשור האחרון על הגביע עם האוזניים הגדולות, שכולנו מכירים אותו כ-"גביע ליגת האלופות", ברצלונה (פעמיים), ריאל מדריד (4 פעמים). בנוסף, אתלטיקו מדריד הגיעה לגמר וסיימה כסגניתה של ריאל מדריד פעמיים.

לאחר זכייה בליגת האלופות של אירופה, הקבוצה המנצחת מתמודדת ב"גביע העולם לקבוצות",  שמתחרה במשחק אחד מול אלופת דרום אמריקה/אפריקה. שוב הליגה הספרדית מעל כולם, ובגדול. ניתן לראות זאת שבכל פעם שהגיעו ברצלונה וריאל למדריד לגמר מחזיקות הגביעים העולמי הקרב הסתיים כשהן בצד של המנצחים, מה שמוכיח שוב ושוב שהליגה הספרדית היא החזקה מכולם מאז תחילת המילניום. פרשן הליגה הספרדית בערוץ ONE טוען כי "הליגה הספרדית היא החזקה בשנים האחרונות משתי סיבות עיקריות, לאחת קוראים ליאו מסי ולשנייה כריסטיאנו רונאלדו. אם לא יהיו שינויים מיוחדים צפויים שינויים דרסטיים בסדר הכוחות בכדורגל האירופי בפרט והעולמי בכלל".

לסיכום, בעשור האחרון ברצלונה השיגה 23 תארים, ריאל מדריד הצליחה להשיג 17 תארים. אף קבוצה אחרת לא הגיעה למספרים הללו. למסי ורונאלדו, יש ביחד רק בעשור האחרון בלבד, 704 שערים. זהו מספר העולה מעל כל המצופה והצליחו ביחד להגיע לכמות שאפילו עוקפת קבוצות שלמות, וביניהן: מנצ'סטר יונייטד (אנגליה, 688 שערים), טוטנהאם (אנגליה, 657 שערים) והגיעו למספר דומה כמו של ארסנל (אנגליה, 704 שערים). זכינו בעשור האחרון לקבל תצוגת ראווה מדהימה משני שחקנים שהצליחו ביחד או לחוד לקטוף תארים מרשימים, ולרגש אותנו, ככל הנראה כאלו שלא נראה בעשור הבא, אבל מי יודע?

אצטדיון כדורגל בלתי נשכח, מסעדת סושי והרחוב הכי מתוייר באירופה: המקומות שאסור לוותר עליהם בבירה הקטלונית

כתבה: סתיו מלמד / ערך: רועי גרינוולד

ברצלונה, ספרד, אחד היעדים החמים בעשור האחרון. כולנו שמענו וקראנו עליה, אך לא כולנו הספקנו לבקר בה, וגם אם כן, האם עשינו את הדברים הנכונים? אנחנו כאן כדי לספר לכם על המקומות השווים בעיר ועל המסעדות הכי טובות. בואו נתחיל מהסיבה האמיתית, למה ברצלונה הפכה לעיר כל כך מתויירת.

• הקאמפ נואו, איצטדיון הכדורגל של ברצלונה

העיר הפכה להומה ומעניינת, הרבה בגלל צמיחתה של הקבוצה בעשור האחרון. בין אם אתה לא מתחבר לכדורגל או מכבה את הטלוויזיה ברגע שאתה רואה מישהו בועט בכדור בסתמיות. אין ספק שזה אחד המקומות המעניינים לתייר בהם, ואם אפשר להוסיף דובדבן, אז לא לפספס משחק אם אתה כבר בעיר. האיצטדיון מתפאר בעשרות גביעים, שחקנים גדולים בעבר ובהווה, ועוד שלל הפתעות. אפשר להעביר בסיור לפחות שלוש שעות. האיצטדיון מונה כ-99,354 מקומות, וזהו האיצטדיון הגדול ביותר באירופה. מחיר כניסה לסיור כ-26 יורו, לעומת זאת מחיר כניסה למשחק משתנה.

הידעתם? המנון הקבוצה נמצא באיצטדיון גם בתרגום לשפה העברית.

• הראמבלס

ברחוב הראשי של העיר תוכלו למצוא דוכנים מכל הסוגים, מסעדות רבות מכל העולם, וביניהם אפילו כמה ישראלים. זהו הרחוב המתוייר ביותר באירופה לשנים 2018-2019, מיליוני איש עוברים בו מדי יום. כיף לספוג שם את האווירה. בנוסף, יש גם אמני רחוב ומקומות מגניבים להצטלם איתם ולהעלות לאינסטגרם.

• פארק גואל וגאודי

לחובבי הטבע והאומנות, אין ספק שזה המקום המתאים ביותר בשבילכם. גן צבעוני במיוחד, יש בו בתים, ספסלי אבן הבנויים בצורת חיות וירוק מכל עבר. בתוך הפארק ישנו מבנה שתכנן לגאודי. אומן שבנה באזור מרכז העיר כנסייה הידועה כגבוהה ביותר בעולם, ועדיין נמצאת בבנייה שככל הנראה תסתיים בעוד עשור. אם אתם ממש סקרנים, עומדת בפניכם האפשרות לקנות כרטיסים בשילוב כל האטרקציות במקום. הכי מומלץ ומשתלם לקנות מראש דרך האינטרנט.

• מסעדת איקיבנה
  אוהבי סושי? בהצלחה. מי שנכנס לשם וטועם את הסושי הזה, לא יכול לחזור לארץ ולאכול פה. מסעדה יוקרתית, לא זולה, אך שווה כל ביס. ישנם כמה סניפים בעיר, עדיף להזמין מראש מקום. הבחירה שלי: ניגירי כבד אווז, אורז מטוגן עם סלמון ושמנת, אורז מטוגן עם טונה וסוכריות קופצות, סלמון, אבוקדו, שמנת בציפוי קיווי, טונה, פקאן בציפוי כבד אווז. בתיאבון.

• מסעדת בואנוס איירס
  מסעדה ארגנטינאית ממש כמו בארגנטינה: יש סניף אחד בעיר, עדיף להזמין מקום מראש. מקום מגניב, המלצר מגיע עם מספר נתחים ומתחיל להסביר על כל אחד, לבסוף הוא צולה לכם את זה במידה על-פי בקשתכם. בתיאבון.

• פורטאוונטורה
  אם אתם אוהבים אקסטרים זה המקום המושלם בשבילכם. לונה פארק הנמצא במרחק של כ-40 דקות ממרכז העיר. הוא כולל עשרות מתקנים שווים, ארוכים ומפחידים. ישנה אפשרות לשלם על כרטיס VIP, וכך נמנעים מתורים ארוכים ובזבוז זמן של שעות.

ועוד טיפ קטן מאיתנו אליכם: תיזהרו. זוהי עיר מלאת כייסים, היו ערניים לסביבה.

הכדורגלן נאור סבג הבקיע בשבת האחרונה את השער הראשון שלו במדי הפועל באר שבע – וכולם יודעים שזו רק ההתחלה. סיפורו של השחקן הלוחם שאחרי שנים בליגות הנמוכות הופך סוף סוף לכוכב אמיתי

כתב: רועי גרינולד / ערכה: סתיו מלמד

נאור סבג הפך משחקן אלמוני בליגות הנמוכות, דרך ארה"ב ועד להפיכתו לכוכב הקבוצה האדומה מהדרום. סבג הוא סיפור סינדרלה לכל עניין. צריך להיות מוכן פסיכולוגית, נפשית ורוחנית עשרים וארבע שעות ביממה כדי להפוך לכדורגלן ברמה גבוהה, ונאור הוא הדוגמה לכל ספורטאי שחולם להיות מקצוען. עכשיו כשחובת ההוכחה וההמשכיות עליו, הוא לא מפחד לדבר על כל מה שעבר.

"הבנתי הוא אחלה שחקן. ישב לי בול בתקציב, ו-וואלה! עשה את העבודה". את המשפט הזה שמעתי אתמול מחבר, שהסתבך כשעשה את החילופים שלו במשחק ליגת החלומות בשבוע שעבר. הוא דיבר על הלוחם סבג. אחד כזה שאף פעם לא בדיוק נחשב לכישרון, אך סיפור ההצלחה שלו עולה מעל לכל דימיון, שבכל משחק נראה שנלחם עם השיניים כדי לשחק כדורגל. לפני כחמש שנים, שיחק בקטמון שבליגה הלאומית הנחשבת בישראל לליגה המשנית. סבג שיחק ב-85% מהמשחקים והרגיש שמיצה, אז ירד השלישית דרום וחתם בבקעת הירדן, שם כמעט ולא ירד מהדשא. הוא עשה סיבוב קטן והיה גם בדימונה, ולמרות זאת לא הגיעה הצעה נוצצת.

לפני כשלוש שנים, כשהוא כבר בן 23 ומבין שהוא לא נמצא בתוכניות המקצועיות של שום קבוצה אליה הגיע, חשש מהקריירה שלו שלא מתקדמת ומתפתחת. כמו כל נער צעיר שחולם להגיע לאירופה. הוא צעד ביחד עם אביו שמלווה אותו מגיל 14 לכל אימון ומשחק, והחליטו שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. סבג המחזיק בדרכון אמריקאי, החליט שהוא נרשם ללימודים באוניברסיטת "מסה" שבקולורדו, והרגיש שזה הכיוון הנכון בשבילו. אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לצערו, ומסתבר בדיעבד שלמזלו, ארגון הספורטאים האמריקני החליט שהוא אינו רשאי מבחינה חוקית להירשם לליגה, כי הוא בעל קריירה כמקצוען בישראל. דבר שמנוגד לחוקים בליגת המכללות בארה"ב.

סבג לא אמר נואש. הוא עבר לסקציה נס ציונה בלי לחשוב פעמיים, קבוצתו של המאמן הוותיק עופר טסלפפה, שידוע ככזה שאוהב לשלב שחקנים צעירים. סבג שיחק שם שנתיים, כבש, בישל ועלה ליגה פעמיים. תוך כדי העבודה על המגרש בנס ציונה, נאור עבד קשה גם בחוץ. כיאה לבחור פשוט וצנוע, הוא לא התבייש להשלים הכנסה בסניף "קופיקס", ועבד שעות נוספות מהבוקר עד אחר הצהריים. במהלך השבוע מזג אייס-קפה לעוברי אורח ובסוף שבוע עשה הכל על המגרש.

סבג, כיום בן 26, גדל במחלקת הנוער של באר שבע, אך כפי ששמתם לב נדד רבות עד שחזר לבירת הנגב ביולי האחרון. אמנם הוא לא מוביל את הסטטיסטיקה בשערים, בישולים או דריבלים אבל מחפה על אלו בעבודה "שחורה". הוא מתאפיין בקשיחות, מנהיגות, שבירת התקפות וחילוץ כדורים. אוהדי באר שבע כבר רואים בו את תגלית העונה, אולי אפילו גניבת השנה. כזה שמשחק עם הלב ובכל שנייה נותן את הנשמה. ביציע האולטראס, רואים בו הברומטר של הקבוצה. בשבת האחרונה מספר 55 הבקיע את שערו הראשון בליגה במדי האדומה הבכירה, ויש הרגשה שזו רק המנה הראשונה. אחרי שנים רבות של עבודה ואוכל בליגות הדרום והצפון – סוף סוף בא התיאבון. אז אחרי החזרה לקבוצת נעוריו והפיכתו לגורם משמעותי, סבג מכוון לנבחרת הלאומית כי הוא יודע שמשם המקפצה היא בצורה המיטבית.

מאת זאבי פילזר

מונדיאל 2018 מתקרב אלינו בצעדי ענק, ולאחר שהעלה אליו את נבחרת ארגנטינה ברגע האחרון, כמעט לבדו, מתעוררת מחדש השאלה: האם ליונל מסי הוא הכדורגלן הגדול בהיסטוריה? זאבי פילזר פורש את משנתו בנושא, ויוצא נגד הטוענים כי עד שה"פרעוש" מרוסאריו לא יביא הביתה גביע לאומי, התשובה תהיה שלילית

האם ליונל מסי, כוכב ברצלונה וקפטן נבחרת ארגנטינה, הוא הכדורגלן הגדול בכל הזמנים? האמת היא שאני לא יודע לענות על השאלה הזו וגם לא חושב שאפשר באמת לענות עליה כל עוד מסי עדיין שחקן פעיל. אבל מנגד, ישנם כאלה שהתשובה ברורה להם מאוד; רבים טוענים שעל-אף שה"פרעוש" שבר כמעט כל שיא אפשרי עם ברצלונה, הכישלונות שלו עם נבחרת ארגנטינה מונעות ממנו לחלוטין את התואר הזה. לדעתי הם טועים בגדול.

בואו ניקח צעד אחורה ונבין על מה בדיוק מדובר. ביוני 2016, התקיים טורניר הקופה אמריקה (אליפות דרום-אמריקה בכדורגל), בו זכתה נבחרת צ'ילה לאחר שגברה בפנדלים במשחק הגמר על נבחרת ארגנטינה. המשחק הזה קבע רצף יוצא דופן: הייתה זו השנה השלישית ברציפות בה ארגנטינה מגיעה לגמר טורניר גדול ומפסידה בו, לאחר שהפסידה גם בגמר מונדיאל 2014 לגרמניה וכן בגמר הקופה אמריקה ב-2015 לאותה צ'ילה. כתוצאה מכך, הרבה אנשים קבעו לאחר המשחק כי נבחרת ארגנטינה היא "לוזרית בטירוף", וכן שמסי לא יוכל להיחשב כגדול בכל הזמנים עד שלא יזכה איתה בטורניר גדול. אז עם הקביעה הראשונה אני אמנם מסכים מאוד (ואף יותר מזה, לדעתי בנוסף להיותה של ארגנטינה "לוזרית", פשוט מדובר בנבחרת גרועה), אך כמו שאמרתי קודם, עם השנייה- בדיוק להיפך.

כדי להסביר למה אני מתנגד בתוקף לקביעה שמה שמפריד בין מסי לבין התואר הנכסף של "הטוב בהיסטוריה" הוא גביע לאומי- אני רוצה להביא אנקדוטה קטנה ולשאול עליה שאלה: בכל אחד משלושת הגמרים הנ"ל, חברו של מסי לנבחרת, גונזאלו היגוואין, החמיץ "הזדמנות של מאה אחוז", כמו שאומרים, לכיבוש שער. אם הוא היה מבקיע באותם המצבים, ארגנטינה הייתה זוכה בכל שלושת הטורנירים האחרונים. כתוצאה מכך עולה השאלה: אם היגוואין לא היה מחמיץ בשלושת המצבים הנ"ל (או אפילו רק באחד מהם)- האם זה היה הופך את מסי לשחקן הגדול בהיסטוריה?

התשובה לשאלה זו (ואני בטוח שכל אותם חורצי דין יענו את אותה התשובה) היא, כמובן, לא. הרי זה יהיה מגוחך לטעון שכן ולתלות גדולה של שחקן אחד בהחמצה או בכיבוש של שחקן אחר. גם אם היגוואין היה כובש את אותם השערים וארגנטינה הייתה היום אלופת העולם ופעמיים ברצף אלופת דרום אמריקה, גם אז התארים האלה לא היו קובעים שמסי הוא הטוב בהיסטוריה. מדוע? כי זכייה בגביע עם הנבחרת היא תואר קבוצתי.

תארים קבוצתיים לא מעידים על איכותו של שחקן, הם מעידים על איכותה של קבוצה. נכון שהמונדיאל הוא הטורניר הגדול ביותר ושזכייה בו תורמת רבות למעמד ולתהילה של שחקן הנבחרת הזוכה (וכמוהו גם הקופה-אמריקה), אך בסופו של דבר זהו תואר קבוצתי, והוא מעיד על הקבוצה שזכתה בו. איכותו של שחקן לעומת זאת, נמדדת על-פי כמה טוב הוא משחק, על-פי מה שהוא עושה על המגרש. היא נמדדת על-פי שערים, בישולים, מסירות, טכניקה אישית, משחק הגנתי, ראיית משחק וכו', ולא על-פי הצלחה או כישלון של הקבוצה. אלה המדדים לקביעת טיבו של שחקן, ואלה השאלות עליהן אנחנו צריכים לענות בבואנו לקבוע מיהו הגדול בכל הזמנים.

לסיכום, אני חוזר ואומר: אני לא בא לטעון שמסי הוא אכן הכדורגלן הגדול בהיסטוריה. השאלה הזו פתוחה לדיון (כאשר יש כמובן גם את פלה ואת מראדונה, אבל זה פולמוס שלם בפני עצמו ולא זה המקום לעסוק בו) ויהיה ניתן לענות עליה בכנות, כאמור, רק לאחר שמסי יתלה את הנעליים. מה שאני כן טוען הוא, שלא תארים קבוצתיים הם המדד לגדולתו של שחקן אלא היכולת האישית שהוא מציג על המגרש. לכן, כל מי שקובע נחרצות שבלי תואר עם נבחרת ארגנטינה מסי לא יוכל להיחשב ככדורגלן הגדול בכל הזמנים- אני ממליץ לו לשאול את עצמו האם עומדת לוגיקה עניינית מאחורי קביעתו זו, או שמא מדובר כאן באג'נדה אישית כנגד השחקן או כנגד קבוצתו או נבחרתו.

מאת נוי גדו

"כששומעים אותי מדברת על סוארס, קוטיניו, יורגן קלופ ומה שביניהם, תמיד עולה התמיהה של אנשים מסביבי – מאיפה את יודעת ומבינה על כדורגל?". נוי גדו מספרת על איך התחיל החיבור לכדורגל ועל הביקור המרגש עם אביה באצטדיון הביתי של ליברפול

גדלתי בבית של ארבע בנות, אמא מגונדרת ואבא חולה כדורגל. מישהו היה חייב לרשת את האהבה של אבא לכדורגל הישראלי והעולמי. אני זוכרת את המשחק הראשון שלי בטדי, בצד האדום כמובן- הפועל ירושלים. הייתי בכיתה ד', ילדה בת תשע, נחשפת ל-22 שחקנים על דשא גדול וכדור אחד. כמובן שבהתחלה ישבתי בכיסא ולא הבנתי את מהות המשחק אבל לאט לאט התחלתי לשאול שאלות כמו, למה יש אחד באמצע שלובש שחור והוא שורק מידי פעם?.

עד גיל 12 ביליתי בטדי מדי שישי-שבת, התחלתי לשמוע שירים של הקבוצה, ללמוד שמות של שחקנים, לדעת לגזור ניירות לקונפטי, להניף דגל ובעיקר לרצות את אבא ולפצות אותו שאין לו בן שיחלוק איתו את האהבה הזו.

כשהחלטתי לחזור בתשובה, הנסיעות לטדי תמו. מכיוון שהמשחקים נערכו בזמנים של שבת, לא יכולתי להגיע. את אבא זה מאוד אכזב ופתאום הקשר שנוצר בינינו שהסתמך על הכדורגל, התרופף. עם הזמן כשגדלתי, הקשרים עם המין השני החלו להופיע וכאשר התחילו דיבורים על כדורגל נכחתי ודיברתי. הבנים כמובן הקניטו ותמיד אמרו – "מה את מבינה בכלל, את לא יודעת מה זה כדור". אני תמיד ניסיתי להוכיח אחרת ולהראות שאפילו נבדל אני יודעת.

ואז זה הגיע
השנים עברו ומצאתי את עצמי מחפשת אחר קשר ושיח עם אבא שלי. גדלתי בבית אדום כפי שאפשר לראות ולכן הקבוצה העולמית שנשמעה בבית היא ליברפול. התחלתי לשבת עם אבא מול הטלוויזיה ולנסות להבין מי אני רואה ומה אני רואה. כמובן שזה לא כדורגל ישראלי, אלא כמה וכמה רמות מעל. מצאתי את עצמי אוהבת את מה שאני רואה והתחלתי לעקוב יותר, לשאול יותר.

באפריל 2016 התקיים משחק במסגרת הליגה האירופית, כאשר דורטמונד הגרמנית פגשה את האנגלים מליברפול. מה שעוד עמד על הפרק זה המאמן הדגול, יורגן קלופ, שאימן בעבר את דורטמונד וכיום נמצא בליברפול. המשחק הראשון של השניים התקיים בגרמניה, שם הסתיים בתיקו. כאשר דורטמונד באה למפגש שני באנפילד, מגרשה הביתי של ליברפול, המשחק היה נראה חתום מראש. כבר בדקה השמינית דורטמונד הובילה 2:0. תשאלו הרבה אוהדי כדורגל והרבה מהם יגידו שברור היה שדורטמונד מנצחת את המשחק. תשאלו אוהד ליברפול ובמיוחד את אבא שלי והוא יגיד שניסים תמיד קורים. הרי בשנת 2005 ליברפול נפגשה בגמר האלופות מול מילאן האיטלקית שהובילה 3:0 במחצית הראשונה. מחצית שנייה ליברפול עלתה ובשארית כוחותיה צמצמה ל-3:3 מה שהוביל להארכה ופנדלים שבסיומם ליברפול הניפה גביע. המשחק הזה יזיכר לדורותיו כרגע היסטורי בכדורגל העולמי וכך גם המפגש מול דורטמונד באנפילד. ליברפול החלה לצמצם את התוצאה ל2:1, אך דורטמונד העיקשת העלתה ל-3:1. אני מבחינתי ישבתי בסלון והתחלתי להספיד את ליברפול ולומר שלא נורא, הגענו לרבע גמר וזה מספיק מכובד. כמובן שעוד לא הייתי אוהדת ליברפול אמיתית אבל כשראיתי את הנחישות והתושייה של הקבוצה, נדהמתי.

המשחק הגיע לעיצומו כאשר התוצאה הייתה 3:3 בדקה ה-90 אבל התוצאה הזאת לא טובה לליברפול, דורטמונד עולה שלב בתוצאה כזו. בדקה ה-94, לוברן, בלמה של ליברפול, נגח לעבר הרשת והכניס את גול הניצחון והבטיח עלייה לחצי גמר. את השמחה של אבי היה אפשר לראות בהרמת הטלוויזיה, בנשיקה למסך עליו הופיע לוברן, בצעקות שמחה ואף בדמעות.

באותו רגע הבנתי ונפל לי האסימון. אבא שלי, גבר בן 53, עוד לא הגשים את חלומו ולא נסע למשחק באנפילד. החלטתי להיות הבן שמעולם לא היה ולא יהיה לו ולהגשים את חלומו. החלטתי שהגיע הזמן להיות באצטדיון עולמי אמיתי ולחוות משחק של קבוצה שאוהבים במגרשה הביתי ולא מול מסך הטלוויזיה, אז סגרתי לנו כרטיסי טיסה.

"ישנן יפות ממנה, אך אין יפות כמוה"
אני חושבת שהרגע הכי מרגש עם אבא שלי היה כשהראתי לו את כרטיסי הטיסה וכרטיס למשחק חצי הגמר. הרגע המרגש השני היה כשרגליו נכנסו למקדש אנפילד ודמעה זלגה מעיניו. הרגשתי גאווה, אני הגשמתי חלום לאבא שלי. כשהגענו למגרש ראינו הרבה אבות ובנים, את אבא שלי שאלו – "עם מי באת?", הוא מיד חייך וענה בגאווה "עם הבת שלי". הרגשתי שונה ומיוחדת בו זמנית. כן, אני בחורה ויכולה ללכת למשחקי כדורגל ולהבין כמו גברים.

את הטיול בעיר פתחתי בהצגת פנטומימה מרשימה. כשהתבקשתי למסור את שם המלון בו נתאכסן, ציינתי את השם "זי הוטל". נהג המונית הסתכל בתמיהה ולא הבין מה אמרתי. חזרתי על עצמי שוב, אך גם הפעם הוא לא הבין. בסופו של דבר הוא אמר "אהההה, זד הוטל". הבנתי שכל האנגלית שאני מבינה ומדברת שווה לטיפה בים. מסתבר שהאנגלית באנגליה ובמיוחד בליברפול אינה אנגלית אלא צירוף של סקוטית-גרמנית-רוסית מתובלת באנגלית. כל מה שנותר ממני היה לעשות סוויץ' ולקוות שהמזל בשפה יהיה עמי.

באירופה יצא לי לטייל פעם אחת (אולי פעמיים אם מחשיבים את יוון), כך שציפיתי לאווירה של עיר אירופאית. בעיר ליברפול יש תחושה כאילו הזמן עצר מלכת. האוויר היה אפרורי, הבתים היו חומים וישנים, השמש לא זרחה בחודש מאי והרגיש לי כאילו חזרתי בזמן למקום אותנטי וקדום, משהו קצת באזור ימי הביניים. יחד עם זאת, האווירה בעיר הייתה קסומה. נכון, אין בה מבנים מרהיבים כמו לערים אירופאיות אחרות, אין כיכרות מפוארות וקתדרלות שנישאות לשמיים, אבל יש בה משהו אחר. יש בה אווירה של פשטות וצניעות, הילת הכדורגל שמתנוססת מעל וכמובן להקת הביטלס שיצאה מהעיר. נקודת אור נוספת בעיר הייתה כאשר ראיתי למולי את המילה PRIMARK, כן, נוסף על חוויית הכדורגל נהניתי גם מחוויית שופינג, בכל זאת אני בחורה.

היכל הקודש
על ליברפול שמעתי מאבא וגם מגוגל שסיפק מידע. מדובר במועדון ענקי שנושא עבר מפואר בעל מספר תארים. למרות שהקבוצה לא זכתה באליפות כבר 28 שנים, שמה של ליברפול הולך לפניה. אל האצטדיון נכנסתי בלסת שמוטה. נכון, ביקרתי במספר אצטדיונים בארץ, אך לא ציפיתי לסדר גודל כזה. מדובר באצטדיון עם כיסאות אדומים בלבד, חדר הלבשה עצום, חדרי נוחות לשחקנים, חדרי צוות וכמובן המוזיאון ששוכן לצד האצטדיון.

ביום של המשחק, באווירה מתוחה, העיר כולה לבשה אדום אבל אף אחד לא היה רגוע. כולם יודעים שעל מנת לקבל כרטיס טיסה לגמר, צריך לנצח והמשחק לא קל. במיוחד לאור העובדה שהמשחק הראשון נגד ויאריאל נחל תבוסה וכעת זה משחק שני ומכריע. שלט התוצאות שהופיע מולי מראה על הצג 0:0, כולנו מקווים כי זו לא תהיה התוצאה בסוף המשחק. בית המקדש אנפילד החל להתמלא וכל 54 אלף הכיסאות החלו להתמלא בעיקר באדומים למעט יציע קטנטן שהוקצה עבור הצהובים מספרד. התחלתי להריץ בראש תמונות מאצטדיונים שהייתי בהם בארץ, להשוות אותם לסדר גודל כמו אנפילד זה פשוט עוול.

כילדה, תמיד לימדו אותי שהבריטים נחשבים לבין המנומסים בעולם. זה בעיקר בעקבות המסורת הממלכתית-אנגלית שכוללת בתוכה דיבור רהוט ונקי, שעת התה ושאר כללי הנימוס בשעת אוכל ושתייה. אם כבר שוברים נורמות וסטראוטיפים אז גם זה התנפץ. מסתבר שהנימוסים מהם והלאה. יכול להיות שאלו רק הבריטים שבליברפול, בכל זאת לא ביקרתי בכל אנגליה. שעות לפני המשחק קנקני בירות מתחילים להישפך, מה שגרם לי לחשוב שיש חוק שרק מי ששותה בירה יכול להיכנס לאנפילד. לא רק שהבירות נשפכות, אלא גם הקללות מפיהם של האוהדים. הסלנג של המקומיים בפרט והאוהדים בכלל כולל בתוכו כל מילה שנייה קללה מסוג אחר.

היציע של האוהדים "הרציניים" נקרא הקופ. שם יושבים כבדי האוהדים, אלה שמקריבים את רגליהם ועומדים למשך 90 דקות ולא מפסיקים לעודד. הלחץ מורגש באוויר, כולם מחכים לתחילת המשחק, אבא מנסה לדבר חצי פנטומימה חצי אנגלית עם האוהדים מסביבנו ומסביר להם שזו פעם ראשונה שלנו במקום האדיר הזה. ואז, בלי שום התראה מוקדמת, מתחיל להתנגן ההמנון הגדול – You'll Never Walk Alone. אני לא חושבת שהזכרתי, אבל אבא שלי בן אדם קשוח שאינו מזיל דמעה. מרגע תחילת ההמנון ועד תומו, הדמעות זלגו ממנו כמו חמאה מומסת. אני לא יודעת כמה עדים היו למחזה המדהים הזה, אבל אין ספק שזה אחד מפלאי תבל ויסכימו איתי גם אוהדי כדורגל אחרים בעולם.

ניצחון מתוק
אחסוך בפניכם את הניצחון המתוק שליברפול עשתה באותו היום. אציין בפניכם את חגיגות השמחה של כל האוהדים ואיך החוויה הזו כה שונה מהארץ. יסלחו לי אוהדי הכדורגל בארץ, אבל שום דבר אינו משתווה למה שקורה בעיר המופלאה הזו, ליברפול. אוהדים מרחבי העולם מגיעים להיכל הקודש כדי לראות ואולי לקוות שליברפול תשוב להיות המועדון הענק שהיא הייתה.

צעקות השמחה וחגיגות האוהדים ממשיכים אל מחוץ למגרש, אם חשבתי שקיבולת השתייה של האוהדים הגיעה לסופה, טעיתי. אחרי הניצחון הולכים ושותים בירה (שוב) בברים המקומיים. אחד האוהדים אמר לי שגם כשמפסידים הולכים לשתות בירה, אז קל וחומר ברגעי ניצחון. ליברפול באותו יום השיגה את כרטיס הכניסה לגמר ליגה אירופית שבסופו של דבר הפסידה ליריבה סביליה. זה אמנם זיכרון כואב לקבוצה ואוהדיה, אבל איך אמרו אוהדי הקבוצה הראשונה עליה גדלתי, הפועל ירושלים, "לפעמים יש אכזבות והפסדים, אבל קבוצה לא מחליפים".